יין לבנון על אבות ה:ט

"חיה רעה בא לעולם". כבר פירשתי דחיה רעה קשה מחרב, לפי שאין דעת בה, ולהכי באה על שבועת שוא ועל חלול השם. ושבועת שוא היינו שנשבע לבטלה וללא צורך, כגון שנשבע על עמוד של שיש שהוא שיש, ועל הבית שהוא בית, או על עמוד של אבן שהוא זהב וכיוצא בהן, שמזכיר שם שמים לבטלה. ולאו שלו כתוב בעשרת הדברות אחר ע"ז שנאמר (שמות כ, ז) "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה'" וגו'. ושבועת שקר נמי בכלל לא ינקה כדאמרינן בשבועות (כא.) . אלא שהנשבע לשוא עונו קשה מאד ודומה לעובד ע"ז. שאע"פ שהנשבע לשקר משקר בשמו של הקב"ה ומחלל כבודו, מכל מקום חטאו קל מטעם אחר, לפי שיצרו תוקפו. כי שבועת שקר הוא הנשבע בבית דין על כפירת ממון, ובית דין מחייבין אותו שבועה בעל כרחו ונשבע לכפור ממונו. אבל הנשבע לשוא ולבטלה אין יצרו תוקפו, ועושה בלי דעת, כי אין פחד אלהים ומורא שמו לנגדו, ודומה למי שאין בו צורת אדם. וכדפירשתי (אבות, ג) במשנתו של ר' אליעזר המודעי, וכן פירשנו (שם) בבבא "אם אין דעת אין בינה", שבכל אדם נטוע כח הדעת, ויודע ש"הוא אל הוא היוצר" ובורא, ושחייב לכבד שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. אלא שעובר על חקי הדעת כשיצרו תוקפו, וכדפירשתי כגון שנשבע לכפור ממון. אבל הנושא שמו ית' לשוא נותן מופת שנשחת דעתו, ולכן נענש מדה כנגד מדה, שחיה רעה אוכלתו שאין בה דעת. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנא:) "אין חיה (רעה) מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה", כלומר אין עונש חיה רעה בא על האדם עד שיהיה דומה כחיה שאין בה דעת, וכההיא דשבועת שוא. ומהאי טעמא לא תני במתניתין "ושבועת שקר", משום דאפשר שישבע לשקר כשיצרו תוקפו, וכשאין יצרו תוקפו נזהר לפי שיש בו דעת, ומורא שמים עדיין בלבו. ולכן אע"פ שיש חילול וכדכתיב (ויקרא יט, יב) "וחללת את שם אלהיך", ונאמר (שמות כ, ז) "לא ינקה ה'", מ"מ אינו נענש בחיה רעה. (לבר) [חוץ מן] שבועת שוא דלא סגיא בלי השחתת הדעת, ודאי דענשו בחיה רעה. כך נ"ל.

"ועל חלול השם". הך נמי דומיא דשבועת שוא, שמגלה דעתו שאין פחד אלהים לנגד עיניו, בין בפרהסיא בין בסתר. וכהנהו דתני (אבות, ג) ר' אליעזר המודעי שאין להם חלק לעוה"ב, שיש בכולם אפיקורסות. ופירשנו התם שאפילו אינו עובר רק על קל שבקלות דמו בראשו, וכדכתיב (במדבר טו, ל) "והנפש אשר תעשה", כל מה שתעשה בין קל בין חמור. וכההיא דתני ר' יוחנן בן ברוקא (אבות, ד) "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי", והתם פרישית לה. ועלה תני הכי "ועל חלול השם", כגון שעובר לפי שאינו מאמין במצוה או בהשגחה וכיוצא, או שמחלל שם שמים בפיו ומטיל דופי בדברים קדושים, דברים שדעתו של אדם מכרעתן, שהעושה כן נותן אות על עצמו שאין בו דעת. ולהכי נפרעין ממנו בחיה רעה שאין בה דעת. אבל לא מיירי תנא דידן בחלול השם [מסוג אחר] דאמרינן בעלמא (יומא פו.) , "כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא כו', כגון אנא דסגינא ד"א בלי תורה". שכל אלו אפשר שנעשו בהסחת היצר, ומקרי "חלול השם", לפי שהעם סבורין שתורתן לפנים ואין אמת בלבם. ומכל מקום דעת העובר שלימה ויפה בלי מום. מה שאין כן חלול השם גמור דפרישית היינו הך דנפרעין ממנה בחיה רעה.

