יין לבנון על אבות ו:ז

"גדולה תורה שהיא נותנת" וכו'. זוהי גדולתה של תורה על כל הדברים, שהיא לבדה נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. ולכן היא גדולה אפילו מן הכהונה, שאע"פ שיש כ"ד מעלות לכהונה, ולתורה אין גם מעלה אחת תחת השמש [כלומר ליהנות ממנה בחיים החומריים], ומלבד זה עושיה צריכין לפרוש אפילו מן הדברים שזוכים להם ההדיוטים, (וכהנהו) [וכאלו] מ"ח דברים השנויים למעלה, הנה גדולה תורה מכולם שנותנת חיים וכו', שאין דבר יקר ממנו, וכדאפרש בברייתא זו. ולכן עושיה מוחלין על כל המעלות שיקנו השרים, ועל כל הקניינים שיקנו ההדיוטים, והכל כדי לקנות תורה. לפי שבאורה יראו אור החיים לגוף ולנפש, כי מכתבה מכתב אלהים. וכשהיא כתובה על לב האדם, כבוד עליון דבק בנשמתו, כי (ישעיה נז, טו) [ה'] "שוכן את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים". וזוהי מתנה גדולה שאין ביד שום דבר להנחילה לבריות זולתי התורה. ואין כן העושר והכבוד שנוחלים גם הנלוזים מן התורה, כמו שאנו רואין כסילים ובוזי תורה (תהלים עג, יב) "השגו חיל", וכן הכח והגבורה יש לבני אדם אשר לא שמרו תורה, וכן החן, כי החכמים בכל חכמה לימודית וטבעית ימצאו חן בעיני מלך ושרים, ואפילו המלוכה והממשלה ישיגו בני בלי תורה, וכן הבריאות הבנים והצלחה נמצאים אתם, וכן כל הטובות שהן תחת השמש. [כל הנ"ל הוא] זולתי [לחיות] החיים, (שה"ש ח, ז) "כי אם יתן איש את כל הון ביתו" אפי' בעבור חיי שעה "בוז יבוזו לו", וכל שכן חיי העוה"ב. ואין דרך לקנותן אלא ע"י העסק בתורה וההליכה בדרכיה. ואתה ידעת שאין דבר יקר מן החיים, כי עם המות כלים כל הסגולות שמנינו. וכיון שהתורה מנחילתן לאדם, נתברר שאין טוב ואין גדולה אלא בתורה.

באמת, התורה תביא לאדם גם טובות של עולם הזה ודע כי באמת גם יתר הסגולות תנחיל התורה, כדכתיב (משלי ח, טו) "בי מלכים ימלוכו", וכתיב (משלי ג, טז) "בשמאלה עושר וכבוד", וכתיב (תהלים יח, ל) "כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור", וכתיב (משלי ח, יח) "עשר וכבוד אתי" וגו', וכתיב (ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא". ויותר מזה כל הטובות הללו כשאינן באים ע"י התורה, אינן טובות גמורות, ופעמים הן לרע לבעליהן, כדכתיב (קהלת ה, יב) "עושר שמור לבעליו לרעתו". וכמה בני אדם בינתם ושכלם הכשילם ונאבדו מן העולם, כענין (משלי יח, ז) "פי כסיל מחתה לו", וכתיב (משלי יח, כא) "מות וחיים ביד הלשון". וכמה גיבורים נשחתו בגבורתם! וכמה אבות מתו מצער בניהם! וכיוצא בזה. ועוד שנלוים עמהם קנאה ותאוה וכבוד וכיוצא במדות הרעות שאינן מניחין לבעליהן ליהנות מן היתרון שיש להם על חבריהם, וכל כיוצא בזה. ואם באים ע"י התורה הן טובות גמורות, ולא חשיב להו תנא דידן. לפי שלא בא בברייתא זו אלא לפרש הסגולה העליונה שהיא לתורה לבדה, והן החיים בעוה"ז ובעוה"ב ואין לזרים עמה, מה שאין כן שאר הטובות הנמצאים גם בעוזבי תורה. אע"פ שהחכם יבין שאינן דומים לאלו הבאים לשומרי תורה, הכסיל לא יבין זאת, משום הכי לא תני להו. והדר מפרש להו בברייתא הסמוכה. ועוד דלא תני השתא רק הגדולה שזוכים כל העוסקים בתורה שהן החיים, שעכ"פ זוכים לחיי העוה"ב וכדבעינן למימר. מה שאין כן הטובות שתחת השמש לא פסיקא ליה מלתא, שהרי יש צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, (מליצה ע"פ תהלים עג, יד) "נגועים כל היום ותוכחתם לבקרים", משום הכי לא חשיב להו.

