יין לבנון על אבות ה:ו

"עשרה דברים". מייתי לה הכא אגב אינך [שאר] "עשרה" "עשרה" דברים ששנה במשניות הראשונות, ואע"ג דכפי סדר הזמנים הוי ליה למיתניה בתר בעשרה מאמרות נברא העולם, וכיון דכלהו מתניתין על סדר זמניהם אתמר מאי טעמא שבק הך למיתניה באחרונה? היינו משום דבעי למיתני ברישא הטובות והפורענויות שכולם עשרה עשרה. והדר תני שהנסים התדירים במקדש ג"כ עשרה. וכיון דתני עשרה נסים שבמקדש, תני נמי עשרה דברים שנבראו בעולם ויש בהן ג"כ צורך קודש וכדבעינן למימר.

נסים שהוכנו בששת ימי בראשית "עשרה דברים". מפרשי המסכתא ז"ל נתקשו למה נבראו אלו בערב שבת בין השמשות? ועוד אם תאמר שנבראו ממש, התמה על עצמך איך אפשר שאתונו של בלעם היה נברא מששת ימי בראשית, ויש בין הזמן ההוא לבלעם יותר מכ"ד מאות שנה! וכן לדעת האומר אף אילו של אברהם אבינו ע"ה, תאמר שהיה יותר מבן אלפים שנה. ויותר יקשה למ"ד בברייתא אף מטה של אהרן שקדיו ופרחיו. ואילו נברא מאז עם שקדיו ופרחיו איך אמרה תורה (במדבר יז, כ) "והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח" וגו', ובמעשה כתיב (במדבר יז, כג) "ויהי ממחרת וגו' והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח" וגו'. אם כבר היה מלא שקדים ופרחים מששת ימי בראשית, ולמה סרה תלונות בני ישראל אם לא פרח המטה לעיניהם. וצריך אתה לומר ד"נבראו" דמתניתין אינה בריאה ממש, אלא שברא בכח הדברים שיוציאו דברים אלו בזמניהם, וא"כ מאי שנא הני עשרה דמשנתנו? כל הנסים שנעשו כולם ברא הקב"ה על דרך זה מששת ימי בראשית, וכדדרשינן (ב"ר פרשה ה) "וישב הים לפנות בקר לאיתנו", לתנאו, תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית שיקרע הים לישראל, ויעמוד השמש ליהושע", וכן כל הנסים. כי מאז ברא הכח שיהיה כן בזמנו. והרמב"ם ז"ל פירש דאתי ללמדנו שאין חידוש רצון אצלו ית' בכל עת, אלא מאז מקדם שם בטבעי הדברים שיהיה מהן מה שיהיה, הן מנהגים טבעיים, הן מנהגים נסיים. ולכן שנה שבערב שבת בין השמשות ברא בטבע הארץ פה לבלוע עדת קרח, ולבאר שיוציא מים, ולאתון שידבר וכן כולם, והוא הדין לכל הנפלאות שנבראו מאז. ולא נקט הני עשרה אלא לפי שנתיחדו מכולם שנבראו בערב שבת בין השמשות, ושאר הנפלאות נבראו כל אחד ביומו. על דרך משל כשנבדלו המים ביום שני, ברא בטבעיהם שיבקעו מי ים סוף, ומי הירדן ליהושע ולאלישע. וכשברא המאורות ביום הרביעי, ברא בטבעם שיעמדו בזמן פלוני כשידבר אליהם יהושע, וכן כולם. והוסיף לומר בספרו שהנביא יקבל מאת ה' הרגע שבו יגלה הפלא, כמו שהושם בו מתחלה, ויודיעהו לבני אדם. וכבר הקשו עליו מדברי משה שאמר (שמות ז, ה) "למתי אעתיר?", ומישעיה שאמר לאחז (ז, יא) "שאל לך אות מעם ה' אלוהיך העמק שאלה או הגבה למעלה". ואולי ישאל דבר לא נברא בטבעי הדברים מששת ימי בראשית? וכן גדעון ששאל אות הגזה על שתי פנים (שופטים ו, לו-מ) . והרב בעל תוספות יו"ט ז"ל כתב על זה דברים. גם הרב ר"י אברבנאל ז"ל האריך ואמר שלא היה דעת חכמים שנטבעו הנסים מששת ימי בראשית בטבע הבריאה, אלא נעשים כולם לשעתן. ומה שאמרו "תנאים התנה עם מעשה בראשית", אינו שברא הנסים במעשה בראשית, אלא למדנו שהיה גלוי וידוע לפניו שיבואו ימים שישנה בהן סדרי בראשית ויעשה נסים ונפלאות, וכל זה ראה וצפה מראשית. ועל תנאים אלו ברא שמים וארץ. ולכולם יקשה מה נשתנו א"כ עשרה דברים השנויין במשנתנו מכל הנפלאות? למה נבראו אלו לבדן בערב שבת בין השמשות, ולא ברא כל אחד מהן ביומו? ועל דרך הפשט לא ראיתי על זה דבר למפרשי המסכתא ז"ל. גם צריך טעם דלא נקט להני עשרה דברים כסדר זמניהם, דתלתא קמייתי לאחר שיצאו ישראל ממצרים היו. והקשת היה בימי נח והוי ליה לאקדמיה ברישא. והנני כותב המעט שעלה על דעתי בפשט דברי משנתנו וביישוב הקושיות הללו.

אין שינוי רצון אצל הקב"ה יראה לי שלא נשנית משנתנו להודיע שאין שינוי רצון לפניו יתברך, שאע"פ שהדבר כן הוא, וכדכתיב (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי", אין שינוי טבע מעשה בראשית ומעשה הנפלאות בכלל זה. וכבר יסדנו היסוד הזה בספרנו "גן נעול", שם אמרנו כי השינוי הגמור הוא המשנה מרצון לרצון, על דרך משל היום אוהב דבר ומחר ישנאהו, או להיפך, מבלי שהתחדש ענין בדבר האהוב שבעבורו ישנאהו, ומבלי שהתחדש ענין בדבר השנאוי שבעבורו יאהבהו. וזהו מסוג הפחיתיות הנתלים באדם בעבור היותו חלוש ההרכבה וקצר הבינה ובעל היצרים ההפוכים. פעם רוח עולה במדה זו ומושל עליו, ופעם רוח עולה במדה שכנגדה ומושל עליו, וכמו שבארנו (אבות, ד) בבבא "מאד מאד הוי שפל רוח", ומכל אלה באים השנויים. ואלה השנויים הם פחיתויות, שאם החליף אהבה בשנאה או להיפך בלי סבה כלל, רק מנטיה צפונה המושלת לפי שעה, הרי זה סכלות גמורה, ואות שהוא חסר לב ורוחו מושלת עליו. ואם החליפה בעבור סבה וטעם, על דרך משל היום ראה אדם פועל פעולות נכבדות והחל לאהבו, ואח"כ ראה או שמע כי הוא איש רע מעללים, ומעשיו הטובים הם חנף ומרע לרמות את הבריות, ונהפך לו לשונא, הרי סיבת השינוי מקוצר רוח בינה, שטעה ולא הבין ענין האיש ההוא. ועל דרך זה תמצא כל השנויים כאלה באדם בעבור מדותיו המושלות עליו, או בעבור חסרון ידיעה וקוצר שכלו. היום מתבונן על דרך כך, ומחר יבין טעותו מדרך השכל. או ישמע בינתים הצעה חדשה הצריכה להבנת הענין על אמתו, לא ידעה [י' מנוקדת שבא] אמש, ולכן מתבונן עתה על דרך אחרת. וכל מיני השינויים האלה לא תמצאנה בדברים האלהיים, וחלילה חלילה לייחס לו ית' אחת מאלה. אין לומר מקודם היה אוהב צדיקים, ועתה אוהב כסילים, או להיפך. מי שחושב כן בזדון הוא מכת המינים מכחישי אלוה. וכן המיחס לו יתב' ידיעה חדשה לא ידעה מקדם, או שישנה במעשיו בעבור הזמנים ומקריהם, הרי הוא מכת המחרפים, שהוא ב"ה יודע הכל ומבין הכל, הוא ב"ה (ישעיה מו, י) "מגיד מראשית אחרית", ויודע כל המקרים טרם תהיינה, וכמו שבארנו (אבות, ג) בבבא "הכל צפוי". ולכן אמרנו בספרנו הנ"ל ["גן נעול"] החכמה [היא] אחת ולא תשתנה לעד. שבהיות דרכי החכמה כולם דרכי ה' ב"ה, שעשה עליונים ותחתונים במדת החכמה, וקבע לכל העולמים מעשים וחקים בחכמתו, הנה כולם עומדים לעד, וכאמרו (תהלים לג, יא) "עצת ה' לעולם תעמוד" וגו'.

ואולם תשתנה החכמה לעומת המקבלים כפי ארחות החכמה, וזהו טוב לעומת טוב, ורע לעומת רע. ואלה הדרכים והארחות קבועות לעד לעולם. ותמורות החכמה תראינה ביותר בעולם הזה, כי (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ", שנבראו כל המעשים תחת השמש להיות בעלי תמורות, ובארנוהו במשניותיו של רבי עקיבא (אבות, סוף פרק ג') . ועל זה שנה "חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם", כי ראה בחכמתו העליונה לברוא עולמו על דרך שבראו, ולקבוע בכל דבר טבע קיים שינהג בו. ואילו חפץ היה בורא אותו על דרך אחר. ותחת שהמים בטבעיהם נוזלים ולחים וקרים, היו עומדים וחמים. ותחת שהשור הולך על ארבע היה הולך על שתים או על שמונה, וכן כל כיוצא בזה. ותבין מזה שהמעשים כולם ביד ה' הם, וברצותו יחליף וישנה ויעשה כאשר יחפוץ, וכך נבראו מתחלה. אלא שלא ישתנו רק כפי ארחות החכמה, ולא יקרה כזה רק לפרקים ולעתים רחוקים. על דרך משל מדרך החכמה כשימצא בעולם צדיק גמור כובש יצרו מאד בעבור אהבת ה' בשיעור ידוע לפניו ית', ודורו רשעים גמורים עושים כל התועבות ביד רמה, ויפתוהו ללכת אתם ולא ישמע אליהם, ובאחרית ישנאוהו שנאה גדולה ויתנכלו אליו להמיתו, ויאמרו בלבם ידינו רמה, והטובים שבדור באבדן הצדיק הזה ירפו ידיהם, ויהיה הדור מוכשר שילמד בו ה' לתועים בינה. אז יעשה ה' אחד מנפלאותיו להציל הצדיק הזה מיד גוי עז פנים על דרך הפלא. והנה בהקבץ כל התנאים הללו תשתנה הטבע כפי ארח החכמה שגזרה כן. והמדה הזאת תעמוד לעד ולא תשתנה, שבכל זמן שימצא איש צדיק שיקובצו בו התנאים האלה כולם, יעשה למענו אחד מן הנפלאות. וכן יקרה לאומה שלימה נפלאות מטוב ועד רע הכל בחכמה. ועל התנאים הללו נבנה העולם.

אלא שכאשר רחקו בני האדם מן ה' ב"ה לא נשאר כי אם זרע אברהם מקבלי התורה שיעשה ה' עמהם נפלאות לטובה, כדפרישית (אבות, ה) בבבא "עד שבא אברהם אבינו ע"ה וקבל שכר כולם", כי הנפלאות הם דרכי הקדש, ולא ייעשו כי אם לשומרי התורה, שהיא קדש וכל מצותיה למעלה מדרכי הטבע. ולכן בכלל הנפלאות ג"כ אור הנבואה ורוח הקדש ושכינת ה' בישראל, שכל אלו הם לבד לזרע ישראל שומרי תורה, ולא בכל העתים והזמנים, כי אם בדורות המוכנות להן כפי ארחות חכמתו ית'. ולא נזכר מאלו דבר במעשה ששת הימים, כי הם מתעלים עליהם, והן דרכי הקדש, וכאמרו (תהלים עד, יד) "אלהים בקדש דרכך וגו', אתה האל עושה פלא". והם כנגד יום השבת שהוא קדש, ולכן עולם הבא שהוא כולו פלא למעלה מן הטבע, קראוהו (סוף מסכת תמיד) "יום שכלו שבת". ועל כן כתוב (בראשית ב, ג) "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". ובדין הוא שלא צוה השבת אלא לישראל שזכו לתורה ולנפלאות, שהן זה כנגד זה. ותבין שכל נס ונס שנעשה לאבותינו כולם היו על דרכים ידועים לפני המקום ב"ה, כי הוא לבדו אדון החכמה כולה, עליו נאמר (איוב כח, כג) "אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה". וכן לענין הרעה, אע"פ שבארחות חכמתו הכין במעשה שמים וארץ תמורת רבות להעניש בהן הרשעים, כמו חרב ורעב ודבר ודם וכיוצא, שהן כולם בדרך הטבע הנהוג, הנה בהיות פושעים גדולים המנאצים ביד רמה, ומרשיעים נגד שיקול דעתם, מדרך החכמה (היא) להענישם להיפך מדרך הטבע, כמו המבול ואש וגפרית שירד על סדום וחברותיה, ומכות מצרים וכל תחלואיה.

