יין לבנון על אבות ה:ה

חשבון עשרה נסים שבמקדש "עשרה נסים". כלהו מפרש ואזיל משום דלא כתיבין באורייתא ובקבלה, מה שאין כן אינך [שאר] "עשרה" "עשרה" דתני מקמי הכי לא איצטריך לפרושי להו, משום דכתיבין ורמיזין באורייתא ובנביאים. ומייתי לה הכא כלפי ששנה למעלה "לשלם שכר טוב לצדיקים המקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות". ומפרש השתא שבכל מקום שיש גלוי שכינה מצויה ברכה שלמה שאינה פחותה מעשרה. ולאו קדושת המקדש אתי לאשמועינן, דא"כ טפי להו מעשרה דהא איכא נמי אש מן השמים שהוא נס גדול מכל הנסים ששנה. וגם הכרובים המעורים זה בזה כדאמרינן בשלהי פ"א דיומא (דף כ"א) . וגם נר המערבי שבו היה מתחיל ובו היה מסיים והוא עדות ששכינה שורה בישראל וכדאמרינן (בשבת כב:) . ונס גדול שנעשה בלחם הפנים שכסדורו כן סלוקו חם כדאמרינן (ביומא כא:) . ונס דנבלעים במקומן [א] כלי חרס שנשתברו משום בלועי נותר, [ב] וכן מוראה ונוצה, [ג] וכן דישון מזבח הפנימי כדאמרינן בתלמוד (שם) . אלא משנתנו נסים "שנעשו לאבותינו" קא משמע לן, כלומר נסים שבמקדש "שנעשו לטובת אבותינו" שלא יצטערו בעבודתן, לאפוקי אינך [השאר] אינן לטובת אבותינו אלא להורות על קדושת מי ששכן שמו בבית, וכדבעינן למימר.

"לא הפילה אשה מריח בשר הקדש". מתאות בשר הקדש, אי נמי מריח איברים של מערכה, שאילו הריחה מהן ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קדש, כך פירש"י ז"ל. וביומא (פב.) אמרינן דעוברה שהריחה ביום הכיפורים מאכילין אותה עד שתשוב נפשה, משום דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ואם כך ביום הכיפורים שבכרת, כל שכן בשר קדש דבלאו. ואם הריחה ובאת לטעום היו נותנים לה מפני פקוח נפש. אלא נס גדול נעשה והיה מנוסה אצלם שלא תפיל אשה מריח בשר הקדש. ולכן כשהריחה לא בקשה דבר, כי ידעה שלא תארע לה תקלה מריח זה. והיינו נס שנעשה לאבותינו. שאילו היו העוברות מפילות ממנו, והיו צריכות לטעום, היו מצטערות ונמנעות מלבוא למקדש בימי הריונם פן יריחו ויצטרכו להקל בבשר הקדש, ואין צער גדול מזה להמנע בעל כרחו מעבודת ה' בתפלה ובקרבנות. עכשיו שידעו שלא תפיל אשה מריח זה היו באות בלי פחד ובוטחות על הנס.

"ולא הסריח בשר הקדש מעולם". [מפרש רש"י:] "נוסחא אחרת "ולא התליע". כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכבו מבערב, מעלין אותן בראשו של מזבח ועומדין שם שני ימים או שלשה עד שיהיו פנויים להקטירן. שאין לינה מועלת בהן בראשו של מזבח. ונעשה בהם נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתם". גם זה מפירוש רש"י ז"ל. ולפירושו היה הנס מקדושת הקדש עצמו. ולפירושנו שהיו כולם נסים שנעשו לאבותינו, יראה לי דלאו משום אברים לחוד תני לה, אלא עיקר משום בשר קדש הנאכל לכהנים ולבעלים. ויש מהן הנאכלין לשני ימים ולילה אחד, ובזמן שהאוכלין מעוטין ושוהה שני ימים בימי הקיץ מסריח. ונעשה נס בבשר הקדש שלא הסריח מעולם, לפי שבעל כרחן היו צריכין לאכלו סרוח, שלא לעבור על דברי תורה להביאו בזדון לידי נותר. והיו נמנעין להרבות ולהביא קרבנות שלמים מדאגה פן יסריח ויקוצו באכילתו, ואין צער גדול מזה להמנע מעבודת ה' בעל כרחו. עכשיו שידעו בברור שאינו מסריח היו מרבים להביא כנדבת לבם, ובוטחים על הנס שלא יסריח, ודמיא הך לרישא ד"לא הפילה אשה". ואפשר דנקט [מלת] "מעולם", דאפילו בשר קדשים קלים הנאכל בכל העיר ג"כ לא הסריח, לפי שנזרק הדם במקדש ה', וכדפרישית.

