יין לבנון על אבות ה:ז

"שבעה דברים בגולם". בתר דסיים מ"עשרה" "עשרה", שהן כולם דרכי ה' ונפלאותיו, הדר למלתא קמייתא ללמד מוסר השכל בתורה ועבודה וגמילות חסדים, ככל הפרקים השנויים למעלה. אלא דהשתא אתי לאשמועינן גופי מדות התלויין בתורה, מי ומי ראוי להקרא "חכם", ומי "גולם", וגופי מדות בעבודה, וגופי מדות בגמילות חסדים. ופתח בתורה כמו שמעון הצדיק דנקט ברישא "על התורה", ואשמועינן מה הן מדותיו של חכם. וכבר פרישית בכמה דוכתי ממסכתא זו שאין הנחת תאר "חכם" בלשון תורה ובלשון חכמים על היודע בחכמת תקופות וגמטריאות, או על החוקר בטבעיות, ולא על המתבונן באלהיות לעשות מופתים [הוכחות] בשכל ובינה על יושר האמונות והדעות, ולא על בעל הבינה והשכל הגדולים היודע לפלפל ולעשות הטעאות וניצוחים והיקשים כדרכי בעלי הגיון. אלא מונח תמיד על חכם בתורה. כי אין חכמה יוצאת משכל האדם ומבינתו, אלא כל חכמה מאת ה', הוא (מליצה ע"פ איוב כח, כג) "הבין דרכה והוא ידע מקומה". והוא הודיעה לבני אדם בנבואה ע"י משה ע"ה, והן דברי השתי תורות שבכתב ושבע"פ, ואין קץ לחכמה. וכמו שאמר ר' אליעזר הגדול (סנהדרין סח.) "הרבה תורה למדתי מרבותי ולא חסרתי מהם אפילו ככלב המלקק מן הים". וצריך האדם לקבל החכמה מרב, ורב מרב עד למשה מסיני, והיא הקבלה.

ומי שאסף דברי החכמה, ותקן מנהגי נפשו כפי תלמודו עד שמתנהג בחכמה, הוא יקרא "חכם". אבל מי שאסף דברי חכמה ולא תקן נפשו כתלמודו ונוהג בסכלות איננו חכם. אלא שיש הבדל בין האנשים הנוטים במנהגיהם מדרכי החכמה, קצתן "רשעים", וקצתן "כסילים", וקצתן "לצים", וקצתן "סכלים". הכל כפי מחשבת החוטא ודרכיו. והדברים ארוכים לא אוכל לבארם פה, וכבר רמזתי על קצתם במקומות ממסכתא זו, ובהנהו לא מיירי תנא דידן, דלא קתני שבעה דברים בחוטא או שבעה דברים בכסיל וכיוצא. אלא תני שבעה דברים ב"גולם", והיינו תלמיד החפץ ללמוד חכמה, וכבר למד שמועות רבות, אלא שעדיין לא השלים תלמודו, ולא סדר דברי תורה בלבו כראוי, ולא תקן כחות נפשו כפי החכמה. כי לתקון הגדול הזה צריך זמן, כמו שאמר שלמה בחכמתו (משלי יט, כ) "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך". ו"עצה" היינו חקי התורה והיא הקבלה מרב. על כן שמע עצה, כי השמיעה היא הקבלה וכדפירשתי לעיל. ו"מוסר" היינו כבישת היצר ביראת ה', להרגיל הנפש שתנהג בדרך חכמה. ועל כן אמר "וקבל", כי צריך לקבל על עצמו לייסר נפשו, וכדפירשתי במשנתו של ר"א בן עזריה ששנה (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה". ואמר שלמה שתי אלה תעשה למען תחכם באחריתך, כלומר למען תהיה באחריתך "חכם". כי תחכם ותנהג בכל דרכיך ומעשיך בחכמה, וכדאמרינן (קדושין מ:) "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה". וכשיהיה האדם חכם אז הוא כלי חפץ, חותם תכנית כליל יופי, לפי שכל כחות נפשו פועלים צדק ומישרים בחכמה.

