יין לבנון על אבות ה:ח

"שבעה מיני פורעניות". נגד "על העבודה" קתני לה, וכדפירשתי במשנתנו של שמעון הצדיק (אבות, א) ד"על העבודה", היינו לעבוד את ה' במצות עשה הכתובות בתורה, ולהזהר מלעבור על מצות לא תעשה, ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה". ולא אצטרך למתני דברים שבחכם לענין עבודה, ושהיפוכיהן ברשע כדתני במדות שבתורה, משום דזיל קרי ביה רב הוא שהעשין ולאוין מפורשים בתורה, והכובש את יצרו ומקיימם [הוא] "חכם", לפי שנוהג ביראה ובחכמה. והעובר עליהן [הוא] "רשע". אלא אתי לאשמועינן שתמורות העולם דיניו ומשפטיו סדורים בשבעה מיני פורעניות, ושהן על שבעה גופי עבירות. והרשעים מסבבים במעשיהם הפורעניות הללו, וכדתנן בריש פרקין ש"הרשעים מאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות", כי (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ", טוב ורע, לעומת מנהגי בני אדם, וכדכתיבנא בכמה דוכתי, וכדקאמר שמעון הצדיק "על שלשה דברים העולם עומד".

"על שבעה גופי עבירות". יש במשנה זו קושיות רבות, וכבר הזכירו מפרשי המסכתא הזאת ז"ל קצתם. אחד שלא הזכיר פורעניות אחרות כמו (דברים כח, נט) "החולאים הרעים והנאמנים" הנזכרים בשתי התוכחות (ויקרא כו; דברים כח) ושאר פורעניות הכתובים בתורה, כמו מ"ט קללות שב"תורת כהנים" [ויקרא], ומאה חסר שתים שב"משנה תורה" [ספר דברים] שכולם באים לעולם על גופי עבירות. ועוד [קושיא]: השלשה שמנה בראש המשנה פורעניות אחת הן, והן חיצי רעב, של בצורת ושל מהומה ושל כליה, ולמה חילקן לשלשה? ועוד שלשה גופי עבירות הראשונות אחת הן, והן ביטול תרומות ומעשרות, ולמה חילקן לשלשה גופים? ועוד מי שאינו מעשר אוכל פירותיו בטבלן, והאוכל טבל חייב מיתה בידי שמים, וכדתניא בסנהדרין (פג.) , וא"כ ראויין להפרע מהן בדבר, כדקתני סיפא: "דבר בא לעולם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין". ועוד על שבעה גופי עבירות תני ברישא, ובפרטן מנה הרבה. ועוד דבמשנה הסמוכה תני שעל ביטול מעשרות הדבר מתרבה, ובהך מתניתין תני שעל ביטול מעשרות חיצי רעב משתלחין. ועוד למה באין [דוקא] שבעה מיני פורעניות אלו על שבעה גופי עבירות הללו? ואע"ג דבפרק במה מדליקין (שבת לג.) אסמכינהו אקראי, מה טוב אם יהיו בידינו טעמי המקראות. ועוד למה סדר שבעת הפורעניות בסדר זה? ואינן סדורים כך ב"תורת כהנים" (ספר ויקרא) בתורה. ועוד כמה דקדוקים קשים יש בדברי המשנה.

ויראה לי שאע"פ שכמה מיני פורעניות באים לעולם וכמו מ"ט קללות שב"תורת כהנים" ומאה חסר שתים שב"משנה תורה", ראשי הפורעניות כלולים בד' מינין, שבהם שופט הקב"ה את עולמו, והן הן התמורות שבשמים ובארץ וכולם בחכמה עשויים לעומת מעשה בני אדם, וכדפירשתי לעיל. וארבעה אלו הם "רעב דבר חרב וחיה רעה", ופרטיהן רבו מספר. וכל הקללות שבשתי התוכחות הן פרטי מיני ארבע פורעניות הללו. ודבר זה למדתי מדברי הנבואה שנאמר (יחזקאל יד, יג) "ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם והשלחתי בה רעב והכרתי ממנה אדם ובהמה". (יד, טו) "לו חיה רעה אעביר בארץ ושכלתה" וגו'. (יד, יז) "או חרב אביא על הארץ ההיא וגו' והכרתי ממנה אדם ובהמה". (יד, יט) "או דבר אשלח על הארץ ההיא וגו' להכרית ממנה אדם ובהמה", ונאמר (יד, כא) "כי כה אמר ה' אלהים אף כי ארבעת שפטי הרעים חרב ורעב וחיה רעה ודבר שילחתי אל ירושלים להכרית ממנה אדם ובהמה" [ע"כ]. למדנו שהן ארבעה משפטים כוללים, ופרטיהן הן הן הקללות הרבות הנזכרות בכל מקום.

