יין לבנון על אבות ו:ג

יש לך לכבד כל מי שלמדת ממנו תורה, ואפילו רק דבר אחד למדת "הלומד מחברו" וכו'. אחר ששנה כמה חייב האדם לעסוק בתורה לשמה, בעבור גדולתה וסגולתה, ולכבדה יותר מכל החפצים. ואם לא [עשה כן] נקרא נזוף, שנה עתה שכמו כן חייב לנהוג כבוד במלמדיו שלמדוהו דבר תורה, והעושה כן נותן מופת על עצמו שמבין בסגולת התורה ושהיא יקרה בעיניו מכל החפצים והסגולות, ובעבור כן נוהג כבוד במי שלמד ממנו דברי תורה. אין צריך לומר אם הוא רבו, דפשיטא שצריך לנהוג בו כבוד, ולא בלבד כבוד אפילו מורא נמי חייב וכדתנן (אבות, ד) "ומורא רבך כמורא שמים", אלא אפילו [שזה האיש] השומע [הוא] גדול ממנו (מזה שמדבר) בחכמה, אלא ששמע מחבירו ענין תורה [אשר] לא נודע לו מקדם, חייב לנהוג בו כבוד בעבור דבר אחד שלמדו. ובזה מודה שאפילו דבר אחד מן התורה חביב עליו יותר מכל החפצים, וזהו מעלת "העוסק בתורה לשמה" שזוכה לכל הדברים, ומשום הכי מייתי הך ברייתא הכא.

"פרק אחד". יראה לי דמילי מילי קתני, שלמדו פרק אחד מסדרי משנה שהיא תורה שבע"פ, ואפילו הלכה אחת. והדר תני "או פסוק אחד", והיינו תורה שבכתב. "או דבור אחד", כשיש במקרא אחד שנים או שלשה מאמרים, כמו (שמות כג, יט) "ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו", וההוא לא למדו כל הפסוק אלא רק דבור אחד ממנו. והרי "פרק אחד והלכה אחת" שבפרק, דומה ל"פסוק אחד ודבור אחד" שבו. והדר תני "ואפילו אות אחת", ואסיפא קאי שלמדו פירוש אות אחת במקרא, ולענין זה עדיף תורה שבכתב מסדרי משנה, דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד, כדדרשינן בכמה דוכתי בתלמוד (חולין קלז: ע"ז נח:) . וילפינן הלכות רבות מאות אחת. [אמר המגיה: עיין מדרש ב"ר ס' "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות" וכו' ואין דם השרץ מטמא כבשרו אלא מפני ריבוי אות ה'. "טמא" "הטמא"]. והרבה ידיעות נפלאות יוצאות מאות אחת, וכמו שפירשנו בספר "חכמת שלמה" שהעתקנו, שבו דרש על הערוב שבא על המצרים, וגלה ענין חדש לא נזכר בתורה, והוכחנו הענין כלו מאות אחת שבתורה, שנאמר (שמות ח, יז) "הנני משליח בך וגו' את הערוב", [אות] ה"א של הערוב אין ענין לו, והיא תלמדנו הכל. ואין כן בתורה שבע"פ, שאין אנו למדין מאות אחת גופי תורה או דרושי תורה, ולא כמו שפירשו ["מדרש שמואל"] בשם הר"מ אלשקאר "אות אחת, כגון מעמצין או מאמצין (שבת עז:) , שלהין או שלחין (מו"ק ב. "בית השלחין") , עוממות או אוממות (שבת עז:) ", דא"כ הוי ליה למיתני סתמא הלומד מחבירו אפילו אות אחת, וכל שכן פרק והלכה ופסוק ודבור. אלא כדאמרן, דבתורה שבע"פ צריך להיות עכ"פ הלכה אחת, ובתורה שבכתב אפילו אות אחת. והשתא איצטריך למיתני פרק אחד ופסוק אחד לאורויי לן דרישא בתורה שבע"פ וסיפא בתורה שבכתב. דאות אחת בתורה שבכתב דמיא להלכה שבתורה שבע"פ, משום דעכ"פ צריך ללמוד ממנו דבר תורה. ואז צריך לנהוג בו כבוד, כדרך שמכבדין לגדולים, כי יגדל בעיניו בעבור ששמע ממנו דבר חפץ שאין ערוך אליו. ואילו נתן לו מלא ביתו כסף וזהב ודאי היה מכבדו, והעוסק בתורה לשמה כל כסף וזהב שבעולם אינו שוה לו לאות אחת מן התורה, וכענין (משלי ג, טו) "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה".

