יין לבנון על אבות ה:כא

"הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא". כתב הרב ר"י אברבנאל ז"ל שלא נמצא המשנה הזאת במשניות הישנות הספרדיות, אלא אחר משנת בן תימא כתובה משנת בן בג בג ובן הא הא סיום הפרק. ובמשניות שלנו נמצאות גם המשנה "הוא היה אומר בן חמש" וכו' אחר משנת בן הא הא שבסוף הפרק. ובמקצת הגרסאות היא שנוייה בין משנת בן תימא למשנת בן בג בג. וה"ר שמואל אוזידא [מחבר "מדרש שמואל"] הסכים לסדר זה, לפי שקשה לומר שסיום מסכתא [הוא] "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". ומצינו שהתנא מקפיד על זה כמו (מסכת כלים, סוף פרק ל') "אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה". גם בעיני נראה שהן דברי בן תימא דתני "יהי רצון" וכו' וכדפרישית. שראה בחכמתו שמבלעדי עזר אלהים כמעט אי אפשר שיהיה האדם צדיק בכל דרכיו וחסיד במעשיו. לפי שהיצר רע מאד, מסיתהו ומטעהו, ועל כן התפלל על תשועת ה' שיקבצנו מן הגויים, ושתשוב שכינתו לציון, ומשם תצא תורה ואורה לכל בני אדם כי ישפוך את רוחו על כל בשר, וידעו אותו מקטנם ועד גדולם, וישובו בתשובה שלמה, ותהיה יראת ה' בלבם שלא יחטאו עוד. ומשום הכי תני "הוא היה אומר" וכו' כלומר החכם הזה מנה בחכמתו ימי שני חיי האדם, וצפה והביט מראשיתם ועד אחריתם ומצא שקשה ורחוק ש"יזכה נער את ארחו" (תהלים קיט, ט) . ועל כן התפלל שימהר הקב"ה לגאלנו ולהושיענו תשועת עולמים, וכדבעינן לפרושי.

"בן חמש שנים למקרא". מכניסין אותו ללמוד המקרא תורה נביאים וכתובים ולפרשם כפשוטן, ומלמדים אותו דקדוק הלשון והנגינות מלעיל ומלרע, עד שידע לקרוא בתנ"ך בפיסוק מקראות ובנגינה ולפרשם כמשמעם. לפי שכבר למד צורת האותיות והנקודות ודרכי הקריאה קודם בן חמש, ועל כן עכשיו מכניסין אותו למקרא. ורש"י פירש: "בן חמש למקרא, קרא קא דריש דכתיב (ויקרא יט, כד) 'ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש', שמחנכין אותו לאותיות. ובשנה החמישית כתב 'להוסיף לכם תבואתו', וכדאמרינן (בבא בתרא כא.) מכאן ואילך 'ספי ליה כתורא', אבל לא קודם לכן לפי שהתורה מתשת כחו של תינוק" [עכ"ל רש"י].

על המבזים ללימוד המקרא "בן עשר למשנה". מוסיפין ללמוד עמו סדרי המשנה, שהיא תורה שבע"פ, ומלמדין אותו המשניות כפשטן בלי פרוק וקושיא ופלפול סברות. ולא שמעשר ואילך לא יעסוק עוד במקרא, כי גם עד זקנה ושיבה אל יעזבנה. והמקרא שורש למשנה ולתלמוד ולבינה ולדעת, והפורש ממנה פורש מחייו, ולבסוף יעזוב יראת ה' ותורתו. כי מליצות התורה וכתבי קדש הם מים שאין להם סוף, כי יצאו מפי הגבורה. ואין המשנה והתלמוד רק להבין מליצות התורה והנביאים. ולכן האומר "אני עסקי בתלמוד, ומה לי במקרא?" בזדון הלב ובגאוה הוא מדבר, וסימן שהוא "עני הדעת" ואין לו יד לא במקרא ולא בתלמוד, שאינו עוסק בתורה לשמה ואין כוונתו לשם שמים, רק להתגדל ולקנתר ולעשות לו שם. ועל זה שנינו (אבות, א) "נגד שמא אבד שמיה", (שבת לג.) ו"סימן (לגאוה) [לגסות הרוח] עניות הדעת". ו"בן עשר למשנה" כדפירשתי שמוסיפין ללמוד עמו גם המשנה, כי לפי שעסק חמש שנים במקרא, ויודע פרשיות התורה והנביאים ומצותיה ואזהרותיה, כשילמד המשנה יבין (איוב לח, ו) "על מה אדניה הטבעו". שאם לא תאמר כן ותתעקש לפרש "בן עשר למשנה" שאינו צריך עוד ללמוד מקרא, תפרש ג"כ "בן חמש עשרה לגמרא" שאינו צריך ללמוד משנה. "ובן עשרים לרדוף" שאינו צריך עוד להתעסק במקרא במשנה ובתלמוד, אלא מבן עשרים ואילך ירדוף לדרך ארץ. והאומר כן רשע וכסיל הוא.

ורש"י כתב: "בן עשר למשנה, דודאי באלו החמש [שנים] למד המקרא, דכל תלמיד שאינו רואה בחמש שנים סימן יפה במשנתו שוב אינו רואה, וכדאשכחן גבי לוים דהוי גמרי הלכות עבודה בחמש שנים, כדאמרינן התם (חולין כד.) "קשו קראי אהדדי כתוב אחד אומר מבן שלשים וכו' וכתוב אחד אומר מבן כ"ה שנה, הא כיצד? בן כ"ה שנה היה בא ללמוד ולומד עד שלשים, נמצא כל תלמודו בחמש שנים". והיינו טעמא נמי דבן ט"ו לגמרא, ולומד לימודו עד שהוא בן עשרים. ומכאן ואילך רודף אחר מזונותיו" [עכ"ל רש"י]. ועוסק בתורה במקרא במשנה ובתלמוד כשיש לו פנאי ביום ובלילה, וכדתנן בפ"ג במשניותיהם של ר"ח בן תרדיון ור' שמעון ור"ח בן חכינאי ור' נחוניא בן הקנה ור' יעקב ור' דוסתאי בר ינאי, וכדפירשתי התם.