ואומר אני שכך הן סדורים בתוכחה שאמר [א] (ויקרא כו, יח-יט) "ואם עד אלה לא תשמעו לי וגו', ונתתי את שמיכם כברזל" וגו', זהו פורעניות הרעב.

[ב] (ויקרא כו, כא-כב) "ואם תלכו עמי קרי וגו', והשלחתי בכם את חית השדה" וגו', זהו פורעניות חיה רעה.

[ג] (ויקרא כו, כג-כה) "ואם באלה לא תוסרו לי וגו', והבאתי עליכם חרב" וגו', זהו פורעניות חרב.

[ד] (ויקרא כו, כה) "ושלחתי דבר בתוככם", זהו פורעניות דבר.

ובארבעה שפטים הללו הוא ב"ה שופט את כל הארץ כל העמים כולם, כמו שהדבר נוהג בעולם. אלא שעל ישראל באין בשביל גופי עבירות ידועות שלא נצטוו בהן בני נח. כי ה' ב"ה נוהג עם ישראל בדרכים ידועים נפלאים, וכדפירשתי במשנתו של ר"ע (אבות, סוף פרק ג') , נוסף עליהן פורעניות חמישי לישראל הקשה מכולם, והוא פורעניות הגלות, שהן גולים מארץ הקדושה שהורישם. שע"י כן מאבדין כל טובתם, סילוק שכינה וחרבן המקדש וסילוק נבואה ורוח הקדש וביטול מצות התלויות בארץ והסתר פנים.

ולפי שחמשה הללו הם ראשי פורעניות וכוללים כל הפרטים, שנה תנא דידן משנתו עליהם. וכנגדן שנה ראשי עבירות הכוללות כל הפרטים. והודיענו כי זה לעומת זה מדה במדה. וארבע פורעניות הנזכרות בכולן יש מכת מות, דבארבעתן כתיב (יחזקאל יד, יג) "והכרתי ממנו אדם ובהמה", וכתיב (איכה ד, ט) "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" וזה מפורסם.

וכן יש בכולן דרך הצלה. רעב כי יהיה ושנת בצורת, יבזבזו העשירים אוצרותיהן ויחלקו מעט לעניים להחיות נפשם, או ירדו למדינה אחרת. ויוכל להיות רעב חזק על כל הארץ כמו בימי אליהו וימותו ברעב. חיה רעה כי יהיה, אפשר שינצלו בערים ובמסגרות. ויוכל להיות שתשכל אותם. חרב כי יהיה אפשר שינצלו במבצריהם. ויוכל להיות שיפלו בחרב שונאיהם. דבר כי יהיה אפשר שירפאו מחליים, כי כלל החולאים והקדחות כולם נכללים בדבר. ויוכל להיות שימותו ואין מציל. כי כל הפורעניות באים לעולם במשקל ובמדה כפי רובי העונות ומשקלם. ולכן הפרשה הראשונה שבתוכחה כתובין בה כל הפורעניות שבשאר הפרשיות. ותשאל: א"כ מה הוסיף כשאמר (ויקרא כו, כז) "ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי" וגו', דמשמע אם לא תוסרו בראשונות אביא עליכם פורעניות אחרות קשות מן הראשונות; והרי בראשונות נזכרו כולם? אלא אינן דומות הקללות שנכתבו בפרשה הראשונה לקללות שאר הפרשיות. כי הראשונות קלות ובאות להחרידם ולהפחידם ואין בהם מכת מות. והאחרונות נזכרו בפרטים וכולן מכות מות. שבפרשה הראשונה כתיב (ויקרא כו, טז) "והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת מכלות עינים ומדיבות נפש" והיינו "דבר", וכדפירשתי לעיל שכל החולאים הממיתים בכלל דבר. אלא שלא נזכר בפירוש "דבר", לפי שאפשר שינצלו בישועת ה'. (ויקרא כו, טז) "וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם", היינו "רעב" אלא שההיא קלה, לא רעב של מות. (ויקרא כו, יז) "ונגפתם לפני אויביכם", היינו חרב, אלא שהיא קלה שלא הזכיר שימותו בחרב שונאיהם, רק "נגיפה", פצע וחבורה. (ויקרא כו, יז) "ורדו בכם שונאיכם" היינו חיה רעה שונאי בני אדם. תחת שאמר (בראשית א, כח) "ורדו בדגת הים" וגו', עכשיו ירדו הם בכם. (ויקרא כו, יז) "ונסתם ואין רודף" היינו גלות, שכן אמר בפרשה האחרונה (ויקרא כו, לו) "ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף", אלא שאינו גלות ממש, כי אפשר שישיבום אל ארצם.