"חיים לעושיה". "להוגיה וללומדיה" לא תני אלא "לעושיה". כלשון הכתוב (תהלים קיא, י) "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם", והעשייה היא התיקון, וכדפירשתי בפ"ג גבי "כל שחכמתו מרובה ממעשיו", שעיקר הכל הוא תיקון הנפש, שהחכמה באה בלבו יקבל טבע שני לחפוץ בחכמה וללכת בדרכיה. ומי שזכה לתיקון זה נוחל חיי העוה"ז וחיי העוה"ב, וכדתנן לעיל (אבות, ב) "מרבה תורה מרבה חיים". ותנא דידן מביא ראיה משבעה כתובים, כי יש שני מיני חיים בעוה"ז, האחד חיי הגוף, והשני חיי הנפש. חיי הגוף יש לכל אדם כטוב כרע, אבל חיי נפש הן לבד לשומרי תורה. והסוד הזה גלה שלמה ברוח הקדש, והודיע כמו שחיי הגוף תלויים בשפעת המאורות אשר בשמים, ואם רגע יחדל אור השמש והירח והאור המקשרים כל ההויות, תתפרד החבילה בתחתונים, ותנתק החבור שביניהם. ככה קשורים חיי הנפש באור החכמה, ואם תחדל מן הנפש אין לה חיים עליונים.

"חיים" של תורה הם חיי עולם הנצח וזהו שאמר (קהלת ב, יב-יג) "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות וגו', וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך". וזה כתוב אחר פרשת (קהלת א,יז-יח) "ואתנה לבי לדעת חכמה וגו' כי ברוב חכמה רוב כעס" וגו', ובארנוהו (אבות, ב) בבבא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" וכו', שחשב לדעת ולברר חקי החכמה במופתים [בהוכחות], וראה שהדבר נמנע, כי נעלמה מעין כל חי, ואלהים לבדו הבין דרכה (איוב כח, כג) . ואחר כן אמר (קהלת ב, יב-יג) שפנה לראות חכמה וגו', וזהו ראיית השכל, לדעת ההבדל העצמי שבין החכם לכסיל, והיתרון העצמי שיש לחכם על הכסיל, וראה שיתרונו דומה ליתרון האור מן החשך. ומה שכתבו על זה מפרשי המקרא זצ"ל תמצא בספריהם, ושמע פתרוננו. ידוע כי באור תלויים חיי הגופות, והמות בחשך. זכר לדבר (תהלים לו, י) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור", (משלי טז, טו) "באור פני מלך חיים". והדבר מוסכם מכל חכמי הטבע שהשמש והירח והכוכבים מקשרים ההויות ומעמידים אותם; ואם יחדלו תתפרד החבילה ויגוע כל בשר יחדו. ונאמר (תהלים יט, ה) "לשמש שם אהל בהם". ופירש ר"א אבן עזרא ז"ל "טעם להזכיר השמש, כי הוא גדול מכל גוף, והתנועות העליונות כולם קשורות בו, והוא מוליד הזמן השוה והשונה והיום והלילה והמתכות והצמחים, וכל החיים תלויים בשמש. וככה אמר שלמה (קהלת א, ג) "תחת השמש" [כשם כולל לכל אשר יש בעולם הזה] [עכ"ל]. והיתרון הזה בעצמו יש לחכמה מן הסכלות בענין הנפש, כי חיי הנפש תלויים בחכמה, והסכלות (תמיתנה) [תמית אותה]. ועל כן כתוב (ויקרא יח, ה) ["ושמרתם את חקותי ואת משפטי] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ואונקלוס ז"ל תרגם "ויחי בהון לעלמא דאתי", וכמו שרמזנו בבבא "כך היא דרכה של תורה" וכו', שיש לתורה יתרון על כל הדברים, שהעוסק בה ימצא חיי נפש, והמרגישים בעריבות החיים הללו [של חיי תורה] לא יחושו לכל צער ולכל מצוקה, ושעל זה אמר שלמה ברוח הקדש (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך". כי אחר שדיבר על תפארת החכמה, והטובות שתנחיל לאוהביה, חתם דבריו והזכיר הסגולה העליונה שהיא לחכמה לבדה ואין לזרים אתה, שהיא סגולת "החיים".

ובפסוק שלפניו אמר (משלי ג, כא) "בני, אל ילוזו מעיניך. נצור תושיה ומזמה" שהוא הלימוד והעשייה, וכדפירשתי (אבות, א) בבבא "ועל העבודה", ועליו אמר "ויהיו חיים לנפשך", שעל ידה תנחל חיי הנפש. ואלו החיים אין ערוך אליהם בכל הדברים שתחת השמש. כי ההולך בחכמה ינחל כבוד, וימצא בלבו עוז וחדוה, וימצא בעצמו ענין נשגב מדרכי הטבע, ומחשבתו דבקה בדברים עליונים, הכל כפי טהר לבבו חכמתו וצדקתו אם רב ואם מעט. על החיים הללו סובבים כל הכתובים המנשאים טובת אור התורה על כל הסגולות, כמו (תהלים קיט, עב) "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", (קיט, קסב) "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", (איוב כח, יז-יח) "לא יערכנה זהב וזכוכית וגו' ומשך חכמה מפנינים". וכיוצא באלה הרבה, הבנויים על חיי הנפש שמצאו הגדולים הללו בעצמם, ולא יכלו לדמות דבר לטובו, כי אם בדרך המשל. ולכן זכרו הדברים הנודעים לרואי שמש, כמו הכסף והזהב ואבני חפץ, כדרך (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף". ומי שנלוז מדרך החיים, ולא זכה לחיי נפש כלל, חי לבד חיי הגוף. כי נפש האדם שופעת גם חיים לגוף, וחיי הגוף קשורים עם כל אשר תחת השמש. כאילו תאמר שצריך לאכילה ולשתיה ולנשימה וכיוצא, ואלו תלויין בשפעת מאורי השמים, ולכן קרא שלמה החיים הללו חיי הבל, כמו שאמר (קהלת ט, ט) "כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך". הודיע שחיי הגוף הן חיי הבל, לפי שהן תחת השמש וקשורים בשפעו; וכל אשר תחת השמש הבל. ומכלל זה אתה שומע שיש חיים אחרים שאינן תחת השמש, ואלו הן חיי הנפש הקשורים עם החכמה שהיא ממעל לשמש.