"בן שלש עשרה למצות". פירש רש"י: "דמי שהביא שתי שערות בא לכלל קצת מצות דאורייתא דהלכה למשה מסיני היא. ושיערו חכמים הבאת שתי שערות לי"ג שנה, לפיכך מכניסין אותו לקיום מצות. ומאותו זמן ואילך מסתמא מחזקינן ליה בשתי שערות כדין רוב תינוקות. אבל היכא דידעינן ליה בבירור דאכתי לא מייתי שתי שערות לי"ג, אינו נזקק למצות מן התורה, אלא בחינוך מדרבנן בעלמא דמחנכי ליה לרביא כבר שית כבר עשר. דמדאורייתא ממתינין ליה עד עשרים שנה שמא יביא שתי שערות. ואם הגיע לעשרים ולא הביא, גלי אנפשיה דסריס הוא, דסריס אין לו שתי שערות וחייב בכל מצות ובכל עונשים שבתורה. והיינו דקתני לקמיה 'בן עשרים לרדוף', דמאחר שבא לכלל עשרים רודפין אותו בית דין לרדותו מכת מרדות דרבנן, כדי להביאו ולייסרו בכל מיתות ועונשין האמורין, לא שנא הביא [ב' שערות] ולא שנא לא הביא. ומעשרים ואילך חשיב ליה קרא כגברא בעלמא, דכתיב (שמות ל, יד) "מבן עשרים שנה ומעלה" [עכ"ל רש"י], ובסמוך אפרש.

כאשר חז"ל הקציבו חמש שנים לכל לימוד, לא כיונו דדי בכך אלא שיש להמשיך בכך לכל משך חיי האדם "בן ט"ו לגמרא". [פירש רש"י] "ללמוד גמרא ועומק הלכות", מפירוש רש"י. והר"ש אוזידא ["מדרש שמואל"] כתב שלכל לימוד סידר התנא חמש שנים, ואע"פ שהלימוד האחד קשה מחברו, המשנה קשה מן המקרא, והתלמוד קשה מן המשנה. כמו כן [צ"ע כי] שלשה הזמנים שנתן כל אחד טוב מחברו, מבן חמש עד בן עשר השכל קצר וחלוש, ומבן עשר עד בן ט"ו כבר התחזק יותר, ומבן ט"ו עד עשרים התחזק כהנה וכהנה [עכ"ל "מדרש שמואל"] ודבריו נכונים. ומלבד זה אין קושיא שהרי לא קבע התנא זמנים קצובים שבהן ילמוד המקרא כולה והמשנה כולה והתלמוד כולו, אלא מפרש ואזיל מאימתי מתחילין ללמדו מקרא, ומאימתי משנה, ומאימתי תלמוד. לפי שקודם לזמנים הללו אין תועלת לתינוק, כמו שקודם בן חמש לא ילמדנו מקרא, וכדפירשתי לעיל שהתורה מתשת כח התינוק. וכן המשנה קודם שיהיה בן עשר מתשת כחו. וכן התלמוד קודם ט"ו. אבל בלימוד עצמו ודאי שמאז למד המקרא יקרא בו כל ימי חייו; ומאז התחיל לשנות המשניות ילמדם כל ימי חייו; וכן התלמוד.

וכמו שהודיע מאימתי מתחילין ללמדו מקרא משנה ותלמוד, הכי נמי הודיע שאל יאחר [מ]ללמדו יותר [מאוחר] מזמנים הללו, וכדתנן לעיל (אבות, ד) "הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש, והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק" וכדפרישית התם. ואל יאמר האדם "אמתין מלהכנס לתלמוד עד שאהיה בן שלשים או בן ארבעים ותהיה דעתי שלמה ושכלי שלם, ואלמוד בשעה אחת יותר ממה שאלמוד בן ט"ו ביום שלם". כי אם יעברו שני ילדותו, יגיע לכלל י"ח ולכלל עשרים, וישא אשה וירדוף לדרך ארץ, ויהיה לבו מלא חשבונות העולם וטרדותיו ולא יכנסו אח"כ דברי תורה בלבו כהוגן, וידמה ל"דיו כתובה על נייר מחוק".

"בן שמנה עשרה לחופה". דאז גופו חזק ועומד על פרקו לפרנס אשה בעונה, אבל קודם לכן עדיין אין כחו שלם לנשואין. ומבן שמונה עשרה ואילך נכנס בו תגבורת יצר התאוה, וצריך לקחת אשה בטהרה שתציל אותו מן החטא, וכדאמרינן ביבמות (סג.) . ועוד תנן לעיל (אבות, ב) "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון". ומשום הכי אחר שלמד מקרא משנה ותלמוד, צריך לקחת אשה ולרדוף אחר פרנסתו ולכלכל אשתו ובניו ולעסוק בתורה, שביגיעת שניהם משכחת עון. ורש"י בפירושו כתב רמז לפי שי"ח פעמים כתיב "אדם" מבראשית עד (ב, כג) "כי מאיש לוקחה זאת", ובפירוש ר"י אברבנאל [על "אבות" כתב, והעתיק זאת מ"בעל הטורים" על ויקרא] "והוא אשה בבתוליה יקח" (ויקרא כא, יג) , והו"א בגימטריא י"ח.

