יין לבנון על אבות ה:י

"ארבע מדות באדם". כל שש המשניות הללו נשנו ב"גמילות חסדים". ותני ברישא "שבעה דברים בגולם" כנגד "על התורה". והדר "שבעה מיני פורעניות" כנגד "על העבודה". ועכשיו שנה בדברים שבין אדם לחברו, מדות טובות ודרכי גמילת חסדים. וכסדר שסדרן שמעון הצדיק במשנתו. וכך הן סדרן של משניות הללו, [א] תחלה שנה שלש משניות בגמילת חסדים דעלמא, וכוללים לכל באי עולם. רישא בגמילת חסדים שבממון וקנינים. מציעתא בגמילת חסדים שבמדות הנפש. וסיפא בגמילות חסדים שבשכל ובבינה. [ב] והדר תני שלשה משניות בגמילת חסדים שבמצות על אותו הסדר עצמו. רישא בגמילת חסדים שבממון. מציעתא בגמילת חסדים שבמדות הנפש. וסיפא בגמילת חסדים שבשכל ובבינה. וכדבעינן למימר.

"ארבע מדות באדם". לפי שהמשנה הזאת כוללת דברים שבממון, שיצר האדם (לבד) [בלבו] מחמדתן לפי שהוא עפר מן האדמה, וצריך לקנינים לכלכל ביתו וטפו, תני "באדם". ואינך תרתי השנויין בדברים שבנפש, וצריכין לה גם אם לא נוצרה בגוף, תני "בדעות" ו"בתלמידים". והכי פירושא: בני אדם כולם נחלקין לארבע כתות במדותיהן לענין גמילת חסדים לעזור איש את רעהו בגופם ובקנינם. ולאו בצדקה קא מיירי שהיא מצוה בתורה, אלא בדברים שאינן מפורשים בתורה והן דרכי דרך ארץ. ואעפ"כ נכללים בפסוק (דברים ו, יח) "ועשית הטוב והישר", ובפסוק (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". והוא בכלל דרך ארץ ומשאן ומתנן של בני אדם זע"ז.

"האומר שלי שלי ושלך שלך". כלומר לפי מדתו ודעתו [של אותו האדם] גוזר שכל אחד מן הבריות קבל חלקו מן השמים, אם מעט ואם הרבה, ואין אחד צריך לפזר את שלו לעזור חברו. ולפיכך אמר "שלי שלי" והוא חלקי ולמה אתננו לאחר? וכן "שלך שלך" הוא חלקך, ולמה תעזרני בחלקך? הרי זו מדה בינונית, לא חסידות ולא רשע. לא חסידות כיון שאינו רוצה לעשות לפנים משורת הדין ולוותר משלו לאחרים, אע"פ שאין הדין כך לפי דעתו, ולא רשע כיון שאינו מבקש לעצמו יותר ממה שעושה עם אחרים. שכמו שאינו רוצה לוותר, כך אינו שואל מאחרים שיוותרו כנגדו, והרי הוא בינוני.

"וי"א זו מדת סדום". אע"פ שמקיים "ואהבת לרעך כמוך" [כלומר, "כמוך"] ומשוה חבריו לעצמו, וכדפירשתי בבבא אל תהי בז וכו', מדתו מטה כלפי רשע, לפי שאין הדעת סובלת לדון כך, דא"כ בטל ישובם של בני אדם ומקח וממכר זה עם זה, ותאבד האהבה והאחוה שביניהן, שהרי יודע כל אחד שלא יעמוד לו חברו בעת צרתו. והרי דומה למדת אנשי סדום שגזרו כן להשבית רגל אורח מארצם, ולא היו רוצים באהבתן של בריות לא ליהנות מאחרים ולא שיהנו הבריות מהם, שהרי השביתו רגל אורח מביניהם. וממילא לא יכלו ליהנות מאחרים, והרי זה "שלי שלי ושלך שלך". ואעפ"כ נכתב עליהם דבר זה לגנאי, ולמדנו שהנוהג כן אין מדתו מדה בינונית, אלא מכריע לרשעה. והאי "מדת סדום" דקתני, לאו למימרא שזה היה עון סדום, ושעל כן נהפכה לגפרית ומלח. דאם כן לא הוי תנא קמא אומר "זו מדה בינונית". אלא סדום וחברותיה היו מכת מנאצי ה' הכופרים בכל, ועל כן נענשו למעלה מן הטבע, וכדפירשתי במשנתנו של ר"א המודעי. ומתניתין מיירי באדם כשר, אלא שבענין הקניינים מדתו לומר "שלי שלי ושלך שלך". אבל עם עניים ואביונים נוהג בצדק כי כן מצות התורה, ומשום הכי תנא קמא קאמר שהיא מדה בינונית. וי"א אע"פ שהיא מדה בינונית, שהרי אינו רוצה לעצמו יותר ממה שרוצה באחרים, בענין זה המדה הבינונית מסוכנת מאד. לפי שכן היתה מידת אנשי סדום, להיות שונאי הקבוץ והחברה, ויצאו מרעה אל רעה להתאכזר גם על עניים ואביונים, עד שבאחרית נפלו במהמורות בל יקומו, ונעשו אנשי משחית. ולכן צריך האדם להזהר בענין זה ממדה הבינונית הנזכרת ראשונה במשנתנו, ולאורויי לן הך מייתי דברי יש אומרים, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.