סדרי פורענות שבתוכחה הן מן הקל אל הכבד אבל בפרשיות האחרות הוסיף בכל פרט ופרט והודיע שתהיינה מכות קשות וממיתות, ולא יהיה מהם תקומה, ועליהן שנה התנא משנתו ותני: "דבר בא לעולם, חרב בא לעולם, חיה רעה בא לעולם, גלות בא לעולם", כמו שהן מפורשין בפרשיות התוכחה. וכולן מכת מות, ולא חילק התנא בהן מחלקות, "מקצתן עוברים ומקצתן אינן עוברין" כמו שחילק גבי פורעניות של רעב, משום דמשנה שאינה צריכה היא. דפשיטא דמקצתן שלא עברו על כריתות ומיתות בית דין ועל פירות שביעית שלא ימותו בדבר, כי חלילה לשופט כל הארץ להמית צדיק עם רשע? וכן מקצתן שלא עינו [דין] ולא עוותו הדין, והורו כהלכה, שלא יפלו בחרב וכן כולם. וכדכתיב (תהלים לג, יח-יט) "עין ה' אל יראיו וכו' להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב". לבד בפורעניות של רעב עשה שלש מחלקות, לאו משום דאתי לאשמועינן "מקצתן עוברים ומקצתן אינן עוברים", אלא משום דשלשה מיני רעב באים לעולם. וכל מין מפורש בהדיא בקרא, וקא משמע לן שכל מין משונה מחברו, וקשה ממנו. וכן גופי העבירות שבשבילן בא הרעב משונות זו מזו. מה שאין כן דבר חרב וחיה רעה וגלות שאין בהם מינים שונים, כיון דתנא דידן בדבר ממש ובחרב ממש ובחיה רעה ממש ובגלות ממש קא מיירי שהן כולם מכת מות וכדפירשתי לעיל, לא עשה באחד מהם מחלקות.

סדר פורענות שבמשנה (אבות) הוא מן החמור אל הקל ואם יקשה עליך למה הפך תנא דידן סדר המשפטים מסדר האמור ביחזקאל? היינו טעמא שהנביא מנאן בדרך לא זו אף זו, והולך מן החמור אל הקל, כי קשה מכולם רעב של כליה, שנאמר עליה (ויקרא כו, כט) "ואכלתם בשר בניכם" וגו'. שניה לה חיה רעה, ואחריה חרב, והרביעית הקלה היא דבר, וכדאפרש במשנתנו. והודיע שאין צריך לומר שכבוא משפט רעב, שלא יצילו הצדיקים זולתם (יחזקאל יד, טז-כ) , אלא גם ממשפט חיה רעה לא יצילום, ואין צריך לומר ממשפט חיה רעה, אלא גם מחרב הקלה ממנה לא יצילו כי אם נפשם, ואין צריך לומר מחרב אלא גם מדבר הקלה מכולם לא יצילו כי אם נפשם לבד. ותנא דמשנתנו הולך מן הקל אל החמור, כמו גופי העבירות שמנה שכל אחת תמורה מחברתה, ומשום הכי תני תחלה דבר הקל ואח"כ חרב החמור ממנו, ואחריו חיה רעה הקשה מכולם.