"בן עשרים לרדוף". אחר מזונותיו. [פירש מברטנורא] "לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים צריך הוא לחזור אחר מזונות". מפירוש רע"ב ז"ל. ולי יראה דשמנה עשר לחופה דקתני היינו אירוסין, וחופה גומרת, ונותנין לבתולה י"ב חדש כדאמרינן בכתובות (נז.) וכשלוקחה הוי ליה בר י"ט. ושנה אחת צריך לשמח את אשתו, כדכתיב (דברים כד. ה) "כי יקח איש וגו' לא יצא בצבא וגו' נקי יהיה לביתו שנה אחת". ולהכי בן עשרים לרדוף שאז כלתה השנה הראשונה לנשואי אשתו. ולרדוף כולל לצאת למלחמה ולטרוח אחר מזונותיו ושאר מילי דדרך ארץ, ועל כן אמרה תורה (במדבר א, ג) "מבן עשרים שנה ומעלה" גבי מלחמה. שעד שמנה עשרה שנה ראוי שלא ימיש מאהלו ללמוד מקרא משנה וגמרא, שאם יטריד עצמו לרדוף, שוב לא ילמוד תורה אח"כ כשלבו מלא דאגות וחשבונות העולם וכדפירשתי לעיל. ושתי שנים לנשואין ולשמחה. ופירוש אחר כתב ר"ע ז"ל "בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין בית דין של מעלה מענישין פחות מבן עשרים", וכדפירשתי לעיל מפירוש רש"י. וכן בבבא זו פירש לרדוף במצות ובעונשים. ופירוש זה קשה בעיני. דכולה מתניתין בפעולת האדם נשנית, שמחלקת זמנים למעשיו ולפעולותיו. ואם "לרדוף" שרודפין אותו מן השמים, לא דמיא הך בבא לאינך [לשאר] כלל? אבל לרדוף במצות שפיר, משום דמעשרים ואילך חייב במצות ודאי וכדפירשתי לעיל, אבל עיקר כדפירשתי.

"בן שלשים לכח". [פירש רש"י] "שכן בני לוי לא היו יכולין לישא בכתף עד שלשים מפני שלא היה בהן כח, נ"א [נוסח אחר] אז נכנס בכחו וגבורתו". מפירוש רש"י. דאע"ג דבן עשרים לרדוף ויוצא למלחמה, מ"מ לא שלם כחו וגבורתו עד בן שלשים, שאז נכנס בכחו שאפשר לו לקבל.

"בן ארבעים לבינה". דאע"ג שמבן חמש ועד בן עשרים למד מקרא משנה וגמרא, וקיבל השמועות מרבו, ושמרם בכח השומר, והסתכל ודקדק בשמועות רבותיו ובטעמי תורה מעשרים ואילך, אינו יורד לסוף דעת רבותיו להבין דברי חכמים משל ומליצה וחידה, ולהוציא דבר מדבר על בוריו עד שיגיע להיות בן ארבעים, שאז כח בינתו שלמה ודעתו מיושבת עליו. וכן כתב רש"י "בן ארבעים להבין דבר מתוך דבר ולהורות כהלכה. נ"א [נוסח אחר] לבינה כדאמרינן התם (ע"ז ה:) "ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה", מכאן לתלמיד שאינו עומד על דעת רבו עד (שהוא בן ארבעים) [ארבעים שנה]" [עכ"ל רש"י].

"בן חמשים לעצה". לעיל (אבות, ב) תנן "מרבה עצה מרבה תבונה", ופרישית שאין עצה אלא הסכמה ופסק שאחריו מעשה. ולכן כל מצות התורה קרויות עצות, ואמרנו שהעצה עמוקה מאד כי צריך לברר דרך אחד מבין דרכים רבים. ומי שהוא בעל תבונות רבות ישיג העצה הנכונה, וכדרך (משלי כ, ה) "מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה", ופירשנוהו בספר "גן נעול". וכן בארנו שהתבונות הן הן הדברים שהאדם מוציא בבינתו, ויפה תנן "בן חמשים לעצה". לפי ש"בן ארבעים לבינה", והתעסק עשר שנים להבין דבר מדבר ולדמות דבר לדבר, להוציא תבונות רבות, כשיגיע לבן חמשים הוא איש תבונות, מקובץ תבונות רבות. ומאז ואילך מוכן לעצה, ליתן עצות ישרות בדרכי החכמה והתורה, וכן עצות בדרכי העולם והמלחמות. ומי שהוא בעל עצה, ואחרים שואלין אותו ומבקשים ממנו עצה כדת מה יעשו, הוא הנקרא בכתבי קודש "יועץ", וכדאפרש בפ' בתרא ["ונהנים ממנו עצה ותושיה"]. ורש"י פירש: "בן חמשים לעצה שנאמר (במדבר ח, כה-כו) "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ושרת את אחיו באהל מועד", שמייעץ אותן ומלמדן לשמור משמרתם. נ"א [נוסח אחר] לישא וליתן בעומק עצה מתוך שרבו עליו מעשיו" [עכ"ל]. ודבריו קרובים למה שפירשנו.

"בן ששים לזקנה". ויש גורסין "לחכמה" כמו (איוב יב, יב) "בישישים חכמה", "בישישים" נוטריקון "בן ששים" [ע"כ]. ולא נראה לי, ד"ישיש" טפי משב[עים] כמפורש בספר איוב. ולפי דעתי "ישיש" מבן שמונים ואילך, שמאז נכנס לגבורות, והדעת והחכמה גוברות על יצר העולם. ולכן נקרא "ישיש", שהמלה מחוברת משתי פעמים "יש". ו"יש" היא החכמה והדעת כדכתיב (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש", ולעיל פירשתי. ויראה ששתי הגרסאות פירוש אחד, דזקנה היינו חכמה, וכדאמרינן (קדושין לב:) "אין זקן אלא שקנה חכמה". וטעמא דמילתא שהחכמה קרויים "זקנה", לפי שהחכמה צריכה לשמיעה ולקבלה מרב, וכדפירשתי בכמה דוכתי. ואין קץ לחכמה, ויותר שירבה האדם ישיבה בבית ועדן של חכמים ירבה חכמה, וכדתנן (אבות, ב) "מרבה ישיבה מרבה חכמה". ועל כן החכמה מצויה בזקנים, לפי שהאריכו ימים ושקדו זמן רב לשמוע ולקבל. מה שאין כן הבינה והשכל שאינן תלוין בזקנה, כי (איוב לב, ח) "רוח היא באנוש". ומי שאין בו בינה והשכל לא תועילנו הזקנה, ולפי שעיקר הכל החכמה והיא תלויה בזקנה, [לכן] קורא בכל מקום החכמים בשם "זקנים" בתורה, כמו (במדבר יא, טז) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", (דברים כא, ב) "ויצאו זקניך ושופטיך". והוא הדין "יניק וחכים" נמי. וקא משמע לן ד"בן ששים לזקנה", לפי שכבר בא לכלל בינה ולכלל עצה, וישב עשר שנים בסוד חכמים ויועצים ושמע שמועות רבות בחכמה בתבונה ובדעת, הרי הוא זקן. וכבר פירשתי לעיל (אבות, ד) משנתו של ר' יוסי ברבי יהודה ששנה "הלומד מן הקטנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים, למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן". לפי שהקטנים אע"פ שקבלו השמועות כמו הזקנים, וכדקתני "בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד", מכל מקום בטעמי השמועות אינן יודעין כלום, וכן בדברי בינות לדמות דבר לדבר ולהוציא דבר מדבר. משום ד"בן ארבעים לבינה ובן חמשים לעצה ובן ששים לזקנה". ולהכי הלומד מבן ששים דומה לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן, כי יטעים חכמתו בדברי טעם ושכל טוב, ודברי בינתו שלמים ומתוקים.