שימוש בכל כחות האדם לשם שמים החכם לא ישתמש בשנאה בקנאה בגבורה בכעס בנקמה וכיוצא אלא בדרך תורה וחכמה. וכן לא ישתמש בכחות הפועלים בגוף במאכל ובמשתה ובשינה ובהליכה ובקימה ובמשגל וכיוצא אלא בדרך חכמה. וכן לא ישתמש בכחות היקרים בשכל ובבינה בערמה בתחבולה ובדעת אלא בדרך תורה וחכמה. על דרך משל לא ישתמש בכח בינתו לאסוף ולכנוס, כדרך (משלי כג, ג) "אל תיגע להעשיר מבינתך חדל". לא ישתמש בכח שכלו לעשות הטעאות לנצח חברו הדובר אמת, ולא יפעל בהן לעשות ערמות ותחבולות בהבלי עולם וכיוצא. וכן לא ישתמש בהן ליכנס לפנים ממחיצתו להסתכל ולדרוש בענינים שהן למעלה מבינת האדם, וכההיא דתנן (חגיגה יא:) "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו שלא בא לעולם וכו' וכל שלא חס על כבוד קונו" וכו'. אלא כל כחותיו מתוקנים בחכמה, וכאשר תורנו יעשה. יתבונן ביראת ה' ובמליצות התורה והנביאים להבין אמת, ולהבין דברי חכמים וחידותם, ולהשכיל שכל טוב וטעמי תורה. אבל מי שלא תקן נפשו עדיין כפי החכמה, כל זמן שאינו מתוקן כראוי נקרא "גולם", כמו "גולמי כלי מתכות" ששנינו במסכת כלים (פי"ב מ"ו) , שהוא כלי שעשה האומן וחסר עדיין צורתו הגמורה, כמו סכין וסייף שעשה הנפח גולמם, וצריכין עדיין השחזה והמרטה ותיקון פיתוחים וכיוצא, שהן הן "גולמי כלי מתכות". ודומה להן נפש האדם שקבלה חכמה, וצריכה הכשר חכמה ותיקון הכחות, אע"פ שקבל שמועות רבות, ויש בו שכל ובינה הרבה, כל זמן שאין נפשו עשויה ומתוקנת כראוי נקרא "גולם". וחברו המתוקן כפי חכמתו ונוהג בכל ענייניו בחכמה, אע"פ שאין בו שכל ובינה הרבה בטבע כמוהו, הואיל ושכלו ובינתו נוהגים בחכמה וקבל שמועות רבות נקרא "חכם", כך נראה בעיני.

אבל רש"י פירש "גולם: אדם שאין בו בינה קרי ליה גולם, על שם שלא נגמרה צורתו כשאר בני אדם כמו גולמי כלי עץ" [עכ"ל]. ולא אוכל ליישב דבריו, שאע"פ שחסר הבינה לא יתואר מבין ונבון, מ"מ אין ראוי לקוראו "גולם". שכל הנפשות בעלי הכחות כולם וכדפירשתי לעיל, ואין הבדל בהם רק בין רב למעט. ויותר היה ראוי לו לקוראו "סכל" או "פתי". ועוד שבשבעה דברים השנויים יש בהן דברים שאינן תלויין בבינה אלא במנהג ישר כפי ה"חכמה", וכדבעינן למימר. ועיקר [פשט הנכון] כדפרישית. וכן כל "חכם" הנשנה במסכתא זו נתפרש כן. ובספר "גן נעול" מפורשים כל הכתובים שנזכר בהן תאר "חכם", ובררנו הכל בראיות גמורות, וכמו שרמזתי בפרקים הקודמים.

שבעה מדות בחכם "חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה". כלומר כשהוא יושב בסוד חכמים, ובא דבר הוראה לפניהם, או שמתוכחים בדבר תורה, אע"פ שיש אתו אומר ודברים להשיב כהלכה, ממתין עד שידבר הגדול ממנו בחכמה, והוא בעל השמועות הרבות שאסף דברי חכמה הרבה. לא ש[חברו הוא] גדול ממנו בשכל ובבינה, כי אין "חכמה" אלא [אצל] מאסף השמועות וחקי ה' ותורותיו. ולכן אע"פ שהוא [הערת המגיה: המאזין לדברי חברו] גדול בשכל ובבינה יותר מחברו שגדול ממנו בחכמה, [בכל זאת] אינו מדבר לפניו. וזה אות שהוא "חכם", כלומר שנפשו נוהגת בחכמה, וכחותיה מתוקנים על דרך אמת, ואין כח בנפשו פועל פעולתו רק כאשר תורנו החכמה. ולכן עוצם חשקו ושכלו ובינתו שלא יפוצו מעיינותיהן החוצה, עד שידבר תחלה הגדול ממנו בחכמה. כי נפשו יודעת שאין דרכי התורה והלכותיה נודעות על בוריין ע"י השכל והבינה הנטועות בנפש. וראיה [לזה] מעדות שני הגרדיים שהעידו מפי שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, לא כדברי שמאי שאמר תשעה קבין ולא כדברי הלל שאמר מלא הין (עדיות פ"א מ"ג) , וכדפירשתי בריש פרק בן זומא (אבות, ד) , דאע"ג שכל אחד הוכיח דעתו בראיות השכל והבינה, כי היה לבם רחב כפתחו של אולם, לא קיימו חכמים דבריהם, אלא סמכו על עדות שני הגרדיים לפי שקבלו ההלכה באמונה משמעיה ואבטליון, שקבלו מרבם, ורבם מרבם. ולפי שהקבלה עיקר, דרך החכם להמתין עד שידבר הגדול ממנו בחכמה, שמא קבל הלכה מפי רבו. ואז יחריש ולא יחלוק עליו. אע"פ שדרך ההלכה הפוכה מסברתו ומדרכי ראיותיו. אבל כששמע דברי ה"גדול ממנו בחכמה" ונתברר לו שמשיב [אותו חכם רק] בשיקול דעתו ושלא קבל ההלכה מפי רבו, ורואה שטעה או שסברתו חלושה ושיש תשובות על דבריו, אז יפתח פיו וידון דין אמת לאמתו כפי דרכי שכלו ובינתו, לדמות דבר לדבר ולהוציא דבר מדבר וכיוצא בזה במדות שהתורה נדרשת בהן. כמו שמצינו בכמה מקומות שנחלקו התלמידים עם רבותם בדברים התלויין בהכרעת הדעת, ואמרו "ונראין דברי מדבריהם" (ר"ה יח:) . וכדתנן (סוטה כז:) "מי יגלה עפר מעיניך ר"י בן זכאי שאתה היית אומר עתיד וכו' והרי תלמיד תלמידך" וכו'. ויפה פירש"י (אבות, ה) "בחכמה: שהרבה תורה יותר ממנו" עכ"ל. כלומר שהוא בעל שמועות רבות, לא שגדול ממנו בהפלגת השכל והבינה.