והנה התורה מנחלת בעוה"ז שני מיני החיים, חיי הנפש כמו שאמרנו, וחיי הגוף ג"כ תנחיל התורה. ואל תחשוב (סנהדרין כו:) כי התורה מתשת כחו של אדם, שצריך לסור מתענוגים ומתאוות ומכל הדברים שהיצר מחמדתן, וכיוצא בזה, והן מחלישים חיי הגוף, וכדפירשתי בבבא "ובקבלת היסורין", שזוהי טענת "החכם בעיניו", שאינו מאמין שהחכמה נאמנה, לפי שלפי דעתו "אי אפשר שתצוה החכמה לצער הגוף ולכבוש היצר". ועל זה [נ]אמר (משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסר מרע", [כי] אין הדבר כן. אלא התורה נותנת חיים ובריאות לגוף ג"כ, יותר ממה שיתנו הסמים והרפואות, ובמקום (מליצה ע"פ תהלים קז, כז) ש"תתבלע חכמת" הרופאים ברפואות טבעיות, תרפא התורה, וכדאפרש לקמן. וכן התורה מנחלת חיים אחר המות כשתפרד הנפש מן הגוף תשוב אל אלהיה ותחיה לפניו, בעבור שהיתה דבקה באור החכמה. וע"ז אמר (קהלת ב, טז) "ואיך ימות החכם עם הכסיל?" והוא כתוב אחר (ב, יג) "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' כיתרון האור מן החשך". ותבינהו ממה שבארנו (אבות, א) בבבא "אל תהיו כעבדים" וכו', ואין טוב לכפול הדברים. וכן תנחיל חיי הגוף וחיי הנפש לעולם הבא לעת התחיה, כמפורש בספרי הנביאים ובארנוהו (אבות, ד) בבבא "והמתים להחיות". והחיים הללו אין אנו יודעים לדבר עליהן, כי הם מן התעלומות, כמו שאמר על זה (ישעיה סד, ג) "עין לא ראתה אלהים זולתך, יעשה למחכה לו". ולברר שהתורה מנחלת כל מיני חיים הללו, מייתי הנך קראי לאוכוחי למילתיה [להוכיח דברו], וכדבעינן למימר.

טעם לשבעה הפסוקים שבברייתא זאת "שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא". מביא ראיה לדבריו משבעה פסוקים, וצריך פירוש לאיזו טעם צריך לשבעתם? ועוד בספר משלי כתוב בראשונה (א, ט) "כי לוית חן הם לראשך" וגו', ואחריו (ג, ב) "כי אורך ימים ושנות חיים" וגו', ואחריו (ג, ח) "רפאות תהי לשרך" וגו', ואחריו (ג, טז) "ארך ימים בימינה" וגו', ואחריו (ג, יח) "עץ חיים היא" וגו', ואחריו (ד, ט) "תתן לראשך לוית חן" וגו', ובאחרונה (ד, כב) "כי חיים הם למוצאיהם" וגו'. הנזכר בברייתא בראשונה, והנה התנא [בבריתא זו] הפך הסדר מאד. ומפרשי המסכתא ז"ל לא פירשו בזה דבר. ואמנם כפי יסודנו שהתנא מדבר על חמשה מיני חיים, שנים בעוה"ז, ואחד אחר המות, ושנים לעוה"ב, הוצרך לשבעה פסוקים הללו, ולסדרם באופן שסדרם, ללמדנו כי אמת נכון הדבר שהתורה מנחלת כולם, והזכירן כסדרן.