וכל השנויין במשנתנו האחרונות קלות מן הראשונות ועונשן חמור ומטעמא דאמרן. דהא מיתות שלא נמסרו לבית דין העון חמור שיש עליו מיתה, וענשו בדבר הקל, לפי שהעוברים הדיוטים והתגבר יצרם עליהם וחנון ורחום ה'. למטה מהן עינוי הדין ועיוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה, דתרתי קמייתא אפילו בדיני ממונות, ו"מורה שלא כהלכה" אפילו באיסורין דעלמא ואינן אלא לאווי גרידי ועונשן בחרב החמור, לפי שהעוברים [הם] ראשי עם וחמסו תורה ומשפט. למטה מהן שבועות שוא וחלול השם, שאפילו עבר רק על מצות עשה בחלול השם או על איסור דרבנן, ועונשן בחיה רעה החמורה, לפי שהעובר השחית דעתו ובטל צורתו. ולמדנו דברים רבים בהך ש"העולם עומד על העבודה", שהוא מעשה המצות והשמירה מן העבירות, ואיך יש מחלקות רבות בגופי העבירות ובפרעונם. והבן.

"גלות בא לעולם". כבר פירשתי דגלות קשה מכולם, שהוא חורבן בית תפארתנו, ושממות הארץ הקדושה, ונטילת עטרת ראשנו, הכבוד והנבואה ורוח הקדש וכל תפארת ישראל. וגלותם [של ישראל] בין העמים להיות למשל ולשנינה. (ב"ב ח:) "ושבי כולהו איתנהו ביה", דבר חרב ורעב וכל הקללות הקשות הכתובות בשתי התוכחות. ועל כן נזכר עונש זה בתורה באחרונה. וקא משמע לן דאע"פ שעל עבירות ידועות דנין בד' מיתות בית דין, ואם אין עדים והתראה או שהן מיתות בידי שמים וכרת נידונין בדבר, ואם עוברין עליהם בעיוות הדין ובהוראה שלא כהלכה נידונין בחרב, ואם עוברין עליהם בחלול השם נידונין בחיה רעה, הני מילי אי לית בהו ע"ז ג"ע וש"ד ושמטת הארץ. אבל אם עברו רובן בהנך, בין שעברו מהסתת היצר, בין שעברו על פי המורים והמושלים, בין שעברו בחלול השם, כיון שנתמלאה סאתם נידונין בגלות הקשה. לפי שהן עונות קשות וחמורות שבכל התורה כולה, וכולהו מקראי יליף להו.

ע"ז מפורש בכמה מקומות בתורה ובנביאים. [א] בפרשת "כי תוליד בנים" וגו' כתיב (דברים ד, כה-כז) "והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל וגו', העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ וגו' והפיץ ה' אתכם בעמים" וגו'. [ב] בפרשת והיה אם שמוע כתיב (דברים יא, טז-יז) "וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו', וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו', ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" וגו'. [ג] בפרשת אתם נצבים כתיב (דברים כט, יז) "פן יש בכם איש או אשה משפחה או שבט וגו' ללכת לעבוד את אלהי הגויים ההם" וגו', (דברים כט, כה-כז) "וילכו ויעבדו אלהים אחרים וגו' ויתשם ה' מעל אדמתם וגו' וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה". [ד] הקב"ה אמר לשלמה (מל"א ט, ג-ט) "שמעתי את תפלתך וגו' והיו עיני ולבי שם כל הימים וגו' (שם) אם שוב תשובון וגו' ועבדתם אלהים אחרים וגו' והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם וגו', (שם) ואמרו על אשר עזבו וגו' ויחזיקו באלהים אחרים". [ה] וכן מפורש בגלות עשרה השבטים (הושע ב,טו-טז) , ועוד בכמה מקומות.

