יין לבנון על אבות ו:ב

מה הסיבה שבני אדם נוטשים לימוד התורה "אמר ר' יהושע בן לוי". כל הברייתות הסמוכות זו לזו בפרק זה נשנו לכבוד התורה וסגולתה. ולכן הקדים משנת ר' מאיר הכוללת כל מה שהפה יכול לדבר מענין הזכיות שזוכין אליהן העוסקים בתורה לשמה, לאות על תפארת התורה, ומה גדול כחה שתוכל לתת הטובות העליונות שלא יזכה אליהן האדם הפורש ממנה. ואחריו סמך מאמר ר' יהושע בן לוי שהזכיר ההיפך, והוא כי רעת האדם רבה עליו כשיעזוב תורה ולא יעסוק בה כראוי. ועל זה אמר ש"בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת" וכו'. וכבר כתבו כל המפרשים ז"ל שזהו על דרך משל, כי באזנינו לא שמענו הקול הזה עד היום, ואם לא נשמענו מה יועיל? ועל דרך הפשט יראה לי ענין המשל הזה, לפי שהזכיר ר' מאיר שהעוסק בתורה לשמה מלובש ביראה וענוה והוא צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו, ועיקר הכל להיות שפל רוח ונכנע לעבודת המקום ב"ה ולתורתו. ואז מוכשר להיות "צדיק חסיד ישר ונאמן". שהאם [א' מנוקדת צירי] לכולם היא מדת שפלת הרוח, וכדפירשתי (אבות, ד) בבבא "מאד מאד הוי שפל רוח". והיא הגורמת הדבקות האלהי להיות מלובש בענוה ויראה, וכמו שנאמר (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח", וכמו ששנינו לקמן במ"ח דברים שהתורה נקנית בהן. ואולם בני אדם הפורשים מן התורה הוא בעבור שמסכלין [הם סכלים בענין] גדולת התורה ותפארתה. והסכלות הזאת באה להם בעבור גבהות רוחם שיצרם מושל עליהם בגאוה ותאוה וכבוד המדומה. כי איך יאמינו באמת כי שפלת הרוח ולב נשבר ונדכה גורמים הצלחת האדם? ולבם מלא גאה וגאון. גם חקי התורה עצמם יקטנו בעיניהם, לפי שקבעה חוקותיה גם על דברים פחותים, וכמו שבארנו (אבות, ג) בבבא "קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות", וכדפירשתי התם. ועוד שאין בינת האדם שלטת לדעת דברי התורה במופתים [בהוכחות], והנשאל על טעמיהם יענה: "כך גזרה חכמתו יתברך". ולא לכבוד הוא [מענה זה] בעיניהם, ולכן יאמינו שיותר תפארת לאדם אם יפנה עתותיו למחקר השכלי בחכמת לימודיות וטבעיות, כי הם מועילים לכל חפץ שתחת השמש; גם נותנין כבוד לבעליהן בראותם בהם את רוב בינתם ושכלם. ומקצתן פנו רוב עתותם לרדוף אחרי ההון ואחרי הבלי העולם. ואין לתורה עלבון יותר גדול מזה, כי היא חיי עולם, והיא סוד החכמה העליונה, היא המזכה את האדם בכל הזכיות ששנה ר' מאיר במשנתו, ולזכיות שלא שנה, ו"אין כבוד אלא תורה", ו"אין טוב אלא תורה", וכיוצא בזה השנויין לקמן בפרקין. ואעפ"כ [הם] עוזבין אותה ומניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה. גם כשיעסקו בתורה אינו אלא לפרקים וכדבר עראי, ועיקר הסתכלותם היא בדברים שהן להנאתם ולכבודם המדומה. ועל זה יוצא בכל יום "בת קול מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", כלומר אוי ואבוי על הבריות בעבור העלבון שעולבים את התורה. ואמר הטעם למה נמשכים הצרות לבריות מעלבון התורה? לפי שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא "נזוף", כלומר מי שאינו חושב התורה לעיקר הכל, ומכבדה יותר מכל הקנינים והסגולות, עד שבעבור חשיבותה בעיניו עוסק בה תדיר לאהבתה אותה, וכענין (אבות, א) "עשה תורתך קבע ומלאכך עראי", נקרא "נזוף" לפי שהוא בנזיפה אצל