יין לבנון על אבות ו:ד

שמחת לימוד התורה, במה שאיננה דומה לשום חכמה אחרת "כך היא דרכה של תורה". אחר שהודיע שהתורה מגדלת ומרוממת לומדיה על כל המעשים, שנה עתה ברייתא זו להודיע עד היכן מגיע כח התורה, כשמלבשת את האדם רוחה הטוב. ואל יקשה עליך מה בין עוסק בתורה לשמה, לעוסק בשאר החכמות באהבתו אותן? ומצינו הרבה השמחים מאד בעסק החכמות, כמו ששמחים החכמים כשעוסקים בתורה. דע שיש יתרון גדול ללב הדבק בתורה ועוסק בה לשמה, על הלב הדבק בשאר החכמות. כי בנהוג שבעולם כשהאדם (במרחב) [חי בהרחבה ובתנאים נוחים, אז הוא] עסוק בחכמות ובחקירות. אבל אם חי חיי צער ואין לו אלא פת חריבה ומים לחץ או שיש עליו נושים וכיוצא בזה, לבו בל עמו, ואי אפשר שילמוד החכמות ביישוב הדעת. אבל ירוץ ארח לבקש לו הרווחה מצרתו, ורווח לו אז ישוב ללימודו ולעיונו. לבד התורה יש לה היתרון הזה שהעמלים בה לשמה, לא ירפוה ולא יעזבוה גם בעת צרתם, כל עוד נשמתם באפם. וכדרך שאמר דוד (תהלים קיט, קט) "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי", ואמר (תהלים קיט, נד) "זמירות היו לי חקיך בבית מגורי". וטעם הדבר לפי שאינו דומה שמחת לב האדם כשלומד ועוסק בחכמות לימודיות וטבעיות, לשמחתו כשעוסק בתורה לשמה ממש. כי מיד (שזוכה) [שזוכר] שהתורה היא ששון לבו, וכדרך (תהלים קיט, קיא) "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה" וכדפירשתי לעיל, יבוז לתבל למקריו ולמחמדיו. והמאור (שבתוכו) [שבתוכה] לא יניחהו לעזוב את התורה כי היא מתוקה לנפש מדבש ונופת צופים. כי התורה היא חיי הנפש. והמרגישים בחיים הללו לא יחושו לכל צער ולכל צרה ומגור לעזוב בעבורן ההתעסקות בתורה. וסוד זה גלה שלמה ברוח הקדש ואמר (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך", ואפרשנו בעז"ה לקמן בפירוש "גדולה תורה שהיא נותנת חיים" וכו'. ואין החיים הנפשיים מסורים ביד שאר החכמות, ולכן אע"פ שהעוסקים במדידה ובמספר ובתקופת השמים שמחים בעיונם, כשיקרם עוני וריש וחסרון כל, יתעצבו ותאבד שמחתם, עד צאתם למרחב. והיינו דקתני "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל" וכו' כלומר אע"פ שאין דרך שאר החכמות והעסקים, שיתמכו לב האדם לעסוק בהן בעוד שמצטער בצרתו, ענין אחר יש לדרכה של תורה, שאפילו יקרה לעוסק בה צרות רבות ורעות, אם טעם (ט' מנוקדת קמץ) מתק אורה וחיי הנפש שהשיג על ידה, והוא האיש שעוסק בתורה לשמה דמיירי מיניה ר' מאיר, יוכל להוסיף בעמל התורה, ואפשר הדבר מאד.