ובגלוי עריות נאמר (ויקרא יח, כד-כח) "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה, ושמרתם אתם וגו', ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם". מכלל שאם יעברו תקיא הארץ אותם, וכדתניא ב"תורת כהנים" מלמד שהארץ חייבת גלות בדברים האלה.

ושפיכת דמים הוקשה לעריות, דכתיב (דברים כב, כו) "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה", וכדאמרינן (סנהדרין עד.) שעל כל העבירות שבתורה יעבור ואל יהרג לבר מע"ז ג"ע וש"ד שהן חמורות ושוין בחמירתן. והכי נמי לענין עונש גלות שוין הן. ובשלשתן "טומאת הארץ" כתיב בהו, דבע"ז נאמר גבי מולך (ויקרא כ, ג) "למען טמא את מקדשי". ובגילוי עריות נאמר (ויקרא יח, כה) "ותטמא הארץ". ובשפיכת דמים כתיב (במדבר לה, לד) "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה", למדנו ששלשתן מטמאין את הארץ. וכשתטמא הארץ תקיא את יושביה, כדכתיב (ויקרא יח, כח) "ולא תקיא אתכם הארץ בטמאכם אותה", שמענו שטומאת הארץ גורמת הגלות. ולא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו, שבכל מקום שיש טומאת הארץ יש גלות, כך נראה לי.

"ועל שמטת הארץ". שלא קיימו שנת השמטה, וזרעו וקצרו בשביעית גלות בא לעולם. ולהכי כתיב אצל שביעית (ויקרא כה, יח) "וישבתם על הארץ לבטח". הא אם אינן שובתין בשביעית אינן יושבים עליה לבטח, כי גלות ממשמשת ובאה. וטעם הדבר שקדושת שנת השביעית תלויה בארץ, שנאמר (ויקרא כה, ד) "ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ שבת לה'", כלומר לא שתנוח מעבודתך, אלא שתשבות האדמה לכבוד ה' ב"ה. וכדתניא ב"תורת כהנים" (ספרא, בהר, א') : כשם שנאמר בשבת שבת לה', כך נאמר בשביעית שבת לה' [עכ"ל]. ולכן הזורע וחורש בשביעית ואינו משמטה מעבודתה, בטל הארץ מקדושתה. וכשם שהמטמא הארץ בע"ז ג"ע וש"ד גורם גלות, כך המבטל קדושתה בעבודת שביעית גורם גלות. ודומה לשבת בראשית שנאמר בה שבת לה', כלומר שאין השביתה שינוח האדם ממלאכתו, אלא היום קדוש לה' שלא יעשה בו מלאכה, להורות שהוא היוצר הוא הבורא, כדכתיב (בראשית ב, ג) "ויברך אלהים את השביעי ויקדש אותו כי בו שבת" וגו'. והמקדש את יום השבת מודה שיצר הקב"ה עולמו בששת ימים, והמחללו כופר ביצירת שמים וארץ. וכן נאמר בשביעית "שבת לה'", שהשנה קדושה לה' שתשבת בו עבודת האדמה, להורות (סנהדרין לט.) כי לה' הארץ, לא ליושבים בה. ושאדוני הארץ חפץ שתשבות ארצו בשנה השביעית. והמקיים שמטת הארץ מודה שלה' הארץ, והמבטל שנת השמטה כופר במלכות ה' ב"ה. ולטעם זה נאמר אצל פרשת השמטה (ויקרא כה, כג) "והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי". כלומר זה שצויתי לכם שהכל יצאו ביובל, ג"כ מטעם הארץ שהיא שלי. ואיך תמכרוה לחלוטין? ואתם גרים ותושבים בה, לא אדוני הארץ. כמו שצויתי ג"כ שתשבות ארצי בשנה השביעית, ולא תתן לכם יבולה, וזה טעם נפלא מאד.