"ולא נראה זבוב בבית המטבחים". [ומפרש רש"י] "שבעזרה במקום שהיו שם השלחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורין ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס ללמדך ששכינה שורה בהם" מפירוש רש"י. ולפירושו אין זה אלא מקדושת המקדש לבד, לא נס שנעשה לאבותינו. ויראה לי דמלבד שלא נראה זבוב משום מיאוס ומפני כבוד השכינה, עיקר דנקט לה משום צערא דאבותינו שעבדו במקדש, שאם היו הזבובים עופפים על בשר הקדש כדרכן בשאר בתי המטבחיים, יהיו מתאספים בעזרה בימות הקיץ זבובים וצרעין ודבורים בלי מספר, מפני רבוי הזבחים והבשר והמעיים שהם תמיד בבית המטבחים של העזרה. ולא היו הכהנים יכולים לעמוד לשרת בכוונת הלב ובמנוחה. גם העם הבאים להתפלל ולהביא קרבנותיהם היו מצטערים הרבה, והיו נמנעים מלבוא, ואין צער גדול מזה וכדפירשתי לעיל. עכשיו שידעו שאין זבוב נראה בבית המטבחים היו באים בלי דאגה ובוטחים על הנס, וכן הכהנים בעבודתם. ומשום הכי תני "ולא נראה זבוב", ולא תני "ולא נגעה זבוב בבשר הקדש". שאילו היתה נראה אע"פ שלא נגעה לאות על קדושת מי ששכן שמו בבית, מכל מקום היו הכהנים וישראל מצטערים. ודמיא הך בבא לאינך תרתי דלעיל וכדפירשתי.

"ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים". [מפרש רש"י:] "דטומאה זו הואיל ויוצאה מגופו, דבר מגונה הוא ומכוער משאר טומאות. ומה שהיו מתקינין לו כהן אחר תחתיו, מחמת פיסול אחר היה. כגון מחמת שרץ או צינורא [רקיקה] של עם הארץ נתזה על בגדו ולא משום קרי היה". מפירוש רש"י. ואיני חולק על דבריו אלא מוסיף. לפי שטומאה יוצאה מגופו דבר מגונה ומכוער ואות על מיעוט דבקותו באלהיו, אם היה אירע לכהן גדול טומאה כזו ביום הכיפורים היו כל העם יודעים המקרה אשר קרהו, לפי שצריך להתרחק ממקדש ולהניח עבודת היום לכהן אחר. והיו הכהנים והעם מצטערין צער גדול, לפי שהכהנים נכבדים מכל העם כמפורש בתורה (ויקרא כא, ח) "וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב", (ויקרא כא, ו) "קדושים יהיו לאלוהיהם", וכמה דקדוקי מצות ואזהרות נצטוו יותר מכל העם להורות שהם קדושים מכולם. והכהן הגדול, בין בבית ראשון שהיה נמשח בשמן המשחה ובין מרובה בבגדים בבית שני, גדול מכל אחיו הכהנים, וכל שכן מכל ישראל, וכדכתיב (ויקרא כא, י) "והכהן הגדול מאחיו", ואמרינן (הוריות ט.) "שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה ובעושר", ולכן עיני כל ישראל עליו, כי הוא יכפר עליהם, כמפורש בפרשת היום (ויקרא טז, כא) , ולבם בטוח שתפלתו וקדושתו מכפרת עליהם. ואם היה אירע לו קרי היו דנים קל וחומר "אם הגדול מכל ישראל כך, אנו על אחת כמה וכמה! ומי יכפר בעדינו?" כי כהן המשרת תחתיו איננו גדול כמוהו, ואם הראשון לא היה רצוי להקב"ה כל שכן השני, ואין צער גדול מזה. עכשיו שנעשה נס שלא אירע קרי ביום הכיפורים לא הצטערו, כי בטחו על קדושת הכהן הגדול העובד עבודתם שיכפר עליהם. וממכון שבתו מן השמים יקבל הקב"ה תפלתו. אבל בשאר ימות השנה אם יארע לו קרי לית לן בה, כי אין רואה ואין יודע. שאינו צריך לעבוד במקדש, לבד מיום הכיפורים שמרגישים הכל לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בו. ושמא תאמר גם אם אירע לו כן ביום הכיפורים יהיו העם סבורים שטומאה אחרת היתה וכההיא (יומא יב: וע"ע דף מז.) דיוסף בן אלם? אין זו שאלה שאם כן היה נראה לכל, דמי הביא שרץ או צנורא של עם הארץ ללשכת פרהדרין המשומרת מכל טומאה? ובודאי קרה לו כן לעיני העם. ועל כן כשיראו שכהן אחר משמש תחתיו, ולא ראו איזו טומאה קרהו, ידעו כולם שאירע לו קרי ויצטערו.