ה' ב"ה. וכענין הנזיפה הנזכרת במקומות רבים בתלמוד שהיא הנדוי, וכן זה כמנודה מן ה' ב"ה. כי הקב"ה תובע עלבון התורה מן האדם, כי בעבורה נברא תחת השמש, ואי אפשר שימצא האדם חן בעיני המקום ב"ה ויירצה לפניו אלא ע"י כבוד התורה וההתעסקות בה. ואפילו תאמר שעוסק בחכמות אלהיות טבעיות ולימודיות לכבוד ה' ב"ה, להכיר את בוראו ולגדלו ולכבדו במקהלים, כל זמן שלא השפיל רוחו לתת הכבוד הראוי לתורה ולהתעסק בה תדיר, ושאר החכמות יקח לו לרקחות ולטבחות לפי שהן פרפראות לחכמת התורה [אמר המגיה: סגנון זה לקח מתשובת הרמב"ם (מהדורת בלאו, ח"ג דף 56) "כי לא נלקחו בתחילה אלא להיותן לה לרקחות וכו'], וכדפירשתי בשלהי פ"ג, "נזוף" מחקרי.

והיינו דקאמר שכל מי שאינו עוסק וכו', יהיה מי שהיה, ולא תימא דוקא במתעסק בהבלי עולם וכיוצא נקרא "נזוף", אבל אם משתמש בשכלו ובבינתו להכיר מדעתו את פעל ה' ומתעסק בחכמות שפיר דמי, קא משמע לן שגם איש כזה נקרא "נזוף". וכיון דהוי נזוף, מלבד שאינו זוכה לאחת מכל הטובות שנזכרים במשנת ר' מאיר הצפונים לעוסקים בתורה לשמה, אלא שבהיותו רחוק מישועת ה' תקראנה אותו ג"כ צרות רבות ורעות ומוכן לכל הפגעים והמצוקות. ושפיר קתני "מעלבונה של תורה", ולא הזכיר נותן התורה, דמיירי אפילו בעוסק בחכמות לכבוד בוראו. דאע"פ שהוא חפץ לתת כבוד למלך הכבוד, אוי לו מעלבונה של תורה וכדאמרן.

בת קול, מה ענינה והמשל שזכר ש"בכל יום יוצא בת קול מהר חורב", צריך פירוש מהו ענין ה"בת קול"? ולמה לא קראו "הר סיני"? והענין כך הוא, כל ישראל שמעו בהר סיני קול אלהים חיים מדבר תורה ומצות, וידוע כי הר סיני שפל שבהרים הוא, כי יש הרים גבוהים ממנו מאד, ומכולן לא בחר הקב"ה אלא הר סיני לתת עליו תורה ומצות (סוטה ה. ויק"ר פ' יג) , וכמו שזכר המשורר בשירו (תהלים סח, יז, שם כתב התרגום: "הא הר סיני דמכיך, רגג") "למה תרצדון הרים גבנונים? ההר חמד אלהים לשבתו" וגו', כאילו בקשו ההרים הגבוהים שיגלה כבוד ה' עליהם אלא שהקב"ה בחר בהר סיני מכולם. ושמא תאמר שהר סיני טוב כגן עדן, אין הדבר כן. כי הוא הר שמם בלי עץ מאכל וריק מכל טוב העה"ז, שמטעם זה נקרא בתורה "חורב" מלשון חרב ושממה. ואעפ"כ בו בחר ה', למען הראות לכל יושבי תבל כי לא חפץ ה' בהרים הרמים כי אם בנמוך ובשפל, וככה אינו אוהב הגאים והנשאים בבני אדם. אבל [ה'] שוכן את דכא ושפל רוח בהיותו חרד על דברו, וכדכתיב (ישעיה סו, ב) "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי", ועל כן נתן התורה על הר שפל וחורב. והנה קול ה' ב"ה שמענו בעת ההיא מהר חורב (דברים ה, יט) "קול גדול ולא יסף" עוד להראה. וידוע כי המשמיע קול גדול נגד ההר, הקול חוזר לאזן השומע, וזהו ענין ה"בת קול", קול חלש שנולד מקול גדול. והודיע ר' יהושע בן לוי על דרך משל כאילו בכל יום הר חורב משמיע בת קול מן הקול הגדול שנשמע עליו במתן תורה, ואומרת "אני עד [ע' מנוקדת צירי] שאוי להם לבריות מעלבונה של תורה, כי נמוך ושפל אנכי, ועלי נגלה האלהים. וככה נגלה על דכא ושפל בבני אדם, בהיותו נכנע לדבר ה', אע"פ שאין בהם שכל גדול ובינה רחבה". וגוערת במתגאים המעמיקים בחקירות, בהיותם עוזבים את התורה מגאה ומגאון, לפי שמדמים שאין בתורה תפארת וגדולה. ואוי להם מעלבון שעולבים את התורה, שע"י כן הם נזופים לפני המקום ב"ה.