והא דנקט רעב ברישא והיא קשה מכולם, היינו משום דבעי למיתני נמי רעב של בצורת הקלה מכולם וכדפרישית. ובשירת האזינו הזכיר ג"כ ארבעה שפטים הללו, ואמר (דברים לב, כד) "מזי רעב", זהו רעב, "ולחומי רשף וקטב מרירי", זהו דבר, "ושן בהמות" וגו', זהו חיה רעה, (דברים לב, כה) "מחוץ תשכל חרב", זהו חרב.

ודע כי ארבעה שפטים הללו הם ג"כ בדרכי הנפלאות, בארח נפלא למעלה מדרך הטבע. ומהן היו ארבע סדרי המכות שבאו על המצריים, שדברנו עליהם בבבא "עשר מכות" במשנתנו, ויפה דרשנו עליהן בפירושנו "רוח חן", ופה לא נאריך, כי מדברינו נפתח הדלת להבין דברי משנתנו, וכדאפרש.

"מקצתן מעשרין". הכל בכלל מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני וכן מתנות עניים ותרומה גדולה, וכדמשמע בשבת (לב:) דהתם אמרינן "בעון תרומות ומעשרות שמים נעצרין ורעב בא לעולם" ודרשינן להו מקראי. ויש מחלקות רבות בין העוברים, יש נותן תרומה גדולה, ומפריש מעשר ראשון, ומפריש מעשר מן המעשר ונותן לכהן התרומה ותרומת מעשר שהן במיתה, והוא דבר מועט, ואינו נותן המעשר לבן לוי. ויש שאינו נותן מעשר שני. ויש שאינו מעשר שתי המעשרות וכן לענין גזל מתנת עניים. ויש שאוכל פירותיו בטבלן שהוא במיתה בידי שמים, שעל זה "דבר בא לעולם" כדתנן לקמן. ולכן נענשין מדה כנגד מדה, שהקב"ה מביא רעב של בצורת לעולם, והיינו שנה של בצורת, כדכתיב (ירמיה יז, ח) "ובשנת בצורת לא ידאג". ומלת "בצורת" לפי דעתי לשון מיעוט וחסרון, כמו (דברים כד, כא) "כי תבצור כרמך", כי הבוצר מחסר האשכלות מן הכרם. ובלשון חכמים יש הרבה (חולין מב:) "בצר להו חדא", כלומר חסר אחת, וזהו לשון "בצורת". לא כפירוש רש"י בירמיה (יז, ח) שהוא לשון רעב. ולא כמנחם שפירש לשון "חוזק ומבצר". אלא לשון חסרון מיעוט ומניעה, והיינו שימנעו ויחסרו השמים הגשמים, ויהיה רעב בארץ, מדה כנגד מדה. כי (תהלים כד, א) "לה' הארץ ומלואה", ונתנה לבני אדם בתנאים ידועים, והוא שיתנו מתבואותיהם ומבהמתם מעשר והוא חלק גבוה. ומשלחן גבוה זכו בהם הכהנים והלוים, וכן מתנות עניים, שנאמר (במדבר יח, כ) "אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל", ונאמר בלוים (במדבר יח, כד) "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה". וכשישראל מונעין לעשר, תשתנה לעומתם תכונת השמים והארץ, ויהיו שמיהם כברזל וארצם כנחשה. לא ירד מטר, והארץ לא תתן יבולה. ויש פרטים רבים במכה זו נגד פרטי העוברים, פעמים יהיה במקצת המקומות בצורת, ובשאר המקומות שובע, וכדכתיב (עמוס ד, ז) "חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש". והיינו כשמקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין, שאז נפרעין מהן ברעב של בצורת, שעל חלקת [מי] שאינו מעשר לא ימטיר, ועל חלקת המעשר ימטיר. וכן יש פרטים בבצורת עצמה, פעמים שע"י הבצורת שבנחלותיו ירד מנכסיו ויעני ויצטרך לחזור על הפתחים לשאול פת לחם, או לרדת למדינה אחרת ולמכור נחלתו וביתו וכליו להחיות את נפשו. ופעמים שעל ידי הבצורת יחלה ויהיה נפוח ברעב וימות, והכל כפי העבירה. על דרך משל אם נתן התרומות והחלה, רק שלא עשר המעשר, נפרעין ממנו בריש ובעוני ובחוסר כל. ואם בטל גם התרומות שב[עונש] מיתה [בידי שמים] נפרעין ממנו במכת מות, וכדתנן "דבר בא לעולם על מיתות שלא נמסרו לבית דין". אלא שלחומר ביטול התרומות מיתתו קשה יותר מן העובר על שאר כריתות ומיתות בית דין, שכל האחרים מתים בדבר, ומבטל תרומות במיתת רעב הקשה מכולם, כדכתיב (איכה ד, ט) "טובים היו חללי חרב מחללי רעב". אלא דרישא לא מיירי בהכי ומשום הכי תני לשון מעשרין, דמשמע הא תרומה וחלה נותנין, משום דעיקר חלוקה זו נשנית ברעב של בצורת המביאה לידי חסרון, עירום וחוסר כל, מדה כנגד מדה שעשק מה שאינו שלו, לכן יאבד כל אשר לו.