ויוצא מזה טעם שנפרעין על עבירה זו בגלות, מדה כנגד מדה. הם לא האמינו כי לה' הארץ, ושהם רק גרים ותושבים, על כן יגלו מעל אדמתם ולא תהיה להם עוד. מיהו לא דמיא גוף העבירה של שמטת הארץ לתלתא קמייתא שהן ע"ז ג"ע ש"ד. דבכולהו יש מיתות בית דין והן חמורות שבחמורות. ושמיטת הארץ עשה ולאו גרידא. ולהכי על שלש החמורות בא גלות משום טומאת הארץ וגודל חומרות החטאים, אבל על שמטת הארץ בא גלות משום מדה כנגד מדה.

ויראה בעיני דהכי נמי לא דמיא גלות דשמיטת הארץ לגלות דע"ז ג"ע וש"ד, דודאי כל זמן שלא עברו ישראל על החמורות, ורק היו מבטלים שמטת הארץ נתלה להם החטא עד שהתמלא סאתם בעברות חמורות. ואז נפרעין מהן גם על שמטת הארץ, ומתארך גלותן בעון השמטה. ולולא עון זה אם היו שבים בגלותם מעונותיהם בתשובה גמורה והיה מתכפר להם, היה ה' ב"ה מרחם עליהם להשיבם אל אדמתם מהרה. אבל בעבור השמטה שביטלו [היו] צריכין להתארך בגלותן גם אחרי שעשו תשובה, לפי שאין תקנה לעון זה רק בשביתת הארץ והם בגלותם, וכמפורש בתורה שנאמר (ויקרא כו, לד-לה) "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה, ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה". כלומר אז כשתהיו בגלות תרצה הארץ את שבתותיה בזמן שממותה כשאתם בארץ אויביכם ואין עובד אדמתה. כדקאמר בהדיא "אז תשבת הארץ והרצת" לפני עון שבתותיה שבטלו בה, אבל כשתשבו עליה לא תתרצה. שהרי מדי שנה בשנה אתם עובדין אותה. ואע"פ שמכאן ואילך תקיימו שנת השמטה, במה תתרצה על השמטות שעברו שבטלו בה? אלא כל ימי השמה תשבות השנים שעברו אשר לא שבתה בשבתותיכם שישבתם עליה. הא למדת שבעון זה צריכין לעמוד בגלותם גם אחרי ששבו ואחרי שקבלו עונשם.

וכמו שמפורש בגלות בבל שגזר ה' ב"ה שיעמדו בגלותם שבעים שנה בשביל השמטות שבטלו. [עיין רש"י על ויקרא כו, לה. חשבון שבעים שנות שמיטה שביטלו עד לחורבן, עליהם נענשו בשבעים שנות גלות]. שאם מפני ע"ז וג"ע וש"ד ושאר התורה שעברו אפשר שלא עמדו רק עשר או עשרים שנה בגלות, כי נענשו עליהן בעונשים גדולים כשבאו במצור ובמצוק ובדבר ובחרב וברעב ושאר הצרות. גם שבו בתשובה בארץ בבל. אלא הוצרכו לעמוד שם שבעים שנה בעון השמטות שבטלו, וכמפורש בסוף "דברי הימים" שנאמר (דהי"ב לו, כ-כא) "ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס. למלאות דבר ה' בפי ירמיה עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה". כלומר מה טעם היו לו ולבניו לעבדים? כי אע"פ שעברו על כל התורה כולה, [הרי] כבר קבלו עונשם ושבו בתשובה. והשיב שהיה צריך להיות כן בשביל עון השמטות, והם עלו למספר שבעים שנה. כי שבעים שמטות ויובלות בטלו בארץ ישראל כמו שכתוב שם (דהי"ב לו, כא) בפירוש רש"י, גם בפירושו על החומש (ויקרא כו, לה) .