והמשורר האלהי רצה ג"כ להודיע זה, ולכן הקדים ואמר (תהלים סח, ה-ו) "שירו לאלהים זמרו שמו, סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. אבי יתומים ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו". כלומר מי גדול כה' אלהינו הרוכב בערבות ביה שמו, ואעפ"כ רצונו בשפלי הרוח והוא אבי יתומים ודיין אלמנות שהן נדכאי לב. ועל זה הביא ענין מתן תורה ואמר (סח, יז) "למה תרצדון הרים" וגו' וכדפירשתי, כלומר מטעם זה עצמו בחר אלהים בהר סיני להראות כי אין כבודו מתגדל ע"י הרמים והנשאים. והבן כי הפירוש נפלא מאד.

טעם, מה ענינו "שנאמר נזם זהב באף חזיר, אשה יפה וסרת טעם". מהאי קרא מוכח שהנלוז מן התורה אע"פ שעוסק בשאר חכמות מקרי "נזוף". ועתה שמע פירוש הפסוק. כבר אמרנו (אבות, ה) בבבא "עז פנים לגיהנם" שהחכמה נמשלה לחוש הטעם, ועל דרך זה הוא כתוב בספרי הקדש, כל מקום שיזכירו מלת "טעם" על דרך משל ירמזו על ה"חכמה". כמו (תהלים לד, ט) "טעמו וראו", (שמו"א כה, לג) "וברוך טעמך", (יונה ג, ז) "מטעם המלך". ובספר "מעין גנים" כתבנו טעמי הדברים, ופירשנו כל הפסוקים, ופה לפרש משנתנו באתי. ודי ברמז זה שכל מקום שנזכר מלת "טעם" רומז על החכמה, וא"כ וסרת טעם הנזכר בפסוק זה הכוונה ג"כ שהיא סרה מדרכי החכמה. וכבר הודענו במקומות רבים בפירוש המסכתא הזאת שדרכי החכמה הן דרכי התורה. עוד תדע שהנביאים המשילו נפש האדם לאשה שהיא גברת הבית, וכח השכל והבינה המשילו לבעל, וזה הרבה במקרא כמו (משלי יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה", (משלי לא, י) "אשת חיל מי ימצא", (משלי יד, א) "ואולת בידיה תהרסנו", (משלי לא, ל) "אשה יראת ה' היא תתהלל", וכיוצא בהן, ובמקומותיהן פירשנום כולם. עוד גלינו (אבות, ב) בבבא "ר"א אומר עין טובה" שמלת "טוב" ו"טובה" מונחים לבד על ה"חכמה" כי היא הטובה הגמורה. ולכן כשהנפש נלוזה מן החכמה לא תוכל להקרא "טובה". והנה אם הנפש בטבעה בעלת שכל ובינה גדולה, גם למדה החכמות הטבעיות והלימודיות אלא שהיא סרה מן החכמה, והכתוב רוצה להודיע גודל שכלה ובינתה בכל הענינים שאינן חכמה, אז יתארוה בתאר "יפה", כי אע"פ שאינה טובה בעבור סורה מהחכמה, בכל זאת רוב השכל והבינה הנטועים בה הן יפיה ונויה. למה המליצה הזאת דומה? לאדם יפה תאר ויפה מראה ומעשיו מכוערין, אע"פ שלא יאמר עליו שהוא איש טוב, מכל מקום הוא איש יפה למראה עין. וממין זה (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה' היא תתהלל". (עמוס ח, יג) "ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא", בארנום