"גמרו שלא לעשר". והרי כל ישראל או רובו עוברין, אז רעב של בצורת ומהומה באה. בצורת [ענינה] שלא ימטיר מטר כלל, ולא תתן הארץ יבולה בשום מקום, מדה כנגד מדה, וכדפרישית לעיל. שהגשם והמטר והיבול ניתנו על תנאי. אלא שאם יהיה בצורת לבד אפשר שירדו רבים למדינות אחרות, כמו שעשה אלימלך וביתו (רות א, ג) , או יסחרו תבואות ממדינות אחרות ויביאום לאדמתם. ועוד שיש כמה אוצרי תבואות שיש להם אוצרות של תבואות משנים שעברו, ולא ידאגו העשירים. לכן יבוא [נוסף על הנ"ל] גם כן רעב של מהומה. ומהומה היינו שיגוש קול בהלות [של] מחנות וגייסות המשבשות הדרכים, אין יוצא ואין בא. וע"י כן אי אפשר לצאת למדינה אחרת, או להביא תבואות ממדינות אחרות. וכן באים האויבים ואוכלים תבואות האוצרות ושורפים ומכלים מה שמוצאים. ואז הרעב מתחזק בכל המדינה ונידונים כולם. והכל כפי פרטי העבירות, וכדפירשתי לעיל, קצתן ירדו מנחלותיהן וקצתן ימותו בחלאים וברעב.

"ושלא ליטול את החלה". חלה נקראת תרומה, והאוכלה במיתה, והוא הדין לתרומה גדולה ותרומת מעשר שנידונין עליהן במכת מות, וכדפירשתי לעיל. ונקט חלה והוא הדין אינך, אלא דמהאי טעמא נקט "חלה" משום שאינה בכלל המעשרות, ואשמועינן שאם אינן מעשרים וגם אוכלין התרומות והחלה, רעב של כליה באה, ואין צריך לומר בצורת ומהומה, דההיא לא איצטריך למיתני, דבצורת מדה כנגד מדה, ומהומה בכלל כליה, וכליה היינו שמתים ברעב מפני בצורת, ושאויבים באים ואוכלים ומשחיתים התבואות. ונאספים אל עריהם ואל המבצרים מפני אויב, וכשבאין במצור ובמצוק זמן רב תכלה התבואה כולה, ואז הם נפוחי רעב עד שאוכלים בשר בנים ובנות, והיינו שלשה מיני רעב. [א] רעב של בבצורת שאין גשם ולא תתן הארץ יבולה. [ב] של מהומה שיש גשם וצמחה האדמה, אלא שאינן יכולים לקצור ולאסוף מפני שיבוש הגייסות. [ג] ושל כליה שצמחה הארץ וקצרו ואספו, אלא שאויבים באים ומשחיתים הגרנות. והנאספים אל המבצרים באים במצור ובמצוק עד שמתים ברעב ואוכלים בשר בניהם ובנותיהם. וכל מין קשה מחברו. כי [א] בצורת קלה מכולן שיכולין לפזר רגלם מעיר לעיר וממדינה למדינה למצוא אכל לנפשם. [ב] של מהומה קשה ממנו שצריכין לעמוד בעירם ובמקומם. [ג] של כליה קשה מכולם שבאים במצור ובמצוק עד שלא תשאר להם מאומה ואין דרך להנצל.