ואם תאמר שהן יוצאים לגלות גם בעון השמטות לבדן? אינו דומה גלות זה לגלות העבירות החמורות שבמיתה, כי די אם יגלום מלך אדיר למדינה אחרת במספר שנים שבטלו, ולא יענשו ברעב ובדבר ובחרב ובחיה רעה וכיוצא. מה שאין כן כשיוצאים בגלות בשביל ע"ז ג"ע וש"ד, מתקבצים עליהם התוכחות כולם, שהן חייבים בכולם מפני שעברו על כל העבירות. ועון שמיטות בא ביניהם להאריך ימי גלותן. וכן מפורש בתורה בפרשה האחרונה שמדבר בה על הגלות (ויקרא כו, כט) "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו", וזהו רעב של כליה שאין למעלה הימנה כדפירשתי לעיל. (ויקרא כו, ל) "והשמדתי את במותיכם וגו' ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" זהו הדבר. (שם) "וגעלה נפשי אתכם", זהו סילוק שכינה וסילוק כל תפארת ישראל. (ויקרא כו,לא) "ונתתי את עריכם חרבה והשימותי את מקדשיכם" וגו', זהו חורבן הארץ והמקדש. (ויקרא כו, לג) "ואתכם אזרה בגויים והריקותי אחריכם חרב", זהו החרב והגלות. ואח"כ אמר (ויקרא כו, לד) "אז תרצה הארץ את שבתותיה", כלומר כמו שיכופר לכם כל עונותיכם בדבר בחרב וברעב ובשממון שאביא עליכם כשתתוודו בגלות ותשובו אלי, ושהיה אפשר לכם לעשות בהיותכם בארץ, כמו כן יכופר לכם אז עון השמיטות ע"י היותכם בארץ אויביכם והארץ תשבות. אבל הצרות הראשונות שהזכיר לא חלו על עון השמטות, אלא בעבור שעברו על הברית, וחטאו בע"ז וג"ע וש"ד ושאר העבירות. ואילו גלו בעבור השמיטה לבד, לא חלו עליהן הצרות הללו כלל, רק גלות על זמן ידוע כנגד השמיטות שבטלו. והשתא ניחא הכל דלא תני פורעניות אחרות. משום דראשי פורעניות ארבעה הן, וגלות חמישי להם, ושאר הקללות אינן אלא פרטיהן. ותני תלתא בפורעניות של רעב, משום דשלשה מינים הן: של בצורת, ושל מהומה, ושל כליה, מה שאין כן באינך [בשאר] שאין בהן מינין חלוקין. ותני שלשה גופי עבירות גבי מעשרות ותרומות. משום דמעשר לחוד, ותרומה לחוד. ותני תרומה וטבל אצל רעב אע"פ שהן מן מיתות שלא נמסרו לבית דין ודבר בא עליהן, אין הכי נמי שמתים בעון זה, אלא שמיתתן קשה יותר שהיא מיתת רעב. וכן פירשנו טעם למה באין שבעה פורעניות אלו על מיני העבירות הללו. וכן פירשנו סדר המשנה ונכון הכל, ובמשנה הסמוכה יתבאר עוד בעז"ה. הכי נראה לי.