מדוע הביא התנא את דוד לדוגמא "שכן מצינו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים וכו' הלומד מחבירו וכו' ואפילו אות אחת עאכ"ו שצריך לנהוג בו כבוד". המפרשים ז"ל תמהו על קל וחומר זה דליכא למילף מיניה אלא לשני דברים, ומנין אפילו דבור אחד ואות אחת? ופירשו מה שפירשו. ובעיני הכי פירושא, מדנקט "שכן מצינו בדוד מלך ישראל", ולא תני סתמא "שכן מצינו בדוד", וכדתנן בפ"ג ["תן לו משלו שאתה ושלך שלו"] "וכן בדוד הוא אומר" וכו' ולא תני "מלך ישראל"? אלא הכי קאמר, והרי דוד שלא היה כמותו גדול בתורה וכדאמרינן (סנהדרין צג:) "וה' עמו, שהלכה כמותו בכל מקום", ומלבד זה היה מלך ישראל. ולולא כי מן הדין הוצרך לנהוג כבוד באחיתופל ולקראו "אלופו ורבו", לא היה ראוי לו לעשות כן משפלות רוחו, כי (כתובות יז.) "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". וכיון שנהג בו כבוד, שמע מינה דדינא הכי הוא, לפי שכתר תורה גדול מכתרן של מלכים וכדתנן לקמן ["כתרך גדול מכתרם"]. ולהכי אע"פ שאסור לו למחול על כבודו, בעניני תורה חייב לעשותו משום כבוד התורה, לפרסם כבודה ומעלתה, ושהיא יקרה בעיניו משבט ומכסא. ואי לא תני "מלך ישראל" הוי מצי למימר דוד מרוב ענוה ושפלות הרוח הוא דעביד הכי, ומנא לן דחיובא הוא? ותו הוי מצי למימר דדוקא אם הלומד אינו חכם וגדול בישראל, אבל אם הוא שר וגדול בישראל אינו חייב להקל בכבודו לנהוג כבוד בחברו שלמדו רק דבר אחד. קא משמע לן דוד מלך ישראל, דאית ביה תרתי "חכם מופלא, ומלך", ואפילו הכי נהג כבוד באחיתופל שהיה הדיוט ופחות ממנו בחכמה. וקל וחמר ללומד מחברו שהוא חכם כמוהו והדיוט כמוהו שצריך לנהוג בו כבוד. מיהו אין חילוק בין שני דברים לדבר אחד או אות אחת, דכיון שטעם הדבר הוא מפני כבוד התורה, ו"שכל חפצים לא ישוו" אפילו לאות אחת שבתורה, מה לי דבר אחד או ב' דברים או אות אחת? ולא תני שלא למד אלא שני דברים, אלא להשמיענו שלא היה אחיתופל רבו של דוד שלמדו חכמה, שהרי לא למד ממנו כי אם ב' דברים. דאילו היה רבו ודאי היה חייב בכבודו שהביאו לחיי העוה"ב, וכדפירשתי בריש הברייתא. ואנן בחברו מיירינן שנוהג בו כבוד התורה לבד, לפי שלימדו דבר חפץ מדברי התורה, שזוהי מעלת העוסק בתורה לשמה, וכדפירשתי בריש משנת ר' מאיר.