כולם בספרנו "מגדל הלבנון". ומשום הכי מייתי ראיה מקרא "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם", המשיל הנפש שיש בה שכל ובינה הרבה, לאשה "יפה" לא לאשה "טובה", לפי שהיא סרת טעם, שהיא נלוזה מן החכמה. ודימה יפיה לחזיר שיש עליו נזם זהב, והחזיר נמאס ומלוכלך בצואה ואשפתות. ועתה שיש עליו תכשיט נאה של זהב, לא בעבור כן יניחוהו לבא אל הבית, אלא גוערין בו ודוחפין אותו לחוץ. והתכשיט עצמו מתקלקל גם כן בעבור שהחזיר מלכלכו באשפתות, ודומה אליו בעל תכשיט השכל והבינה הנלוז מן החכמה, שאינו בא אל היכל המלך ה', כי גוערין בו ודוחפין אותו לחוץ, לפי שנפשו מגואלה בסורו מן החכמה, ואין חקירותיו ותבונותיו מועילים לו. גם הוא משחית [את] יופי שכלו ובינתו בעבור שחושב בהן מחשבות תועות שהן נגד החכמה. הא למדת שכל מי שאינו עוסק בתורה נמאס הוא לפני המקום ונזוף. ותרגם (בראשית לז, י) "ויגער בו אביו", "ונזף ביה אבוהי". והענין דומה לחזיר שנוזפין וגוערין בו שלא יבא אל הבית, וכן הגורם עלבון לתורה.

והתבונן עוד בפירוש (אבות, ג) בבא "אם אין יראה אין חכמה", שהיראה יסוד לחכמה, והאשה היא סרת טעם, לפי שאיננה יראה את ה', וכאמרו (משלי לא, ל) "והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", ואמרנו שכח ה"יראה" נמשל לחוש ה"ריח". וכלי החוש הזה הוא האף, שבו נושם ומריח. ולפי שהיראה יסוד הכל ואם אין יראה אין כלום, אמר (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", וכאמרו (משלי יט, כג) "יראת ה' לחיים". ועל כן אמר "נזם זהב באף חזיר", שבהיות האף מאוס ונבזה, מה יועיל נזם הזהב שעליו? וכן אם היראה איננה, מה יועילו השכל והבינה הנטועים בנפש? מה שאין כן כשהיא אשת טעם ויראת ה', שכלה ובינתה תכשיטים לחכמה וליראה, וכדרך (משלי ב, ה) "אז תבין יראת ה'", והדברים נאמנים.

"ואומר והלוחות מעשה אלהים המה" וגו'. שמא תאמר בכל זאת יפה כח הנבדל מן התורה ועוסק בשאר החכמות, מכח הנותן צוארו תחת עול התורה. כי הנבדל ממנה הוא כבן חורין להשתעשע במחשבותיו ובמעשיו, ואין דאגת תורה ומצות עליו. והנכנע לתורה ולמצות [הרי] כל ימיו בדאגה, ופחד אלהים עליו, ובכל מהלכיו ודרכיו ירא מן החטא ומן הפורענות. אין הדבר כן, אלא מה שאתה סבור שהוא חפשי וחורין אינו אלא עבדות. ומה שאתה חושב לעבדות וסבל אינו אלא בן חורין ושררות, וכדתנן לעיל "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" וכדפרישית התם. ור' יהושע בן לוי קרא קא דריש שנאמר "והלוחות מעשה אלהים המה וגו' חרות על הלוחות" אל תקרי חרות וכו' וכדאפרש.