"בארבעה פרקים". אע"ג דלעיל תני "מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין רעב של בצורת באה", היינו מעשר ראשון הניתן ללוים ותרומות לכהנים, משום דחמירי טפי, שגוזלין משרתי ה' העובדים במקדשו, והוא חלק גבוה וכדפירשתי לעיל. ומתניתין [הזו] במעשר עני ושאר מתנות עניים דקילי, ואין רעב בא לעולם בשבילן. ואי קשיא לך אם אינן גורמים אפילו לרעב של בצורת שאין בה מכת מות, איך תני שגורמין דבר הקשה ממנה שיש בה מכת מות ובא על מיתות שלא נמסרו לבית דין? אין הכי נמי שאם לא עברו על כריתות ומיתות בית דין אין דבר יוצא בשביל מתנות עניים. אבל כשדבר בא לעולם על מיתות שלא נמסרו לבית דין הוא בא בארבעה פרקים הללו להפרע גם מגוזלי העניים. והיינו דקתני בארבעה פרקים הדבר מתרבה, כלומר דבר ששנינו למעלה דרכו להתרבות בארבעה פרקים הללו, ולאו למימרא שמתים בו גוזלי המעשרות כמו העוברין על דבר שבמיתה, אלא נגפין בחלאים רעים שהכל בכלל דבר וכדפירשתי לעיל. והיינו "מתרבה", שאם היה בא בשאר פרקים, לא היה מתרבה כל כך.

"ברביעית". בשנה הרביעית בשמיטה: "ובשביעית". היא שנת השמיטה: "ובמוצאי שביעית". שנה שאחר השמיטה ראשונה לשמיטה הבאה.

"ובמוצאי החג". במוצאי יו"ט של סוכות שבכל שנה ושנה, כדמפרש ואזיל.

"מפני מעשר עני שבשלישית". שבשנה השלישית מן השמיטה לא היו מוציאין מעשר שני לאכלו בירושלים כמו בשנה ראשונה ושניה, אלא מעשר ראשון ללוי, ומעשר עני, שנאמר (דברים יד, כח-כט) "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא וגו' ובא הלוי וגו' והגר והיתום והאלמנה" וגו'. וכן בשביעית מפני מעשר עני שבששית מן השמטה שבו היו ג"כ מעשרין מעשר עני תחת מעשר שני. ואם גזלו בשלישית ובששית מעשרות העניים נפרעין מהן בשנה שלאחריהן ברביעית ובשביעית. ויראה לי מדקתני גבי במוצאי יו"ט של חג "מפני גזל מתנות עניים", ולא קתני סתמא "מפני מתנות עניים" כדקתני רישא "מפני מעשר עני שבשלישית ומפני מעשר עני שבששית", והיינו גזל מעשר עני, לאשמועינן דבמתנות עניים גזל לחוד הוא דהוי, טפי לא. אבל במעשר עני איכא נמי "פרעון" משום מעשר שני שבשנה א' וב', ובשנה ד' וה'. והיינו אם לא העלה מעשר שני שלו לירושלים בראשונה ובשניה, וכן ברביעית ובחמישית, שנפרעין עליהם ברביעית ובשביעית. וטעמא דמלתא שבשתי השנים שמפרישין בהם מעשר עני חל חובת ביעור מעשר שני אם איחר להעלותן בשתי שנים שעברו, דכתיב (דברים כו, יב-יג) "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר, ונתת ללוי לגר ליתום וגו', ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית", וזה מעשר שני ונטע רבעי שהוא צריך להעלותן לירושלים. ולימדך שאם שהה מעשרותיו של שתי שנים ולא העלם לירושלים שצריך להעלותן עכשיו, לפי שהוא שנת מעשר עני. וכדתניא ב"ספרי" (פ' תבא, פסקא שב) "כי תכלה לעשר" [איזה] רגל שהמעשר כלה בו? הוי אומר זה חג הפסח. מכאן אמרו ערב יו"ט האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור" [עכ"ל] ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית, כלומר שבו המעשרות כולם כלין. ועל זה שנה תנא דידן ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית, ובשביעית מפני מעשר עני שבששית, כלומר מפני שחל שנת המעשר להתודות ולבער מעשרות השנים הראשונים. וכשלא עשה כן, והיקל בקדושת מעשר מעשר שני, וגם גזל את העניים, נפרעין ממנו בשנה שלאחריהן. מה שאין כן במתנות עניים שאין בהם רק משום גזל, תני מפני גזל מתנות עניים.