ולשון הברייתא כאילו מדברת עם האדם, ומודיעה לו: "פת במלח תאכל", שאין בידך תבשיל אחר ללפת בו את הפת החריבה זולתי מעט מלח וזהו מעוני ומחסרון כל. "ומים במשורה תשתה", לשון הכתוב הוא ביחזקאל (ד, יא) . והוצרך למתני הכי, דאי תני "ומים תשתה", הייתי טועה דמשום רפואה נקט לה, ושלא ישתה יין אע"פ שיש לו שלא ישתכר. ועוד (להלן בפרק) שהתורה נקנית "במיעוט תענוג". קא משמע לן דמשום עוני וריש נקט לה. ש[אפילו אם] כל כך תרבה בביתך העניות, שאפילו המים שאתה שותה לא יהי לך מהם די ספוקך, ותצטרך לחצותן במשורה ובמדה מעט בבקר ומעט בערב, דומה ממש לענין האמור ביחזקאל ["מעת עד עת תשתה"], "ועל הארץ תישן" מעוני, שאין בביתך כר וכסת לשכב עליו, וגם "חיי צער תחיה", כלומר מלבד צרת העוני והמחסור שזכרתי עוד יקרוך צרות אחרות, הן ביסורי הגוף או באשה ובנים וכיוצא בהן; ואעפ"כ בתורה אתה עמל, שתוסיף לעמול בתורה לפי ש"כך היא דרכה של תורה", שאורה מכהה כל מקרי העוה"ז. ומי שזכה לאור התורה ושנפשו דבקה בה, לא יסיר לבבו ממנה לעולם. ו"דרכה" כמו כחה ומנהגה, כמו "להלך כדרכה ולשבר" בריש פ"ב דמסכת בבא קמא (יז.) .

"ואם אתה עושה כן". תחלה הודיע עד היכן מגעת כח התורה, ועלה שנה "ואם אתה עושה כן". כלומר אם הגעת למדה הגדולה הזאת שהודעתיך, שכל כך אתה דבק בתורה ועוסק בה לשמה שלא תבהל מכל המקרים שתחת השמש, ותתגדל ותתרומם על כל המעשים, אז תהיה אתה האיש שנזכר ענינו בברייתא הראשונה ש"זוכה לדברים הרבה ושכל העולם כולו כדאי הוא לו". והיינו דקאמר "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב" כך נראה בעיני. ולא פירשו כן מפרשי המסכתא ז"ל. ומדברינו תבין למה האריך לומר "כך היא דרכה של תורה" ולא תני סתמא "העוסק בתורה פת במלח תאכל" וכו', או "כך דרכו של עוסק בתורה". ועוד (מליצה ע"פ הוריות י' ע"ב) "מי סני לצדיקי" שלא יעמלו בתורה מתוך הרווחה? עד שאמר "כך היא דרכה של תורה" דמשמע דוקא כך יעשה, ואי לא לא? חלילה לומר כן. ויש שפירשו "פת במלח: אפילו אין לך מה לאכול, אל תמנע מלעסוק בתורה". ו[יש לדחות] אמאי לא תני "אפילו"? ועוד יש להבין כמו ששנה "תאכל, תשתה, תישון, תחיה", הוי ליה למתני נמי "ובתורה תעמול"? ויותר קשה כיון שכבר שנה "ובתורה אתה עמל", איך חזר ושנה "ואם אתה עושה כן" ובהא [הרי] מיירי כולה ברייתא? ולפירושנו ניחא הכל. דתנא לא מיירי שיעשה האדם כן, וכן לא מיירי שאפילו אין לו [לאכול ולשתות] צריך לעמול בתורה, דלאו כולי עלמא קדושי עליון הם לעסוק בתורה מתוך צרות רבות ורעות, וכדפירשתי בפ"ג בבבא "כל המקבל עליו עול תורה". אלא סיפור דברים הוא, להודיע שכך גדול דרכה של תורה, שבעל כרחך פת במלח תאכל וכו' מפני עוני וחסרון כל, ואפילו הכי בתורה אתה עמל ברצונך ובשמחת לבבך, וכדפירשתי. והדר תני ואם אתה עושה כן, כלומר ודאי לאו כולי עלמא זוכים למדה זו, ואם אתה העוסק בתורה לשמה הגעת למדה זו שתעשה כן, אז אשריך וטוב לך. ומברייתא זו אנו למדין כמה גדול כח התורה שהיא מרוממת ומגדלת לב האדם על כל המעשים. וכן למדנו מי הנקרא "עוסק בתורה לשמה". והוא האיש שזכה לעמול בתורה גם כשיקרוהו צרות רבות ורעות. והדבר אמת בעצמו ויש להוכיחו מכמה פרשיות ופסוקים, אבל כבר אמרנו פעמים רבות שאין כוונתנו להאריך.