"ולא כבו גשמים וכו' ולא נצחה הרוח". "כך כתוב במשנה, וכמדומה לי שהוא שבוש דהא בפרק קמא דיומא (כא:) קתני להא משנה אגב גררא, ולא קתני בה הני תרתי ומוספינן לה בברייתא, ותפשוט דלא גרסינן לה במשנה". מפירוש רש"י. ובסוף המשנה אפרש בעז"ה. מיהו כיון דמוספינן להו בברייתא ומדמינן להו לאינך [שאר] נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש, שמע מינה דהנך תרתי נמי לאו משום קדושת המקדש לבד נעשו, אלא אית בכל חד נמי טובה לאבותינו. וצריך לברורי מאי טובה אית בהו. ויראה לי שלא כבו גשמים אש של עצי מערכה היתה טובה גדולה, שאילו היו הגשמים מכבים אש המערכה כדרכן, ביום סגריר שהגשמים מרובים היתה העבודה בטלה, שלא היו יכולין להקטיר אימורי המזבח האמורים אצל חטאת ואשם, וכן אימורי תודה ושלמים. והיו הכהנים וישראל מצטערין, שכל זמן שלא הוקטרו האימורין לא הותר לכהנים לאכול מתנותיהן, ולא הותר חלק הבעלים לאכילה. ואם יהיו הגשמים יום או יומים, יבוא בשר הקדש לידי נותר בעל כרחן, או שיצטרכו למהר לאכלו בחפזון ובאכילה גסה כדי שלא יבוא לידי נותר, וזה צער גדול בעבודת ה'. וכן לא היתה גמר כפרה לחוטאים, שע"י שהכהן אוכל מתנותיו הבעלים מתכפרים, כדאמרינן (יבמות מ.) "ואכלו אותם אשר כפר בהם", "מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים". ואם היו הגשמים מכבים הוי צער גדול למקריבים. ואע"ג שהיה על המזבח אש מן השמים, הא אמרינן (ויקרא א, ז) "וערכו עצים על האש". [ומפרש שם רש"י] "אע"פ שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט". ואמרינן ביומא (כא:) דבבית שני "מיהוה הוה, סיועי לא מסייעא". פירוש אש מן השמים היתה רבוצה על המזבח, אבל לא היתה מסייעת להקטרה. וכיון דאש הדיוט מקטרת, היה צריך להיות שלא תכבה מן הגשמים. ומשום הכי תני "ולא כבו גשמים אש של עצי מערכה", ולא תני "ולא כבו גשמים אש שעל המזבח", ללמדנו דבאש הבאה מן ההדיוט קא מיירי שהיא אש של עצי מערכה. דאש מן השמים לא היתה צריכה לעצים שתאחז בהן, אבל אש מן השמים לא איצטריך למיתני שלא כבו אותה גשמים, שבדרך נס היתה.