ושלשתן כתובים בתוכחה, [א] רעב של בצורת בפרשת הראשונה (ויקרא כו, יט-כ) "ונתתי את שמיכם כברזל וגו' ולא תתן ארצכם את יבולה" וגו', והיינו בצורת. [ב] בפרשה אחרת (ויקרא כו, כו) "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים" וגו' והיינו מהומה, דמקמי הכי כתיב (כו, כה) "והבאתי עליכם חרב וגו' ונאספתם אל עריכם", כלומר אע"פ שתתן הארץ יבולה אעשה שלא תאכלוה לא תקצרו ולא תאספוה, כי תצטרכו להאסף אל עריכם [מפני המצור], ולכן אמר "בשברי לכם מטה לחם", שיש לחם אלא שאשבור מטה לחם בהביאי עליכם חרב ותאספו אל הערים. ועדיין יש להם מעט הנשאר כדכתיב "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד". ובפרשה שלאחריה (ויקרא כו, כט) "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנותיכם תאכלו", והיינו של כליה כי יבואו במצור ובמצוק ימים רבים עד בלתי השאיר להם מאומה.

וכן מפורש בתוכחה שב"משנה תורה". [א] תחלה אמר (דברים כח, כג) "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת" וגו', וזהו רעב של בצורת. [ב] אח"כ אמר (דברים כח, לג) "פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת", והיינו רעב של מהומה, שאע"פ שאין בצורת תרעבו, כי עם אשר לא ידעת יאכלנו. [ג] ואח"כ אמר (דברים כח, מט-נג) "ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו' ואכל פרי בהמתך וגו' והצר לך בכל שעריך וגו' ואכלת פרי בטנך בשר בניך ובנותיך וגו' מבלי השאיר לו כל במצור ובמצוק אשר יציק לך וגו' כי תאכלם בחסר כל בסתר במצור ובמצוק" וגו', והיינו של כליה. ואשמועינן תנא דידן שרעב של בצורת מצטרף תמיד עם הרעב בין של מהומה בין של כליה, מדה כנגד מדה וכדפירשתי לעיל. ולכן במקרא שביחזקאל נאמרו שלש לשונות כנגד שלשה מיני רעב (יחזקאל יד, יג) "ושברתי לה מטה לחם", כנגד רעב של מהומה כמו בשברי לכם מטה לחם; "והשלחתי בה רעב" כנגד רעב של בצורת; "והכרתי ממנה אדם ובהמה" כנגד רעב של כליה.

ובספר מלאכי מפורש שבעון בטול תרומות ומעשרות, מארה באה עוצר ומהומה וכליה, שנאמר (מלאכי ג, ח-ט) "היקבע אדם אלהים וגו' ואמרתם במה קבענוך? המעשר והתרומה. במארה אתם נארים, ואותי אתם קובעים הגוי כולו". כלומר שהיו גומרין שלא לעשר, ולמעלה מזה אמר (מלאכי ב, ב-ג) "ושילחתי בכם את המארה וגו' הנני גוער לכם את הזרע וזריתי פרש על פניכם". והודיע עוד שאם יעשרו כדין יברך את האדמה שנאמר (מלאכי ג, י) "הביאו את כל המעשר וגו' אם לא אפתח לכם את ארובות השמים" וגו', וכל הענין המפורש שם.