"אלא שני דברים". לא ידענום מה המה שני דברים הללו, ורש"י ז"ל בפירושו כתב "לפי שמצא אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה, אמר לו למה אתה לומד יחידי? והלא כבר נאמר (עיין ברכות סג:) "חרב אל הבדים ונואלו". שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה, אמר לו והלא כבר נאמר (ויקרא יט, ל) "ומקדשי תיראו" שצריך לו לאדם ליכנס שם במורא כדי שתהא אימת שמים עליו! וכן הוא אומר (תהלים נה, טו) "בבית אלהים נהלך ברגש" לשון אימה ופחד" עכ"ל [הערת המגיה: ע"ע מסכת כלה רבתי, סוף פרק ח]. וענין לימוד יחידי סמכו לראש הפסוק (תהלים נה, טו) "אשר יחדו נמתיק סוד", כלומר בקבוץ חברים, ואין להאריך בזה.

יחסו של דוד לדואג ואחיתופל "קראו רבו, אלופו ומיודעו שנאמר 'ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי'". במזמור שנכתב בו פסוק זה מצינו שקלל דוד את שונאיו ורודפיו, ואמר תחלה (תהלים נה, יג) "כי לא אויב יחרפני ואשא, לא משנאי עלי הגדיל ואסתר ממנו". כלומר האנשים שאני מקלל, אילו היו אויבי ומשנאי, לא הייתי חושש כל כך לרעתם, שמדרך בני אדם לשאת חרפת אויבו, ובהתגדל עליו משנאו יסתיר עצמו ממנו. אבל אם מציריו הם אנשי סודו שבטח עליהן, והראו לו תמיד פנים צהובות, ובקרבם שמו ארבם להיות לו למשחיתים, זה אי אפשר לסבול. ולכן אמר (תהלים נה, יד) "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי", כלומר הנה אנשים שהן כערכי בעלי תורה וחכמה אלופי ומיודעי, (נה, טו) "אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש", כלומר שהיינו ממתיקים סוד יחד בתורת ה' והלכנו בבית אלהים יחד. לא אוכל לסבול חרפתם והגדלתם עלי. ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קו:) שדבר על דואג ואחיתופל שהיו גדולים בתורה. ועל זה אמר פה "מה אחיתופל שלא למד ממנו וכו' קראו רבו אלופו ומיודעו". ולשיטתם ז"ל יראה לי דהכי קאמר, על כרחך דוד עשאו רבו אלופו ומיודעו, לא שהיה רבו או גדול ממנו ממש, מדקאמר "ואתה אנוש כערכי", אלמא שעכ"פ היה דוד כמותו ושוה אליו. ואיך חזר ואמר "אלופי ומיודעי" דמשמע שהיה רבו וגדול ממנו? אלא שעשאו אלופו ורבו לפי שלמד ממנו איזו דברי תורה, ובאמת היה דוד גדול ממנו. ומנה נילף לכל הלומד מחברו דבר תורה שצריך לנהוג בו כבוד. עוד אמרו ז"ל (ב"מ נט.) שהיו דואג ואחיתופל מחרפים לדוד ואומרים לו "הבא על אשת איש מיתתו במה?", ועל זה צעק דוד (תהלים נה, יג-יד) "כי לא אויב יחרפני וגו' ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי". וכבר פירשנו מלת "אנוש" (אבות, ד) בבבא "שתקות אנוש רמה", ואמרנו שהתאר הזה הונח על אדם שיצרו מושל עליו והוא מלשון (ירמיה יז, ט) "ואנוש הוא". וכך אמר דוד: "אתם מחרפים אותי על חטאי שהתגבר יצרי עלי? יודע אני בך אחיתופל שגם אתה חולית כמוני ויצרך גובר עליך לפעמים. ואילו היית קדוש לאלהיך החרשתי, כי אמרתי מרוב קדושתך אתה מחרפני. אבל בהיותך אנוש כערכי למה תחרפני? ודאי שאינך עושה לשם שמים. ואילו הגדלתי עליך בגאוה ג"כ החרשתי, אלא שאני כבדתיך כל הכבוד וקראתיך 'אלופי ומיודעי' בעבור שני דברים שלמדתי ממך. ואיך העזת פנים לחרפני ולהתגדל עלי!?"