לומדי תורה לא יבואו לידי יאוש, דכאון ודאגה "אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב". שכל זמן שהאדם דואג ומפחד מן הצרות, וכשיקרנו רעה לבו נופל, והוא תאב ומתאוה לחמדת העוה"ז, אי אפשר שיהיה מאושר בעוה"ז. כי אם יש לו לא ישבע, כי הוא כמוות וכשאול (משלי ל, טו) לבקש תמיד ולא יסתפק במה שיש לו, וכדתנן (אבות, ד) "איזהו עשיר? השמח בחלקו" וכדפירשתי התם. ותנן (אבות, ה) "וכל מי שיש בו שלשה דברים הללו הרי זה מתלמידיו של בלעם הרשע" וכמ"ש שם. גם בעת טוב לו דואג תמיד פן יקרנו אחת מן הרעות הרגילות לבוא. ואין כן הדבק כל כך בתורה שהוא יוכל לעמול בה בשמחה גם בעת צר לו מאד, וכל שכן שנפשו שבעה כשהוא במרחב, וביום טובה (קהלת ז, יד) לא ידאג מרעה, כי הוא מוכן לסבול הכל ולשמוח באור התורה. גם אם יבא לכלל עוני וריש על דרך הנסיון, לא יעזבנו ה', ומהר יושיעהו מצרתו וזוכה לכל הטובות כמו ששנה ר' מאיר. כי (תהלים לג, יח-יט) "עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב". וטוב לו לעוה"ב, שזוכה לרב טוב הצפון ליראי ה', ועוד יתבאר לקמן בפרקין.

אין לאדם לבקש מדריגות רוחניות נשגבות, אם ה' לא העניק לו "אל תבקש גדולה לעצמך". אחר ששנה מה רב כח התורה שהאדם הזוכה לאורה יוכל לעמוד בה אפילו אם יקרנו צרות רבות ורעות, חזר ושנה "אל תבקש" וכו', ומדבר עם הנכבד הזה שזכה לכבוד השנוי למעלה והזהירו בשלשה דברים [א] שאל יבקש גדולה לעצמו, [ב] ולא יחמוד כבוד יותר מלמודו, [ג] ושאל יתאוה לשולחנם של גדולים. והמפרשים ז"ל פירשו שלא ירדוף אחר השררה, ושלא יתכבד בתורתו, ושלא יתאוה לתאוות העוה"ז. וזה תימה מה צורך להזהיר לעוסק בתורה לשמה שלא ירדוף אחר שלש אלה? אם הוא מלובש בענוה וביראה, איך ירדוף אחר הגדולה כדרכי הכסילים? וכל שכן שלא יתכבד בתורתו, שאם כן, עושה ליהנות ממנה. ואם הוא צדיק וחסיד איך יתאוה לשולחנם של רוזנים כמו אנשי תאוה? ויראה לי דהכי פירושא. "אל תבקש גדולה לעצמך", הוא לשון הכתוב אצל ברוך (ירמיה מה, ה) "ואתה תבקש לך גדולות? אל תבקש". ושני העניינים שוים, הזהיר לאדם הגדול שאל יבקש בתפלה מאת אלהיו גדולה לעצמו, וזאת הגדולה איננו שיהיה גדול שר ומושל, כי עם העניו והצדיק ידבר, והם לא יבקשו זה. אלא "גדולה לעצמו" היינו לנשמתו. וזאת הגדולה היא הנבואה ורוח הקדש וכדומה לגדולות הללו, שהן נקראות "גדולות" בכתבי הקדש, כמו (מל"ב ח, ד) "ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע". וכמו ברוך שהצטער על שלא נחה עליו רוח הנבואה (מכילתא, פרשת בא, סוף הפתיחה למסכתא דפסחא) , ואמר (ירמיה מה, ג) "אוי לי וגו' יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי". כלומר עמלתי בכל כחי בתורה