הביא תחלה [א] "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא", לפי שבכתוב זה לבדו נזכרו שני מיני החיים בעוה"ז. דאין לומר חיים הם למוצאיהם על חיי הגוף, דא"כ מאי "ולכל בשרו מרפא"? והיא היא, אלא "כי חיים הם" היינו חיי הנפש, שהם לבדם הם חיים גמורים שאינן נקנין אלא ע"י התורה, ולמי הם חיים? "למוצאיהם". שמלת "מציאה" הונחה על חכמה, כמו (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה", ונאמר (משלי ח, לד) "אשרי אדם שומע לי וגו' כי מוצאי מצא חיים", והיינו הזוכה שתבא החכמה אל לבו ויהפך הלב לקבל טבע שני, והוא ימצא הכח הזה פתאום, ולכן נקרא "מציאה", לפי שדומה למוצא מציאה. ועליו נאמר בתורה (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך". ומלת "ומצאת" אין לו טעם? וענינו שימצא כח עליון רוח החכמה, ובתנאי "כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", וכענין שפירשנו (אבות, א) בבבא ד"על התורה". ולכן החל "ובקשתם" לשון רבים, וסיים "ומצאת" בלשון יחיד. כי רבים מבקשים, ומעטים הם המוצאים, לפי שצריכה לתנאים רבים, (וכהנהו) [וכאלו] מ"ח דברים שהתורה נקנית בהן. (ומלבד) [ולא רק] שיזכה בהן לחיי נפש, אלא שגם "לכל בשרו מרפא". ומלת "בשרו" הוא הגוף, שדברי התורה יעמידו גם את הגוף בבריאות ובתוקף. [ב] ומביא פסוק השני "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך", דלא תימא שלענין העמדת הגוף בחיים היא [התורה] דומה לדברים טבעיים ורפואות המעמידים ג"כ את הגוף בבריאותו, ומפרש שאין הדבר כן. אלא כמו שחיי הנפש הן למעלה מן הטבע כנ"ל, כן העמדתה את הגוף בחיים ג"כ [היא] למעלה מן הטבע, ומה שלא יוכלו לעשות הרופאים ברפואותיהם תעשה התורה. ופסוק זה נזכר אחר (משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע", שפירשנוהו בבבא "ובקבלת היסורין", שהחכם בעיניו מבזה החכמה וחושב שהיא צער ותחלואים לגוף. ואמר ברוח הקדש ששקר הוא רואה, אלא "רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך". ובספר "גן נעול" פירשנוהו. אל תראה בעיניך [כאילו] שהחכמה צער ועמל לאדם ומחליש כחו, כי הוא צריך תמיד להלחם עם יצר הלב, ולסבול בזיון וצער, ולעשות מוסר לנפשו שלא תשבע מתאוה ומדברים אסורים, להזהר מתענוגות בני אדם מן הזוללות והסביאה, מרדוף אחרי העושר וההון, להתרחק מן הכבוד והשררה והרבנות. וכל אלה יוסיפון יגון, יחלישו הגוף, יביאו רקב בעצמות, וכיוצא בזה. כי שקר אתה רואה, אבל "רפאות תהי לשרך", כלומר החכמה היא רפואה לשרך, והוא ["שרך"] טבור הגוף שהוא אונו ושרירותו. ומלבד שלא תחליש הגוף, אבל גם אם חלש הוא תשלח לו רפואה, כי דרכי החכמה מוסיפים כח באדם, ומשמרים אותו מכל מחלה. וההולך בחכמה השגחת ה' דבקה עמו, כמו שכתוב בתורה (שמות כג, כה) "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". היא משמחת הלב ומשקיטו מהמיית היצר. ומן הלב תוצאות חיים, ובהיות הלב שקט ושמח יהיה רפואה לכל הגוף. ולכן אחר שאמר "כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא", פירש ואמר (משלי ד, כג) "מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים". כלומר השמר שלא יבא לבך ב"משמר", והוא בית מאסר (בראשית מב, יז) היצר והתאוה. כי מן הלב "תוצאות חיים" לכל הגוף. ואם יאסר במשמר ויתאוה ויחמוד וכיוצא יבוא רקב בעצמות. לא כן אם הלב מושל בחכמה, שולח חיים לכל הגוף. וכן החכמה "שקוי לעצמותיך", שהן מוסדות הגוף. שאם יקרה בהם יובש אין מזור ואין תחבושת לרפואתם, כי הם מכוסים והמוח מבפנים, והחכמה תשקם ותלחלחם שיעמדו בכחם. וכמו שהבטיח ישעיה הנביא ע"ה להולך בחכמה, (ישעיה נח, יא) "ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ והיית כגן רוה" וגו'. ועל ההולך בשרירות לבו אמר (משלי ה, יא-יב) "ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך. ואמרת 'איך שנאתי מוסר'?" וגו'. ולכן הזכיר פסוק זה אצל "החכם בעיניו", לפי שהוא בונה טענתו על ענין זה.