"ולא נצחה הרוח את עמוד העשן". האי נמי לאו משום קדושת הבית לחוד הוי, אלא משום טובת אבותינו שלא יצטערו. שהמזבח היה באמצע העזרה מגולה תחת השמים, ואם היו הרוחות הנושבות מנצחות עמוד העשן העולה מן המזבח כדרכן בעשן הדיוט, היה העשן מתפזר בכל העזרה, ולא היו הכהנים יכולים לעמוד לשרת מפני העשן, שהיה קשה לעינים מאד (משלי י, כו) . וכן העם הבאים לעזרה להתפלל ולהקריב היה העשן מכלה עיניהם, והיו מצטערים צער גדול, ורבים היו נמנעים מלבוא למקדש לעבודת ה'. עכשיו שנעשה נס שלא נצחה הרוח את עמוד העשן לעולם, וכדתניא בברייתא (יומא כא.) "עשן של מערכה אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אינן מזיזין אותו ממקומו", היו הכהנים על המזבח משרתים בנחת, וכן העם בטחו על הנס ובאו לעזרה לעבוד עבודת ה'. ולפי שלא נצחהו הרוח, היה מתמר ועולה במישור לא לצדדין, והיינו דקרי ליה "עמוד העשן", שהיה כעמוד ישר, לבד ממוצאי יו"ט אחרון של סוכות שהיה נוטה לצדדין כדאמרינן ביומא (כא:) , והיה להם לסימן אם השנה גשומה וטלולה או לא, אבל לא היה מתפזר מטעמא דאמרן.

"ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים". הנך בתלתא חשיב להו, והוו להו עשרה נסים, מפני שהללו שלשה קרבן צבור הם, לכך לא נמצא פסול בהן. [ומפרש רש"י:] "לא נמצא פסול בעומר, ליגע בו שרץ במנחת העומר, או בקומצה שלא נתן בה לבונתה ונס גדול היה. שאילו נמצא בו שום פסול ידחה לגמרי ואין לו תשלומים. שהרי אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא בליל ששה עשר כדמפורש במנחות (סה.) . ובשתי הלחם דעצרת נמי לא אירע פסול, דשוב לא יהיה תשלומין בדבר, מאחר שעבר עליהן יו"ט, שהרי צריך לאפותה מבעוד יום, שאין אפיתן דוחה שבת ולא יו"ט כדאמרינן במנחות (צה:) , נמצא שהן נדחין לגמרי אם נמצא בהן פסול. ולחם הפנים נמי אם נמצא בהן פסול בשבת נדחין הן עד שבת הבאה, ואי אפשר לסדרם אלא בשבת, שנאמר (ויקרא כד, ח) "ביום השבת יערכנו". ולפי שאין לדברים אלו תשלומין היו נזקקין לשמירתן יותר משאר קרבנות" [עכ"ל] מפירוש רש"י. ומה שפירש ליגע בו שרץ, בכוונה פירש כן, לאפוקי טומאת מת דהותרה בו או נדחה בצבור, וכדתניא (מנחות עב.) "היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתיה, ואם לאו אומר לו הוי פקח ושתוק, משום דטומאה הותרה בצבור, ר"א בר"ש אומר בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול". והאי שלא כמצותו הוא דמצות קצירה בלילה כדתנן "כל הלילה כשר לקצירת העומר". וכדפירש רש"י שא"א לקצירתו ולקיטתו אלא בליל יו"ט. מיהו לרבי דאמר אומר לו הבא אחרת תחתיה מן המחובר דנקצר ביום כשר, וכסתם מתניתין [הרי] יש לה תשלומים? ודוחק לומר דמתניתין [דאבות] אליבא דר"א ב"ר שמעון מתנייא, ואין במסכת אבות משניות השנויות במחלוקת. ועוד [יש להקשות] דתקשי האי סתמא אסתמא דמנחות דתני (מנחות עא.) "נקצר ביום כשר". מיהו למסקנא דגמרא דלרבי דאית ליה נקצר ביום כשר אין קצירתו דוחה שבת, משום דאפשר לעשותו מערב יום טוב, שפיר מתוקמא מתניתין נמי כרבי, שאם היה יום י"ו בשבת, ואירע בו פסול ידחה לגמרי ואין לו תשלומים כלל. עכשיו שנעשה נס ולא אירע בו פסול היה נקרב תמיד כמצותו. ויותר מזה שאפילו תאמר שיש לעומר תמורה ויקצרו בו עומר אחר, אילו נפסל הראשון היתה תקלה יוצאה לכל ישראל, משום דמחצות ואילך היו מותרין בחדש וכדתנן (מנחות סח.) "משקרב העומר הותר חדש מיד, הרחוקים מותרין מחצות היום ולהלן, מפני שהן יודעים שאין ב"ד מתעצלין בו". ואילו אירע פסול היו צריכין להמתין עד אחר חצות, ואוכלים חדש במדינה, דבזמן שבית המקדש קיים העומר מתיר. וכל זה צער גדול לישראל שעבדו את המקום ב"ה בבית מקדשו, שאם לא היה נקרב כלל, היו מצטערים מאד שתהיה העבודה בטלה. ועוד דאמרינן בר"ה (טז.) "הביאו לפני עומר בפסח כדי שיתברכו לכם תבואות שבשדות", והיו מצטערים שעזב ה' את עמו ואינו חפץ בעבודתם. ושמא תאמר עדיין היו יכולים לקצור בזמנה הרבה שיהיה מספיק לעשרונות רבים שאם יפסל האחד יקחו עשרון אחר? כבר פירש רש"י ביומא שלא היו קוצרין רק למנחה אחת, ובודאי שכך נמסר להם ושלמדוהו מן הכתוב.