תנאי התנה ה'' עם מעשי בראשית וסדר הדורות והזמנים הנכונים לעשות בהם הנפלאות גם הם קבועים בחכמה, אבל אין אנו מבינים פרטי הדברים, ואין בדעתנו לעמוד עליהן, כי סוד החכמה נשגב (ת) מלב כל חי. ועל דרך זה תפרש כל הנסים והנפלאות המפורשים בתורה ובנביאים והנזכרים בדברי חכמי המשנה והתלמוד. והן הן המפורשים במדרש חכמים (ב"ר פרשה ה) שרמזנו למעלה תנאי התנה עם הים שיקרע לפני ישראל. ולא עם הים בלבד אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית. שמש וירח עמדו לפני יהושע, ופסקו ממהלכם, והשתתקו לפני משה (ע"ז דף כה.) . והעורבים האכזריים בטבעם, קבלו טבע שני לכלכל את אליהו (מל"א יז, ד) , והאור לא שרף לחנניה וחבריו (דניאל ג, כה) , והאריות הטורפות בטבעם לא הזיקו לדניאל (דניאל ו, כג) , והשמים נפתחו ליחזקאל (א, א) , והדג הקיא את יונה נגד טבעו (יונה ב, יא) , וכן שאר הנסים כולם. וכהנהו דתנינן לעיל "לא כבו גשמים אש של עצי מערכה, ולא נצחה הרוח את עמוד העשן", שקבלו כולם טבע שני בארח חכמה, וכן "שלא הסריח בשר קדש מעולם, ולא נראה זבוב בבית המטבחים" וכל כיוצא בזה. ועליהן אמרו שהתנה תנאים עם מעשה בראשית. ואין הפירוש כמו שחשבו המפרשים ז"ל, אלא כדאמרינן בעלמא שכל הדברים ניתנו על תנאי, וכדכתיב (ויקרא כו, ג-ד) "אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" וגו'. הרי שכל הדברים הנוהגים בטבע ניתנו על תנאי, אם ישמרו בני אדם תורת ה' ומשפטיו. ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם יסורו מדרך התורה, אז "ועצר את השמים ולא יהיה מטר" וכן כולם. ואמרינן (ע"ז ג.) למה נאמר יום הששי ב[אות] ה"א? ללמדך שתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו יחזור עולם לתהו ובהו. ועל כך שנה ר' עקיבא (אבות, ג) "הכל נתון בערבון" וכמו שפירשנו למעלה. והן הן תנאים גמורים כפי דרכי החכמה, שהוכן זה לעומת זה, כי (אבות, א") "על שלשה דברים העולם עומד". וכמו שהדברים הטבעיים הנהוגים תמיד נתונים בערבון ועל תנאי לעומת מעשה בני אדם, אשמועינן ר' ירמיה ב"ר אלעזר ור' יונתן (ב"ר פרשה ה) שכמו כן השתנות הטבעיים לטוב ולרע נתונים בערבון ועל תנאי. ואע"פ שמדרך החכמה שהאש תשרוף כל הקרב אליה, אין זה אלא בתנאי אם אין הקרב אליה חכם וצדיק בשיעור ידוע. אבל לחנניה מישאל ועזריה לא תשרוף, וכן האריות, וכן המים, וכן כולם. ועל אלו וכיוצא בהן לא שנה תנא דידן משנתו, דפשיטא הוא שנבראו בששת ימי בראשית, כי (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ" על פי תנאיה ודרכיה, והנסים והטבעיים דומים זה לזה והולכין על דרך אחד, הא כדאיתא והא כדאיתא.

השינוי שיש בין י' נסים של בין השמשות לשאר נסים שבעולם אבל עשרה דברים ששנה במשנתו ענין אחר יש בהם, ונבדלים מכל שאר הנפלאות. והיינו שאין באחד מהן נס שנשתנה הנברא מטבעו וקבל לפי שעה טבע שני, אלא יש בכל אחד "בריאה" חדשה שלא היה קודם לו כלל, ואין כדוגמתו עוד תחת השמש. וקבלו אבותינו הקדושים שכל מה שהיה ושכל מה שעתיד להיות, נברא בששת ימי בראשית. אין צריך לומר כי צפה והביט עד סוף כל הדורות מראשית, וידע שיבוא זמן שיצטרך דבר מן הדברים, אלא גם תיקן הכל בחכמתו העליונה מראשית, לא הניח דבר. וכן אמר שלמה ברוח הקדש (קהלת א, ט) "ואין כל חדש תחת השמש". כלומר אחר מעשה בראשית אינו מחדש דבר חדש לא היה לעולמים, אלא הכל נעשה מראשית, אלא שהיה נעלם מבני אדם, ומתגלה לעתים ידועים בגזרת ה' ב"ה. והסברא נותנת כן, שאם תאמר שצריך לברוא חדשה לצורך שעה, נמצא היתה הבריאה הראשונה חסרה, שהרי חסר אותו הדבר? וחלילה לומר כן, שהכתוב אומר (בראשית ב, ב) "ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה", להורות שנשלמה המלאכה כולה לא חסר דבר מכל מה שעלה במחשבה להבראות, וכדרך (שמות לט, לב) "ותכל כל עבודת משכן אהל מועד". וראיה מה שאמרו חכמים ז"ל בפסוק (ישעיה סו, כב) "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני תמיד", הא למדת שאפילו השמים והארץ העתידים להבראות כבר נבראו מששת ימי בראשית. ולפי שראה התנא שעשרה דברים הללו שמנה נשתנו מכל שאר הנסים והנפלאות, לפי שיש בכל אחד "בריאה" חדשה, הוצרך ללמדנו שכבר היו לעולמים, שנבראו בערב שבת בין השמשות, לא שנבראו לשעתן.

"נבראו ערב שבת בין השמשות". לאו למימרא שנבראו ממש, דא"כ צריך אתה לומר שהאתון חי יותר מאלפים שנה, וכן למאן דאמר אילו של אברהם אבינו ע"ה, ועוד מקלו של אהרן ששנינו בברייתא מאי איכא למימר? אלא שהאציל אז כח בברואים בעליונים ובתחתונים, שיחול עליהן הפלא בשעתן ובזמנן. על דרך משל, הכין השמים בתכונה שיוכלו להמטיר מן כשיצאו ישראל ממצרים, הכין באתון הנברא מששת ימי בראשית כח לבטא הדיבור בשפתיו כשיבוא זמן שיהיה גזרה שידבר, הכין בארץ פה מששת ימי בראשית שתוכל לפתוח ולסתום בשעת הגזרה, וכן בבאר, וכן בענן שיתהוה בו הקשת, וכן באבנים שיתהוו הלוחות, וכן בכתב ובמכתב, וכן בצמחים שיתהוה המטה, וכן בבעלי חיים השמיר. והיינו "בריאה" ממש, כדפרישית לעיל במשנתו (אבות, ד) של ר"א הקפר, דכל לשון "בריאה" נופל על כלל העניינים שבהן תחולנה הצורות, ונופל על כל הדברים המושגים לחוש. וכל העשרה הללו היו מושגים לחוש, ובשעתן יצאו מן הכח אל הפועל והתהוו ויהיו לנס. למה הדבר דומה לולד שנולד שאינו מדבר עד מלאת לו שנה או שנתים. האם תחשוב שלא נברא בו פה לדבר אלא אחר מלאת לו שנה? אלא נברא בו מרחם אמו, ואינו יוצא לפועל רק בבוא הזמן הקצוב לזה ביצירה. וכן אלו הדברים נבראו מששת ימי בראשית בערב שבת בין השמשות, ויצאו לפועל כל אחד בזמנו. ולמה הדבר דומה עוד? לכל הילודים. (קהלת א, ד) "דור הולך ודור בא", וזה הנולד לא היה לעולמים, ותאמר אין כל חדש תחת השמש? אך אין זה חדשות כי האדם נברא בששת ימי בראשית, ובכחו היו כל תולדותיו עד היום האחרון, והנולד לאחר דורות רבות יצדק לומר עליו שנברא בששת ימי בראשית ובשעתו יצא לאויר העולם. וכן כח עשרה דברים השנויין במשנתנו, כבר ניתן בנבראים למיניהם ערב שבת בין השמשות, ויצאו לאויר העולם בשעתן ובזמניהן. וכן אתה צריך לומר בשמים ובארץ העתידין להיות, שכבר נבראו מאז, ובהגיע הזמן הגזור לפני המקום ב"ה יצאו להויה גמורה ולעיני כל.

מיהו טעמא שנבראו ערב שבת בין השמשות, לפי שאלו העשרה מיוחדים מכל מעשה בראשית, שכולם נבראו לעמוד על מתכנת הטבע הנהוג, וכדפירשתי לעיל, ולכן הם משמשים תמיד בעולם לצדיקים ולרשעים, כמו השמים והמאורות, תבל וימים ונחלים, הדשאים וכל עץ, והתנינים והעוף והחיה והבהמה והרמש והאדם. שלכל פרט ופרט יש מנהג קבוע וארח קבוע, לא יסורו ממנהגם בין לתשמישי קדש בין לתשמישי חול. אבל עשרה דברים השנויים במשנתנו לא נבראו לתשמיש חול כלל, אלא כל אחד מהן נברא לקדש שמו הגדול יתברך בעולמו, ולפרסם קדושת תורתו ומשפטיו אשר צוה לישראל, וכדבעינן למימר. ולכן לא נבראו עם מיניהן בימי בראשית. ע"ד משל פי הארץ ביום ראשון כשנברא הארץ, ופי האתון ביום החמישי כשנבראו בעלי החיים, וכן כולם, שהרי אינן דומים למיניהם שנבראו בדרך הטבע בארח חכמתו ית', ואלו לא נבראו רק להיות לאות ולמופת. וכן אינן דומים לשאר הנפלאות שהתנה בששת ימי בראשית, וכדפירשתי לעיל, שבכולן אין בהם רק תנאי לא בריאה פרטית. על דרך משל כשברא הימים להיות בטבעיהם נוזלים, באותו העת קבלו ג"כ טבע להיות עומדים, וכדאמרינן לעיל שמתכונת הנבראים טבעיהן ומנהגם הם ביד יוצר בראשית ב"ה, ועושה בהם כחפצו דבר והיפוכו, ולא יפלא ממנו דבר. מה שאין כן אלו העשרה שיש בכל אחד מהן "בריאה" גמורה ומיוחדת, עליהן שנה שנבראו ערב שבת בין השמשות, לפי שנבדלה בריאתן מכל חבריהם.