ובמעשים טובים, ואעפ"כ מנוחה לא מצאתי, ואין מנוחה אלא נבואה שנאמר (במדבר יא, כה) "ויהי כנוח עליהם הרוח". והשיבו הקב"ה על ידי ירמיה (מה, ד-ה) "הנה אשר בניתי אני הורס וכו' ואתה תבקש לך גדולות? אל תבקש". כלומר החרבתי מקדשי והגליתי את ישראל, ואתה תבקש לעצמך גדולות נבואה ורוח הקדש? אע"פ שאתה ראוי, אל תבקש. כי אין הנבואה שורה על הנביאים אלא בזכותן של ישראל, (המשך לשון המכילתא הנ"ל) "ואם אין כרם אין סייג, ואם אין צאן אין רועה". והיינו דתני "אל תבקש גדולה לעצמך", כלומר אם הגעת למעלת הקדושים על ידי תורתך וצדקתך, אל תבקש "לעצמך" גדולות. ולאו דוקא נבואה גמורה, אלא רוח הקדש וגלוי סודות עליונים. ואע"ג דתני (אבות, ו) "ומגלין לו רזי תורה", היינו בחפץ [לפי רצון] אלהים, וכדפירשתי לעיל. אבל אתה אל תבקש לעצמך גדולה. אלא כדתני "והוה צנוע", והיינו צניעות גמורה שאל יבקש עניינים נפלאים ולא (ידחה) [ידחוק] יותר מדאי (ברכות סד.) , וכדרך שאמר דוד (תהלים קלא, א) "ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני".

"ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך". כבר פירשתי לעיל בבבא ד"אין כבוד אלא לחכמים", שמלת "כבוד" כשנזכר בכל המקרא על עניינים נפשיים ואלהיים ענינו רוח הקדש, והוא הכבוד האמיתי, כמו (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", (תהלים עג, כד) "ואחר כבוד תקחני" וכיוצא. וכן כבוד השנוי במשנתנו ענינו הדבקות האלהי ורוח טהור. ואיכא בין "גדולה" ל"כבוד" טובא. "גדולה" פרישית לעיל, שכוללת מדרגות הנבואה ורוח הקודש במדרגה עליונה שבו ידבר האדם ברוח אלהים, כמו דוד ושלמה שחיברו תהלים שיר השירים משלי וקהלת ברוח הקדש, ככתוב (שמו"ב כג, ב) "רוח ה' דיבר בי ומלתו על לשוני". וראוי לחכם שיבוש בעצמו ויהיה צנוע ואל יבקש לעצמו גדולות כאלה. ו"כבוד" היינו רוח הקדש, רוח טהור שנוחלים כל החכמים הנוהגים בצדק, שאינו מודיע רזי תורה ונפלאות ברוח ה', אבל הוא כח עליון שימצא העוסק בתורה שמחת לב ודבקות בדברים עליונים, ולבו טהור וכמו נהפך מטבעו הראשון. שמתחלה היה יצרו רע, ועתה נוטה לטוב לתורה ולחכמה. וגם בזה יש מדרגות רבות, לפי שכל חכם נוחל כבוד כפי צדקתו וחכמתו, והוא העזר האלהי שדברנו עליו בספרנו "גן נעול". ורבותינו ז"ל נהגו לקראו "סייעתא דשמיא" (מגילה ו:) והכל אחד, שהוא כח עליון המטהר הלב, ומוציא כחות הנפש אל הפועל. על ידי כן תצטיירנה חקי החכמה בלב וימשלו על דרכי הסכלות, ויתחזקו כחות השכל והבינה, ויפתחו עיני הדעת הצחים והבהירים. וראוי לכל חכם לבקש מאת אלהיו שיחנהו (לשון "חן", בראשית מג, כט) ויעזרהו מקדש (תהלים כ, ב) . כי אם יזכה וינחול הכבוד הזה, אז נכון לבו ובטוח שלא ימוט.