"רבו אלופו ומיודעו". אע"פ שבכתוב לא נזכר "רבו", מלת "אלופי" כולל הרבנות, שהוא מלשון (איוב לג, לג) "ואאלפך חכמה". ואלוף הוא המודיע חקים, ולכן תרגם המתרגם ספר תהלים (נה, יד) "ואנת אחיתופל גברא דדמי לי, רב דאליפת לי ומהודע חכמתא לי". ורש"י ז"ל בפירוש תהלים כתב "ומיודעי, כמו 'אלופי' לשון (שמות לג, יב) "ידעתיך בשם" דמתרגמינן 'רביתיך בשום', עכ"ל. וא"כ הוא ג"כ לשון רבנות.

כבוד הניתן ללומדי תורה "ואין כבוד אלא (לחכמים) [תורה]". [אמר המגיה: גירסת הרב היא לפי נוסח משב"ב. עיין "שנויי נוסחאות", במהד' "אל המקורות"]. ויש גורסין ואין כבוד אלא לתורה, והכל אחד, כלומר אין הכבוד ראוי אלא לתורה, או לחכמים שהן הנוהגים בדרכי התורה, וכדפירשתי בכמה דוכתי במסכת זו שאין תאר "חכמים" נופל אלא על בעלי חכמה הנוהגים בחכמה. ומייתי ראיה שנאמר (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", וסוף הפסוק "וכסילים מרים קלון". ובפסוק זה חתם המלך שלמה הפרשה הגדולה, ורמזנו עליה למעלה בבבא ד"ואומר והלוחות מעשה אלהים המה". וכל משלי שלמה מן הקצה אל הקצה, וכך פירוש הכתוב, מלת "כבוד" בארנוה פעמים רבות שכשנזכר על עניינים נפשיים ואלהיים עניינו רוח הקדש שהוא הכבוד האמתי, כמו (משלי טו, לג) "ולפני כבוד ענוה", (תהלים ג, ד) "כבודי ומרים ראשי", (תהלים עג, כד) "ואחר כבוד תקחני", וכיוצא בהן. ומלת "נחלה" על הקנין, כדרך ישראל שהן נחלת ה', כמו (דברים ד, כ) "ואתכם לקח ה' וגו' להיות לו לעם נחלה", והן לבד נחלת ה' ולא עם אחר.