ברכה וקדושה של שבת הם אור השכל והדעת ודע כי בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכל צבאם, וביום השביעי כלה כל מלאכתו, וכתוב בתורה (בראשית ב, ג) "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו". והברכה וקדושה הם תוספת אור דעה והשכל וכל ההצלחות העליונות הנשגבים לאין חקר מכל מה שנברא בששת הימים, כמו הנבואה ורוח הקודש וכיוצא, וכמו שאמרנו למעלה. ואלו הם נפלאות יותר גדולות מן נפלאות המן והמטה והמכתב והלוחות. וראיה [לכך] שבמתן תורה נאמר (דברים ד, לג) "השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי", וישראל אמרו (דברים ה, כא) "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי". מכלל דמקמי הכי היה קשה בעיניהם להאמין שידבר אלהים את האדם. אלא שאין אלו בכלל הדברים שהן תחת השמש, ועליהן לא נאמר "ואין כל חדש תחת השמש". כי הם למעלה משמי מרומים, ועליהן רומז סגולת יום השבת הגדול והקדוש. ולכן לא הזכיר התנא מכל אלו דבר. ולמטה מהן עשרה נסים השנויין במשנתנו, שאע"פ שאינן דומים לשאר הנבראים וכדפירשתי, שכל אחד מאלו העשרה נברא לתשמיש קדש, להורות על קדושת היוצר ב"ה ועל תורתו הקדושה. מכל מקום הם כולם תחת השמש, כי נבראו והיו נראין לעין, ויצדק עליהן לשון "בריאה". לא על הנפלאות העליונות הנשגבות מכל אשר תחת השמש. ולפי שהן למטה מסגולת נפלאות יום השבת, ולמעלה מכל הנבראים לפניהם, יפה שנה ש"נבראו ערב שבת בין השמשות", אחר כל הנבראים, וקודם כניסת יום השבת. ובין השמשות עדיין יום. וכן אמת שנבראו ג"כ תחת השמש כמו הראשונים, ועם כל זה נבראו בעת שמוסיפים מחול על הקדש שהוא בין השמשות, להורות שאע"פ שהן נבראים תחת השמש, יש בהן מסגולת יום השבת, לפי שלא נבראו לתשמיש חול, רק לאות ולמופת על מלכותו יתברך ועל תורתו. כמו הסגולות העליונות שרומז עליהן השבת שהן כולם קדש קדשים ואין להם קשר עם הדברים שתחת השמש. [ת]בין וחקור בדברינו, כי עתה נבוא לפרש דברי משנתנו, ולהודיע בכל אחד שהוא בריאה גמורה, ושאיננו לתשמיש חול. וכן יתבאר טעם הסדר שהן סדורים כך במשנתנו, ולא כפי סדר זמניהן.

"פי הארץ". [פירש רש"י] "שפצתה את פיה בימי קרח, אותו פתח נברא בארץ באותו מקום מששת ימי בראשית אלא שמכוסה הפתח מלמעלה עד אותו זמן", מפירוש רש"י. ואני מוסיף על דבריו, שפתיחת הארץ לבד איננו בריאה, כי כדוגמתה נברא בטבע הארץ, שבעת הרעש נעשים פתחים ובקעים בארץ, והעומדים שם יורדים למטה. אלא פי הארץ שהיתה פה גמור לארץ, כמו שנברא פה לאדם לפתוח ולבלוע ולסתום פיו אחר שבלע, כמו כן ברא פה לארץ לפתוח ולבלוע עדת קרח ולסתום פיה אחר הבליעה. וזה פלא והפלא, אין כדוגמתו בעולם. כי הארץ הנפתחת בעת הרעש, איננו אלא בקיעה במדה ידועה, ואחרי שנבקעת נשארת הבקיעה פתוחה לעולם. ואין כן "פי הארץ" שנפתח בימי קרח, היתה בצורה ידועה שבלעתן, ואח"כ נסתמה ולא נודע מקומה איה, כי לא נשאר רושם מן הפתיחה. והפה הזה נברא בארץ ערב שבת בין השמשות, כי הטביע בה כח לפתוח ולבלוע ולסתום, ולא יצא לפועל עד ימי קרח. וכן מפורש בתורה שנאמר (במדבר טז, כח-ל) "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו', אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'". פירוש: אם ימותו האנשים האלה כמות כל אדם, ע"י תחלואים וכיוצא הנודעים בטבע, או שיפקד עליהם להמיתם בדרך פלא שנודע כמוהו, על דרך משל שיביא עליהם מבול מים, או ימטיר עליהם אש וגפרית מן השמים וכיוצא, לא יבורר ממנו כי ה' שלחני. כי אין בנפלאות כאלה בריאה חדשה, וכדפירשתי לעיל שהטבע כחומר ביד היוצר בעיני ה' ב"ה. אבל אם בריאה חדשה יברא ה', לא נודעת תחת השמש מקדם, ומה היא? "ופצתה האדמה את פיה", כמו (תהלים סו, יד) "אשר פצו שפתי", (איוב לה, טז) "הבל יפצה פיהו". כאדם הפוצה פיו ובולע ואח"כ סותמו, וכן יברא בארץ צורת פה לפתוח ולבלוע הרשעים ולסותמו, אז תדעו במופת כי נאצו האנשים האלה את ה'. ובמעשה נאמר (במדבר טז, לב-לג) "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וגו', וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ וגו' ויאבדו מתוך הקהל". פירוש שהארץ פתחה פיה כאדם הפותח פיו לבלוע, כך בלעתם בתוך פיה. ואחרי שנבלעו לעיני כל ישראל, ירדו אח"כ חיים שאולה למטה, ואח"כ כסתה עליהם הארץ כי סתמה פיה, ונאבדו מתוך הקהל, כי אחרי הירידה והסתימה לא נראו עוד. ואין כן בעת הרעש שהנופל בתוך הבקעים וימות יעלוהו ויקברוהו. הא למדת שנבדל הפלא הזה משאר הנפלאות שהיתה בו בריאה חדשה, כי נברא פה ממש לארץ בצורה ידועה ובעלת כח לפתוח ולבלוע ולסתום. ואל יקשה עליך לשון הכתוב (במדבר טז, ל) "ואם בריאה יברא ה'" וגו', דמשמע שהתפלל על בריאת הפה? האי "יברא" משמש במקום עבר, כמו (שמות טו, א) "אז ישיר", (מל"א יא, ז) "אז יבנה שלמה". כי על זמן הבריאה דיבר כשגזר לברוא אותו, והכי קאמר להו, אם בששת ימי בראשית ברא ה' פה לארץ לבלוע רשעים גדולים כמותכם, ועתה תפצה הארץ את פיה ותבלע אתכם, וידעתם כי האנשים האלו הם מנאצי ה', שלמען העניש אותם בקצף גדול ברא מאז פה לארץ שירדו חיים שאולה. וכן משמע (בנדרים לט:) דאמרינן התם "אם בריאה יברא ה', אם בראת פה לגיהנם מוטב. ואם לאו יברא", ומקשינן והא כתיב אין כל חדש תחת השמש? ומשני לקרובי פתחא". פירוש התלמוד מתמיה איזו בריאה חדשה היה בנס זה שנבקעת הארץ? ופירשו שנברא לה פה גמור לבלוע ולסתום. והיינו דקאמר אם בראת פה לגיהנם מוטב וכו'. ועל זה אמר "אם בריאה יברא ה', שהיתה בריאה חדשה גמורה". ופריך א"כ שהיתה בריאה חדשה נבראת לשעתה, הא כתיב "אין כל חדש תחת השמש", וכדפירשתי שמששת ימי בראשית ואילך לא יתכן בריאה חדשה. ומשני ודאי שנברא הפה בששת ימי בראשית, אלא שלא נראה בעולם עדיין ולא יצא לפועל. והודיע להם שלמען העניש למנאצים כאלה, ברא מאז פה לארץ, ועתה יגלה ויראה לעין כל. ואין אנו צריכין לפירוש הרב בעל תוספות יו"ט ז"ל שאמר ליישב מאמר "ואם בריאה יברא", שבקש [משה] על פה הארץ שתוציא קול, והיתה לארץ אומר ודברים, ש"יורדים חיים שאולה". ודבריו רחוקים מאד, ותמהני שהכתוב אומר (במדבר טז, לד) נסו "לקולם", ואיך יתפרש על קול שיצא מן הארץ? ומה שהוכיח ממליצת "ופצתה" אינו הוכחה, והתבארה מדברינו. ומן הכתוב עצמו יש ראיה שכבר נברא הפה מאז, אלא שעתה נתקרב הפתח ונראה לעין שנאמר (במדבר טז, לב) "ותפתח הארץ את פיה", ואי אמרת שבשעת מעשה נברא לה פה, הוי ליה למימר "ויעש ה' פה לארץ ותפתח פיה ותבלע" וכו'. ומדכתיב "ותפתח הארץ את פיה" למדנו שהיתה לה פה מאז, אלא שעתה פתחה פיה. ומדברי משה עצמן אתה למד כן מדקאמר "ואם בריאה וגו', ופצתה האדמה את פיה", אלמא שכבר היה לה פה, שאם תאמר שבקש על בריאת פה היה לו לומר "ואם בריאה יברא ה' פה לארץ, ופצתה אותו". ובפרשת פינחס נאמר ג"כ (במדבר כו, י) "ותפתח הארץ את פיה". וכן בפרשת עקב (דברים יא, ו) "אשר פצתה הארץ את פיה". ללמד שכבר היה לה פה ועתה פצתה פיה, ולא היתה הבריאה הזאת לשום תשמיש חול כמו שאר הנבראים. כי אין הארץ צריכה לפה לצורך טבעי, כמו שהיתה צריכה למקוואות עמוקות שיכנסו בו המים וכיוצא. אלא נבראת הפה לעשות משפט ברשעים שנאצו את ה', וכפרו בנבואת משה ותורתו. והיינו דקתני בברייתא (פסחים נד.) "פי הארץ לבלוע את הרשעים", ולאוסופי אתי דלא תימא שנברא ג"כ לצורך חול, אלא נברא לקדש שמו הגדול יתברך בעולמו. ועוד אפרש.

"ופי הבאר". [פירש רש"י] "של מרים שנבלע הפתח בסלע שדרך שם יצאו המים במדבר, וכשהכה משה את הסלע פתח הסלע את פיו שנברא בו מקדם. נוסח אחר: פי הבאר שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר (במדבר כא, יז) "עלי באר ענו לה". [עכ"ל] מפירוש רש"י. ואני מוסיף דברים, ידוע שכל זמן שהלכו ישראל במדבר שתו מים על דרך פלא, כלומר מצור החלמיש, כמו שכתוב (דברים ח, טו) "המוציא לך מים מצור החלמיש". ואפשר שהצור הזה קראו באר לפי שהיה כמו באר מים חיים. ואמרו קדמונינו ז"ל (תענית ט.) שהיה הבאר בזכות מרים. ולכן כשמתה מרים פסק הבאר, והתרעמו ישראל על המים עם משה, ואז נצטוה לדבר אל הסלע ולהוציא מימיו. וכן ברפידים בפעם הראשונה התרעמו, וכמו שכתבנו למעלה, ונתן להם מים. ומאז ואילך הלך הבאר עמהם כל ארבעים שנה במדבר ולא פסקו המים, שלא מצאנו שחסרו מים. ואולם להוציא מים מצור החלמיש אע"פ שהוא מצד הנפלאות, אין בזה בריאה חדשה לא נודעת, כי כמה מקורות מים נובעות מן הארץ דרך סלעים, כמו שכתוב (איוב כח, י) "בצורות יאורים בקע". וביד ה' ב"ה הטבע ותמורתה כדפירשתי לעיל, ואם יחפוץ נוזלים, [יתן] מים מן הסלע התלוש [הערת המגיה: המתגלגל עמהם בכל מקום שנסעו, כדברי רש"י בפסחים נד.]. אלא פי הבאר היה בריאה גמורה, והיינו ששם פה לבאר שיפתח פיו ויזובו מימיו, ואח"כ יסתמנו, כדרך האדם שפותח פיו להקיא ואח"כ סותמו. וזה הפלא ופלא, ואינו דומה לשאר הצורים שנבקעו בהם יאורים, שמימיהם נוזלים תמיד דרך הפתיחה ואינן פוסקים. אבל הבאר שהיה לישראל נברא בו צורת פה, ונפתח לפרקים להוציא מימיו כשהיו צריכים לו, ואח"כ סתם פיו ולא ירדו עוד עד זמן אחר וכן כל ארבעים שנה. ודומיא דפי הארץ המפורש למעלה. ולפי שהוא בריאה בפני עצמה שאין כדוגמתו תחת השמש, אשמועינן שלא נברא פה זה לבאר כשהיו ישראל במדבר, אלא היה נברא ועומד מששת ימי בראשית, וכשבאו למדבר והוצרכו לו נפתח הפה ועשה פעולתו, וכן בכל פעם ופעם. ונעשה נס זה לפרסם כי יש אלהים בישראל המפליא לעשות למעלה מדרך הטבע הנהוג. שאם היה מוציא מימיו בלי הפסק משעה שנפתח עד סוף ארבעים שנה, כדרך הצורים הנבקעים ומוציאים מים מדרך בקיעתן בלי פה, היו סבורין שהדבר דומה לצורים הנבראים בטבע. עכשיו שהיה לו צורת פה, וכל פעם פתח פיו והוציא מימיו לצורך שעה, וחזר וסתמו, ידעו כולם שהוא בריאה נפלאה לפרסם יכולת הקב"ה שאין כדוגמתה בכל אשר תחת השמש. ולפי שאין צורך להיות פה לצורים לפתוח ולסתום לענין חול, ידענו שנברא פה לבאר לצורך עליון וכדאמרן. והסברא נותנת כן שהבאר שהיה להם במדבר לא הוציא מימיו תמיד, דא"כ כשהיו נוסעים ממקום למקום היה מטשטש הדרכים בנהרותיו וביאוריו, כי נהרות רבים נמשכו ממנו, כמו שמפורש בקבלה (תהלים עח, טו-טז) "יבקע צורים במדבר וישק כתהומות רבה. ויוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים", ונאמר עוד (תהלים קה, מא) "פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר". וממקרא זה יש כדמות ראיה שהיה פה ממש לבאר לפתוח ולסתום, מדקאמר "פתח צור", שאין לשון זה נופל אלא על פתיחת פה, כמו (במדבר טז, לב) "ותפתח הארץ את פיה". ואילו היה בקיעה לבדה, היה לו לומר "בקע צור" כמו בכתוב השני (תהלים עח, טו) "יבקע צורים", וכמו (איוב כח, י) "בצורות יאורים בקע". ולמאי דפרישית, יפה נדרש שהכתוב האחד מלמד על חבירו שתחלה נבקע הצור ונגלה פיו שהיה נברא בו מששת ימי בראשית, ואחר שנגלה פתח פיו והוציא מימיו, ועל זה אמר במזמור אחד "יבקע צורים", ובשני "פתח צור". ודומה לזה מפורש אצל פי הארץ, תחלה אמר (במדבר טז, לא) "ותבקע האדמה אשר תחתיהם", וזאת היא הבקיעה, ועל ידה נגלה פי הארץ שהיה בה מששת ימי בראשית. ואח"כ אמר "ותפתח הארץ את פיה".