וכן שתי הלחם דעצרת, אילו אירע בו פסול היו נדחין לגמרי לפי שהן צריכין אפייה ואפייתן אינה דוחה לא שבת ולא יו"ט. ואם תתבטל העבודה יצטערו ישראל ויאמרו לא חפץ ה' בנו, וכדאמרינן בר"ה (ר"ה טז.) "הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן". וכן לחם הפנים. ואע"ג דאית למאן דאמר אפייתן דוחה שבת דמעשיהן בפנים, ואי אפסילו אפי אחריני, בחול מאי איכא למעבד? כי אי אפשר לסדרם אלא בשבת כמו שכתוב בתורה, ולכן אם אירע בו פסול יצטערו ישראל, וכדאמרינן (תנחומא, תצוה, יג "משבטל לחם הפנים") שמלחם הפנים ברכה יוצאת לישראל. ולכך נעשה נס בשלשה אלו שלא אירע בהן פסול. מה שאין כן בשאר קרבנות צבור, אפילו אירע בהם פסול יש להן תשלומין, כגון התמידין והמוספים, שהיו להם תמיד פרים ואילים וכבשים מבוקרין בלשכה, שאם יפסל האחד יקריבו אחר.

"עומדים צפופים ומשתחוים רווחים". [מפרש רש"י:] "כשהיו מתכנסים בעזרה ברגלים או בשאר ימות השנה עומדים צפופים דחוקים בעמידתם, וכשהיו משתחוים כלפי השכינה לבקש ולשאול כל אחד כפי צרכיו היה ריוח כל כך שהיה בין אחד לאחד ד' אמות, כדי שלא ישמע אחד תפלת חברו. כך מצאתי באגדה". מפירוש רש"י. וזה נס גדול, ולאו משום קדושת המקדש לחוד תני לה, אלא משום טובת אבותינו שלא יצטערו בעבודתם ובתפלתם. שאם היו משתחוים צפופים ואזנו של זה סמוך לפה חברו, היה שומע תפלתו שמתפלל בלחש, והיה בוש להתפלל. לפי שכל אחד התפלל על צרכיו ועל נגעי לבבו כמו שכתוב (מל"א ח, לח) "כל תפלה כל תחנה וגו' אשר ידעון איש נגע לבבו" וגו'. ולהסתיר נגעיו וצרותיו היה נמנע להתפלל, לכן נעשה נס שהשתחוו רווחים.

"ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים". לפי שהיא עיר הקדש, ומקדש ה' בתוכו, וכדרך (ישעיה יא, ט) "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ונס גדול היה, כי (תהלים קכה, ב) "ירושלים הרים סביב לה", והיו נחשים ועקרבים הרבה מצויים בתוכה, ולא הזיקו מעולם. והאי נמי לאו משום קדושת המקום תני לה, אלא משום טובת אבותינו שעבדו עבודתם בבית המקדש. והיינו לפי שהיו צריכים כל ישראל לעלות לרגל שלש פעמים בשנה והיו מביאים נשיהם וטפם עמהם. וכן כל מי שנודר ונודב בארץ ובחוצה לארץ היו צריכים להביא קרבנותיהם למקדש ה'. וכן בעלי חטאות ואשמות כולם צריכים לעלות ולהביא קרבנותיהם, ואילו היו נחשים ועקרבים מזיקים בירושלים, היו מתיראים לעלות לירושלים לעבוד במקדש ולהתפלל שם, והיו מבטלים מעבודתן. עכשיו שנעשה נס שלא הזיקו, היו באים בשמחה ולבם נכון בטוח על הנס.

"ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים". [מפרש רש"י:] "כלומר דחוקה לי שעתי בכאן ואיני יכול להתפרנס, שכל הדרים בתוכה היה הקב"ה מפרנס עד שלא נצרך אחד מהן לחברו ולצאת משם להיות מטולטל, כך מצאתי באגדה", מפירוש רש"י. והאי נמי משום טובת אבותינו שלא יצטערו בעבודתם שעבדו את המקום ב"ה במקדשו. וטעם הדבר, לפי שהיו צריכים כל ישראל לעלות לירושלים לאכול שם מעשרותיהם. וכן מי שהיו לו נדרים ונדבות שלמים ותודה היה צריך לעלות עם אנשי ביתו לאכול שם זבחי שלמיו, וכדתנן (זבחים נה.) "ונאכלין בכל העיר". וכן היו עולים חסידים ואנשי מעשה לירושלים להתבודד במקדש ה' להתפלל ולעסוק בתורה, כמו שכתוב (שמו"א כא, ח) "ושם וגו' נעצר לפני ה'". ואילו היה צר להם המקום שלא היו יכולים להתפרנס והיו מצטרכים זה לזה, היו בושים מחרפת בני אדם וממתנותיהם. ועול דרך ארץ היה מבטלתן מעבודתן, והיו נמנעים מלבוא. עכשיו שנעשה נס שכל הדרים בתוכה היה הקב"ה מפרנס אותם בריוח, היו עולים שם בשמחה ובוטחים על ישועת ה' ונפלאותיו אשר יעשה עמהם. הכין נראה לי פירושא דמתניתין.