וכן [הנוהג בחכמה] אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו במנין השנים, אע"פ שאינו ברור לו שהוא גדול ממנו בחכמה, כי חושש לשניו, כי ברוב שנים רוב חכמה, כדכתיב (איוב יב, יב) "בישישים חכמה", ופירשנוהו בספר "גן נעול". כי לפי שאין קץ לחכמה, צריך זמן רב לאסוף השמועות. ומסתמא הזקן החכם אסופות בו שמועות רבות שקבל בשני חייו. ולכן ממתין לשמוע אולי קבל מרבו ההלכה הברורה בנידון שהן דנין עליו? אבל לאחר שדיבר הזקן, ושמע שהשיב כפי שיקול דעתו לא מפי השמועה, וטעה או שיש תשובות על דבריו, אז יגלה דעתו כפי שכלו ובינתו וכדפירשתי. וזהו מעלה של חכמה, ואות שיש בו נפש חכמה. מיהו אם נשאלה שאלה לפניהן בהלכה פשוטה ונודעת לחכמים כולם, אע"פ שכולם ישיבו על דרך אחד, ודאי שמדרך המוסר שימתין עד שידבר הגדול ממנו בחכמה ובמנין, שמדרך התורה לחלוק כבוד לזקנים, כדכתיב (ויקרא יט, לב) "והדרת פני זקן". אלא דבהא לא קא מיירי דפשיטא הוא. ועוד שלפעמים הגדול בחכמה [הוא] ילד, וחברו זקן. ואפשר שיחלוק הילד כבוד לזקן החכם שידבר לפניו אע"פ שהוא גדול ממנו בחכמה. ומשום הכי עיקר [פירוש] מתניתין [מדובר] בבא לפניהם שאלה שהיא צריכה להתבונן בה, וקמ"ל שאע"פ שיודע בנפשו שהוא גדול מכל חבריו בפלפול ובסברא, לא ידבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה או במנין ומטעמא דפרישית.

גם אם אין מעלת חבירו בחכמה נודעת לכל החברים וכסבורין שהוא גדול כמוהו, כיון שהוא יודע בעצמו שחברו גדול ממנו, לא ידבר לפניו, לפי שנפשו נוהגת בחכמה. והפוך זה ב"גולם", והיינו מי שלא תקן עדיין נפשו כפי החכמה, כי כחות נפשו נוהגים בשרירות לבו. ולכן כשיודע בעצמו שהוא בעל שכל ובינה הרבה, כשיבוא דבר הוראה בבית ועד חכמים, אין מעצור לרוחו, וידבר לפני הגדולים ממנו בחכמה ובמנין שאינן מפולפלים כמוהו, וישמיע ראיותיו וחידודו, ולסוף תהיה לו לכלימה אם לא יסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. וראיה לדבר זה מן הכתוב, כי כשהתווכחו שלשה רעי איוב עם איוב והם היו זקנים, חיכה הצעיר אליהוא בן ברכאל (איוב לב, ד) ולא דיבר מאומה עד ששמע כל מה שדברו הזקנים, כי אמר: אולי חכמים הם ממנו, וקבלו דרכי החכמה מאבותיהם? ועוד שברוב ימיהם קרוב הדבר שקבלו שמועות רבות, והוא היה צעיר לימים. ואחר ששבתו מענות עוד ולא מצאו מענה לטענות איוב, אז החל לדבר כדרכי חכמתו שקבל, שנאמר (איוב לב, א-יז) "וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב וגו'. ויחר אף אליהוא וגו', באיוב חרה אפו על צדקו נפשו מאלהים. ובשלשת רעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב. ואליהוא חכה את איוב בדברים, כי זקנים המה ממנו לימים. וירא אליהוא כי אין מענה בפי שלשת האנשים ויחר אפו. ויען אליהוא וגו' צעיר אני לימים ואתם ישישים, על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה. אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם. לא רבים יחכמו, וזקנים יבינו משפט. לכן אמרתי שמעה לי וגו'. הן הוחלתי לדבריכם, אזין עד תבונותיכם, עד תחקרון מלין. ועדיכם אתבונן והנה אין לאיוב מוכיח עונה אמריו מכם. פן תאמרו מצאנו חכמה, אל ידפנו לא איש. ולא ערך אלי מלין ובאמריכם לא אשיבנו. חתו לא ענו עוד, העתיקו מהם מלים. והוחלתי כי לא ידברו, כי עמדו לא ענו עוד. אענה אף אני חלקי, אחוה דעי אף אני".