לב האדם דומה ללוחות הברית "והלוחות". כבר פרשנו (אבות, א) בבבא ד"על התורה", דהיינו שמירת התורה בלב, כדרך (דברים ו, ו) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ועל זה אמר שלמה ברוח הקדש (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך" וגו'. והשמירה בלב היא שירגיל האדם עצמו עד שיקבל לבו טבע לאהוב התורה והחכמה. כי יצר הלב רע בטבעו, וקשה עליו מאד שיטה לחכמה ולתבונה. וכל זמן שלא עשה לו לב חדש, אע"פ שעוסק בתורה אין הדברים חקוקים על לוח לבו. והעוסק בתורה לשמה זוכה ללב טהור ויאהב התורה בטבע לבו, וכדתנן לעיל "אוהב את המקום וכו' ומלבשתו יראה וענוה וכו' ומכשרתו להיות צדיק חסיד" וכו', וכמו שפירשנו. והנה אדם הראשון בהבראו קודם שחטא, היה בו לב טהור נוטה בטבעו אל החכמה ואל הטוב, ובחטאו סר כחו ונהפך יצר לבו להיות רע בטבעו. וכמו שהוכחנו ענין זה בבית ראשון מספר "גן נעול". ואילו (יהיה) [היה] לב האדם בטבעו טוב, לא היה צריך הכשר ותקון ועמל להטותו אל החכמה. אבל בעבור שיצר לבו רע, צריך תלמוד ומוסר גדול עד שיתגבר על יצרו ואז יהיה לו לב חדש נהפך מטבעו הראשון ומוכשר עתה לטוב. והנה אבותינו כשבאו להר סיני זכו שנהפך לבם מטבעו הרע וקבלו לב טהור כדמות לב אדם הראשון קודם החטא, וזהו שאמרו ז"ל (שבת קמו.) "ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן", עד שחטאו בעגל ואז אבדו המתנה הגדולה הזאת, ושב לבם כבתחילה נוטה בטבעו אל הרע, ונצטרכו הם וכל הדורות שבאו אחריהם (לעמוד) [לעבוד] על יצרם בעמל וטרח רב להכשיר לבם אל החכמה. ולעומת זה היו לוחות ראשונים ושניים. כי שני הלוחות שהיו כתובים עליהם עשרת הדברים, דומים לשני לוחות הלב, כדברי שלמה (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך", כי צריך שיהיה מכתב התורה על הלב, וכדברי הכתוב (דברים ו, ו) "והיו הדברים האלה וגו' על לבבך". ולכן לוחות ראשונות שקבל משה קודם שחטאו בעגל, נאמר (שמות לב, טז) "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים" וגו'. כלומר שהלוחות עצמן היו מעשה אלהים, ולא נעשו בידי אדם, וכל שכן המכתב שעליהן שהיה מכתב אלהים, כדוגמת לוחות הלב שהיו אז מעשה אלהים נוטים בטבעם אל הטוב, ואור הבינה והדעת עליהן שהן הכתב אלהים. ואין כן לוחות שניות שקבל משה אחר חטא העגל, וכבר אבדו מתת לב הטהור, על כן היו מעשה ידי אדם, כי פסלם משה. והמכתב לבדו היה אלהי, שכן כתוב (שמות לד, א) "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים וכתבתי על הלוחות" וגו', כדוגמת לב האדם אז, שצריך לעמול תחלה בכחו להכשירו לחכמה, ואז יחול עליו מכתב אלהים. ומזה למד ר' יהושע בן לוי דדוקא העוסק בתורה לשמה הוא בן חורין, דלמאי איצטריך למימר "חרות על הלוחות"? לכתוב סתמא "והמכתב מכתב אלהים", מאי "חרות על הלוחות"? וליכא למימר דאתי לאשמועינן שהיה המכתב חקוק בתוך הלוחות. א"כ "חרות בלוחות" מבעי ליה, שכל חקיקה היא בתוך הלוח, מאי "על הלוחות"? ועוד (שמות לד, א) "וכתבתי על הלוחות" כתיב, ונאמר (דברים י, ד) "ויכתוב וגו' כמכתב הראשון" דמשמע שהיה כתיבה על לוח לא חקיקה "בלוח". ועוד שהיה המכתב ענין אלהי כדמות נשמה בגוף, וכדפירשתי בפ"ה גבי "והכתב והמכתב והלוחות", ולא שייך ביה חקיקה.