לא לחמוד כבוד, אלא להתרצות לקיים אותו תפקיד עבורו נברא וזאת היתה תפלת המשורר (תהלים עג, כד) "בעצתך תנחני ואחר כבוד תקחני". שהרי בארנו בבבא "ונהנין ממנו עצה ותושיה", שכל חקי התורה ומצותיה קרויים "עצות", והתפלל שהקב"ה ינחהו בדרכי המועצות הללו, והוא העזר האלהי; ושלא יסתלק מן העולם עד שיזכה לנחול בכבוד שהוא התכלית שבעבורו נברא תחת השמש. וזהו שאמר ואחר כבוד תקחני, כלומר אחר שתנחילנו כבוד אז תקחני אליך, כמו (בראשית ה, כד) "ואיננו כי לקח אותו אלהים", וכמו (תהלים מט, טז) "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, כי יקחני סלה". ולפי שראוי לתופשי תורה לבקש על הכבוד הזה, לא תני "אל תחמוד כבוד" סתמא, דשפיר למעבד הכי, אלא "ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך", שאל תקנא בכבוד חבריך ורבותיך כשתראה שהם מלאים כבוד יותר ממך, אל תחמוד לכבודם להיות שוה עמהם. שאע"פ שאתה חומד דבר טוב, למען תלך גם אתה בדרך טובים כמוהם, ידוע תדע שהכל כפי רוב התלמוד, כי הקב"ה בוחן לבב ומשלם לכל איש כצדקתו, וכמו שאמרנו שגם בזה יש מדרגות רבות, וכדתנן לפום צערא אגרא. ולכן הזהיר שאל יחמוד כבוד יותר מלמודו, אלא יוסיף אומץ בתורה ובמעשים טובים, וסוף הכבוד לבוא מעצמו. ויש ספרים גורסין "יותר מלמודך עשה", ולא נכון בעיני, שכל הפרק מדבר בכבוד התורה, ומה ענין המעשה לכאן? ופשיטא שעיקר הכל [הוא] המעשה. דהא "מכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן" תנן, ותנן נמי (אבות, ג) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו" וכו', ותנן (אבות, א) "ולא המדרש עיקר אלא המעשה". וא"כ משנה שאינה צריכה היא, אלא [ה]עיקר כדפירשתי.

עיקר כבודם של לומדי תורה הוא לעולם הבא "ואל תתאוה לשולחנם של (גדולים) [מלכים, ובנוסח מהד' "אל המקורות": "שרים"]". לאו למימרא שאל יתאוה לאכול מעדנים ולשתות ממתקים כמו שרים ומלכי ארץ, דתנא דידן עם אנשים גדולים חקרי לב קא מיירי, שאינן צריכין למוסר זה. אלא הכי פירושא, כשתראה עצמך גדול בתורה וזכית לכבוד, ואתה צריך לעמול ולטרוח ב"עול מלכות ועול דרך ארץ", אל תתאוה שתהיה שלחנך כשלחן הגדולים שהוא ערוך לפניהם בלי עמל ובלי דאגה, כי עבדיהם ומשרתיהם חייבים לכלכל את הגדולים ואת ביתם, וכדרך הנזכר אצל שלמה שהיו לו נצבים שכלכלו אותו מדי חדש בחדש (מל"א ד, ז) , וכן תתאוה גם אתה שתהיה פרנסתך מזומנת לך, ולבך פנוי מכל טרדת העוה"ז. ונקט שלחן והוא הדין כל דבר ודבר שהוא מטריד בעוה"ז, והוא מצוי אצל השרים והמלכים בעלי עושר ונכסים, דאע"ג שהעוסק בתורה לשמה מתגדל ומתרומם על כל המעשים, וכשאין לו רק פת במלח ומים במשורה וחי חיי צער ג"כ עמל בתורה, [לכאורה] טוב יותר כשיחיה חיים של קורת רוח. אל תתאוה לזה, אע"פ שכוונתך לשם שמים. שכן גזר הקב"ה על חסידיו ועל יראיו לענות נפשם לפעמים בעוני ובריש ובשאר המחסורים בעוה"ז לטוב להם ולהנחילם "יש" (משלי ח, כא) לעוה"ב, ואין לך להרהר אחר מדותיו של הקב"ה. והיינו דקתני "ששולחנך גדול