נרמזו כל שבעת תכונות החכם בפסוקים שבפרקי איוב ולא לחנם העתקתי הכתובים הללו, כי רואה אני שמהן אנו למדין כל השבעה דברים שבחכם השנויין במשנתנו, וכדבעינן למימר. ולמדנו עתה שהחכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ובמנין, כי איוב ורעיו התווכחו בדרכי החכמה, והיא חכמת ההנהגה העליונה "טוב ורע" שהיא לעומת הנהגת בני אדם לטוב ולרע. ואיוב קרא תגר, ורעיו השיבו שלא כהוגן. ואליהוא לבדו קבל מחכמי לב דרכי החכמה העליונה בשעור רב, אלא שהיה סבור שהם חכמים ממנו, וזקנים ממנו, וקבלו רבות וידעו להשיב כהלכה. ולכן שתק עד ששמע כל דבריהם, וכאשר נתברר לו שלא מצאו חכמה, וכל דבריהם כפי שיקול דעתם, ושהם טועים מדרך אמת, אז דיבר הוא והודיע קבלתו. והפיץ מעיינות תבונתו ושכלו חוצה, ודמה דבר לדבר והוציא דבר מדבר בדרכי החכמה. וכדפירשתי לעיל, שאם שמע דברי הגדול ממנו בחכמה ובמנין, והתברר לו שלא קבל השמועות מחכמי לב ושהוא יודע יותר ובינתו ברורה יותר, חייב להשמיע דבריו לברר האמת. וראיתי לר"י אברבנאל ז"ל שהביא ראיה מן התורה שנאמר (ויקרא י, טז-כ) "ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף. ויקצוף על אלעזר ואיתמר וגו' מדוע לא אכלתם וגו'. וידבר אהרן אל משה הן היום הקריבו" וגו'. הנה שאל משה את אלעזר ואיתמר ולא השיבו לפני אהרן לפי שהיה גדול מהם בחכמה. ואני אומר שאין ראיה זו דומה למשנתנו. דאהרן רבם היה, ובהא לא קא מיירי תנא דידן, דפשיטא שאסור לתלמיד להורות לפני רבו, דהמורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ועוד שהיה אביהם, וכתיב (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו" ותניא (קידושין לא:) איזהו מורא לא ידבר בפניו וכו'. ותו מנא לן שלא דברו לפניו מפני הכבוד? שמא נעלמה מהם ההלכה ולא ידעו להבדיל בין קדשי שעה לקדשי דורות, ושרפוהו על פי אהרן אביהם שהורה להם כן, והוצרך אהרן להשיב. אבל מאליהוא שפיר אתיא לן שריעי איוב לא היו רבותיו ולא אבותיו, ואליהוא ידע האמת, ולא שתק רק לפי שלא רצה לדבר לפני מי שהיו גדולים ממנו במנין גם בחכמה לפי מחשבתו הראשונה, והבן.

"ואינו נכנס לתוך דברי חברו". כשהם מתווכחים בהלכה ובדברי תורה וחברו מדבר ומפלפל ומוכיח דעתו, שותק עד שיסיים כל דבריו, וכשיעמוד ולא יענה עוד, אז יתחיל הוא לדבר, ולא יכנס לתוך דברי חברו בעודו מתבונן וחוקר לדבר. ואע"פ שאינו נכנס לתוך דבריו להשיב עליהן רק להודיעו דעתו טרם יכלה לדבר [נמנע מזאת], לפי שאם יכנס בדבריו יתבלבל חברו, ואין זה ממדת החכמה. כי החכם יכוין לשמוע אמרי אמת מפי כל אדם, ולא יכוין להתהלל בשכלו ובבינתו. ולכן כל זמן שחברו מדבר, נכסף לשמוע דבריו אולי תצא מפיו דבר חכמה ויקבלנה ממנו, וכדתנן לעיל (אבות, ד) "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". ולכן שותק ומניח חברו לדבר כל זמן שירצה. שאע"פ שבכל מה שדיבר לא מצא ענין נאות, מחכה ש[מא] באחרית דבריו ימצא טוב. והעושה כן נותן מופת שהוא חכם, ושכוחות שכלו ובינתו נכנעים לחכמה, ושאינו מבקש רק דבר אמת לאמתו. והיפך זה בגולם, שכששומע חברו מדבר דברים שיש עליהן תשובות, או שנכנסים ספקות בדבריו, נכנס לתוך דבריו להראות שאין בהם טעם, ומתחיל להפיץ מעיינותיו חוצה. וע"י כן פעמים רבות מאבד דברים יקרים שהיו יוצאין מפי חברו, אם הניחו לגמור דבריו. וגם זה אנו למדין מאליהוא שהניח ריעי איוב לדבר עד תכליתן, ולא נכנס בדבריהם, לא בדבר גדול ולא בדבר קטן. ואע"פ שכל מה שדברו לא ישר בעיניו, המתין עד לבסוף, ועד שראה שלא יוסיפו לענות עוד, לפי שתמיד הוחיל פן [ב]אחרית דבריהם יעמידו ראשיתם על נכון וישמע מהן עניני חכמה שנעלמו ממנו. וזהו שאמר (איוב לב, יא) "הן הוחלתי לדבריכם, אזין עד תבונותיכם עד תחקרון מלין". כלומר דעו שאינני שמח להשיב על דבריכם, אלא הוחלתי לדבריכם. קויתי לשמוע מכם קבלתכם הנאמנה, ואמרתי שאלמד מכם דבר. גם האזנתי לתבונותיכם, והן הענינים שהוצאתם משיקול דעתכם ומבינתכם. הטיתי אזן לשמוע ולהבין ולרדת לסוף דעתכם כי אמרתי אולי אשמע מכם תולדה יקרה, עד תחקרון מלין. כל זמן שהייתם חוקרים במלים ובכל הצדדים ובסברות החרשתי לשמוע, ולא נכנסתי בדבריכם. וזה לכם האות כי לבי נוהג בחכמה ומבקש לשמוע דברי אמת. ומזה תדעו כי אינני מדבר לקנתור חלילה.