בן תורה הוא בן חורין ועוד מלת (שמות לב, טז) "חרות" אין לו פתרון, כי רש"י ז"ל פירש "לשון חרת וחרט אחד הוא שניהם לשון חיקוק", ור"א אבן עזרא ז"ל כתב "יש אומרים כי חרות כמו חרוש, ויש מהפכין אותו חתור (יחזקאל ח, ח) , והנכון שאין חבר לו, ואולי הוא כדמות פיתוח" [עכ"ל]. הנך רואה איך התלבטו בפירוש המילה, ואם הוא לשון פיתוח וחקיקה למה השתמש הכתוב במלת "חרות" ולא באחת מן המלות הנודעות לנו? על כן יפה שנה "אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". והדבר מוכרח מן הכתוב, כי תחלה אמר (שמות לא, יח) "ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו שני לוחות אבן כתובים באצבע אלהים", ופירש בכתוב שלאחריו (שמות לב, טז) "והלוחות מעשה אלהים המה". כלומר שני לוחות אבן שאמרתי היו "מעשה אלהים", ועל המכתב כבר נאמר בכתוב הראשון (לא, יח) "כתובים באצבע אלהים", ולא הוצרך לומר עוד [פעם שניה] "והמכתב מכתב אלהים" אלא כדי לסמכו אל "חרות על הלוחות". כלומר זה שזכרתי שהיו "כתובים באצבע אלהים", זה המכתב היה חירות וגדולה ושררה על הלוחות, כלומר גדולת הלוחות תלויה במכתב שעליהן.

ואין זה דרשה אלא פשט הכתוב, כי לא מצאנו במקרא זולתי שם התאר, כמו (קהלת י, יז) "אשרך ארץ שמלכך בן חורים", (ירמיה כז, כ) "חורי יהודה" שהוא לשון "גדולה ושררה". לבד בדברי חכמים ז"ל השתמשו במלת חירות, כמו "יוצא לחירות", ומי יגיד לנו ששרשו "חור" כמו שחשבו המדקדקים ז"ל? אחר שאין ממנו פעול במקרא, אולי שרשו "חרת", ופירושו לשון "חירות וגדולה", וחרות בינוני פעול, כלומר שהמכתב היה חירות וגדולה על הלוחות, כי המכתב עיקר, לא הלוחות אע"פ שהיו מעשה אלהים, כי אינן רק כדמות גוף לקבל אור המכתב. ואם כן המכתב גורם השררה והחירות, לא הלוחות. ולכן העוסק בתורה לשמה, כשהיא כתובה על לבו כמכתב אלהים, הרי הוא בן חורין שר וגדול. כי המכתב שעל הלוחות היו עשרת הדברים, התורה והמצוה. אבל מי שאינו עוסק בתורה תדיר, ואיננה כתובה על לבו, אע"פ שתקן לבו והטהו לחכמת טבעיות ואלהיות, איננו בן חורין אלא נזוף. ואילו היה חרות סמוך ל"לוחות", היינו טועים שכל מי שמתקן לבו אפילו לתקופות וגמטריאות, הרי הוא מעשה אלהים ונעשה בן חורין. עכשיו שסמך חרות ל"מכתב", נפקא לן דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. שאם מכשיר לוחות לבו [הלב שלו] לתורה, הרי הן כמעשה אלהים, ועליהן מכתב אלהים. שהרי על לוחות שניות היה ג"כ מכתב אלהים אע"פ שפסלן משה, לפי שע"י שתיקנם כראוי הושוו לראשונות שהיו מעשה אלהים, וכאמרו (שמות לד, א) "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים", כלומר אחר שתפסלם יהיו כראשונים.