"בן שבעים לשיבה". [פירש רש"י] "זקן גמור הוא שנתלבנו רוב שערותיו, כי היכי דאשכחנא בר' אלעזר בן עזריה בברכות (כח.) דאהדרו ליה תמניסר דרי שערות לבנות של זקנה, וקאמר איהו לנפשיה "הרי אני כבן שבעים שנה", אלמא לשבעים מתלבן כבר רוב שער האדם". מפירוש רש"י. וגבי דוד נאמר (דהי"א כט, כח) "וימת בשיבה טובה". ושנותיו של דוד שבעים שנה כמפורש בקרא [אמר המגיה: "בן שלשים שנה דוד במלכו", שמו"ב ה, ד. ואח"כ כתיב כי מלך על ישראל ארבעים שנה, מל"א ב, יא], ומבן שבעים ואילך קרויה שיבה, דהא גבי אברהם כתיב (בראשית כה, ח) "וימת אברהם בשיבה טובה", ושנותיו של אברהם אבינו קע"ה שנה. והכי נמי מבן ששים ואילך נקרא זקן, וכדכתיב "בשיבה טובה זקן ושבע ימים", וכולה מתניתין התחלות קא מני, וכדפירשתי גבי "בן ט"ו לגמרא". ותנן (גיטין כח.) "המביא גט והניחו זקן וכו' נותנו לה בחזקת שהוא קיים", ואמרינן עלה א"ר הונא לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות, אלמא דבן פ' נמי זקן קרי ליה. ואשמועינן דבן שבעים לקימה דכתיב (ויקרא יט, לב) "מפני שיבה תקום", ואפילו זקן אשמאי (קידושין לב:) אבל "והדרת פני זקן" היינו חכם ואפילו יניק וחכים.

"בן שמונים לגבורה". [פירוש רש"י] "כלומר דבר גדול הוא אם יחיה אדם עד שמונים שנה דכתיב (תהלים צ, י) "ואם בגבורות שמונים שנה". שאם הוא חי יותר, בגבורתו של מקום הוא חי ולא מרוב כח שבו, שהרי מכאן ואילך אין לו כח לאכול ולשתות". מפירוש רש"י, ואין דעתי נוחה בפירוש זה כלל, ויש מפרשים [כי] אע"פ שהוא בן שמונים עוד צריך לגבורה להתגבר על יצרו. ויש מפרשים שהחוטא בן שמונים ראוי לדין במדת גבורה והדין הקשה, וכדאמרינן (פסחים קיג:) "ארבעה אין הדעת סובלתן" וחד מנייהו "זקן מנאף". וגם הפירושים הללו רחוקים מן הפשט. ולי נראה ד"בן שמונים לגבורה", כההיא דתנן (אבות,ד) "איזהו גיבור? הכובש את יצרו", ותנן (אבות, ה) "וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". ואשמועינן דעד שמונים שנים צריך האדם להתגבר על יצרו, לפי שיצרו מתגבר עליו כדרכו. אבל מבן שמונים ואילך תש כח היצר, ובא לכלל גבורות, כלומר ששכלו ובינתו מתגברים בטבע על היצר והחמדה, כמו שעד הנה התגבר היצר בטבע. ולכן רחוק הדבר שיחטא מי שהוא בעל שמונים ואילך בתאוה ויצר החמדה כמו העריות ומאכלות אסורות וגזל ממון וגנבה וכיוצא, ששנינו עליהן "וגיבור כארי" וכדפירשתי לעיל, לפי שיצר התאוה תש מעצמו. ואל יקשה עליך הא דתנן (אבות, ב) "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", דמשמע אפילו בן תשעים ובן מאה. דודאי אפשר שיחטא גם יותר מבן שמונים, ומשום הכי תני "ואל תאמין בעצמך". אבל דבר רחוק הוא לפי שמשמונים ואילך נכנס לגבורות. וכמו שהנער אע"פ שיצרו תקיף וגיבור מכל מקום אפשר שינצחהו, כן בן שמונים אע"פ שבא בגבורות השכל והדעת, ג"כ אפשר שיחטא. דהא לא תני "בן שמונים לעזוב מחטוא", אלא "לגבורות" וכדפירשתי. ועוד דאע"פ דמבן שמונים ואילך נכנס לגבורות וטבעו מתגבר על היצר והתאוה, מ"מ יוכל לחטוא בחטאים התלויים בשכל ובבינה, והן מחשבות און מינות ואפיקורסות; והיינו "ואל תאמין בעצמך". וכמו שקרה ליוחנן כהן גדול ששימש שמונים שנים בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי (ברכות כט.) . אבל לעריות וגזל וכיוצא בא לגבורות. ומן הכתוב למדו, דגבי ברזילי הגלעדי כתיב (שמו"ב יט, לו) "בן שמנים שנה אנכי היום. האדע עוד בין טוב לרע? אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה? אם אשמע עוד בקול שרים ושרות?". ומדקאמר "האדע עוד בין בין טוב לרע" אתה למד שכבר תש כח יצרו, כי לדעת טוב ורע היינו תגבורת היצר כנודע ליודעים; ונכנס לגבורות בן שמונים שנה. והא דאמרינן (שבת קנב.) "ברזילי שטוף בזמה היה וקפצה עליו זקנה", היינו מסיפא דקרא "אם יטעם עבדך וכו' אם אשמע עוד" וכו', שאפילו בני שמונים טועם טעם מאכל ומשתה ונהנה מקול שרים ושרות. אבל לגבורות רוב בני אדם שוין שבהיותן בני שמונים אינן יודעין בין טוב לרע.