משולחנם", כלומר שערוך לך שלחן שהוא גדול משלחנם, וכענין (תהלים כג, ה) "תערוך לפני שלחן נגד צוררי", והיינו לעוה"ב. וכדתנן (אבות, ד) "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז". ודוד נמי בהא מיירי שאמר (תהלים כג, א-ב) "ה' רועי לא אחסר. בנאות דשא" וגו'. כלומר ה' ב"ה רועה ישראל ומנהל יראיו וחסידיו, ואמר (כג, ד) "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע" וגו', כלומר אפילו יגיעו ימי רעה מצור ומצוק וחוסר כל "לא אירא", לפי שהוא דבק בה' וזכה לכבוד הנאצל ואהוב לאלהיו. ומה שחסר בעוה"ז הוא לטובתו כדי לזכותו יותר לעוה"ב. וזהו שאמר (כג, ה) "תערוך לפני שלחן נגד צוררי", כלומר עוד יבא זמן שתערוך לפני שולחני נגד צוררי והם יראו ויבושו, כמו שנבא ישעיה (סה, יג) "הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו" וגו', כי (תהלים כג, ה) "דשנת בשמן ראשי", שהאצלת עלי רוח אלהי, והוא המתואר "שמן" בכל כתבי הקדש, וכמו שבארנו בפרקין בבבא ד"משמח את המקום". וכן (כג, ה) "כוסי רויה", וזה על השכל והבינה, כדפירשתי בבבא הנ"ל. ואני מבקש (כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", כלומר בעוה"ז ישיגוני טוב וחסד שתעזרני בטובך ובחסדך, הן בעת המרחב הן בעת המצר, ועיקר הכל מוכן לסעודה לעוה"ב, וזהו שאמר (כג, ו) "ושבתי בבית ה' לארך ימים", ומלת ושבתי היא החזרה פעם שנית, וכמו (בראשית כח, כא) "ושבתי בשלום אל בית אבי", וכמו (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע", הנאמר ג"כ על יום התחיה, וכן פה (תהלים כג, ו) "ושבתי בבית ה'" לעוה"ב שהוא "ארך ימים", לעולם שכלו ארוך (קידושין לט:) . ועל זה שנה "ואל תתאוה לשולחנם וכו' ששולחנך גדול משולחנם". ולא תני "ואל תתאוה לכתרם", כי חלילה לחכמי לב שיתאוו להיות שרים ורוזני ארץ. ולא תני לה בסיפא אלא [כדי] לחזק דבריו ששלחן הצדיקים לעוה"ב [הוא] גדול משולחנם של גדולים. שבנוהג שבעולם לפי גדולת המלך כן ערך שולחנו וגדלו. וידוע מה שאמרו ז"ל (אבות, ד) "שלשה כתרים הם, ושמא תאמר כתר תורה קטן מהם, ת"ל בי מלכים ימלוכו". מי גדול המולך או הממליך? הוי אומר הממליך!

"ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". שמא תאמר מי יערב לי שתגיעני הטובה הגדולה הזאת? לזה אמר שה' ב"ה שיעד זאת ע"י נביאיו פעמים רבות, הוא נאמן בדבריו. וכבר פירשנו במשנת ר' מאיר שתואר "נאמן" יקר מאד. וא"כ לא יפול מדבר ה' ארצה כי הוא הנאמן שאין כמוהו. ופירוש המליצה כך היא, בעל מלאכתך שאתה עובד ישלם לך שכר פעולתך, כדרך הבעלים המשלמין שכר פעולת שכיר, כי הוא נאמן בהבטחתו, כי הוא יוצר הכל ומקיים מאמרו. ולכן תוכל לבטוח שיקרוך כל הטובות שיעד לעושי רצונו. ומעתה שלש הבבות שבמשנה זו הולכין על הסדר, [א] רישא בחכם מופלא שאל יבקש לו גדולות, [ב] מציעתא שאל יחמוד למדרגה יותר גדולה מתלמודו, [ג] וסיפא שאל יתאווה לטובת העוה"ז. וכולם לשם שמים, ואפילו הכי לא יבקשם לא יחמוד אותם ולא יתאוה להם. כך נראה בעיני.