אבל יותר נראה ד"פי הבאר" ששנה משנתנו היינו בסוף ארבעים שנה כשחסרו מים אחרי מות מרים, ורבו עם משה (במדבר כ, א-יב) , וציוהו השם שידבר אל הסלע ונתן מימיו, ובשגגה הכהו משה פעמים, כמו שהיה רגיל לעשות עד הנה, וכאמרו (שמות יז, ו) "והכית בצור", (ספרי, מטות) "ובא לכלל כעס בא לכלל טעות". אבל אחר המעשה הזה שוב לא הכהו אלא דיבר אליו שיתן מימיו ונתן. וכשראו ישראל הנס הגדול הזה שבדברו אל הסלע נתן מימיו, שרו שירה חדשה לה', וזהו שגלה הכתוב ואמר (במדבר כא, טז) "ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים". וא"כ "בארה" בסוף ארבעים שנה היה ועל כן מפרש "היא הבאר אשר אמר" וכו', כלומר זהו עצמו הסלע שאמר ה' למשה שידבר אליו ויתן מימיו, ואמר (במדבר כא, יז) "אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה".

שיר שאמרו ישראל על באר המים והנני מפרש השירה הזאת בדרך חדש בפירוש נכבד מאד, ודע כי מלת "ענו" כמו (דברים כו, ה) "וענית ואמרת", וכאילו אמרו בצחות השיר, ענו לה עלי באר, כלומר אין לכם לעשות דבר, אלא לענות ולדבר אל הבאר ולאמר אליה עלי באר. כי כדברכם אליה תעלה הבאר לתוך הסלע ותתן מימיה. ואמרו (במדבר כא, יח) "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם", וזהו רוממות השיר. כי מדרך העולם שהעבדים יחפרו בארות המים, כי היא עבודה קשה, וכאמרו (בראשית כו, יט) "ויחפרו עבדי יצחק" וגו', ואיננו מעשה השרים והנדיבים. וכן החפירה תהיה בכלי גרזן ובמקבות, לא במקל יד. לא כן הבאר אשר נתן ה' לנו, לא חלו בה ידים, כי אם משה ואהרן צוו עליה שיתן מימיו. ולכן אמרו בשיריהם "באר חפרוה שרים", כלומר הבאר הזאת חופרים אותה השרים עצמם. וזה על דרך המשל שהמשילו דברי פי משה לחפירה, שכמו שע"י החפירה בארץ יעלו המים כן עלו (בדברי) [בדיבורי] משה ע"ה. ונדיבי העם וגדוליו כרוה, לא בכלי גרזן כדרך שחופרים באר אחרת, אלא "במחוקק במשענותם", כלומר במטה האלהים ובמשענת אשר בידם, כי מחוקק הוא המצוה, כדרך (בראשית מט, י) "ומחוקק מבין רגליו", (דברים לג, כא) "חלקת מחוקק ספון". ומשענת היא הכח, כמו (ישעיה ג, א) "כל משען לחם וכל משען מים, גיבור ואיש מלחמה" וגו'. והנה המתנה הזאת היתה להם ממדבר בקדש עד בואם אל נחלי ארנון בגבול מואב, כי שם חנו על הנחל מקום יבלי מים ולא הוצרכו עוד לבאר. ויראה לי עוד כי המקום שפסקה שם הבאר הוא אשר קראו "בארה", ואז שרו השירה על טוב ה' וחסדו. ושינו שמות המסעות, המקומות שנתנה הבאר מימיה להיות מוסבות שם לכבוד ה', כדרך השיר. כי בהר ההר הפעם הראשון שעלה הבאר בדברי משה, ומשם נסעו לאובות, ומשם לעיי העברים, ומשם לנחל זרד, ומשם לעבר ארנון ואז פסק. ואלה קראוהו (במדבר כא, יט) "מדבר" להורות שבארץ ציה ושממה עלה הבאר. וכנגד המסע השני קראוהו (במדבר כא, יט) "מתנה", שהוא מתת אלהים. וכנגד השלישי קראוהו "נחליאל", שהוא נחלת אל לישראל. וכנגד הרביעי קראוהו "במות", כדרך (ישעיה נח, יד) "והרכבתיך על במותי ארץ". וכנגד החמישי שחנו בארץ מואב אמרו שבאה הבאר אל (במדבר כא, כ) "הגיא אשר בשדה מואב". ומאותה הגיא השקפנו על פני הישימון, שהוא בית הישימות קרוב לארץ ישראל, וכמו שכתוב בפרשת אלה מסעי (במדבר לג, מט) "ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים בערבות מואב" וגו', והבן.

"ופי האתון". [פירש רש"י] "מששת ימי בראשית נגזר על אתונו של בלעם שתפתח פיה להתוכח עמו", מפירוש רש"י. הוצרך לומר כן שנגזר מששת ימי בראשית, לפי שלא תסבול הדעת לומר שנברא אתונו של בלעם עם פיו מששת ימי בראשית, וכדפירשתי לעיל. מיהו אם היה גזירה לבד שיהיה לו פה, ונברא בשעתו, הדרא קושיא לדוכתא, והא "אין כל חדש תחת השמש" כתיב? ועיקר כדפירשתי לעיל, שבערב שבת בין השמשות הוסיף כח באתון שיהיה לה פה לדבר, ואותו כח נשתלשל בתולדותיה, עד שיצא לפועל באתונו של בלעם שדברה והתוכחה עמו. והיא בריאה חדשה שאין כודגמתה תחת השמש. שאע"פ שלכל הבעלי חיים יש פה, אבל אין להם פה לפתוח ולסתום בקול דברים ומבטא אותיות, שהן יוצאות מחמשה כלי הדבור שלא נבראו בשאר בעלי החיים באותה תמונה שהן באדם, ולכן אינן יכולין לדבר מה ששומעין. ובאתונו של בלעם נברא פה לדבר. ודברו חכמים בלשון תורה שהמשיל הדיבור וחתוך אותיות במלת "פה", כמו (שמות ד, יא) "מי שם פה לאדם", פירוש פה לדבר, כי משה טען שהוא כבד פה וכבד לשון. וכן פי האתון פירושו "פה לדבר". לא שהיה חל על האתון רוח דעת כמו על האדם, חלילה לחשוב כן. על כן לא תמצא שהזכירה דבר ממלאך ה' העומד לנגדה וכיוצא, כי לא ידעה ממנו דבר, ולא השיגה מאומה. רק דברה כדרך כל בהמה המרגשת בהכאה, וכועסת בטבעה, והאתון דברה "למה הכיתני" וכיוצא. וראיה מן הכתוב שנברא פיה מששת ימי בראשית, שנאמר (במדבר כב, כח) "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם", ואי אמרת שהיה פיה נברא מאז בכח, ועתה יצא אל הפועל בגזירת ה' ניחא דקאמר שפתח את פיה הנברא בה, כמו (במדבר טז, לב) "ותפתח הארץ את פיה". אלא אי אמרת שעתה נבראו בה כלי הדבור, "ויברא ה' פה לאתון ויפתחהו" מבעי ליה. ולפי שאין צורך להיות פה לאתון לצורך חול, ולא ראינו כמוהו תחת השמש, רק בפעם ההיא להוכיח הרשע הזה על פניו, לכן נברא ערב שבת בין השמשות. והנך תלתא נקט ברישא, ואע"פ שהמן והמטה והשמיר והקשת ואחריני קדמו להן בזמן, היינו משום דנקט להו כסדר מעלתן ממטה למעלה. כי אלו השלשה היו בארץ, ופעולתן בארץ, [א] פי הארץ לבלוע רשעים, [ב] פי הבאר לתת מים לצדיקים, [ג] פי האתון להוכיח את בלעם. ונקט פי הארץ ברישא, דמעשה קרח קדם למעשה בלעם, וכן קדם למעשה הסלע שהיה בסוף ארבעים שנה, והדר תני פי הבאר שהיה קודם מעשה בלעם. וכן תני להו הכי כסדר בריאתן, שהארץ נבראת ביום הראשון, תני פי הארץ ברישא. והמים נתקנו ביום השני, להכי תני אחריו פי הבאר. והבהמות נבראו ביום החמישי, להכי תני פי האתון באחרונה. וכן בעבור שטעם שלשתן שוה, שנבראו כולם להיות תוכחות לחולקים על השכינה ומטילים ספק ביכולת ה' ואמיתו. [א] "פי הארץ" לבלוע עדת קרח שחלקו על המקום ב"ה ועל תורתו, כמפורש בתורה ובמדרשי חכמים (ירושלמי, סנהדרין, פ"י ה"א) . ובפירוש נאמר (במדבר כו, ט) "בהצותם על ה'", ונאמר (במדבר טז, ל) "כי נאצו האנשים האלה את ה'". ואין נאצה אלא כפירה נגד שיקול הדעת. [ב] "פי הבאר" להוכיח המנסים והמריבים, שלא האמינו שביכולת ה' ב"ה לתת מים בארץ ציה, וכדפירשתי במשנת עשרה נסיונות נסו אבותינו, ולכן נברא פה לבאר וכדפירשתי לעיל. [ג] "פי האתון" להוכיח לבלעם הרשע שחלק על המקום ב"ה לילך עם שרי מואב לקלל את ישראל, ולבטל הברית והשבועה שנשבע הקב"ה לאבותינו. וכן שלשה הנסים הן ענין אחד שנברא בכל אחד מהן פה לפתוח ולסתום. ונתבאר הסדר הראשון.