[ג] "ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר". מייתי ראיה שהתורה נותנת חיים לנשמה גם אחרי היפרדה מן הגוף, שמטעם זה אין הצדיקים נחשבים מתים, וכמו שאמרו רז"ל (ברכות יח:) צדיקים במותן נקראים חיים, ושפיר מייתי ראיה מכתוב זה שאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה", ואם על חיי עולם הזה הוא מדבר? מי גבר יחיה ולא יראה מות הפרוסה על כל החיים? ואמאי קרי לה "עץ חיים"? ובתורה נאמר על עץ החיים שהאוכל ממנו יחיה לעולם, שנאמר (בראשית ג, כב) "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם". אלא ודאי על החיים שאחרי המות מדבר, שהתורה היא "עץ חיים למחזיקים בה", שאינן מתים לפי שאכלו מעץ החיים, כי במותו נקרא חי (ברכות יח:) , (מליצה ע"פ קהלת יב, ה) "כי הולך אל בית עולמו" (איוב לג, ל) "לאור באור החיים". ובמקרא שלפניו אמר (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", פירוש מלת "נועם" נופל על האור העליון אור החכמה ושמחת עולם, כמו (תהלים טז, יא) "תודיעני ארח חיים שובע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח", וכן (תהלים צ, יז) "ויהי נועם ה' אלהינו עלינו", וכן (משלי ב, י) "ודעת לנפשך ינעם". והודיע מה טובים הם דרכי החכמה, שהרי כל דרכיה הולכים עד תכלית הטובה, עד הנועם העליון, כדמות דרכים גדולים במדינה המוליכים אל ערים גדולות ערי ממלכה. וככה כל דרך ודרך שבחכמה, ההולך עליה, תוליכנו אל הנועם העליון. ועלה קאמר (משלי ג, יח) "עץ חיים היא למחזיקים בה", שזוכים לאור באור החיים אחרי היפרדם מן הגוף ויחיו לעולם בנועם העליון. ופירוש הכתוב נשען על ההבדל שבין "מחזיק" ל"תומך". מלת "מחזיק" הנחתה על השולח ידו ותופס דבר הרוצה לסור ממנו, ואינו מניחו לסור, כמו (שמות ד, ד) "וישלח ידו ויחזק בו", כי לולא התחזק לתפסו, היה הנחש הולך וסר מעמו. וכן (דברים כב, כה) "והחזיק בה האיש ושכב עמה", לולא החזיק בה ותפשה היתה נוטה מעליו, כי על כן אמר (כב, כו) "ולנערה לא תעשה דבר", וכן כל כיוצא בהן. ומלת "תומך" הנחתו על מי שנעשה כן ובסיס להניח עליו דבר מה, כמו (בראשית מח, יז) "ויתמוך יד אביו", (שמות יז, יב) "ואהרן וחור תמכו בידיו", וכן כולם, וכל זה משל קודש. והנמשל לענין התורה כך הוא, לפי שדרכי התורה [הם] הפוכים מיצר הלב, וקשה על האדם שיכנסו דברי תורה בלבו ושיעשה כפי התורה, ולכן צריך להתגבר כארי לאחוז בחכמה. ואם לא יתאמץ לתפוש בחכמה, תסור מעליו, לפי שטבעו הפוך מדרכיה, וזהו שקרא ל"מחזיקים בה". ויש זוכה בצדקתו ובתורתו ללב טוב, והוא שנהפך לבו מטבעו ועתה שמח בחכמה, וכדפרישית (אבות, ב) בבבא "בלב טוב", וזהו העזר האלהי שהתורה כמו מכתב אלהים כתובה על לוח לבו. וזה אינו צריך להחזיק בה, אדרבא עליו תנוח אור התורה והוא תומך האור ההוא, וזהו שקרא "תומכיה". והנה "המחזיקים והתומכים" שניהם צדיקים, ואמנם מדרגת התומכים גדולה מאד ממעלת המחזיקים. כי מי שזכה לאור החכמה וללב טוב, זוכה לחיי הגוף והנפש גם בעוה"ז, וכל שכן שזוכה לחיי העוה"ב. אבל המחזיקים בה הם עמלים בעולם הזה ומדוכאים, ולפעמים כואבים ומצטערים עד שיש מהן שחייהם אינן חיים, אלא שזוכים לחיי עוה"ב. ולכן אמר ש"למחזיקים בה", אע"פ שהן בעמל לכבוש יצרם וסובלים בעוה"ז כמקרה הכסילים, הנה "עץ חיים" היא להם וחיו לעולם, וכמו שפירשנו (אבות, א) בבבא "אל תהיו כעבדים" וכו' בפירוש דברי קהלת שאמר (קהלת ב, יד-טז) "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם. ואמרתי בלבי וגו' גם זה הבל. כי אין זכרון וגו' ואיך ימות החכם עם הכסיל?" כלומר אע"פ שבעוה"ז יקרה לחכם כמקרה הכסיל, במותם ייפרדו, זה לאור באור החיים, והכסיל ילך חשך ולא אור. ואין כן "תומכיה", שהן אשר נחלו כבוד ואור החיים בעוה"ז, איש כזה "מאושר". ומלת "מאושר" כולל ההצלחה בעוה"ז ובעוה"ב, כמו (ברכות ח.) "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב", והבן.