וכן כאן לענין ה"כבוד", אמר שלמה [ש]החכמים העוסקים בתורה לשמה ועושים מצותיה, אע"פ שראשיתן מצער [איוב ח, ז. ענין דבר מועט] ונותנים צוארם תחת עול התורה ללמוד לשמור ולעשות, בורחים מן הכבוד ומן הגדולה ומן העושר; הנה באחריתם ינחלו הכבוד, שיופיע עליהם רוח אלהים ממרומים, שהוא הכבוד האמתי. (ישעיה מט, ז) "מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו", כענין יוסף ודניאל וחבריהם, כל אחד כפי מעלתו, ואין הבדל ביניהן אלא בין רב למעט. וכדפירשתי לעיל בבבא "וכל העוסק בתורה הרי זה מתעלה", והנה הכבוד היא לבד נחלת החכמים [הערת המגיה: כוונת הרב המחבר שאך ורק ה"חכם" באמת הוא בלבד ינחל ה"כבוד" הזה]. והנלוז מן התורה, אע"פ שהוא בעל שכל ובינה גדולה גם עשיר ובעל נכסים, ויודע חכמות טבעיות ולימודיות, לא ינחל (בכבוד) [הכבוד] הזה. ואם תראה שבעבור עשרו או ידיעותיו או שכלו מכבדין אותו, אין זה כבוד אמתי אלא תלויה בדבר, וקשור עמה החרפה והבושת. כי בעבור נליזותו מן התורה ולכתו בשרירות לבו הוא מוכן לעבור על כל התועבות. וכן באחריתו (משלי ו, לג) "נגע וקלון ימצא". וכבר בארנו פעמים רבות בפירוש מסכתא הזאת, שתואר "כסיל" הונח בכתבי הקדש על הסר מדרך התורה והולך בשרירות לבו, ואיננו על נעדר השכל והבינה. כי יש כסיל בטבעו "משכיל ומבין" יותר מן החכם, אלא שאיננו "חכם" כי סר מדרכה. וזהו שאמר [תנא דמתניתין כי] החכמים יוסיפו מעט מעט להוציא כחות נפשם מן הכח אל הפועל ויתעלו ממעלה למעלה עד שנוחלים הכבוד וכדפירשתי. (משלי ג, לה) "וכסילים מרים קלון", כלומר והכסילים להיפך, אע"פ שתראם (נכבדים) [מכובדים ע"י שאר] מבני אדם, עוד מעט ויבושו. לפי (שבת קה:) ש"כך דרכו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ומחר אומר לו עשה כך" עד שיסיתהו לעשות דברים שהן חרפה בעיני אלהים ואדם, התועבות הגדולות, והן הן הנקראים בכתבי הקדש "קלון". וכענין (משלי יא, ב) "בא זדון ויבוא קלון", וכדפירשתי בבבא ד"והוה צנוע וארך רוח".

והנה חשק הקלון היה מתחלה נסתר בעומק נפש הכסיל, ומעט מעט יורם (ו' מנוקדת שורק) ויגבה עד שיצטייר בלב וימשול עליו ויעשהו. והיינו "וכסילים מרים קלון", שבאחריתם יעשו גם דברי קלון, ויהיו לחרפה ולבוז. ומינה תשמע שראוי לנהוג כבוד במי שלומד ממנו דברי תורה, כי החכמים ינחלו כבוד.

"ותמימים ינחלו טוב". זהו סוף פסוק אחר (משלי כח, י) , וראשו "משגה ישרים בדרך רע, בשחותו הוא יפול". ומייתי לה הכא דלא תימא תינח חכם שראוי לכבוד, והיינו המתואר "חכם" שיש בו מאסף החכמה ונוהג בדרכיה, שהרי הכתוב אומר "כבוד חכמים ינחלו", ומקרא מלא הוא (ויקרא יט, לב) "והדרת פני זקן", ואמרינן (קידושין לב:) "אין זקן אלא (חכם) [זה שקנה חכמה]", וכדפרישית בפרק קמא בבבא "והוי מתאבק בעפר רגליהם". ופשיטא שצריך לנהוג בו כבוד. ומנין לך שהלומד מחברו אפילו דבר אחד, ואע"פ שהמלמד איננו חכם, ורק איזו דברים קבל ולמדם לחברו, שחייב לנהוג בו כבוד? להכי מייתי קרא "ותמימים ינחלו טוב". והכי קאמר "משגה ישרים בדרך רע" הרשע המשגה אנשים ישרים מדרך הטובה ל"דרך רע", ללמדם שוא והבל ודברי מינות, כמו (משלי ב, יב) "להצילך מדרך רע", ובארנוהו (אבות, א) בבבא "הרחק משכן רע", הוא יפול בשחת. ולהיפך מזה התמימים היועצים טוב לבני אדם, ומלמדים אותם הדרך הטוב, שכרם שינחלו טוב. ועדיין אין אנו יודעין "טוב" זה, מהו? ומפרש "ואין טוב אלא תורה". כלומר מלת "טוב" לא יונח כי אם על החכמה והתורה, שנאמר (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם", וסוף המקרא "תורתי אל תעזובו", ובארנוהו (אבות, ג) בבבא "שנתן להם כלי חמדה" וכו'. ונחלת התורה היא גילה עליונה, עליה אמר דוד (תהלים קיט, קיא) "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה". קראו "נחלה" לפי שנהפך לבו וקבל טבע שני, וע"י כן היתה התורה נחלתו, וזהו כי ששון לבי המה. לא לחנם אמר "ששון לבי", וזה נשען על מה שבארנו (אבות, ד) במשנת שמואל הקטן מה שמבדיל בין שמחה לששון. כי ה"משוש" ענין טבעי, ובהיות התורה נחלתו וטבעית לו אז היא ששון לבו. והמדרגה התחתונה לעומתה היא השחת הדעת, שהיא השחת, ובארנוהו (אבות, ה) בבבא "תלמידיו של בלעם וכו' ויורדין לבאר שחת". ויפה אמר שהמשגה ישרי לב ללמדם דברי און ואפיקורסות, יפול בשחת. והתמימים זוכים שיהפך לבבם מטבעו וינחלו טוב. והרי זה מן הקצה אל הקצה ככל משלי שלמה.