"והקשת". זהו הסדר השני. ובפירוש רש"י "הקשת הנראה בענן ביום הגשם, אע"פ שלא נראה עד ימי נח, נוצר ועומד היה מקדם", ע"כ [לשון רש"י]. והיינו כדפרישית שכבר נברא בימי בראשית, ובימי נח יצא לפועל ונראה לעינינו והוא בריאה גמורה, כמו שאפרש. דע כי הראב"ע ז"ל בפירוש התורה (בראשית ט, יד) כתב: "ונראתה הקשת. אילו היינו מאמינים בדברי חכמי יון שמלהט השמש תולד הקשת, יש לומר כי ה' חזק אור השמש אחר המבול, והיא דרך נכונה למבין" עכ"ל. ואין הדעת נוחה מדבריו, כי אין אחר מעשה בראשית השתנות בשמים וצבאותיהם, להקטינם או להגדילם, ומקרא מלא הוא (תהלים קמח, ו) "ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור". וכבר תמה ר"י אברבנאל ז"ל על דבריו בפירוש התורה. אבל רמב"ן ז"ל (ט, יב, עיי"ש שינוים קלים ממה שהעתיק המחבר) אומר: "ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח מתילד הקשת, כי כשתשים כלי מים נגד השמש יתחדש כמראה הקשת. וכשנסתכל בלשון הכתוב נבין שכך הוא שאמר (בראשית ט, יג) 'את קשתי נתתי בענן', ולא אמר 'אתן'. וכן מלת 'קשתי' מורה שכבר היה לו קשת. ולא נתחדש בימי נח דבר, אלא שלקח הקב"ה הקשת לאות ברית שלא יהיה עוד מבול על הארץ, ודומה למקרא (בראשית לא, נב) "עד הגל הזה ועדה המצבה", ולמקרא (בראשית כא, ל) "את שבע כבשות וגו' בעבור תהיה לי לעדה" [עכ"ל הרמב"ן] וכן דעת הגאון רב סעדיה ז"ל.

ולכל הדעות תקשה משנתנו שחשבה הקשת בכלל עשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות. לדעת הראב"ע ז"ל אין בקשת בריאה, אלא באור השמש שהתחזק, והקשת נעשה מעצמו, כמו בכלי המים. וכן לדעת רמב"ן ז"ל פשיטא שאין בו בריאה. למה הדבר דומה לאור שמש המאיר בזכוכית ירוקה ואדומה, שנראים גוונים משונים על ידו בארץ. ואין זה בכלל בריאה פרטית, אלא נכלל בבריאת השמש שמדרכו לעשות גוונים הרבה כפי חלוק הזכוכית שהוא מאיר דרך תוכם. ומלבד זה אין דעת הרמב"ן ז"ל מתישבת בכתובים ולא מתקבלת על הדעת. גם ראב"ע ז"ל כתב בפסוק "את קשתי" (ט, יג) "הנה נתתי עתה קשת בענן, ואין פירושו כאשר אמר הגאון כי בתחלה היתה" עכ"ל [חולק על דברי רבי סעדיה הנ"ל]. והר"ן ז"ל כתב שהיה הקשת מעולם, אלא שהיה מתרשם באויר הלח לא בענן, ובימי נח צוה ה' ב"ה שיתרשם בענן להיות אות ברית. ור"י אברבנאל ז"ל [שאלה ט"ו, דף קס"ה] אמר שקודם המבול היו העננים עבים וגסים, ולא יכלו ניצוצי השמש לעבור בם, ולא היה מתרשם מראה הקשת לא באויר ולא בענן. ואחר המבול דקדק [עשה אותם דקים] העננים והאדים לקבל תמונת הקשת. [עכ"ל ר"י אברבנאל] ובאמת הדבר קשה, והמסביר דבר זה יבורך מן השמים.

ביאור של אות הקשת ועתה שמע דברי. לולא דברי משנתנו עלה על דעתי לפרש אות הקשת הכתוב בתורה על דרך שאשמיעך. מצאנו כתוב במעשה בראשית (בראשית ב, ד-ו) "אלה תולדות השמים והארץ וגו' וכל שיח השדה וגו' כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ וגו', ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". ואלה המקראות קשים מאד, ואין פה המקום לדבר עליהם. ואולי הודיעה התורה כי בתחלת הבריאה לא המטיר ה' על הארץ להצמיח הדשאים, אלא אד יעלה מן הארץ להרוותה ולהשקותה. ונהג העולם מנהג זה עד המבול, וכמו שעוד היום ארץ מצרים אינו שותה מן המטר אלא הנהר עולה ומשקה. ולא המטיר עד המבול שם נאמר (בראשית ז, ד) "אנכי ממטיר על הארץ" וגו', וכמו שנשתנה העולם בכמה דברים ע"י המבול, וכמו שדברו על זה חכמים רבים. ולפי שלא המטיר, לא היה נראה הקשת לבני אדם, כי לא יראה הקשת בענן כי אם ביום הגשם. ועל כן אמר ה' לנח אחר המבול "את קשתי נתתי בענן" וגו', כלומר מאז נתתי קשתי בענן, ולא נראה עד הנה ליושבי הארץ, כי לא המטרתי על הארץ. ומעתה והלאה שארוה [ו' מנוקדת סגול] את הארץ במטר השמים תראה הקשת. וזהו שאמר (שם ט, יד) "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן", כלומר כשאצוה הענן על הארץ להוריד גשם, ונראתה הקשת בענן לאות ברית. והדבר צריך תלמוד, וה' יודע האמת. אלא שבכל זאת משנתנו לא נתפרשה, שמנה הקשת לבריאה בפני עצמה. וכפי מה שאמרנו סוף סוף תמונת הקשת הוא ענין טבעי לאור השמש.

ולכן דמיתי עוד לפרש הפלא הזה על דרך אחרת, ונאמר כי יפה אמר רמב"ן ז"ל שעל כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש מתילד הקשת, והמופת נגד עינינו בכלי המים. אבל לא יפה הוליד ממנו שהיה הקשת נראה מששת ימי בראשית, ולא דקדק היטב בכתובים. כי לא השגיחו החכמים האלה שהקשת המתילד בכלי המים אינו נראה במים עצמן, אלא אחורי הכלי על הארץ, כי להט השמש המכה במים עובר דרך תוכו ואינו נראה עד הגיעו על הארץ, כי היא תעצור ניצוצי השמש, לא המים הצחים והזכוכית הדקה. ולכן העומד תחת הארץ שנרשמה עליה הקשת לא יראנה, כי הארץ מפסקת. ועתה התבונן שכדוגמא זאת הוא בעננים, אמת שמלהט השמש מתילד קשת עגול כדמות חצי השמש, אבל כל מקום שהניצוצים עוברים בלי מעצור אינו נראה, ולכן אינו נרשם באויר כלל. ובזה שגג הר"ן ז"ל. ואינו נרשם עד בואם אל מקום עב לא יוכלו לעבור עוד, וזהו הענן, כי הוא מעציר ניצוצי השמש מעבור עוד, ולכן בו תתרשם הקשת. וכזה היה מעולם מששת ימי בראשית, אבל לא נראה לשוכנים בארץ תחת הענן, והענן עצמו מפסיק בין הקשת שעליו ובין העין. ואילו יהיה הענן צח ודק, שוב אי אפשר שיתהוה גם בו קשת, כי ניצוצי השמש יעברו עד הגיעם לארץ הגסה. ומטעם זה לא היה נראה קשת בענן קודם המבול, כי טבע הקשת התחייב מניעת ראייתו. ובדור המבול עשה הקב"ה אות לטובה, פלא והפלא, שהקשת הנעצרת בענן תראה ליושבי הארץ, כי ברא ה' חדשה בעננים שיתרשם הקשת בתחתיתו למראה לכל יושבי הארץ. והיא בריאה חדשה, ועל זה שנינו "והקשת", כלומר שברא תבנית קשת למטה בענן כמו שהוא נרשם עליו, וקמ"ל שלא התחדשה בריאה זו בימי נח, אלא בערב שבת בין השמשות כבר ברא בריאה זו, שנתן הכח בענן לעצור תמונת הקשת שיראוהו בני אדם, ולא יצא לפועל עד ימי נח, וכאינך [כשאר] דברים שנבראו אז. והכתובים נראים מעידים על הפירוש הזה, שהכתוב אומר שאמר אלהים לנח (ט, ט) "ואני הנני מקים את בריתי אתכם" וגו', אח"כ אמר (ט, יב) "זאת אות הברית אשר אני נותן" וגו', כלומר זה האות והמופת לכם לעולם על הברית אשר אני מקים עמכם. לא כדברי הרמב"ן ז"ל שאמר שאין בקשת אות ומופת, ואמר (ט, יג) "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ", פירוש הודיע הקב"ה לנח שבענן יש תמונת קשת, וזה מתחלת ימי עולם, כי מתילד מלהט השמש. והוצרך להודיעו זה, לפי שלא שזפתו עין רואה, כמו שכתבנו שהענן מפסיק בין הקשת שבו ובין העין. על כן אמר: הקשת אשר נתתי בענן הוא יהיה מעתה ועד עולם לאות ברית. ובא בכתוב שלאחריו ופירש הדבר ואמר (ט, יד) "והיה בענני ענן על הארץ ונראתה הקשת בענן", פירוש מעכשיו ואילך כאשר אשלח עננים לעמוד על הארץ להמטיר לכם מטר, תראה הקשת שהודעתיך בתוך הענן, וזה אות גדול. וכמו שכתבנו שהן כשני הפכים ואי אפשר שהעומד למטה יראה הקשת שלמעלה ממנו, זולת בדרך מופת. וכיון שלא נברא לצורך חול, כי מה צורך יש בראיית הקשת לבני אדם? ורק נברא לאות ברית, לכן נברא ערב שבת בין השמשות ככל חבריו הנפלאים המיוחדים לענייני קדש. ואולם אם אין הקשת בענן כלל, אלא בטיפי המים הדבקים תחת הענן, ואינו מצוי אלא בעין הרואה, כמ"ש החכם המופלא מוהר"ר יש"ר מקאנדיאה בספרו "מעין חתום", אין דברינו מספיקים, ושגיאות מי יבין.

"והמן". [פירש רש"י] "שירד במדבר מאז היה מוצנע למעלה". מפירוש רש"י, ואני מוסיף על דבריו. המן שהמטיר לישראל במדבר היה בריאה חדשה, אין כדוגמתו תחת השמש, כמ"ש (דברים ח, ג) "ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך". הא למדת שלא נודע כמוהו בעולם מדור דור, ויפה כתב ראב"ע ז"ל בפירוש התורה (שמות טז, יג) , "ירקב שם חוי שאמר כי המן הוא הנקרא בלשון פרסי תרנגבין, ובלשון ערבי מן, ובלשון לעז מנא, כי קושיות רבות יעמדו עליו. האחת כי איננו יורד היום במדבר סיני כי ההר ידוע. ואני ראיתי זה הדומה למן במלכות אלצכי"ר והוא יורד בניסן ובאייר ולא בחדשים אחרים. ועוד אם תשימהו לשמש לא ימס. ועוד כי בלילה לא יבאש. ועוד כי איננו חזק ואין צורך שידוכנו האדם במדוכה שיעשה ממנו עוגות. ועוד כאשר יושם בלשון ימס. ועוד כי איננו משביע שיולד דם טוב רק הוא נכנס ברפואות. ועוד כי ביום הששי היה יורד משנה [כפול]. ועוד כי לא היה יורד בשבת. ועוד כי יורד לכל מקום שיחנו. ועוד כי עבר עמהם את הירדן. ולא שבת עד חצי ניסן על דרך הפשט" עכ"ל ראב"ע. והדברים פשוטים וברורים, והקושיא האחרונה שעבר עמהם את הירדן ולא שבת עד חצי ניסן, מפורש בספר יהושע (ה, יב) ששבת המן ממחרת הפסח, והרי ירד להם גם בארץ כנען, ואם כן איננו אותו תרנגבין היורד במדבר. אמנם זאת הקושיא על דרך הפשט, ואיננה קושיא לפי שיטת התלמוד (קידושין לח.) שאמרו שבשבעה באדר שבת המן בערבות מואב, והסתפקו מן המן שבכליהם עד ממחרת הפסח. ובפירוש "רוח חן" (פרשה ט"ז פסוק ב) כתבנו דברים נפלאים על ענין המן למדתים מדברי שלמה המלך ע"ה. ולא באתי פה להעתיק דרושים, רק לפרש דברי משנתנו שחשבה המן מן הנבראים בערב שבת בין השמשות, לפי שהיה בריאה חדשה לא נודעת בעולם מקדם. ולא תימא שנברא אז במדבר, ותקשי לך הא "אין כל חדש תחת השמש", אלא שנברא גם הוא בששת ימי בראשית. ומן הכתוב עצמו אנו למדין שכבר היה נברא מאז, שנאמר (שמות טז, ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". ומדלא כתב "הנני בורא לכם לחם" אלא "ממטיר", משמע שכבר היה גנוז למעלה, ועכשיו נגלה בעולם, וכן בספר תהלים (תהלים עח, כג) "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול", מכלל שהיה גנוז בשמים, ולא הוצרך רק לפתוח הדלתות ולהוציאו מאוצרותיו. ויפה אמר רש"י ז"ל שכבר היה מוצנע למעלה. ולפי שלא היה המן צורך לתשמיש חול, דאי משום שהלכו במדבר ציה אין זרע, לא קצרה יד ה' להוציא לחם ושאר מן הארץ, וכדפירשתי במשנת "עשרה נסיונות ניסו אבותינו" שזה היה חטאם של מתאוננים, ומדוע ברא חדשה בארץ? אבל עשה כן לפרסם חסדיו הגדולים, וכדכתיב (דברים ח, ג) "ויענך וירעבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". פירוש: ה' ב"ה הרעיבך והיה ראוי שיתן לך לחם לאכול, אלא שהיה די בלחם הנהוג חטה ושבולת שועל, והוא האכילך את המן אשר לא ידעת. וזה הפלא ופלא, ברא ה' חדשה בארץ, ואולם עשה זאת "למען הודיעך" וגו'. ובפירוש "רוח חן" הרחבנו לדבר בזה. ולפי שהיה לתשמיש קדש, לכן נברא ערב שבת בין השמשות ככל חבריו ששמשו לדברים קדושים.