ותנא דידן לשון הכתוב נקט (תהלים צ, י) "ואם בגבורות שמונים שנה". ואין הפירוש כדברי רש"י בפירושו לספר תהלים "אם הרבה גברו ימיו, שמונים שנה הם". אלא כההיא ד"בן שמונים לגבורה". והכי קאמר: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", כלומר שבעים שנה כלין והולכין בעונות ובתגבורת היצר, כי עד שבעים שנה היצר מתגבר כדרכו. ואדלעיל מיניה קאי שאמר (תהלים צ, ז) "שתה עונותינו לנגדך עלומנו למאור פניך", כלומר אתה רואה עונותינו, ושדרכי הצדק והחכמה תעלומות מלבנו, כי לבנו מלא סכלות והוללות. ועל זה אמר "ימי שנותינו בהם שבעים שנה", ובהם היינו בעונות ובחטאים, כי שבעים שנה הולכין בתגבורת היצר. ואם אנו באין לגבורות שיתגבר הלב על יצרו אז כבר אנו בני שמונים שנה, שבים [ש' שמאלית] וישישים וחלושי הכח, ומה נוכל לתקן אז? כי ימי הבחרות והחוזק חלפו והלכו בעונות ובחטאים. ועוד שעל הרוב ימות האדם טרם ישיג שמונים שנה, ועל זה אמר (תהלים צ, י) "ורהבם עמל ואון", כלומר ימינו בחזקתם שהן ימי הבחרות והנעורים היו מלאים עמל ואון, ואמר כי "גז חיש ונעופה", כלומר על הרוב יגוזו ויכרתו ימינו מהר ואפילו לשבעים ולששים לא נגיע. והרי הן דומים כעוף יעופף, וכצל עובר. ולכן כמעט אין תקוה לאדם בעוה"ז שיתקן נפשו בחכמה ובדעת ובכשרון מעשים. והתפלל (תהלים צ, יא-יב) "למנות ימינו כן הודע וגו', שובה ה' עד מתי" וגו', וכדאפרש בסוף המשנה.

"בן תשעים לשוח". [פירש רש"י] "שהוא מהלך שחוח, שהרי מכאן ואילך הוא כפוף, וי"א לשוח ראוי לקבורה דשוב אין בו כח לצאת ולבוא". מפירוש רש"י. ופירוש זה דחוק. ומצאתי כתוב בשם החסיד ר"י יעבץ ז"ל "לשוח להתפלל תמיד, כי לפירוש אחר [שרש"י הביא] היה ראוי לומר "לשוחה". [אמר המגיה: כנראה חסרות כאן כמה מלים, שהרב המחבר מקשה על פירוש מהר"י יעבץ, ומוסיף:] ועוד, לא מצינו הקבר נקרא "שוחה". ועוד [קשה], אחרי שנקבר בן תשעים, איך ימות בן מאה? ויראה בעיני לשוח כמו (בראשית כז, סג) "ויצא יצחק לשוח בשדה", והוא התפלה והגיון התורה, כמו (תהלים קיט, צז) ,כל היום היא שיחתי". וכדפירשתי דבן שמונים לגבורה, שלבו מתגבר בטבעו על יצרו, ובטל חמדתו ותוקף יצרו, ומאז ואילך תתגבר הדעת יותר ויותר, ופורש גם מעונות התלויין במחשבה ובדבור, ומוסיף צדק וכשרון שנה אחר שנה. וכשהוא בן תשעים אז כל עסקו לשוח [ש' שמאלית] בתורה ובתפלה.