אין לכבד למי שלומד ואינו מקיים וכיון שהתמימים נוחלים טוב, ואע"פ ש[הוא] עדיין לא הגיע למדרגה זו, הרי הוא מוכן לכבוד הגדול הזה, ובאחריתו ינחלנו. על כן זה שלמד ממנו דבר תורה חייב לנהוג בו כבוד. כך נראה בעיני, ולא פירשו כן מפרשי המסכתא זצ"ל. לבד מצאתי בפירוש רלב"ג ז"ל על ספר משלי (כח, י) שכתב: "ירצה בזה כי התמימים שיתנו לכל איש עצה הוגנת כדי שישינו הטוב (יצלחו) [ינחלו] הם בעצמם הטוב [שמה שיכוין האדם להגיע לזולתו טוב או רע, כמוהו יגיע לו]" [עכ"ל]. וזה קרוב לדברינו. ותנא דידן מפרש דקרא מיירי במי שמטעה חברו מדרך טוב לדרך רע, וסיפא מיירי בהיפך שמלמדו תורה, והוא ינחל טוב, "ואין טוב אלא תורה". ולמדנו מברייתא זו שאין כבוד אלא תורה וחכמיה, ובתנאי שהמלמד יהיה עושה כתלמודו, דאם לא כן כסיל ובוזה חכמה הוא, ד"לא המדרש עיקר אלא המעשה" (קידושין מ:) . ואע"פ שאחיתופל סר במעשיו מדרך החכמה, שהרי קללו דוד (תהלים נה, כד) "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת" וגו', ואפילו הכי קראו "רבו אלופי ומיודעי"? לא קראו כן אלא קודם שידע בו כי (ע"פ תהלים נה, טז) "רעות במגורו בקרבו", וסבור שנאה דורש ונאה מקיים. אבל כשראה שמעשיו מקולקלים, לא נהג בו עוד כבוד, וכדפירשתי לעיל שעל זה אמר "ואתה אנוש" וגו', כמתרעם עליו "למה הרעות לעשות? ואני מעולם כבדתיך וקראתיך 'אלופי ומיודעי.'"! ועוד [טוען הרב המחבר נגד הפירושים של מפרשים אחרים) איך יעלה על דעתך שיכבדנו ויקראנו "אלופו ומיודעו", ובאותו העת עצמו יקללנו קללות נמרצות כנזכר במזמור? אלא כדפירשתי. וה"ה לכל הלומד מחברו דבר תורה שחייב לנהוג בו כבוד, היינו כשהמלמד איש טוב, ומכוין להורות לו דרך החיים, לאפוקי רשע דלא. הכי נראה לי.