[ד] ואומר "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". מביא ראיה שהתורה נותנת חיי נפש בעוה"ב ליום שכלו טוב, וזהו השכר הגדול שיזכו לו הקמים בתחיה, כדכתיב (דניאל יב, ג) "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע", ונאמר (ישעיה ד, ה) "וברא ה' על כל מכון הר ציון וגו' כי על כל כבוד חופה", וכמו שהרבו קדמונינו ז"ל (ב"ב עה.) לרמוז על הענין הזה, שלעתיד לבוא פניהם של צדיקים דומות לחמה ולמנורה וכיוצא ברמזים הלל. וכבר אמרנו בריש המסכתא שאין בידינו לדבר על החיים הללו שהן תעלומות מכל אדם, רק על דרך כלל ידענו שתהיה אז אור הנשמה כפולה ומכופלת, וכדתנן (אבות, ד) "ויפה שעת אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז", והתם פרישית לה. וגם בחיי הנפש לעוה"ב יבדלו הצדיקים זה מזה, כמו שהן נבדלין בהן בעוה"ז. שאע"פ שכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, כבר אמרו (ב"ב עה.) "מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו". ואשמועינן תנא דידן שהתורה נותנת חיי הנפש לעוה"ב, וכפי רוב החכמה שבאה אל לבו בעוה"ז, כן יהיה שכרו לעוה"ב בחיי הנפש כבוד וגדולה. ועל החיים הנפלאים הללו פירש תנא דידן דברי הכתוב "כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך". כי לפניו אמר (משלי א, ח) "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". וזהו תחילת הלימוד שצריך הבן לקבל מוסר למען יחכם, ולשמוע מפי אמו הדרכים הטובים שתודיענו. ואם ישמע וטוב לו באחרית. וכנגד זה הזכיר השכר האחרון, והודיע שדברי התורה יהיו "לוית חן" לראשו וענקים לגרגרותיו. כלומר אע"פ שבעוה"ז צריך עמל וטורח ללמוד החכמה ולהביאה ללב, הנה שכרו אתו שיהיו לו ללוית חן, ותכשיטים לגרגרותיו. והכל משל על שכר הנפש לעוה"ב. שאם על העוה"ז ידבר מדוע לא הזכיר כל הטובות שתביא התורה לאדם? וכמו שמספר והולך בשאר הפרשיות, ובפרט החיים שאין טובה למעלה הימנה. אלא ודאי שמדבר מן הקצה אל הקצה, החל בתחילת לימודו של הבן, והעריך כנגדו תכלית השכר לעוה"ב. ועדיין אם לבך נוקפך לומר שהוא מדבר בעוה"ז, להכי מייתי קרא אחרינא (משלי ד, ט) [ה] "תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך". וההיא ודאי בשכר העוה"ב מיירי, לפי שאמר תחלה (משלי ד, ד) "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך, שמור מצותי וחיה", דרך (ויקרא יח, ה) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וכדפירשתי בריש הברייתא, והדר קאמר (משלי ד, ה) "קנה חכמה קנה בינה, אל תשכח ואל תט מאמרי פי", וכענין ששנינו בלימוד ובשמיעת אזן ובעריכת שפתים, שהן קנין "החכמה", בבינת הלב ובשכלות הלב, שהן "קנה בינה", והדר קאמר (ד, ז) "ראשית חכמה קנה חכמה, ובכל קנינך קנה בינה", ופירשנוהו (אבות, א) בבבא "והוי שותה בצמא את דבריהם", והדר קאמר (ד, ח) "סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה". ו"סלסלה" היא המעלה הגדולה, כשהאדם זוכה לעסוק בתורה לשמה, והוא חולה אהבה באהבתו אותה. וכדפירשתי בריש משנת "ר' מאיר אומר [העוסק בתורה לשמה]" וכו', והוא מתחיל לסלסל דברי התורה לייפות ולפאר דבריה, כמי שמקשט אהובתו בתכשיטים, כן מכוין את שמועותיה בדברי טעם ושכל טוב, להראות גלוי לכל את יופיה כי טובת מראה היא. ואז תרוממך התורה, וכמו ששנה "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". ופירשנו התם שהרוממות היא ההפלאה מדברים שהן פחותי הערך, כי תתן בו ענין נשגב ולב טהור, שעל ידיהן ירומם משאר בני אדם שאין בהם ענין כזה. וכן "תכבדך כי תחבקנה". וכבר פירשנו (אבות, ו) בבבא "ואין כבוד אלא תורה", שבכל המקומות שנזכר לשון "כבוד" על ענינים אלהיים ונפשיים, תמיד ענינו הרוח הקדש.

חיבוק התורה וכיבודה, הנמשל שבדברים ועתה אפרש לך ענין החביקה הנזכרת פה על דרך משל. האוהב מחבק את אהובתו והיו לבשר אחד. והנמשל בתורה כל זמן שאינו עוסק בה לשמה, לפי שאינו מבין סגולתה וטעמי מליצותיה, אין נשמתו מתאחדת עם דבריה, כי דברי התורה הפוכים משיקול דעתו, ואינו מקבלם רק ביראת ה'. ואחר שזכה לעסוק בה לשמה, ומבין בענינה וטועם טעם חכמתה, ומוכיח קצת ענייניה במופתי הדעת, והולך למישרים בהבנת מליצותיה, ומטעים מקצת דבריה בשכל טוב, אז מתאחדים דברי התורה עם מחשבות נשמתו, כאוהב המחבק אהובתו. ואמר שלמה שאם הגעת עד כה שתחבקנה, אז "תכבדך", תתן לך כבוד רוח אלהים רוח הקדש. וזהו שכר גדול מאד אין למעלה הימנו, שאם הוא מלובש בכבוד רוח הקדש, כבר זכה לחיי הנפש וחיי הגוף בעוה"ז, וכל שכן שבמותו (מליצה ע"פ ישעיה נח, ח) "ילך לפניו צדקו, וכבוד ה' יאספהו". שהרי אפילו למחזיקים בה יראת ה' היא תמגנך, שעל כרחך רומז על סגולה שהיא עליונה מן הרוממות והכבוד שהזכיר לפניו, שהרי הולך ומספר הסגולות שזוכה להן העוסק בתורה זו למעלה מזו, ומה יש עוד יותר מכבוד רוח הקדש? אין זה אלא חיי הנפש הנפלאים שישיגו העוסקים בתורה לעולם הבא, היתרים במעלה על רוממות וכבוד שבעוה"ז, ועלה קאמר [כי] מלבד שתנחל רוממות וכבוד בעוה"ז, עוד תזכה שתתן לך לעוה"ב לוית חן לראשך.