"מפני פירות שביעית". פירות שצמחה האדמה בשנה השביעית שצריך לבערם ולהפקירם לעניים, ואם הניחם באוצרו לאחר זמן הביעור, עבר על ביעור פירות שביעית וגם גזל את העניים, דכתיב (שמות כג, יא) "ואכלו אביוני עמך", וכתיב (ויקרא כה, ו) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך וגו' ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". ולפי שיש בפירות שביעית שני דברים, שעבר על הביעור ועל גזל, תני נמי מפני פירות שביעית כמו גבי מעשר עני וכדפירשתי. והא דאיצטריך למיתני לעיל "דבר בא לעולם על מיתות שלא נמסרו לבית דין ועל פירות שביעית" והא תני לה הכא בהדי אינך? היינו כדפירשתי דהך מתניתין "דבר מתרבה" קתני, והוי אמינא דעונש פירות שביעית שוה לעונש מעשר שני וגזל מתנות עניים שאין הדבר הגמור בא עליהן לבדן? משום הכי כייל פירות שביעית עם מיתות שלא נמסרו לבית דין, לאשמועינן דעונש פירות שביעית חמירא, שעליהן בא דבר כמו על מיתות שלא נמסרו לבית דין. וטעמא דמלתא פרישית גבי "ועל שמיטת הארץ", שקדושת שנת השביעית מורה על מלכות שמים כי לה' הארץ. וכיון שעל בטול השמיטה גלות בא לעולם, הכי נמי המחלל קדושת שנה זו בפירותיה שאינו מפקירן לעניים הרי הוא כמיקל בכבוד שמים, מלבד שגוזל את העניים, ומלבד שעובר על מצות הביעור. וגורם לדבר ממש, משום דחמיר טפי ממעשר עני ומעשר שני ומתנות עניים.

"מפני גזל מתנות עניים". שהחג [הוא] זמן אסיפה, וצריך שיניח מתבואותיו לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות. וכיון שעבר החג ולא נתן לעניים חלקם, נפרעין ממנו. ואע"פ שלא גזל אלא ממון, ולמה נפרעין ממנו בגופו? והיה ראוי שיעני או שתבא מארה בתבואותיו. כך היא המדה, אם היה גוזל את העשיר שלא חסרו רק ממון. אבל הגוזל את העניים אינו גוזל ממון אלא נפשות, שאין לו במה להתפרנס כענין שכתוב אצל שכר שכיר (דברים כד, טו) "ואליו הוא נושא את נפשו", ולהכי נפרעין מן הגוזל בגופו. וכדתניא ב"תורת כהנים" (פ' קדושים, פסקא ג') "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך וגו' וכרמך לא תעולל וגו' לעני ולגר תעזוב אותם אני ה' אלהיכם, אני איני גובה מכם אלא נפשות, שנאמר (משלי כב, כב) "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער", וכן הוא אומר "כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" [עכ"ל המדרש]. כלומר בגזל העני נפרעין ממנו נפשות לפי שהוא עני ואליו הוא נושא את נפשו, ומייתי ראיה מקרא "אל תגזול דל כי דל הוא", דעל כרחך לא למעוטי עשיר, דהא בעשיר נמי עובר בלאו דלא תגזול. אלא הכי קאמר: השמר מלגזול את הדל כי מלבד שאתה נענש על שעברת על לאו דלא תגזול הכתוב בתורה, גם תענש בעבור שהוא דל, ונחשב כאלו גזלת את נפשו, ונפרעין ממך בנפשות. והיינו דסיים "כי ה' יריב ריבם" וגו'. והוא הדין גזל מעשר עני דהיא היא. ועלה קאמר "ואל תדכא עני בשער", דכתיב גבי מעשר עני (דברים יד, כח-כט) "והנחת בשעריך. ובא הלוי וגו' והיתום" וגו', כך נראה לי.