"שלי שלך ושלך שלי". לאו דוקא שנותן כל אשר לו לחברו ונוטל ממנו כל אשר לו, שזה מנהג של שגעון. אלא דוגמא קתני, שממדתו לוותר משלו נגד חברו, וכמו כן בצר לו שואל מזולתו שיוותרו נגדו ויעזרוהו. וממילא מי שאינו מוותר נגדו או שאין לו לוותר לא יוותר גם הוא לו, והיינו "שלי שלך ושלך שלי". שבתנאי זה שלי שלך, לפי ששלך שלי "הרי זה עם הארץ", כלומר עוסק בעסקיו ובמקח וממכר תחת השמש, ואין בו מנהגי תורה. ולפיכך מי שנושא ונותן עמו ומוותר כנגדו להלוות לו או לפזר עבורו, דן בלבו "גם אני חייב לוותר כנגדו. ומי שאינו מוותר כנגדי, למה אפזר שלי בעבורו? והרי הוא עושה לטובת עצמו ולהרבות קנייניו!" והרי זה עם הארץ שכל עסקיו ליישוב המדינה, כי המדה הזאת צריכה לתיקון העולם שיעזרו בני אדם זה את זה.

"שלי שלך ושלך שלך". הכי נמי לאו דוקא דהא אמרינן (כתובות נ.) "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש". אלא שמהנה לאחרים מנכסיו בקצב, ומלוה לעניים ולעשירים, ואין בזה משום בזבוז כי יפרעו לו. וכן משאיל כליו וקנייניו, וכן טורח עבורם בגופו ובעבדיו וכל כיוצא בזה. וכדתנן (אבות, א) "יהי ביתך פתוח לרוחה". והתם פרישית לה דלענין גמילת חסדים אתמר. וכן ההיא דהכא שאומר לכל אדם "שלי שלך, ואעפ"כ שלך שלך", כלומר לא בעבור שתגמול לי מדה במדה שתהנה לי מנכסיך, כי לא חפצתי ממך מאומה. ולפי שאינו עושה לקבל טובה מחברו גומל חסד לכל אדם אפילו עני שאין לו להנותו כנגד טובתו. וכן מהנה גם למי שאינו גומל חסד. הרי זה "חסיד" לפי שיש בו מדת גמילת חסדים כתיקונה. ועלה שנינו "על שלשה דברים העולם עומד" דחד מנייהו על גמילת חסדים. ולאו שנקרא "חסיד" לפי שאינו רוצה לקבל מאחרים, דאין זה ענין לכאן. ומה בכך אם מקבל מאחרים כתורה וכמשפט? והרי אמרו "הרוצה ליהנות, יהנה כאלישע" (ברכות י:) . וכי תעלה על דעתך שלא היה אלישע "חסיד"? ועוד וכי אפשר לאדם לומר כן? ופעמים רבות צריך עזרת בני אדם. וכמה הרפתקאות עדו על אינש שצריך להיעזר מבני אדם, והכל נקרא גמילת חסדים. אלא לפי שגומל חסד לשם שמים ואינו עושה לתשלום גמול, שהרי אומר "שלך שלך" הוי "חסיד". ואילו היה עושה לתשלום גמול תו לא אקרי גמילת חסדים, והיינו מדת עם הארץ וכדפירשתי.

"שלי שלי ושלך שלי". שאינו רוצה לגמול חסד עם שום אדם, וכשהוא צריך לדבר מבקש שיעשו בני אדם עמו חסד הן בגופם הן בממונם, ואם לא יעשו כרצונו יחרה אפו; הרי זה "רשע". שהרי מדתו נגד דעת בני אדם, דממה נפשך. אם לפי דעתו אין בני אדם חייבין לגמול חסד אלו עם אלו, כמו האומר "שלי שלי ושלך שלך", על מה מבקש מאחרים ומחייבם בדעתו שיעזרוהו? ואם סבור שמוטל על בני אדם לגמול חסד, למה מונע חסדו מכל בריה אפילו ממי שמטיב עמו ומי שיוכל לשלם לו טובו? אלא שהוא רשע ומזיק לבריות ואין בו מדעת בני אדם ההולכים בשיקול דעתם. ולמדנו דגמילת חסדים שמקבלין עליהם שכר, היינו כשאינו עושה לתשלום גמול אלא לכבוד שמים. אבל המתחסד לתשלום גמול זהו מנהגי עמי הארץ. ומי שאינו מתחסד אפילו עם מי שהתחסד עמו לא תימא ש"אינו עוסק בגמילת חסדים" לחוד, אלא "רשע" נמי הוי, ומטעמא דפרישית. אבל מי שאינו מתחסד ואינו מבקש חסד אינו רשע לתנא קמא, שדבר זה תלוי בשיקול דעתו של אדם, וסבור שכך הוא המדה הישרה. ולי"א מדה זו אף היא מטה כלפי רשע [ר' מנוקדת סגול] שהיא מדת אנשי סדום. כך נראה לי.