"בן מאה כאילו מת". [פירש רש"י] "שכבר קמו עיניו וכהו. וליחו נס ונשתנו פניו, ומעין החכמה פסק ממנו והוא משתטה והולך", מפירוש רש"י. וגם זה דחוק כמו שאפרש. אלא נראה בעיני ד"כאילו מת", היינו שמרוב דעתו ודבקות לבו בעליונים, דומה כאילו מת כבר, ואין לו עסק עוד עם דברים שתחת השמש, והרי דומה כאילו נתפרדה נשמתו ממנו ובאה אל מנוחתה בעולם האמת. ומשום הכי תני "ועבר ובטל מן העולם", כלומר לא תימא מת ממש חלילה, וכדאמרינן (ברכות יח:) "הרשעים בחייהן קרויין מתים", אלא כאילו מת בעוה"ז, ועבר ובטל מן העולם הזה והלך לו לעולמו עולם האמת. ומבן מאה ואילך נשאר בצדקתו וחכמתו ודעתו ואפילו ירבו ימיו עד מאה ועשרים ושלשים [כמו שחי אהרן הכהן] ולמעלה מהן, ודומה תמיד לבעלי עולם אחר שאין להם עוד חלק עם אנשי העולם הזה. דכולא מתני' הכי מתפרשא דמיירי בהתחלות, וכדפירשתי גבי בן חמש עשרה לגמרא, כך נראין הדברים בעיני. ולא פירשו כן מפרשי המסכתא ז"ל, שכולם אמרו בן מאה כאילו מת לגנאי, שבטלו כחותיו ואפס דעתו. ורבים פירשו כן על בן תשעים לשוח וכדכתיבנא לעיל, ולא נהירא כלל דהא תנן (סוף קנים) "זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן (נתוספת) [מתישבת] עליהן שנאמר "בישישים חכמה ואורך ימים תבונה" [עכ"ל], ואיך תני בן תשעים לשוח שראוי לקבר, ובן מאה כאילו מת שמשתטה ופסק מעין חכמתו? וקשיא מתניתין אהדדי? ותו אנו רואין הרבה בני אדם שהן בני תשעים ומאה ועדיין דעתן עליהן, ורבן יוחנן בן זכאי יוכיח דאמרינן (ספרי, סוף פ' ברכה) "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", הרי דמשמונים ועד מאה ועשרים שנה לימד חכמתו הגדולה לתלמידיו, וכן הלל, וכן ר' עקיבא (ספרי, שם) כולם חיו מאה ועשרים שנים כמו משה רבינו ע"ה [ולימדו תורה ברבים עד סוף חייהם]. וכן בדורות האחרונים היו חכמים יותר מבני מאה שנה והתיישבה דעתן עליהן עד יום מותן וחיברו ספרים בזקנותן בדעת ובתבונה. גם בדורנו זה נמצאים ישישים בני מאה והם חכמים בתורה, וכמו שאמרה משנתנו (סוף קינים) "זקני ת"ח כל זמן" וגו'. ולעיל (אבות, ד) במשנת רבי ששנה "אל תסתכל בקנקן" כתבנו טעמים נכונים בעניינים אלו. ואם תאמר משנתנו מיירי בזקני עם הארץ"? [יש לדחות] חדא, א"כ מאי קא משמע לן? וכי לענין חכמת הטבע שנה רבינו משנתו? ותו אי בעם הארץ מאי איריא בן מאה משתטה וכאילו מת, בן תשעים ובן שמונים? ואפילו בן שבעים נמי, ומעשים בכל יום שבני אדם משתטים בהיותן בן שבעים.

מה ההבדל בין אדם ישר לאדם בור? שהראשון מתפתח והולך במשך ימות חייו אלא כולה מתניתין באדם ישר אתמר, ובא ללמדנו היאך משתנה האדם מזמן לזמן למעליותא כשהולך בדרכי התורה, ועל זה סידר כל הבבות. חמש שנים הראשונות דומה לעיר פרא (איוב יא, יב) , כן אדם יוולד בלי חכמה ודעת ושכל. בן חמש עולה מדרגה ראשונה שנכנס למקרא. כשבא לעשר שנים עולה מדרגה שניה שבכחו ללמוד המשנה. בן שלש עשרה עולה למדרגה שלישית לעשות המצות ולקבל שכר כמצווה ועושה, שמבן שלש עשרה נקרא איש. בן חמש עשרה עולה למדרגה רביעית ללמוד הגמרא. בן שמונה עשרה עולה לחמישית לקחת אשה, שעתה [הוא] בעל כח לנשואין ולהוליד בדמותו וצלמו. בן עשרים עולה לששית לרדוף במלחמה וללחום בעד עמו ובעד ערי אלהיו, ולהביא טרף לביתו לכלכל אשתו וטפו ואנשי ביתו. בן שלשים עולה לשביעית לכח לעבוד עבודת ה' ועבודת המלך והמדינה. בן ארבעים עולה לשמינית לבינה. בן חמשים עולה לתשיעית לעצה, וכדתנן (אבות, ו) "ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה". [כלומר] גבורה לעשרים, ותושיה לשלשים, ובינה לארבעים, ועצה לחמשים, כדאפרש בפרק בתרא. בן ששים עולה לעשירית לזקנה, וחכמתו חכמת זקנים וכדפירשתי לעיל. בן שבעים עולה להאחת עשרה לשיבה דעדיף טפי מזקנה, לענין החכמה דאפילו שב [ש' שמאלית] אשמאי ראוי לכבוד, וכדאמרינן (קדושין לג.) "כמה הרפתקאות דעדו עלייהו". בן שמונים עולה להשתים עשרה לגבורות, שאם למד עד עשרים, והתבונן עד ארבעים, ונעשה יועץ וזקן ושב, כשבא לכלל שמונים לבו נהפך לטובה ואינו צריך עוד להיות "גיבור כארי", כי לבו גיבור מעצמו. בן תשעים עולה להשלש עשרה לשוח, שטבעו לעסוק תמיד בתורה ובתפלה. בן מאה עולה להארבע עשרה ודומה למלאך ה' צבאות ואין לו עסק עם העוה"ז, כי מחשבתו דבקה תמיד בעליונים. ולפי שהאדם הישר זוכה לכל זה, ומתעלה ממדרגה למדרגה, לכן (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה", (עיין סוכה נג.) "שלא ביישה ילדותו את זקנותו", שהתעסק עד עשרים בלימוד ובשמירה, ומעשרים ואילך עסק תמיד בתורה והתבונן בה עד שהגיע לימי בינה, שהוא לארבעים. ומאז ואילך הרבה להפיק תבונות עד שנעשה יועץ וזקן ושב [ש' שמאלית]. וכן כל העתים שעוברים עליו אחרי כן כולם לכבוד ולתפארת לו וזוכה לחיי עוה"ב עם חסידי ה' אהובי עליון.