"ואינו נבהל להשיב". כשחברו סיים דבריו, אינו נבהל להשיב עליו תשובות ולגלות דעתו, כמו (קהלת ה, א) "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר". והוא החפזון, שאינו נחפז לגלות דעתו ולחלוק על דברי חברו, אלא יעיין תחלה בדברי חברו היטב וישקול דבריו בשיקול דעתו אולי יש בהם ממש. וההיא לא אתמרא אם חברו לא קבל ההלכה מרבו, אלא דן כפי שקול דעתו וטעה, והוא קבל ההלכה מפי רבו, דבודאי בכי האי גונא ימהר להשיב ולהודיעו שטעה וללמדו דרך ההלכה. אלא מיירי כשהן דנין שניהן בשיקול הדעת לדמות דבר לדבר ולהוציא דבר מדבר, שבכי האי גוונא מדרך החכמה שלא יהי נבהל להשיב על דברי חברו. לפי שהחכם דואג שמא לא הבין דברי חברו ולא ירד לסוף דעתו, וכשימהר להשיב קרוב לטעות ולהכשל ונמצא נוחל דבר שקר. כי מה יועיל לו אם חברו ינוצח ממנו ויודה לו? ונמצא שניהם טועים. והיפך זה בגולם שלא השתרשה החכמה בנפשו, ושכלו ובינתו פועלים בחפזון הלב, ומיד שסברת חברו חלושה בעיניו ממהר להשיב על דבריו ולחלוק עליו ולהרבות ראיות לקיים דעתו, וע"י כן פעמים (ישעיה לא, ג) "כשל עוזר ונפל עזור". וגם זה אנו למדין מדברי אליהוא שגם אחר שסיימו ריעי איוב דבריהם, לא היה נבהל להשיב עליהם מיד ולגלות דעתו, אלא תחלה התבונן בכל מה שדברו אם יש במקצת הדברים ממש. ואחר שנודע לו שכל דבריהם ישא רוח, אז השיב עליהם וגלה דעתו, שנאמר (איוב לב, יב) "ועדיכם אתבונן והנה אין לאיוב מוכיח עונה אמריו מכם". כלומר אחר שסיימתם דבריכם התבוננתי בכל מה שדברתם לראות אולי יעמדו מקצתן, ומצאתי שמכל העונים לאיוב אמרים, אין אחד מהם לאיוב מוכיח. ומלת "מוכיח" נופל על המנצח חברו בדברים ברורים בדעת, המנצחים את בעל הריב להודות. והם לא עשו כן, כי דיברו דברי רוח. והואיל ונתברר לי כי אין ממש בדבריכם, מעתה אני חייב לפתוח פי ולגלות דעתי, כי אם לא אעשה כן יתחלל שם שמים ח"ו, כי איוב צדיק בעיניו. כך נראין הדברים.

סדורה של משנה זו לפי אופן דיבורי בני אדם זה עם זה וכל הבבות נשנו על הסדר לפירוש זה. רישא, קודם שהתחילו לדבר. מציעתא, כשחברו מדבר. וסיפא, לאחר שפסק לדבר. ובכל אחד מהן יש סימן להנהגת החכם, והיפוכו בגולם. אבל הרמב"ם פירש [לפי תרגומו של ר"י אבן תיבון] "אינו נבהל להשיב, כשיטעהו מטעה יבין הטעות, ולא יבהל מפניו, וזה סימן שהוא קל ההבנה" [עכת"ד]. ולא ידעתי לאיזו טעם שנה רבי [מסדר פרקי אבות] דבר זה במשנתו? האם רצה ללמדנו מה בין איש מבין לחסר הבינה? ואיזו מוסר אנו למדין מזה? כי מה יעשה חסר הבינה שאינו מבין טעות המטעה? ועוד שקלות ההבנה היינו "מבין" ו"נבון", ואנן שבעה דברים ב"חכם" תנן, לא שבעה דברים ב"מבין". אך תדע כי הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל שפירש חכם על המשכיל והמתבונן בחכמת אלהות וחכמת הטבע ועושה מופתים [הוכחות] שכליים עליהן. וכבר הוכחתי במישרים שאין הדבר כן, כמו שכתבתי בספר "גן נעול". שאין לשון "חכמה" ו"חכם" נופל רק על הנוהג בחקות התורה, וכדפירשתי בריש מתניתין. וכל הבבות ששנה הם ללמדנו מוסר השכל במנהגים ישרים שהן בבחירת האדם, ויוכל כל אדם ללכת באלה המנהגים אם ירצה, ולכן עיקר כדפירשתי.