וכן לב האדם אע"פ שיצרו רע, אם מכשירו לחכמה יחול עליו המכתב האלהי, וידמה ללב טהור שהיה באדם הראשון קודם החטא וכדפירשתי לעיל. והנה על ידי מכתב התורה על הלב יהיה בן חורין גמור, כי הרוח הטוב שזוכה אליו "מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים". גם אין תורתו ועבודתו עליו למשא ולעבדות, כי לומד ועושה מאהבה ומרוב שמחה, ויהיה בו רוח מלכות וממשלה ורוח משפט וכדפירשתי לעיל. וכן אינו ירא עוד מסכנה, לא מפחד פתאום ולא משואת רשעים, כי הוא דבק בה' ושש בישועתו, וכדפירשתי בבבא "זוכה לדברים הרבה", וזהו בן חורין גמור. אבל מי שאין מכתב אלהים על לבו אין בטחונו כלום ואין שלותו שלוה. ואפילו הוא מלך ושליט איננו בן חורין, כי כל עת נכון לצלע ולפגע, ודואג מכל הצרות המתרגשות לבוא בעולם. ובבית השני מספר "גן נעול" פירשנו פרשה גדולה שבספר משלי המדברת בכבוד התורה, וזכר בה היתרון שיש לחכמים שזרח עליהן אור התורה על הכסילים הנלוזים ממנה, ושם התבאר הענין ברחבה. אבל בפירוש משנתנו זכרנו רק מעט הצריך להבנת דבריה.

"שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה". כיון שאמר שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה, תו לא איצטריך למיתני ש"העוסק בתורה הרי זה מתעלה". פשיטא, שאם אינו מתעלה כיצד יגיע להיות בן חורין שר וגדול? אלא הכי פירושא, שמא תאמר יפה אמרת שאם זוכה האדם לכל הדברים ששנה ר' מאיר במשנתו, והוא איש שמכתב אלהים חרות על נשמתו, אז הוא בן חורין גדול ומרומם על כל המעשים. אבל מי הזוכה לכל אלה? יחידים שרידים אשר ה' קורא, ובעלי נפשות יקרות מאד, שבזכות תורתם וצדקתם הגדולה הם זוכים, (איוב לב, ט) ו"לא רבים יחכמו", שאפילו יבלו כל ימיהם בתורה לא ישיגו הגדולות והסגולות האמורות. ואם כן יש טענה לפורש מן התורה לומר מה כחי כי אסבול עמל התורה והמצוה, ולהיות נכנע וחרד על דבר ה'? וכבוד לא יהיה לי. על זה אמר: אין הדבר כן. אלא כל מי שעוסק בתורה בין קטן בין גדול, ר"ל אפילו הקטן שבישראל שאין בו כח שכל ובינה גדולה, אע"פ שלא בנקל ישיג המעלה היותר עליונה, מכל מקום הרי זה מתעלה תמיד ממעלה למעלה. ואין כן הפורש מן התורה ועוסק בשאר עניינים אינו מתעלה לעולם, והוא יגע לריק וכדקאמר ברישא שנקרא "נזוף".

"שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות". פשטא דקרא (במדבר כא, יז-יט) בבאר משתעי, והן שמות המקומות שנסעו ישראל והבאר הולך עמהם, ואין לו ענין לדברי משנתנו. ואולם ממה שבארנו (אבות, ה) בבבא "פי הארץ ופי הבאר" שפיר מייתי ראיה מהני קראי שכל מי שעוסק בתורה מתעלה. שהרי שם פירשנו שבנועם דברי השירה אלה המקומות הם (מליצה ע"פ במדבר לב, לח) "מוסבות שם", כי למסעות מהר ההר עד נחלי ארנון שפסק הבאר קראו "מתנה ונחליאל ובמות", להודות לה' על חסדו, ולהללו על טובותיו שהולכין ומתגדלים תמיד ואינן פוסקים. ו[הקב"ה] אינו צריך לדבר, כי הוא ב"ה עושה מאין יש, ולכן יוכל לתת מים בציה, ועל זה אמרו "וממדבר מתנה", שהיה הבאר מתת אלהים במדבר בארץ ציה. ואחר שהיה מתנה, הגדיל כחו והיה נחלה, ולכן קראוהו "נחליאל", ואחר שהיה נחלה הגדיל עוד עד תאות גבעות עולם, ולכן קראוהו "במות".