ונקט הני תרתי "קשת ומן" בהדדי, ששתיהן ברקיע השמים. הקשת כדכתיב (בראשית ט, יד) "ונראתה הקשת בענן", והמן כדכתיב (שמות טז, ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". ונבדלים מן הסדר הראשון שנבראו בארץ. ונקט קשת ברישא משום דקדם למן, דקשת בימי נח, ומן נגלה במדבר. וכן פעלו שתיהן לתכלית אחת. [א] הקשת אות שהקב"ה רב חסד וזוכר בריתו ליצוריו להחיותם, [ב] וכן המן אות שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם, ושהוא רב חסד להחיות בריותיו בדרך פלא. וכן בשתיהן נזכר כבוד ה', בקשת נאמר (יחזקאל א, כח) "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'". ואע"פ שהוא מסודות המרכבה, מן המשלים העמוקים שאין אנו רשאין לדרוש בהם, מ"מ הקשת כבוד ה' ואות על גודל חסדו. וכן מראהו שהוא מלהט השמש ועצור בענן ונראה לעין יש בו סתרים נכבדים. ובמן נאמר (שמות טז, ז) "ובקר וראיתם את כבוד ה'". לא כדברי ראב"ע ז"ל שאין בקר דבק עם וראיתם את כבוד ה', כי ביום עצמו ראו את הכבוד. אלא הכתוב כפשוטו ועל סדרו, ועל המן נאמר. ולא מטעם שכתב רש"י ז"ל הלחם ששאלתם לצורך, בירידתו לבקר תראו את כבוד אור פניו שיורידהו לכם דרך חיבה [עכ"ל רש"י].

אלא כך אמר להם אתם שאלתם לחם ובשר הנודעים לכם. דעו כי בערב תדעו כי ה' הוציא אתכם ממצרים, כי יתן לכם בשר. ובקר תדעו כבוד ה', כי לא יתן לכם לחם כאשר שאלתם, אלא דבר חדש שאיננו נודע. וזה היה המן כמפורש בפרשה, וזהו כבוד ה'. כי המן היה אות על כבודו הגדול שיוכל להוציא דברים נכבדים שאינן נראים תחת השמש. ועם זה נשלם הסדר השני.

"והמטה". [פירש רש"י] "של משה שבו שם המפורש חקוק מונח ועומד עד שנתנו למשה. ולא זהו מטה אהרן, דהא כתיב (במדבר יז, יח) "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי", ואי אפשר שכתוב בו שם אהרן", [עכ"ל] מפירוש רש"י. ומקלו של אהרן עם שקדים ופרחים לא חשיב, ובברייתא (פסחים נד.) מוספינן ליה. ובמטה זה היתה בריאה חדשה, כדפירש רש"י ששם המפורש חקוק בו בתחלת בריאתו. וראיה שכתוב בתורה (שמות יז, ט) "ומטה האלהים בידי", למדנו שהיה נבדל מכל המטות שהן תחת השמש. ויראה לי שכשבא המטה ליד משה עדיין לא נגלה כחו ולא נראה עליו חקיקת שם המפורש, וחשב שהוא מטה כשאר מטות. וכשהתחיל ה' לדבר עמו במראה הסנה, אז יצא כחו ונגלה לו שהוא מטה אלהים, כמו פתיחת הפיות ששנה וכמו קשת ומן שנבראו מאז ונגלו בשעתן, וכן המטה. והמקרא שכתוב בתורה הביאני לומר כן, שבמראה הסנה נאמר (שמות ד, ב-ג) "ויאמר אליו ה' מזה בידך? ויאמר מטה, ויאמר השליכהו ארצה וגו' ויהי לנחש" וגו'. והמקרא תמוה, מה צורך לשאלה זו. וה' ידע כי מטה בידו. ולמה לא השיב: "אתה ה' ידעת שהוא מטה". אלא כך אמר לו: "מה אתה חושב שיש בידך?" והשיב מטה, כי משה לא ידע שיש במטהו ענין נבדל משאר המטות. אז צוהו שישליכהו ארצה ויראה האותות והמופתים שיוכל המטה הזה לעשות, כי נברא מתחלה לכך. ואז נגלה כבודו ושם המפורש שחקוק בו מאז, ולפי שהיה בריאה פרטית לא כשאר המטות. אשמועינן שלא נברא בשעתו, אלא מששת ימי בראשית. ולפי שלא נברא לשום תשמיש חול כשאר מטות, אלא להראות כי לה' המלוכה ומלכותו בכל משלה, וכדפירשתי במשנת "עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים", להכי נברא ערב שבת בין השמשות כמו אינך [השאר], ועוד אפרש בעז"ה.

"והשמיר". [פירש רש"י] "שהביא בניהו בן יהוידע לתקן בו אבני הבית. מאז [ששת ימי בראשית] נברא", [עכ"ל] מפירוש רש"י. ואני מוסיף על דבריו לפי שנאמר אצל מזבח (שמות כ, כב) "לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה ותחללה", ולמדנו קל וחומר להיכל ולקדשי קדשים. ומה מזבח הקל אסור לבנות גזית, היכל וקדשי קדשים החמורים אינו דין שאסור לבנותן גזית? ועל כן כתוב בבנין בית עולמים, (מל"א ו, ז) "והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו". כלומר שלא היו פוסלים האבנים בברזל, וקבלו חכמים ז"ל (גיטין סח.) שהיו מחתכין אותן בשמיר, והוא שרץ קטן בעל הכח לבקע האבנים, כשמעבירים אותו על הסקרא, וכן בו תקן בצלאל אבני האפוד. והוא בריאה בפני עצמו, אין כדוגמתו בשרצים האחרים שתחת השמש. וקא משמע לן שלא נברא בשעתו לצורך בצלאל ושלמה, אלא בששת ימי בראשית נברא. ואפשר שנברא בכח הארץ, ובימי בצלאל יצא לפועל כדרך התולעים שיוצאים מן הארץ. או שנברא ממש בששת ימי בראשית כשאר רמש האדמה, ולא נגלה לבני אדם זולתי לבצלאל ולשלמה לתקן בו המקדש וכליו, כי לא ראינו ולא שמענו ענינו בתשמישי חול מעולם. לא נודע מקומו ומי הוא, לפי שלא נברא לתשמיש חול כלל, אלא בדרך פלא להשתמש בו לבנין בית ה'. ולפי שנבדל בריאתו משאר בריאת השרצים, מני ליה בהדי הנך שנבראו ערב שבת בין השמשות שהיו כולם לתשמישי קדושה.

ונקט הנך תרתי מטה ושמיר בהדי הדדי, לפי ששתיהן בארץ, המטה מן הצמחים, והשמיר משרץ הארץ, ולא כייל להו עם תלתא דחשיב ברישא דהוי נמי מן הארץ, משום דלא דמיין בפעולתן. שהשלשה הראשונים פעלו לבד בארץ, וכדפירשתי לעיל, ושתים אלו פעלו לתשמישי גבוה. המטה היה שם המפורש חקוק עליו והיה קדוש בעצמו כדכתיב (שמות יז, ט) "ומטה האלהים בידי". והשמיר לא נברא רק לבנין בית ה' להשראת השכינה, ונפלא יותר מבריאת הקשת והמן. שאע"פ שהם מספרים כבוד אל, מ"מ היו רק לצורך בני אדם. כי הקשת לאות ברית שלא תשחת עוד הארץ, והמן להשביע רעבים. אבל המטה קדוש לה', והשמיר לצורך בית ה'. ולהכי סדרן בתר קשת ומן, דאותן השנויין במשנתנו באחרונה נבראו לקדושה יתרה יותר מן השנויין לפניהן. [ועוד טעם לצירופם יחד] וכן מעשה מטה ושמיר דומים זה לזה, המטה הפליא לבקע בכחו, בו בקע ים ויעבירם, בו יבקע צורים במדבר וכיוצא, וכן השמיר בקע האבנים כברזל, ועוד יותר שבקע גם אבני אפוד שאינן נבקעין מן הברזל.

ונקט ברישא מטה והדר שמיר, משום שיצא לפועל בראשונה, שהמטה נגלה במראה הסנה כדפירשתי לעיל, והשמיר במעשה האפוד. ועוד שהן כסדר בריאתן הצמחים נבראו ביום השלישי, ובעלי החיים ביום החמישי. ובזה נשלם סדר השלישי.

"והכתב". פירוש הרמב"ם שהיא התורה הכתובה לפניו יתברך שנאמר (שמות כד, יב) "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם", ולא נודע איך הוא [הכתב]. אבל רש"י בפסחים (נד.) כתב שהכתב הוא צורת האותיות שבלוחות. [אמר המגיה: ב"יין לבנון" העתיק כאן המשך דברי רש"י כדלהלן: "כי של תורה קודם בריאת העולם היתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה". ושמא היה כתוב כך במהד' התלמוד שבידו. אבל במהד' שבידינו איננו] עכ"ל [רש"י] ואומר אני שאע"פ שהתורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה אין ענין לו לכאן, שנאמר על דרך הסוד. מ"מ לא יתכן פירוש הרמב"ם לפי שכל השנויין במשנתנו כולם נגלו למראה עין תחת השמש, ומטעם זה נשנו לאורויי לן דאין כל חדש תחת השמש. ואם תאמר "הכתב" היא התורה [הקדומה, השמיימית] אין ענינו לכאן, שמעולם לא ירד הכתב הזה למטה. אלא משה רבינו ע"ה העתיק ממנו בנבואה את התורה, ולסוף ארבעים שנה כתבה בעצמו בעט סופר מהיר וכדרך שאנו כותבין. ועל כן אמרו שהיתה כתובה במרום, להורות כי סגנון התורה סדריה ופרשיותיה כולם כתבם משה כמעתיק מספר קדמון, ולא כשאר ספרי נביאים שנכתבו ברוח הקדש כפי סגנון הנביאים, וכמ"ש במקומו. גם הראיה שהביא מפסוק "והתורה והמצוה אשר כתבתי" איננה מוכרחת, כי רש"י בפירוש החומש (שמות כד, יב) כתב [כי] כל תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו. וא"כ "התורה והמצוה אשר כתבתי" היינו הך דלוחות האבן. ובפירוש ראב"ע ז"ל מצאתי אמר הגאון כי אשר כתבתי דבק עם לוחות האבן, לא עם "התורה והמצוה", כי ה' לא כתב רק עשרת הדברים עכ"ל. ובפירוש רש"י במשנתנו כתוב "הכתב גוף האותיות נברא מששת ימי בראשית, ואע"פ שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה לא היו בה גוף האותיות, ובעל פה היתה עומדת" עכ"ל. והיינו כדפירשתי שהמכתב באש שחורה על גבי אש לבנה על דרך הסוד נאמר. אבל לא ישר פירוש זה בעיני שאם על גוף האותיות וצורתן נשנית משנתנו, מאי "בריאה" יש בזה? ולא היה צריך רק להודיע צורתן למשה בנבואה, והוא יכתבם וילמדם לבני ישראל, כמו שהראה לו צורת המקדש וכליו בנבואה. ובכל השנויין במשנתנו היה מעשה גמור ובריאה בפני עצמה ביד יוצר הכל יתברך, וכדפירשתי לעיל.