מה שאין כן עמי הארץ שבילדותם הלכו אחרי ההבל, ולא למדו מקרא ומשנה וגמרא, מה יועיל להם שנת ה"ארבעים לבינה"? ואין בידם חכמה להבין בה, והם משתמשים בכח בינתם להמציא ערמות ותחבולות רעות; או משתמשים בה לענייני העולם לרדוף אחר השוא, וכדתנן (אבות, ד) ש"תקוות אנוש רמה". וכשבאים אח"כ לכלל שיבה כל זמן שמזקינין דעתן מתטפשת עליהן וכדקתני (משנה, סוף קינים) זקני ע"ה וכו'. ולפי שיהודא בן תימא ראה כל זה בחכמתו, לכן התפלל "ותן חלקנו בתורתך", שעל ידה נזכה לגן עדן ולחיי העוה"ב. והיינו דמפרש "הוא היה אומר" וכו' כלומר חיי האדם בעוה"ז מסוכנים מאד, ואלמלא התורה המשמרתו מכל רע והמביאה אותו לידי זכות, היו ימיו כלין בבושת ואחריתו למפח נפש.

יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ככל שיתבגר ושיזדקן ואם חפץ אתה לעמוד על הדבר יותר הסתכל בזמנים השנויים במשנתנו ותמצא שסכנת האדם גדולה ליפול ברשת היצר, ושצריך עזר מן השמים נגד יצרו המתגבר עליו, שהרי עיקר הכל הוא התלמוד, וכדפירשתי בכמה דוכתי וכדתנן (אבות, א) "עשה לך רב". ואם לא למד, איך יעשה? והתלמוד צריך שילמדנו בילדותו מבן חמש עד עשרים. ואם יעבור הזמנים הללו ימות בלי חכמה. שאפילו תאמר שילמוד בזקנותו, כבר שנינו (אבות, ד) ש"דומה לדיו כתובה על נייר מחוק". והאדם בילדותו בעל דעת חלושה ואינו מבין אחריתו, וכמה נקל בעיניו לבלתי שמוע בקול הורים ומורים, למאן (להקשיב) [להטות] אזן לחכמה. ואם יהיה בוזה חכמה ומוסר בעת ההיא, כמעט אבדה תקותו. שנית, אפילו למד חכמה ומוסר עד עשרים, קשה המעשה לתקן נפשו ולהרגילה שתנהג בחכמה. לפי שיצר הלב רע וערל וכדפירשתי בכמה דוכתי. וכשבא לעשרים, ואז דמו רותח והוא נער חסר לב ורודף אחר הזימה וההוללות וכדתני "בן עשרים לרדוף", שטבעו אז לרדוף ולדלג על ההרים ואח"כ בא לכלל שלשים לכח. ואז מתעורר בלבו הקנאה והממשלה וההשתררות, מה נקל שיסבב לעצמו נפש רחבה ברדיפתו, ורוח גבוהה בכחו? ואין תקנה שיתגבר על יצרו אלא ביראת ה', וכדתנן (אבות, ג) במשנתו של ר' אלעזר בן עזריה ופרישית לה התם. ואיך יירא את ה' יראה גדולה, והוא אינו מבין עדיין ביראת ה'? כיון שעד ארבעים אינו בא לכלל בינה. גם אם יבוא לכלל ארבעים וחמשים וששים, עדיין אינו ניצול מתגבורת יצרו העומד אחר כתלי לבו להסיתו לעבירה. עד שיבא להיות בן שמונים לגבורה, וא"כ אפילו ארבעים שנים שניים שבהן נעשה מבין ויועץ וזקן ושב צריך שיהיה תמיד במלחמה גדולה פנימית. וכמעט אי אפשר שלא יבא לידי חטא וכדכתיב (קהלת ז, כ) "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". ועל כל זה צפה יהודה בן תימא, ולכן התפלל שיהי רצון שיבנה בית המקדש. וכדפירשתי לעיל שלעתיד לבוא יתוקן הכל, שאז לא נצטרך להתאמץ ללמוד החכמה ולאספה מפי חכמים ולשקוד על בית המדרש ערב ובוקר, כי ישפוך [ה'] רוחו על כל בשר, וכדכתיב (ירמיה לא, לג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", כלומר מקטנותם. וכדכתיב (ירמיה לא, לב) "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה". וכן לא ייראו מהסתת היצר, כי אז יעביר רוח הטומאה מן הארץ, כדכתיב (דברים ל, ו) "ומל ה' אלוהיך את לבבך" וגו'. אז לא ייראו משכחת היראה, דכתיב (ירמיה לב, מ) "ואת יראתי אתן בלבבם". וכן התפלל שעתה בעוה"ז יתן חלקנו בתורתך, שעל ידה נבלה ימינו ושנותינו בנעימים, וכמו שהן סדורין במשנתו וכדפירשתי לעיל.