ומלת "תמגנך" כמו (בראשית יד, כ) "אשר מיגן צריך בידיך", שהיא המסירה. כלומר גם תמסור לך עטרת תפארת. ואין תכשיט למעלה מעטרת תפארת, ולכן השתמשו המדברים ברוח הקדש במליצה זו כאשר ירמזו בענינים האלהיים הכבוד שאין למעלה הימנו. וכאמרו (ישעיה סב, ג) "והיית עטרת תפארת ביד ה'". וכן אמר על דרך המשל (יחזקאל טז, יב) "ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך, ועטרת תפארת בראשך". ותרגם השלם יונתן בן עוזיאל ז"ל: "ויהבית ארון קיימי ביניכון, וענן יקרי מטל עלויכון, ומלאך שליח מן קדמי מדבר בראשיכון". והנה לוית חן ועטרת תפארת, שתיהן בראש, רומזים על שכינת ה' ב"ה שתהיה על ראש החכמים לעתיד לבא על דרך הפלא, ושפיר קאמר שלמה שעוד יותר מרוממות וכבוד שתתן לך בחיים הללו, תתן לך לעוה"ב לוית חן, "ותמגן לך עטרת תפארת". ובא זה ולימד על מקרא כי לוית חן וגו', דמיירי נמי בחיי הנפש לעוה"ב.

אורך ימים של עולם הבא [ו] ואומר (משלי ג, טז) "ארך ימים בימינה, בשמאלה עושר וכבוד". השתא מייתי ראיה שהתורה נותנת חיי הגוף לעוה"ב, שאינן דומים לחיי הגוף בעוה"ז. שהאדם בעוה"ז (איוב יד, א) "קצר ימים ושבע רוגז", חלוש ההרכבה ומוכן לפגעים. וחיי העוה"ב ארוכים מאד, שמטעם זה נקרא בספרי הנביאים "ארך ימים", כמו (תהלים כג, ו) "ושבתי בבית ה' לארך ימים", וכדפירשתי (אבות, ו) בבבא "ואל תתאוה לשולחנם של מלכים", וכן (תהלים צג, ה) "ה' לארך ימים". וכן אמרו קדמונינו ז"ל (קדושין לט:) "'למען יאריכון ימיך', לעולם שכולו ארוך", וכן מפורש בישעיה (סה, כ-כא) "לא יהיה משם עוד עול ימים וזקן אשר לא ימלא את ימיו כי הנער בן מאה שנה ימות וגו' כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי". לפי שעתיד הקב"ה לחדש עולמו, ולהוסיף על כל כחות מעשה בראשית מאד, במאורות השמים ובגוויות בני אדם, ולא יהיו עוד עלולים לצרות ולמצוקות, אבל יהיו שרויין בשמחת עולם (ע"פ ישעיה לה, י) "ונסו יגון ואנחה", כמו שאמר (ישעיה סה, טז-יט) "כי נשכחו הצרות הראשונות וגו' כי הנני בורא שמים חדשים וגו' כי אם שישו וגילו עדי עד וגו' [ולא יישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה"] וכל הענין הנזכר שם.

ועל החיים הללו אמר שלמה (משלי ג, טז) "ארך ימים בימינה", כדפירשתי שהעוה"ב נקרא "אורך ימים", שלפניו אמר (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה" וגו', ורמזנו על פירושו בברייתא זו. אחר כן אמר (ג, יד-טו) "כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה. יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה". הרי שהגדיל אותה על כלל חפצי העוה"ז, ואמר הטעם (ג,טז) "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד", כלומר כל מה שתרויח בתבואת החרוץ תחת השמש, כי על ידו תתעשר בכסף ובזהב שדות וכרמים ויכבדוך שרים ומלכים, כי העושר אמצעי לכבוד העוה"ז, אבל לא יועילך כל זה להוסיף לך אורך ימים ושנות חיים. (מליצה ע"פ שה"ש ח, ז) "ואם תתן את כל הון ביתך" לא תקנה בו אפילו חיי שעה בעוה"ז, ואין צריך לומר חיי עולם, וכדפירשתי לעיל. והחכמה ידה רב לה לתת לך גם שתיהן, הטובות שהן תחת השמש העושר והכבוד וכיוצא, והטובות שהן ממעל לשמש חיי עולם וזיו הנפש וכיוצא. ו"ימין ושמאל" שבכתוב זה על דרך המשל, כי הנושא על ידיו שני דברים ישא הנכבד על ימינו, והנקל על שמאלו. זכר לדבר (בראשית מח, יח) "שים ימינך על ראשו". והנמשל [של פסוק הנ"ל במשלי ג, טז] כך הוא. שלמה אומר כל מה שאתה נוחל ביגיעך בעוה"ז והוא עושר וכבוד, תשא החכמה בשמאלה, כי הם מן המתנות הקטנות שתתן לך. ואולם בימינה אורך ימים בעוה"ז ובעוה"ב. הרי שהחכמה מנחלת ארך ימים לגוף בעוה"ב.