אלא [ה]עיקר כדפירש רש"י בפסחים (נד.) שהכתב הוא צורת האותיות שבלוחות, וזו היתה בריאה גמורה ונפלאה ביותר, והיה נראה תחת השמש ונקרא מן הרואים, ואנחנו לא ידענוהו, כי היה מעשה אלהים, אור חדש מאיר בצורת אותיות נפרדות. אלא שלפירוש זה קשה לפרש "והמכתב" ששנה אחריו. ולכן פירש"י "והמכתב" עט סופר, בפת"ח תחת המ"ם ובציר"י תחת התי"ו, גריפ"א בלע"ז, שבו חקק עשרת הדברות על הלוחות שנתנו למשה, ואותו נברא מקדם עכ"ל. ואע"פ שבתורה נאמר (שמות לא, יח) "כתובים באצבע אלהים" [רק] למשל נאמר. כמו (תהלים ח, ד) "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה". ובספרי "יסודות הלשון" יתבארו בעז"ה המליצות הללו.

אך נראה דוחק בעיני לפרש שהמכתב הוא העט, כי בתורה נאמר "והמכתב מכתב אלהים", והשכל מורה שאחז התנא לשון הכתוב. לכן נראה לי שהמכתב כפשוטו מכתב אלהים שהיה חרות על הלוחות, והכתב הוא צורת האותיות, והן שתי בריאות חלוקות, ושמע דברי. הכתב הוא בריאת עצם צורת האותיות ועשרת הדברים שגזר לחרות על שני לוחות אבנים. והוא מן הנפלאות הגדולות, ולא הזכיר ממנו הכתוב דבר, כי ענינו נשגב מדעת האדם, כמו הנשמה בגוף שהיא בצלם אלהים. וראיה [לזה] מה שכתוב (שמות כה, כא) "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך". ובספר מלכים מפורש (מל"א ח, ט) "אין בארון רק שני לוחות האבנים אשר הניח שם משה בחורב" וגו'. ועל הארון שרתה השכינה כמפורש בתורה (שמות כה, כב) "ונועדתי לך שם ודברתי אתך" וגו', והכל בעבור שני לוחות העדות המונחים בו. ועל כן נקרא המשכן בכללו "משכן העדות". וכן אמר ראב"ע ז"ל (על שמות לח, כא) "משכן" כולל הכל. ופירש למה נקרא "משכן"? בעבור הארון ששם לוחות העדות, והנה אחז דרך קצרה, וזהו האמת בעבור מכתב אלהים, עכ"ל. והבריאה הזאת נבראת להיות תחת השמש, כי בין בלוחות ראשונות בין בשניות היה כתב עליון חרות עליהן, ונגלה לעין אדם, כי גזר ה' שיהיה הכתב מתגלה כדי שיתראה לבני אדם. וקמ"ל שלא נברא בשעה שנתן הלוחות למשה, אלא מששת ימי בראשית היה נברא ועומד. ולפי שהיה קדש קדשים, ובריאתו להיות עדות לישראל, ומשכן לשכינה, לא לתשמיש חול חלילה, על כן נברא ערב שבת בין השמשות כמו אינך [השאר].

"והמכתב". היא בריאה שניה, פירוש שהיה הכתב נכתב על הלוחות, ועליו נאמר (שמות לב, טז) "והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות". ואין זה עצם הכתב, אלא מעשה הכתב על לוחות האבנים, והיה מעשה אלהים פלא והפלא. כי ברא ה' בתוך הלוחות בריאה נפלאה שבו בא הכתב ונרשם בתוכו, ועל כן נאמר (לב, טו) "לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים", ופירש"י בחומש: משני עבריהם היו האותיות נקראות ומעשה נסים הוא עכת"ד. כלומר המכתב הזה היה מעשה נסים כמו הלוחות עצמן וכדבעינן למימר. ובפרק ששי [להלן] אכתוב על זה דברים בעז"ה. ודומה קצת לבריאת הקשת בענן, אם אפשר ליישב דברינו עם המציאות, כי אמרנו שברא בו דבר שיוכל הקשת להאיר בתוכו ולהראות בארץ למטה כדפירשתי לעיל, וכן בלוחות היה הכתב נקרא ביושר משני עבריו, לפי שברא ענין בלוחות שיקבלו מכתב כזה. וזה עצמו מפרש הכתוב ואמר (לב, טז) "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא", כלומר אל תחשוב שהמכתב בלוחות היה כדוגמא שאנו כותבים, אלא מעשה אלהים מעשה נסים. כי היה כל אות מפולש מעבר אל עבר, ונקרא בכל עבר במישור לא הפוך. ויותר מזה קשה על מ"ם וסמ"ך שבהיותן מפולשין לא יעמדו, וכמו שאמרו ז"ל (שבת קד.) "מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים". ואפילו תאמר שהכל בריאה אחת שכשברא את הלוחות ברא עמהן מלאכת החריתה שבו יהיה הכתב, מה תאמר בלוחות השניות שפסלן משה? ועל כרחך היה צריך לברוא בהן המכתב, ר"ל החריתה שתהיה בו הכתב, וקמ"ל שכבר נברא בששת ימי בראשית, לא בשעה שנתן הלוחות למשה.

"והלוחות". [פירש רש"י] "וגם הלוחות הראשונות מאז נבראו ומוצנעות היו אצלו עד אותו שעה, אבל לוחות שניות פסלן משה עצמו", [עכ"ל] מפירוש רש"י. וזה מפורש בתורה, אבל בראשונות נאמר "והלוחות מעשה אלהים המה", כלומר תבנית הלוחות ומלאכתן ברא אלהים כמו שברא הכל, ולא היו גזורין מאבני ההר כמו השניות שפסלן משה. ואל יקשה בעיניך אם כן המכתב שבלוחות השניות על כרחנו נברא בשעתו אחר שפסלן משה, כי קודם לכן לא היו לוחות? אין זו שאלה שאע"פ שהלוחות לא נבראו בפני עצמן, נברא המכתב באבני ההר מששת ימי בראשית, כי צפה הקב"ה שאותו חלק אבן יפסול משה ללוחות, וברא בו המכתב. וכן אע"פ שפסל משה לוחות שניות, מ"מ נשארו הלוחות הראשונות בעולם, וכדאמרינן (ברכות ח:) "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". ונקט הני תלתא בהדדי משום דשלשתן מעשה אלהים הם ולתכלית אחת נבראו. ונשנו באחרונה משום דטפי [נוספת] קדושתייהו מכל הנשנים לפניהם, שהן עיקר המשכן והמקדש וכדפרישית לעיל. והן מונחים בארון אלהים, אשר שם ה' צבאות נקרא עליו, ונשלם בזה הסדר הרביעי.

מכל הדברים הללו אתה למד שהיה בכל אחד מן העשרה השנויין במשנתנו בריאה גמורה נבדלת משאר הנבראים. ושנברא כל אחד לתשמיש קדש לא לתשמיש חול, ושכלן נבראו תחת השמש כמו כל מעשה בראשית, ושהיו כולם נראין לעיני בני אדם, ושלא היה בריאתן לפי שעה כמו שנוי הנפלאות שהוא לבד לפרקים, על דרך משל האריות שלא הזיקו לדניאל (ו, כג) , האש שלא שרף לחברי דניאל (ג, כה) , הדג שהקיא את יונה (ב, יא) . אלא הם בריאות גמורות עומדות בכחן כל ימי עולם כמו כל מה שברא תחת השמש. כי הכתב והמכתב והלוחות היו בארץ תמיד עד יום גלות ישראל מעל אדמתן, ואז נגנזו והם שמורים עד לעתיד לבא. הקשת עומד עד הדור האחרון. המן עומד תמיד באוצרו למעלה, ובמדבר האריך ארבעים שנה. וצנצנת המן שנשאר בארץ למטה האריך עד יום גניזת הארון, ואז נגנז עמו. וכן המטה וכן השמיר, אינן אלא נעלמים מעינינו, אבל עדיין נמצאים במקומם גנוזים. וכן פי הארץ עדיין קיים, אלא שנעלם מן העין כמו שהיה קודם שנפתח בימי קרח. וכן פי הבאר, כי הסלע נמצא עדיין, אלא שנעלם מקומו, ורבותינו ז"ל אמרו (שבת לה.) "הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה בים (של יפו) וזהו בארה של מרים". ופי האתון אע"פ שאתונו של בלעם מתה כדרך שאר האתונות, עדיין כח פה באתונות לדבר, אלא שלא נפתחו. ואם יקרה שעה שיגזר הקב"ה שידבר אינו אלא פותח פיו, ואינו צריך לברוא חדשה. מה שאין כן שאר הנפלאות שנעשו בעולם אין באחד מהן בריאה חדשה וכדפירשתי לעיל. מיהו איכא נפלאות טובא שיש בהן בריאה גמורה, כגון עמוד אש ועמוד ענן שנסעו לפני ישראל במדבר וכיוצא באלו. אלא דהנהו לא דמיין לאלו השנויין במשנתנו שנבראו כולם תחת השמש ועמדו בעולם לנצח. ואין כן עמוד אש וענן שאע"פ שנגלו לעיני אדם לפי שעה במדבר, וכמו קולות וברקים בהר סיני ומראה כבוד ה' כאש אוכלת לעיני כל ישראל, לא נבראו לעמוד תחת השמש, כי נסתלקו מן העולם ונעלו למרומים. והן מן הנפלאות הגדולות הנשגבות מכל אשר תחת השמש, וכדפירשתי לעיל. ובזה התבארה משנתנו כהוגן.

גם ארמוז פה סדר ישר בעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, שהן מעין עשרה מאמרות שבו נברא העולם, לכל מאמר ברא בריאה נפלאה לתשמיש קדושה, ואע"פ שאין דרכי לעשות רמזים בפירוש המשניות. הנה ראיתי לקדמונים ז"ל שבקשו להשוות ביניהן, וכתבו מה שכתבו. על כן לא אמנע הטוב, ואכתוב רמז הקרוב לפשט.

פי הארץ נגד מאמר ראשון, והוא "בראשית ברא אלהים וגו' ואת הארץ", כי הארץ נבראת בתחלה.

הכתב נגד המאמר השני (בראשית א, ג) "ויאמר אלהים יהי אור", כי אור שברא ביום ראשון קדש קדשים, וכן הכתב נברא להיות תחת השמש נאצל מאור עליון על הלוחות, והוא קדש קדשים.

המן נגד המאמר השלישי (בראשית א, ו) "יהי רקיע בתוך המים", כי מן הרקיע תרדנה הגשמים והטללים והכפור וכדומה. וכן המן ירד מרקיע השמים, וכדפירשתי לעיל.

פי הבאר נגד המאמר הרביעי (בראשית א, ט) "יקוו המים מתחת השמים", כי הבאר היה כמקוה מים.

המטה נגד המאמר החמישי (בראשית א, יא) "תדשא הארץ דשא וגו' עץ פרי" וגו', כי המטה מכלל הצמחים.

הקשת נגד המאמר הששי " (בראשית א, יד) "יהי מאורות ברקיע השמים", כי הקשת מתילד מלהט השמש ומניצוצי אורו וכדפירשתי לעיל.