ובמסכת יומא (כא.) מייתי לה להא מתניתין אגב גררא, ופריך תנא "פתח במקדש ומסיים בירושלים?", כלומר תרתי נסי בתרייתא בירושלים הוא דהוו לא במקדש עצמו. ואע"ג דפרישית שע"י כן היו עובדים במקדש בשמחה, מ"מ עיקר הנס בירושלים היה. ומשני בגמרא איכא תרתי אחרנייתא כדתניא "מעולם לא כבו הגשמים אש של עצי מערכה ומעולם לא נצחה הרוח את עמוד העשן", כלומר אי בעית אפיק הנך תרתי שלא היו במקדש עצמו, ועייל הנך תרתי שהיו במקדש. ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים חשיב בתלתא וכדפירש רש"י, והוו להו עשרה וכדפירשתי לעיל. ופרכינן עוד "ותו ליכא? והתניא ר' שמעיה שברי כלי חרס נבלעין במקומם, מוראה ונוצה נבלעין במקומם", כלומר דהוי נמי נסים בבית המקדש, ונעשו לאבותינו כדי שלא תהיינה אשפתות בעזרה ותעלה צחנתם ויצטערו הכהנים והעם הבאים לעבוד השם במקדשו. ומשנינן, עייל הנך וחשוב עומר ושתי הלחם ולחם הפנים בחדא. כלומר אם תחפוץ תמנה דברים אלו במספר הנסים, ואעפ"כ יהיו רק עשרה, כי שלשה אלה שלא נמצא בהן פסול כחדא נחשבין. ופרכינן א"כ בלועים נמי חדא הוא? ומשני איכא נמי נס דלחם הפנים שכסדורו כן סלוקו חם, והאי נמי נס לאבותינו שלא יצטערו הכהנים לאכול לחם ישן ויבש של שמונה ימים. והוו ליה פסולין חד, ובלועין חד, ונס דלחם הפנים חד, והוו להו עשרה. ופרכינן ותו ליכא? והאמר ר' לוי מסורת בידינו מקום ארון אינו מן המדה, ואמר ר' בנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין, והוו להו טפי מעשרה. ומשנינן נסים דמבראי קא חשיב, נסים דמגואי לא קחשיב, כלומר הנסים שהיו בעזרה קחשיב, אבל נסים דקדש קדשים לא קחשיב. וטעמא כדפרישית דלא הוו נסים לאבותינו, אלא קדושת המקום גרם כן. ואילו לא היו הנסים הפנימיים לא היו אבותינו מצטערים, מה שאין כן נסים דמבראי דקחשיב כולם לטובת אבותינו שלא יצטערו, ולא סגי בלאו הכי. מיהו פירש"י דעומר ושתי הלחם ולחם הפנים בתלתא קחשיב יפה פירש. ואע"ג דלמסקנא עייל בלועין ולחם הפנים, עיקר כסתם מתניתין [בפרקי אבות] דלא מנה בלועין ולחם הפנים, וסוגיא דתלמודא בשקלא וטריא אזלא, ואין נסים אלו דומין לנסים המפורשין במשנתנו. לפי שבלא נס היה אפשר ליעשות שלא יצטערו אם היו חופרין בור עמוק בעזרה להשליך שם שברי כלי חרס ומוראה ונוצה ולגונזן שם, לא הוי צער אשפתות וריח רע לבא שם. וכן נס לחם הפנים שהיה חם אינו לצורך גדול, כי נתחלק לכהנים הרבה, והגיע לכל אחד כפול, וכדאמרינן (יומא לט.) "הצנועין היו מושכין ידיהן" ממנו. ומה בכך לאכול לחם ישן כזית או כביצה? אבל כל הנסים שנמנו במשנתנו היו לצורך גדול וכדפרשינן בכל חד מנייהו. והוא הדין הנך תרי השנויין בברייתא "לא כבו הגשמים, ולא נצחה הרוח" נמי לצורך גדול היו, וכדפירשתי לעיל. ובודאי תנא ושייר, ואפיק "לא הזיק נחש ועקרב, ולא אמר אדם צר לי", דלא הוו במקדש עצמו [בלבד, אלא בירושלים], ועייל בדוכתייהו הנך תרתי. ומהאי טעמא משני בגמרא אקושיא ד"פתח במקדש וסיים בירושלים" איכא הני דלא כבו גשמים ולא נצחה הרוח, ולא משני "איכא הני תרתי דבלועין", משום דסברת הגמרא ג"כ להביא שנים אלו שהיו נסים גדולים לאבותינו, לא תרתי דבלועין. וכולהו קושיא אחרינא שקלא וטריא דגמרא הוא, וכדרך "אם תמצא לומר", ולהורות שכל הנסים תוכל לכלול בעשרה. ותחשוב פסולין לחד, ובלועין לחד, וכדפירשתי לעיל גבי עשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים. כך נראה בעיני.