"דבר בא לעולם". דבר ממש כדפירשתי לעיל, והיינו אנדלרמוסיא ומגפה. "על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין", כגון חייבי כריתות ומיתה בידי שמים, והדבר לוקח ושוטף את החוטאים מן העולם. וכולהו בבי דאתנייא במתניתין הן פורעניות קשות מן הראשונות. ואע"ג דמיתת רעב קשה ממיתת דבר וחרב, תני לה ברישא מטעמא דאמרן. שרעב של בצורת ושל מהומה לפעמים אין בהם מכת מות כלל, מה שאין כן דבר וחרב וחיה רעה וגלות שכולן מכת מות. מיהו איידי דאיצטריך למיתני רעב של בצורת ושל מהומה ברישא משום דקילי, תנא נמי רעב של כליה דחמירא, דבשלשה מיני רעב קא מיירי. והדר תני דבר דאית בה מכת מות, אלא שהיא בידי שמים. והדר תני חרב דחמירא מדבר שהיא בידי אדם, וכדכתיב (שמו"ב כד, יד) "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה". והדר תני חיה רעה דחמירא מחרב. דאדם בר דעת הוא ואפשר שירחם על נער וזקן, אבל חיה רעה לאו בת דעת היא. והדר תני גלות, דשבי כלהו איתנהו בה, והיא קשה מכולם כדפירשתי לעיל, וכן אי אפשר לגלות אלא ע"י חרב ודבר וחיה רעה, וכמו שראינו בשתי הפעמים שגלינו מעל ארצנו בעוה"ר. וזה פשוט שעל מיתות שלא נמסרו לבית דין בא דבר לעולם, כי מת החוטא בדין שמים במגפה.

"ועל פירות שביעית". הא לא דמיא למיתות שלא נמסרו לבית דין שהן חייבין מיתה בידי שמים, אבל פירות שביעית אין בהם מיתה, לא בידי אדם ולא בידי שמים. אלא קבלה היתה בידם שעל פירות שביעית ג"כ דבר בא לעולם, והיינו מי שעושה סחורה בפירות שביעית ואינו מפקירן לעניים, או שעשה אותן אוצר לאחר זמן הביעור. וטעמא דמלתא אית לן למילף מבבא בתרייתא דתני "גלות בא לעולם על ע"ז ג"ע וש"ד ושמטת הארץ". ובשלמא ע"ז ג"ע וש"ד חמירא שיש בכולן מיתות בית דין, ואם אין עדים והתראה הרי הן בכלל של העבירות ומיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין, ושפיר לומר שבא גלות דחמירא בשבילן. אלא שמטת הארץ שאינה אלא בלאו גרידא מאי טעמא בא גלות בשבילה? וכדבעינן למימר לקמן. וכמו שע"כ אתה צריך לומר ששוה שמיטת הארץ לעבירות חמורות שבמיתה דהא קרא כתיב, הכי נמי העושה סחורה בפירות שביעית או שאינו מבערם מן הבית כמו שציותה תורה, אע"פ שקיים שמטת הארץ, הואיל ועבר על קדושת פירות השמטה נחשב לו כעובר על אחת ממיתות שלא נמסרו לבית דין, (מליצה ע"פ ויקרא יז, ד) ו"דם יחשב לאיש ההוא". וכמו שאפרש.

"חרב בא לעולם". כבר פרישית דחרב קשה מדבר, ולהכי בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין ועל המורים בתורה שלא כהלכה. ו"עינוי הדין", היינו שמענה דינו של אדם ומעכבו מלפסוק לו דינו. ופעמים שהוא זכאי, וע"י שמענה דינו אוכל את בשרו, כי דואג פן יבואו עדי שקר ויתחייב, או שירא פן לא יעיינו השופטים היטב ויפסקו דינו למות. ו"עיוות הדין" הוא עוול במשפט, לוקחי שחד ומטי דין. ו"מורים בתורה שלא כהלכה", מטהר את הפסול, ופוסל את הטהור, מכשיר את הטרפה, ומטריף את הכשר, וכן בכל הלכות התורה. ומיירי אפילו אינו מענה בדבר שבמיתה, וכגון שמענה את הדין בדיני ממונות, או מעוות הדין בדיני ממונות, ומורה שלא כהלכה בטרפות ובאיסורין שאינן אלא בלאו גרידא, מ"מ בשביל זה חרב בא לעולם, לפי שמבזה את התורה בזדון, ומשתמש בה להנאתו או להנקם או להחניף וכיוצא. וטעם שנידונין בחרב, לפי שהיושבים על מדין ומורי התורה הם ראשי העם, על פיהן יצאו ועל פיהן יבואו, והעם נכנעים לממשלתם, כי הם רודים בעם וגוזרים חיים ומות מלקיות ועונשים וקנסות. וכיון שמושלים ברשע [ר' מנוקדת סגול], נענשים מדה כנגד מדה שימשלו עליהם שונאיהם, ונופלים בחרב שונאיהם, כדרך (איכה א, ה) "היו צריה לראש".