השמיר נגד המאמר השביעי (בראשית א, כ) "ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף" וגו', כי השמיר ממין השרצים, ואפשר שהוא שרץ המים או שרץ העוף.

פי האתון נגד המאמר השמיני (בראשית א, כד) "תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש" וגו', כי האתון ממין הבהמה.

והלוחות נגד המאמר התשיעי " (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי האדם נברא לעבוד את ה', ולכן נברא בצלם ובדמות, בנשמה עליונה תוכל לקבל החכמה ולהשכיל ולהבין, ובממשלה לעשות טוב ורע, והוא הלב. כי לב באדם כמלך במדינה, וכדפירשתי בפ"ב, והלב כדמות שני לוחות, וכן כתוב (משלי ג, ג) "כתבם על לוח לבך", אלא שיצר הלב מונע, ולכן נמשל היצר לאבן הקשה, כדכתיב (יחזקאל יא, יט) "והסירותי את לב האבן מבשרכם", כמו הלוחות שהיו מאבנים קשים, ואעפ"כ היה חרות עליהן מכתב אלהים ונכנס בו אור הכתב. וכן האדם אם ירצה יוכל להכניס תורת ה' בלבו. ויש בזה דברים נפלאים כתבנום בספר "גן נעול".

והמכתב נגד המאמר העשירי (בראשית א, כח) "ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו וגו' ורדו בדגת הים" וגו'. כי הברכה הזאת והממשלה על החיות והבהמות נתן לאדם אם ישמור מצות ה' וחקותיו, והוא המכתב, שע"י כן היה הכתב העליון חרות על לוחות האבנים. וכן האדם אם יהיה מכתב אלהים חרות על לוח לבו, וכדאמרינן (שבת קנא:) "אין חיה (רעה) שולטת באדם עד שנדמה לה כבהמה". והיינו בהיות לבו כלב הבהמה שאין עליו תורה וחכמה. זהו מה שרצינו לבאר והוא קרוב לפשט, השומע ישמע.

"ויש אומרים אף קבורתו של משה רבינו ע"ה ואילו של אברהם אבינו והמזיקין". בפסחים (נד.) אמרינן "אין מברכים בורא מאורי האש על האש היוצא מן האבנים ומן העצים אלא במוצאי שבת לפי שאז היתה תחלת ברייתו. ומקשינן ואור במוצאי שבת אברי? והא תניא עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות, ואלו הן באר מן קשת כתב מכתב לוחות קברו של משה מערה שעמדו בה משה ואליהו, פתיחת פי האתון, פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים, ר' נחמיה אומר משום אביו אף האור והפרד, ר' יהודה אומר אף הצבת. ומסקינן אור דידן עלה במחשבה להבראות בערב שבת ולא נברא עד מוצאי שבת דתניא ר' יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה להבראות בע"ש ולא נבראו עד מוצאי שבת, אור ופרד. שנתן הקב"ה בינה באדם הראשון במוצאי שבת מעין דוגמא של מעלה והביא שתי אבנים וטחנן זו בזו והוציא מהן אור. וכן הפרד עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד מוצאי שבת שהביא ב' בהמות והרכיב זו על גב זו ויצא מהן פרד. רשב"ג אומר פרד בימי ענה היה. תו אמרינן התם ת"ר עשרה דברים נבראו בע"ש בין השמשות ואלו הן באר מן קשת כתב מכתב והלוחות קברו של משה מערה שעמדו בה משה ואליהו פתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים פתיחת פי האתון, ויש אומרים אף המטה של אהרן שקדיה ופרחיה, ויש אומרים אף המזיקין, ויש אומרים אף בגדיו של אדם הראשון". ויראה לי דמשנתנו חולקת על שתי ברייתות הללו בסדר עשרה הדברים, וכן במניינן, כי משנתנו סדרן כסדר קדושתן, וכדפירשתי לעיל. דהנך שנשנין באחרונה טפי [נוספת] קדושייתהו מן הנשנין לפניהן. וברייתות סדרו אותן כסדר הטובות שפעלו בעולם, ולהכי נקטי ברישא באר ומן, שהם פרנסו לישראל במדבר לחם ומים להחיותן. והדר תני קשת שהוא אות לטובה לכל באי עולם שלא יפחדו ממבול מים. והדר תני כתב מכתב ולוחות, שהן אות לטובה לישראל ועדות שהשכינה שורה ביניהן. והדר תני קברו של משה ומערה שעמדו בו משה ואליהו שהן אותות לטובה על קדושת משה. והדר תני פתיחת פי הארץ ופתיחת פי האתון והן אותות של פורענות, ומשום הכי שבקא למתנייה באחרונה. ובמניינן איכא בינייהו. תנא דידן נקט הני שיש בהן בריאה חדשה אין כדוגמתה תחת השמש, ושכל אחד מהן נברא לבד לתשמיש קדש, לא לצורך חול כלל. ושפיר מני בהדייהו המטה והשמיר, שבכל אחד מהן בריאה גמורה נבדלת משאר מין הצמחים ומשאר מין השרצים, וכדפירשתי לעיל, ולא השתמשו רק לתשמיש קדש. מה שאין כן קברו של משה שאין בו בריאה פרטית, אלא מערה בארץ שהוא קבור בו. וכמה מערות נבראו בבטן הארץ מששת ימי בראשית, ואע"פ דאמרינן (בסוטה יג:) ששלחו מבי קיסר לראותו, ואותן שהיו למעלה נראה להם הקבר למטה וכן להיפך. אין זה בריאת הקבר עצמו, אלא הפליא הקב"ה להחשיך עיניהם שלא ימצאוהו, לקיים מ"ש בתורה (דברים לד, ו) "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה", וכמו (ירמיה לו, כו) "ויסתירם ה'" הנאמר אצל ירמיה וברוך. וזה מכלל הנפלאות שאין בהם בריאה משונה משאר הבריות, ובהנך נפלאות לא מיירי תנא דידן כדפירשתי לעיל, וכל שכן מערה שעמדו בו משה ואליהו בחורב שאין בה בריאה פרטית כלל אלא מערה בעלמא, כדכתיב (שמות לג, כב) ושמתיך בנקרת הצור, אלא שהיא מערה מיוחדת לקדושה ואין אדם אחר יכול ליכנס שם. לא מפני תמונת המערה עצמה, אלא שאין הקב"ה נותן רשות לשום בריה ליכנס בה. ואם יחשוב אדם לבוא בה יסתירה ה' מעיניו, או יהדפהו ברוח סערה ממקומו, או ישים חשך לנגדו. ומשום הכי לא מני להנך תרתי בכלל עשרה דברים שנבראו, ורש"י פירש "וקברו של משה: חלל הקבר שנקבר בו משה רבינו נברא בארץ מקדם" עכ"ל. הרי שאין בזה בריאה חדשה שאין כדוגמתה בארץ, שכמה חללים נבראו בארץ, וכן בכל יום בעת הרעש כדפירשתי לעיל, וכן אילו של אברהם אבינו ע"ה אין בו בריאה מיוחדת שאין כדוגמתה, שכמה אילים נולדים בעולם, ומה נשתנה אילו של אברהם מכולם? רק שנברא בששת ימי בראשית, כמו שפירש רש"י "והאיל שנשחט במקום יצחק מאז נברא" עכ"ל. מ"מ אין בו בריאה משונה וחדשה, ומה בזה אם ברא הקב"ה בששת ימי בראשית איל אחד או שני אילים?

וכן המזיקין סבירא ליה לתנא דידן שלא נבראו בין השמשות, דכיון שהן מין מיוחד, ולדעת הרמב"ן ז"ל (בביאורו לויקרא יז, ז) הן מורכבים משני יסודות אש ואויר, ראו לומר שנבראו בששת הימים כמו כל מעשה בראשית, כיון שלא נבראו רק להעניש בהם בני אדם בדרך הטבע, כמו שאר הדברים המזיקים שנבראו בטבע. ואינו דומה לעשרה דברים השנויין במשנתנו שהן מינין מיוחדים, אלא כל אחד ממין העשרה מאמרות וכדפרישית, שפי הארץ ממין הארץ הנבראת ביום הראשון, ופי הבאר ממין המים, ופי האתון ממין הבהמות וכן כולם, ואין זה נקרא לתשמיש קדש, כמו פתיחת פי הארץ שע"י כן התפרסמה נבואת משה רבינו שהוא אמת ותורתו אמת, וכן פתיחת פי האתון שפרסמה כי חפץ ה' בישראל ושקיים בריתו שנשבע להם. וכן הצבת אע"פ שהוא בריה בפני עצמה ממין ברזל הנברא בארץ, אינו לתשמיש קדש, אלא לתשמיש חול שיהיו בני אדם יכולין לעבוד הברזל באש. ועוד דבגמרא (פסחים נד.) אמרינן "ר' יהודה אומר אף הצבת, הוא היה אומר צבתא בצבתא מתעבדא. וצבתא קמייתא מאן עבדא? הא לאיי בריה בידי שמים היא". ופליגין חכמים עליה ואמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון [במדויק], הא לאיי בריה בידי אדם היא. וכן [המצאת פרד] "הרכיב שתי בהמות זו על גב זו", פשיטא דליכא לממני להו בהדי הנך שנבראו ערב שבת.

ואי תקשי לך איך אפשר שנבראו במוצאי שבת והא "אין כל חדש תחת השמש"? לא קשיא מידי דלא הוי בריאה חדשה, כי האור נברא בששת ימי בראשית בעצים ובאבנים ונעלם מן העין, וע"י בינת אדם הראשון יצא לפועל. וכמו פתיחת פי הארץ ופי האתון וכדפירשתי לעיל. וכן תולדת הפרד נברא בששת ימי בראשית, וע"י בינתו של אדם יצא לפועל. מיהו "מטה של אהרן שקדים ופרחים" היה כמו מטה אחר, אלא שבמעשה קרח הפליא ה' לעשות והוציא שקדים ופרחים. שאם תאמר שהמטה עצמו נברא משונה משאר המטות כמו מטה משה וכדפירשתי לעיל, א"כ יאמרו ישראל שהמטה גרם? ואין אות שבחר הקב"ה באהרן מכולם. והוצאת שקדים ופרחים אינה בריאה חדשה כי השקד נברא בכלל העצים, והמטה מכלל הצמחים. ואם עדיין לבך נוקפך ותאמר שהוא כבריאה חדשה שיצמח מטה תלוש שקדים ופרחים, אוכל להשיב שמטה אהרן בכלל "והמטה" ששנינו במשנתנו, כי יש מן המפרשים שפרשוהו על מטה אהרן, ונקט "מטה" סתם, כלומר בריאה נפלאה במטה, וכייל תרין: מטה משה ומטה אהרן. מכל הלין נשמע דמהאי טעמא לא מייתי במשנתנו.

"ויש אומרים אף האור והפרד". משום דבהא לא קא מיירי כלל, שהרי לא נבראו לתשמיש קדושה, וגם למסקנא יצאו ע"י בינתו של אדם הראשון ואין בהם בריאה כלל. ונקט ברישא "י"א אף קבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו", כלומר יש סוברים שגם אלו בכלל עשרה דברים, ואע"פ שאין בהן בריאת משונה, מ"מ לפי שנבראו בפני עצמן לצורך קדושה, אית לן לממנייהו בהדי הנך שנבראו ערב שבת בין השמשות. והדר תני וי"א אף המזיקין, כלומר אע"פ שאינן לצורך קדושה, מ"מ הם בריאה מיוחדת. וכיון שלא מצינו בריאתן מפורשת במעשה בראשית, והן תחת השמש, ראוי לומר שנבראו בערב שבת בין השמשות שלא פרשתן התורה. והדר תני וי"א אף צבת בצבת עשויה, כלומר ואית מאן דסבר שגם הצבת עשויה בערב שבת בין השמשות, אע"פ שהיא לצורך חול, כיון דבעל כרחנו נאמר שצבתא קמייתא בידי שמים ואין בריאתה מפורשת בתורה, אית לן למימר שנבראת עם השאר שנבראו ערב שבת בין השמשות. אלא שאפשר שנעשית בדפוס ואפילו בריאה לא הוי וכדאמרינן בגמ' (פסחים נד.) . כך נראה לי.