הדברים האלוהיים הולכים ומתחזקים ומתעלים והכל משל בצחות השיר, להורות שהדברים האלהיים נבדלים מן הדברים הטבעיים; כי אלה הן הולכין וחסר, והאלהיים מוסיפים והולכים. ועל כן אשרי איש ירא את ה' ודבק בתורתו, אע"פ שעדיין לא הגיע למעלה עליונה, הרי הוא הולך ומתעלה תמיד. מה שאין כן הדבק בקנינים הארציים, או עוסק בלימודיות ובטבעיות לכבודו, אינו מתעלה. ודע כי דברי התורה נמשלים למים, שנאמר (ישעיה נה, א) "הוי כל צמא לכו למים". ולב האדם נמשל לאבן שקשה לחקוק בו וכמו שבארנו למעלה. ולכן עשה ה' ב"ה פלא גדול במדבר להוציא מים מן הצור ומן הסלע, והיה יכול להוריד גשמים רבים, או לבקע מעיינות בארץ, ולמה הפליא לעשות להוציא מים מן הצור והסלע. אבל עשה כן ללמד לישראל דעת, אע"פ שיצר הלב רע, והוא נגד טבעו להכשירו אל התורה והחכמה, מכל מקום אפשר הדבר. כי ילוה לאדם עזר מן השמים, וכמו שהצור הקשה מוציא מים נגד טבעו בכח ה', ככה לב האדם יהיה כמעין המתגבר במצות ה'. אלא שבתחילה קשה על האדם להטותו לחכמה וצריך מוסר גדול. וכן רמז במי הצור וצוה למשה ברפידים שיכה על הצור במטהו, כי בעת ההיא היה לבם עדיין לב אבן. ולכן בסוף ארבעים שנה כשנתן להם הבאר צוה (במדבר כ, ח) "ודברתם אל הסלע" לא שיכהו, להורות כי הדור ההוא לבם לב בשר, ובטבעיהם עושים תורה ומצוה. כי על הדור ההוא כתוב (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום". וזהו דור דעה שנחלו את הארץ, וכאמרו (דברים כט, ג) "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזניים לשמוע עד היום הזה". כי הדור שלפניו לא זכו ללב מתנה, וכאמרם ז"ל (רש"י לדברים א, טו ע"פ נדרים כ:) "ואילו נבונים לא מצא", כי הנבון הוא בעל הסגולה הזאת, וכמבואר בספרנו "מעין גנים" והדברים נכבדים. ויפה שרו על הבאר (במדבר כא, יז-יח) "עלי באר ענו לה, באר חפרוה שרים" וגו', מסכים עם מה שפירשנו עליו בפ"ה. כי זה הבאר עלה באומר ודברים, ולא היה צורך להכאה [אמר המגיה: דברי הרב המחבר על מעלות הלומד לשמה ודיבור משה אל הסלע, נרמזו בזוהר ח"ג דף רכט ע"ב ודף רעט ע"ב]. וחתמו "וממדבר מתנה", שהיה להם מתת אלהים. "וממתנה נחליאל", שהיא הסגולה העליונה, כדרך (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו", וכמו (תהלים קיט, קיא) "נחלתי עדותיך לעולם", ויתבאר בברייתא הסמוכה. "ומנחליאל במות", כיון שזכה לנחלה זו הולך ומתעלה (בראשית מט, כו) "עד תאות גבעות עולם" כדרך (ישעיה נח, יד) "והרכבתיך על במתי ארץ". ואולי כשרבו במי קדש, חשב משה ע"ה שהם חסרים ולבם לב אבן. על כן אמר להם (במדבר כ, י) "שמעו נא המורים", וכפי מחשבתו בא לכלל טעות להכות את הסלע, כמו שעשה ברפידים. ובאמת היו דור דעה, והיה די לדבר אל הסלע כנ"ל. ומזה התבארו דברי הברייתא.