[ז] ושמא תאמר שהמקרא [הנ"ל] מדבר על חיי העוה"ז לבד? להכי מייתי קרא (משלי ג, ב) "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". ובפסוק שלפניו (ג, א) אמר: "בני, תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך", כלומר אל תחשוב שיש בתורה ובמצות דבר המקצר ימים והגורם חיי צער. אלא התורה והמצוה יוסיפו לך "אורך ימים ושנות חיים", כמו שכתוב בתורה (דברים לב, מז) "כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים" וגו', ואורך ימים הוא בעוה"ז גם לעוה"ב. וכמו שאמרו ז"ל (קדושין לט:) "ולמען יאריכון ימיך, לעולם שכלו ארוך". "ושנות חיים", הם שנים של חיים טובים וקורת רוח ושמחה.

ודע כי מליצת "אורך" נופל על ימים לא על שנים, כי "ימים" בלשון עברי על הזמנים, כמו (ויקרא כה, נ) "כימי שכיר", (דברים יא, כא) "כימי השמים על הארץ". ויש זמן ארוך ויש זמן קצר, והבטיח שתחיינו זמנים ארוכים. ולא יפול מליצה זו על "שנים", כי מלת שנה על שוב השמש בתקופתה אל הנקודה שהתחילה בו להקיף, וכל השנים שוים: שס"ה יום ואיזו שעות, ואין בהם ארוך וקצר. אבל הבטיח שתהיינה כל שנותיו "שנות חיים", כי מהלך השמש המחבר השנה יוליד בתקופתו תחלואים ושינויים לגויות, ע"י קור וחום קיץ וחרף ושנוי העתים, כידוע בחכמת הטבע [הוספת המגיה: וכן כתב הספורנו לבראשית ו, יג; וכן ח, כב], וכענין (תהלים קכא, ו) "יומם השמש לא יככה" וגו'. ובהשגחת ה' ב"ה על יראיו ינצלו מכל אלה, ויחיו בטובה ובשמחה. ומלת (משלי ג, ב) "שלום" כולל ההצלחה האחרונה שיגיע אליה האדם. ולכן כל הברכות חותמים בשלום, שנאמר (במדבר ו, כו) "וישם לך שלום". שאע"פ שבראשיתך תלחם עם יצרך, יש אחרית ותקוה ותעזר ממרומים, ותקנה לב טוב מושל בחכמה ותשמח בה, ואז יהיה שלום והשקט בנפשך, כי תעמוד על השלום. ותנא דידן מוקי לקרא (משלי ג, ב) על עוה"ב, וכן אמת. דבשלמא קרא (משלי ג, טז) "ארך ימים בימינה" וגו' דמיירי ביכולת התורה, שאפשר לה לתת לך ארך ימים ועושר וכבוד, תוכל לפרשו על חיי העוה"ז. אבל מקרא (ג, ב) "כי ארך ימים וגו' יוסיפו לך", דמיירי שבודאי יוסיפו לך ארך ימים ושנות חיים, יקשה מי לא סגי דלאו הכי הוא? ואנו רואים צדיקים שמגיע להם כמעשה הרשעים, ורק צדיקים מעטים הם המאושרים בשני העולמים, וכדאמרינן בגמרא (קידושין לט:) גבי ההוא שאמר לו אביו עלה והבא לי גוזלות ועלה ונפל ומת, ששאלו היכן אריכות ימיו של זה? ופרקינן אלא למען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך [עכ"ל]. אלא "כי אורך ימים" וכו' היינו לעוה"ב. ועוד שהמליצה "אורך ימים" עצמה תוכיח על זה, שהרי משמעותה זמנים ארוכים וכנ"ל. והאי לא שייך בחיי העוה"ז, שאם יזקן האדם יגיע לשבעים או לשמנים שנה [בלבד]. אלא ודאי בעולם שכולו ארוך קא מיירי, שהתורה והמצוה יוסיפו לו אורך ימים לעולם שכולו ארוך. וכן שנות חיים, שנים של קורת רוח ושמחה [אמר המגיה: עיין דברי חז"ל לפסוק זה במסכת יומא עא.], לא כחיי העוה"ז שיש בהן צרות, אלא חיים גמורים וכדפירשתי לעיל, ויותר מכל "יוסיפו לו" השלום, כי אז לא יהיה יצר ומלחמה בעולם כמפורש בכתובים (ישעיה ב, ד) . והוא הדין אורך ימים בימינה נמי, בחיי הגוף לעוה"ב [תוספת המגיה: כלומר, הימים שיבואו אחרי תקופת תחיית המתים, כמ"ש חז"ל בב"ב ע"ה: "ירושלים של עוה"ב"] קא מיירי. ומכל מקום נכללין בו ג"כ חיי הגוף בעוה"ז, שלפעמים התורה מארכת ימיו של אדם בעוה"ז ויחיה בקורת רוח ובשמחה, והיינו לחכמי לב שהן תומכים של התורה ["ותומכיה מאושר"], וכדפירשתי לעיל.