"שואל כענין ומשיב כהלכה". הך בבא כשמתחיל החכם לדבר [א] בין שדיבר חברו לפניו, והמתין עד שסיים והתבונן בדבריו ולא ישרו בעיניו, ועתה פותח הוא לדבר, [ב] ובין שהוא המתחיל בראשונה. צריך שישאל כענין וישיב כהלכה. כשישאל לא יפליג [להתרחק] לדברים אחרים להראות פלפולו וחריפותו בדברים שאינן נוגעים לענין. אלא תהיה השאלה לדבר האמת בהלכה שהוא עוסק בה, כי לבו נוהג בחכמה, ואינו מתכוין רק לברר דין אמת לאמתו, וכן בדרושים וכן בטעמי תורה. וכשישיב לא יטעה חבריו או תלמידיו לתרץ וליישב שאלותיו בהמצאות של הבל שאינן לאמיתו של תורה, אלא משיב כהלכה ובדרך אמת. לפי שהוא חכם וכל חפצו ליישר בני אדם בתורה, ולקבוע האמת בלבם. והיפוך זה בגולם, שאין רוחו שכלו ובינתו מתוקנים בדרך חכמה, לכן שואל שלא כענין להראות לחבריו בקיאותו וחריצותו, וכן משיב תשובות בהמצאות של חידוד השכל שלא כהלכה. וגם זה אנו למדין מדברי אליהוא שכשפתח לדבר הקדים ואמר (שם לג, ב-ג) "הנה נא פתחתי פי וגו'. יושר לבי אמרי ודעת שפתי ברור מללו". כלומר אל תחשוב שברוב שכלי ובינתי אני חפץ להוכיח ולנצח אותך בטענות של הבל ובניצוחים מטעים, אלא אשאל ואשיב כענין וכהלכה לברר האמת. כי "יושר לבי אמרי", כמו שאומר בפי, כן ישר הדבר בלבי. וכאשר נטוע האמת בדעתי, כן ימללו שפתי דברים ברורים. לא בכזב ולא להטעות, כדרך הגולם שבלבו יודע שנעלם ממנו האמת, ובפיו ובשפתיו ידבר חלקלקות להטעות חברו בהמצאותיו. ולכן בחכמתו [של אליהוא] חרה אפו על ריעי איוב, כי הם הצדיקו ה' ומפעלותיו בטענות שקר ובחלקלקות, כי טענו שאיוב רשע ושעל כן באו עליו הרעות. והנה לא השיבו כהלכה, כי איוב [באמת] צדיק היה, כמו שמעיד הכתוב עליו (איוב א, א) "תם וישר וירא אלהים וסר מרע". וגם הם ידעו כן, אלא בעבור שנעלם מהם האמת, השיבו תשובה שלא כהלכה להראות כח בינתם שנצחוהו בטענותיהם, וזהו שאמר (איוב לב, ג) "ובשלשת ריעיו חרה אפו על אשר לא מצאו מענה וירשיעו את איוב". כלומר לא חרה אפו עליהם שלא מצאו מענה, כי מה יעשו אם אינן יכולים להשיב כהלכה? אבל חרה אפו שלכסות עיניהם הרשיעו את איוב, וידעו שהוא צדיק ואעפ"כ הרשיעוהו בדבריהם לפי שלא מצאו בדעתם מענה כהלכה, וחששו לכבודם ובחרו לענות שקר להוכיחו ולנצחו. ומזה יש ללמוד כמה גדולה התקלה היוצאת ממנהג התלמיד הגולם הנוהג בתלמודו שלא בחכמה. וכן תמצא שאמר הקב"ה לאליפז (איוב מב, ז) "חרה אפי בך ובשני ריעיך כי לא דברתם אלי נכונה כעבדי איוב". כי אע"פ שאיוב הטיח דברים כלפי מעלה, דיבר בתום לבבו ומתוך צערו [אמר המגיה: עיין ב"ב טז: "אין אדם נתפס בשעת צערו"] ולא הבין האמת. וריעיו ידעו האמת שאיוב צדיק, והצדיקו ה' בדרך שקר, ולא דברו נכונה, וזה רע בעיני ה'.

"ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון". כשהוא שואל ומשיב ומסדר הענינים לפני חבריו ותלמידיו יעשה סדר למשנתו, ומה שראוי להקדים יקדים, ומה שראוי לאחר יאחר. לפי שכל כוונתו להטעים דברי החכמה לחבריו וללמדם האמת, ולכן לא יבלבל עליהם הענינים, אע"פ שרואה שבראשון הוא הלכה פשוטה לא תפלא בעיני שומעיה, ובאחרונה תבוא הלכה עמוקה מלאה דברי שכל ובינה. לא יקדים המאוחר להראות עומק דעתו ורחב לבו, כי החכם אינו חושש לזה, רק להודיע לחבריו האמת. ולהיפך זה בגולם שאין שכלו ובינתו מתוקנים בחכמה לא יכול להתאפק וללמוד על הסדר, אלא כשרואה ענין שיש בו המצאת השכל ודבר שנון, הוא נבהל ברוחו ולבו ממהר להוציאו מפיו, להשמיע לחבריו רחב שכלו ובינתו. ומקדים המאוחר ומאחר הקדום, ומבלבל עליהם הענינים ואינו חושש לזה כי אין לבו נוהג בחכמה בתלמודו. גם זה אנו למדין מדברי אליהוא שענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. תחלה ענהו על מה שאמר איוב (שם לג, ט-י) "זך אני בלי פשע וגו', (שם) הן תנואות עלי ימצא" וגו'. ובמענה השני [של אליהוא] השיבו על שאמר (איוב לד, ה) "צדקתי, ואל הסיר משפטי". ובסדר זה דיבר איוב, תחלה אמר (איוב ט, כ) "תם אני" וגו'. ואח"כ אמר (שם יג, כד) "ותחשבני לאויב לך". ואח"כ אמר (שם כז, ב) "חי אל הסיר משפטי" וגו'.

"ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי". [מפרש רש"י] "שאינו רוצה לומר משם שאינו אומרו, כדאמרינן (ברכות כז:) "האומר דבר שלא שמע מרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל" [עכ"ל] מפירוש רש"י. והיינו כשאומר דבר שהוציא מלבו בשם רבו, כאילו קבלה מרבו ורבו מרבו, שע"י כן קובע דבריו להלכה, והשומעים לא יהרהרו על דבריו. ויוכל להיות שטעה בפלפולו ונמצא מדיח התלמידים מן האמת, וזה גורם שתסתלק השכינה מישראל. אבל [יש לדחות פירוש זה כי] לא נראה דמיירי תנא בהכי, דפשיטא שהוא עון גדול, ואפילו הגולם לא יעשה כן. ומה שאמרו על ר' אליעזר (סוכה כז:) "מעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבו", לאו לאשמועינן שלא תלה ברבו הדברים שהוציא מדעתו, דמאי רבותא היא? ולא תהיה כזאת בישראל! ועוד דמשמע שהיתה כך מדת ר' אליעזר [בלבד], ולא מדת שאר החכמים. ואי אמרת שלא תלה פלפוליו ברבו, מאי איריא דר' אליעזר? והרי זו מדת כל חכמי ישראל ותלמידיהן. אלא מעולם לא השיב ר' אליעזר תשובה לשואל מדעת עצמו וע"י פלפולו, אלא רק "כך מקובלני מרבי", וכדתנן לעיל (אבות, ב) "ר' אליעזר בור סוד שאינו מאבד טיפה", וכדפרישית התם שקבץ ההלכות והשמועות בלי מספר ולא שכח דבר, ועל כל דבר היה משיב בקבלה. ואם קרה שנשאל בדבר שלא קבל בו ההלכה, הפליג את השואל לענין אחר ולא השיבו על שאלתו כלום (סוכה כז ע"ב) , מרוב חסידותו שלא רצה לסמוך על דעתו. מיהו מתניתין [שלנו] לא מיירי בהכי. דאם תאמר כך, תקשה מאי "אמרו על ר' אליעזר"? ואנן תנן שבעה דברים בחכם, ואחד מהם שעל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ועוד דא"כ לתני "ואינו אומר דבר שלא שמע מרבו". ועוד לתני הך ולא לתני "ומשיב כהלכה". שאם אינו משיב רק מה שקבל מרבו, פשיטא דמשיב כהלכה.

אלא הכי פירושא, כשהחכם מסדר השמועות לחבריו ולתלמידיו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ויש שמועה בתוכן שלא קבל בה ההלכה מרבו, ואין בידו להשיב מדעתו כהלכה שאינו יורד לעמקה, לא יחוס על כבודו וידלג על אותה השמועה ולא יזכרנה, אלא שתבוא בתוך סדר הדברים ויאמר: "רבותי, בדבר זה לא שמעתי כלום, ואיני מבין אותה". כי לפי שלבו נוהג בחכמה, וכל כוונתו לעמוד על האמת, אינו חושש לכבודו אלא מבקש האמת בכל כחו. ושמא יש אחד מן החברים ששמע אותה ההלכה מרבו ויודיענה, או שיבין דרכה מדעתו ומבינתו ויוציאה לאור בפלפולו, וע"י כן יעמידנו על האמת. וכדאמרינן (בזבחים יג.) "אמר ר' טרפון: אקפח את בני אם לא שמעתי הפרש בין קבלה לזריקה ואין לי לפרש. אמר ר' עקיבא: אני אפרש. קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה וכו' אמר ר' טרפון: העבודה, לא הטית ימין ושמאל. אני שמעתי ואין לי לפרש. אתה דורש ומסכים לשמועה! בלשון הזה אמר לו: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו" [עכ"ל הגמרא]. וכן תניא גבי חצוצרות (ספרי, פ' בהעלותך, פסקא יז) ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות בין תמימין בין בעלי מומין דברי ר' טרפון. ר' עקיבא אומר תמימים ולא בעלי מומין. נאמר כאן כהנים וכו', אמר ר' טרפון: עד מתי אתה מגבב ומביא עלינו? איני יכול לסבול. אקפח את בני אם לא ראיתי שמעון אחי אמי שהיה חגר ברגלו שהיה עומד ותוקע בחצוצרות. אמר לו הין, שמא בר"ה וביוה"כ וביובל? אמר לו העבודה שלא בידיתה. אשריך אברהם אבינו שיצא מחלציך עקיבא. טרפון ראה ושכח, עקיבא דורש מעצמו ומסכים להלכה. הא כל הפורש ממך כפורש מחייו" עכ"ל. וכיוצא בהן הרבה, שלפעמים לא קבל ההלכה ואחד מן החברים קיבלה. ולפעמים קבל ושכח ואחד מן החברים יזכירנו. ולפעמים קבל ואינו מבין קבלתו ואין בידו לפרש, וא' מן החברים או התלמידים יבין מדעתו. ולפעמים אין בידו קבלה ואין בכחו להוציאה לאור מדעתו, וא' מן החברים יוציאה בפלפולו. ולכן צריך החכם המבקש לדעת האמת לעורר על השמועה ולהודיע שלא "שמע" אותה, ומלת "שמיעה" היא הקבלה וכדפירשתי לעיל. וכן "שמיעה" היא ההבנה, וכדתנן (אבות, ו) "בשמיעת האזן" וכדאפרש בע"ה. ולהכי תני "ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי". כלומר לא קבלתי, או קבלתי ולא הבנתי, או לא קבלתי ולא הבנתי מדעתי. וזאת היא מדת החכמה. ולהיפך זה ב"גולם" שאין שכלו ובינתו מתוקנים בחכמה, שמשמיט השמועה שלא קבל או שלא הבין, כי חושש על כבודו וסבור שגנאי הוא לו שיאמר לא הבנתי, ושיבינה לו אחד מן החברים או התלמידים.