ודבר זה מתורת משה רבינו ע"ה אנו למדין, שנאמר (שמות כב, כב-כג) "אם ענה תענה אותו וכו' וחרה אפי בכם והרגתי אתכם בחרב" וגו', והכל בכלל לא תענון. וכל שכן עינוי הדין שאין עינוי למעלה הימנו, וכדכתיב (ישעיה א, כג) "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם". ו"לא ישפוטו" היינו עינוי הדין, והוא הדין לכל אדם, אלא שדיבר הכתוב בהווה כמו שפירש"י בחומש (שמות כב, כא) "שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם". ועיקר קרא בבית דין משתעי שלא יענו את הדין, ועל כן כתיב "כי אם צעוק יצעק אלי", אלי דייקא, שאין לו מושיע בתוך בני אדם. כי אם המענה הדיוט אפשר שיצעק אל השופט ויציל עשוק מיד עושקו. אבל אם "יד השרים והשופטים במעל הזה" (מליצה ע"פ עזרא ט, ב) מי יושיע? וצועק המעונה אל הקב"ה ומוסר דינו לשמים, כדרך שאמר שמואל לישראל כששאלו מלך, הגיד להם משפט המלוכה לאיים עליהם, שהמלך יענם ויעשה רעה ואין מושיע, ואמר (שמו"א ח, יח) "וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם" וגו'. כלומר המלך לא ישמע לזעקתכם, והעם לא יצילו, ותזעקו אל ה' ב"ה, (שמו"א ח, יח) "ולא יענה ה' אתכם ביום ההוא". וקאמר (שמות כב, כג) "וחרה אפי בכם והרגתי אתכם בחרב". אלמא שעל ענוי הדין חרב בא לעולם.

ועיוות הדין בא מקל וחומר. שאם על עינוי הדין חרב בא, על המעוות והמקלקל, מחייב את הזכאי ומזכה את החייב לא כל שכן? והא דאמרינן (שבת לג.) דילפינן לה מקרא ד"והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית", ואין ברית אלא תורה, היינו משום סיפא "ועל המורים בתורה שלא כהלכה", דלית בהו משום עינוי ועוות וצער בני אדם הנכנעים לממשלת המושלים. אלא כדפרישית שמטהר את הטמא ומטמא את הטהור בזדון, דאע"ג שאינן מרשיעין לבריות, מ"מ נידונין בחרב שונאיהם, לפי שבגדו בתורה. ורחמנא אמר "והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית", שבשביל בזוי התורה נוקם ה' מאויביו. ועיוות הדין נמי בכלל "נקם ברית", כיון שמורה ודן שלא כהלכה.

אבל עינוי הדין נלמד מפרשת "אם ענה תענה". וגם בזה הטעם ברור, כי התורה כתר לראש החכמים, והעוסק בתורה לשמה ודן ומורה כהלכה הוא נגיד וקצין כדתנן (אבות, ו) "ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין". ותנן (שם) "וכתרך גדול מכתרם". ולעיל (אבות, ד) תנן "שלשה כתרים הם", וחד מנייהו כתר תורה. וכדפרישית התם שמורי התורה מושלים בעם ומקרי "כתר". ולכן המשתמש בתורה שלא לשמה, ומורה שלא כהלכה נידון בחרב שונא ותאבד כתרו וגדולתו וכדפירשתי. הכי נראה לי.