ביאורים לתהלים פרק צ' ולא יהודה בן תימא לבד התפלל על זה, אלא גם אבי החכמים והנביאים התפלל תפלה זו במזמור (תהלים צ, א) "תפלה למשה איש האלהים" וגו'. הזכיר בתפלתו שיצר לב האדם רע, ומנעוריו נופל בחטאים ובעונות, ותלמוד תורה וחכמה נעלמים מלבו, וה' ב"ה כביכול מתעבר עליו ומענישו להשיבו מבור פשעיו ולהחזירו לתשובה. שככה אמר (צ, ג) "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ו"אנוש" תואר למי שיצרו מושל עליו כדפירשתי (אבות, ד) במשנת ר' לויטס איש יבנה [לענין "תקות אנוש רמה"], ועד דכא הן תחלואים וצרות המחלישים היצר כדרך (משלי ג, יא) "מוסר ה' בני אל תמאס" וגו'. והכל כאילו תאמר "ותגלה אזנם שישובו". אבל כל זה לא יועיל, כי האדם בילדותו רודף אחר ההבל, ובזקנותו דעתו מתטפשת עליו, כמו שאמר (תהלים צ, ו) "בבקר יציץ וחלף, לערב ימולל ויבש". וכיון שאין לו תועלת, הולכים ימיו בלי חמדה וכלים באף ובחימה, כמו שאמר (תהלים צ, ז-י) "כי כלינו באפך וגו', שתה עונותינו לנגדך וגו', כי כל ימינו פנו בעברתך וגו', ואמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה" וגו', ופירשנוהו למעלה. כלומר עד שבעים שנה היצר מתגבר כדרכו, ואינו תש עד שיגיע לשמונים. ופעמים רבות האדם מת בקוצר שנים, ואין בני אדם שמים על לב הצרות המתרגשות לבוא בעולם לדעת שהן שלוחי השגחת ה' ב"ה להשיבם למוטב. שאם היו שמים על לב היו שבים ביום עברת ה'. כי כמו שהאדם שב מיראת ה' וכבוד רוממותו, כן ישוב מפני עברה וצרה. גם לתכלית זה ה' ב"ה שולח עברה וצרה למען ישובו, כמו שהתחיל (תהלים צ, ג) "תשב אנוש וגו' שובו בני אדם". ולפי שאינן שמים על לב לא תועילם הצרה והיגון, כמו שאמר (תהלים צ, יא) "מי יודע עוז אפך? וכיראתך עברתך". וכראות משה רבינו ע"ה בנבואה שלא יתוקן ענין זה זולתי ע"י חסד ה' ב"ה שישפוך רוחו על כל בשר, התפלל (תהלים צ, יב) "למנות ימינו כן הודע, ונביא לבב חכמה". ופסוק זה סתום בטעמו, ובספר "גן נעול" פירשנוהו, ופה ארמוז בקצרה. "לבב חכמה", כמו (משלי ב, י) "כי תבא חכמה בלבך", וזאת היא הסגולה העליונה באדם, וכמו שביארנו (אבות, ב) בבבא "ר' אלעזר בן ערך אומר לב טוב", והוא התיקון הגמור. "והודע" כמו (שמות לג, יג) "הודיעני נא את דרכך", (תהלים כה, ד) "דרכיך ה' הודיעני". "ונביא" כמו (שמו"א ט, ז) "ומה נביא לאיש?" וגו', וכך הפירוש: "אנא ה', למנות ימינו כן הודע". כמו שאנו מונין ימים מנעורינו עד זקנתנו, וימים על ימים אנו מוסיפין, כן הודע לנו יום יום דרכי חכמתך, והוסיף בנו מעת לעת חכמה ודעת. ואם כה תעשה נביא לפניך באחריתנו לבב חכמה, כדרך (משלי יט, כ) "שמע עצה וקבל מוסר למען תחכם באחריתך". ואז ירצו לפניך מעשינו, כי אתה אוהב החכמים ואנשי הצדק, וכמו שאמר בתורה (במדבר יא, כט) "ומי יתן כל עם ה' נביאים? כי יתן ה' את רוחו עליהם". וכן בקש בתפלה זו שישפוך עלינו רוח דעת וחכמה עד שנהיה כולנו חכמי לב. ולפי שראה בנבואה שבאחרית הימים יעשה ה' כן, לא בזמנו, צעק (תהלים צ, יג) "שובה ה', עד מתי? והנחם על עבדיך". כלומר עד מתי תעזבנו בצרה הזאת שיהיה בנו לב אבן. אלא (צ, יד) "שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה בכל ימינו". המשיל גאולת הנפשות לבקר אור, כי יזרח כבוד ה' עלינו, והוא החסד הגדול. וע"י כן "ונרננה ונשמחה כל ימינו", כמו (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה'", (תהלים לב, יא) "והרנינו כל ישרי לב", וכמו (תהלים צז, יז) "ולישרי לב שמחה". כי ע"י התיקון הגדול הזה נהיה כולנו צדיקים וישרים.

וחתם דבריו (תהלים צ, יז) "ויהי נעם ה' אלוהינו עלינו", זהו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, כמו (משלי ב, י) "כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם", וכמו (משלי ג, יז) "דרכיה דרכי נועם", וכמו (תהלים טז, יא) "נעימות בימינך נצח". [והמשיך] "ומעשה ידינו כוננה עלינו", זהו המעשה כפי החכמה, שבסור לב האבן ויהיה [לנו] לב בשר אז תכון עבודתנו, כדרך (משלי ב, ז) "יצפון לישרים תושיה". ובארנוהו (אבות, ד) במשנת בן עזאי ששנה "שכר מצוה מצוה". ודע שקדמונינו ז"ל (רש"י לשבועות טו ע"ב ד"ה ושיר של פגעים. ע"פ ספרא, שמיני, מילואים, טו) אמרו כי משה התפלל תפלה זו כשהביאו אליו המשכן, שנאמר (שמות לט, מג עיי"ש רש"י) "ויברך אותם משה", ואז התפלל מזמור זה. ודבריהם נכבדים, כי ה' ב"ה ציוה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכם, שנאמר (שמות כה, ח) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וע"י השראת שכינתו בתוכנו ישפוך רוחו עלינו, וזה תיקון העולם. ולולא שגרמו העונות כבר היה מקויים בעת ההיא (ישעיה יא, ט) "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". ולכן כשראה שנשלמה מלאכת המשכן ולא חסר רק שתשכון בו השכינה התפלל זאת התפלה, כי ראה בנבואה כי לא תצלח בימיו הטובה הגדולה הזאת וכדפירשתי לעיל. וכן תמצא בשלמה המלך כשבנה המקדש ונשלמה המלאכה וירדה שכינה בתוכו, התפלל (מל"א ח, נז-ס) "יהי ה' אלוהינו עמנו וגו' להטות לבבנו אליו ללכת בכל דרכיו וגו' למען דעת כל עמי הארץ כי ה' הוא האלהים אין עוד". ודומה לתפלת משה (תהלים צ, יב) "ונביא לבב חכמה" וגו'. כי ידע שלמה שאם כה יעשה ה' יתוקן העולם כולו בימיו, ולכן אמר "למען דעת כל עמי הארץ" וגו', כדרך (צפניה ג, ט) "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד". ואתה [ת]בין בדבר, כי עוד לאלוה מילין רק אין חפצי להאריך בדרושי, כי לפרש משנתנו באתי ולהודיע כי דברי הנביאים ודברי החכמים פה אחד ודברים אחדים, כולם מרועה אחד קבלו, והבן.