"ומודה על האמת". אחר שסיים לדבר והתבוננו חבריו בדרושיו ובפלפולו שהוציא ברוח בינתו, וחלקו עליו בטענות נכונות ורואה כי ישרים דבריהם, לא יתעקש כנגדם בחריפות ובפלפול של הבל לעמוד על דעתו מפני כבודו, ובלבו יודע כי הדין עמהם. אלא מודה על האמת ואומר "טעיתי בדעתי והדין עמכם". כי לפי שהוא חכם ולבו נוהג בחכמה, כל כוונתו לדעת האמת, ואינו חושש לכבודו, ומה יתן ומה יוסיף אם יתגבר עליהם בטענות הטעיות ובהמצאות שקר לחזק דעתו? והרי הוא מעלה חרס בידו. ובפירוש רש"י [כתב] "מודה על האמת, אינו בוש בכך אם חוזר ממה שהיה אומר טעות" עכ"ל ויפה פירש. וכן אתה מוצא בדברי אליהוא שאמר (איוב לג, לב) "אם יש מלין השיבני, דבר כי חפצתי צדקך". כלומר אם יש לך תשובה נכונה להשיב על דברי, [ת]דבר תשובתך. ואל תדאג שגם אם תהיה תשובתך נכונה לא תרויח בה כי ארבה עליך טענות והמצאות הבל להתעקש נגדך לחזק דעתי. אין הדבר כן אלא כי חפצתי צדקך. שמיד שאבין כי אמת דברת, אומר [מ' מנוקדת פתח] "צדקו דבריך!" כי ממדתי להודות על האמת, וזהו חפצי לעמוד על האמת.

וכן אתה מוצא במשה רבינו ע"ה כשטען אהרן עליו בשעיר ראש חדש שנשרף, שהודה על האמת שטעה, שנאמר (ויקרא י, כ) "וישמע משה וייטב בעיניו", הודה ולא בוש. [אמר המגיה: ויותר מזה כתוב בתרגום יונתן על הפסוק הנ"ל: "ושמע משה ושפר קדמוי, ואפיק כרוזא במשריתא למימר: אנא הוא דאיתעלמית הילכתא מני, ואהרן אחי אדכר יתה לי"]. והיפך זה בגולם שאין שכלו ובינתו הולכים בחכמה, כשחבריו חולקים עליו בטענות ובראיות, אע"פ שלבו יודע שכן [הערת המגיה: עיין בראשית מב, יא] הם דוברים, בוש הוא להודות לדבריהם, וסבור שגנאי הוא לו אם ישוב מדעתו, ומתעקש נגדם בטענות של הבל ובפלפול שוא ותהו לחזק טעותו.

כך הוא פירוש משנתנו בעיני. וכמה דברי מוסר יוצאים ממנה בחכמת התורה, וכדפירשתי בריש מתניתין דכנגד "על התורה" תני לה. והמבין יתן דברים אלו על לבו, ויתברר לו שדברי חכמים כדרבונות פה אחד לכולם, ושהמשנה הזאת דומה בעניינה לכל המשניות השנויות לפניה בענין התורה, וששבע החלוקות שבה נשנו על סדר נכון. וכך סדורן, [א] קודם הדיבור, אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. [ב] באמצע דבור חברו, אינו נכנס לתוך דברי חבירו. [ג] לאחר שסיים חבירו לדבר, אינו נבהל להשיב. [ד] כשמתחיל הוא לדבר, שואל כענין ומשיב כהלכה. [ה] כשמאריך בשמועותיו, אומר על ראשון ראשון וכו'. [ו] כשתבוא בתוך השמועות שמועה שנעלמה מדעתו, על מה שלא שמע אומר לא שמעתי. [ז] כשסיים לדבר וחבריו חולקין עליו, מודה על האמת. וחלופיהן בגולם שאינו חכם, אע"פ שהוא בטבע בעל שכל ובינה גדולה, וכדפרישית בכל חלוקה וחלוקה. ותבין שבדין נטיתי מפירוש רש"י שתרגם גולם על אדם שאין בו "בינה".