יין לבנון על אבות ה:כ

"יהודה בן תימא אומר". משום דקתני (אבות, ה) "כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה. וכל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. וכנגדן אהבה שתלויה בדבר בטל דבר בטל אהבה. ומחלוקת שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. והמחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו". וקתני נמי (אבות, ה) שלשה דברים מתלמידיו של אברהם אבינו, והן עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה, וכנגדן שלשה דברים מתלמידי בלעם הרשע. והן עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. מייתי השתא משנתו של יהודה בן תימא ששנה משנה קצרה (וכייל) [כולל] במשנתו כולהו הך דאמרן, ומשל משלים עליהן ללמד דעת את העם, וצריכים אננו להבין משליו כדי ללמוד מהם מוסר השכל, וכדכתיב (משלי א, ו) "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם", וכדאפרש.

ביאור מלת "עוז", ותכונת העזות "הוי עז כנמר". העזות [היא] פעם לטובה פעם לרעה. וכל עוז ועזוז ועזות שרשן אחד "עזז", ויש לו הוראות עמוקות. שאין "עוז ועזות" לבד כח וגבורה להתגבר וללכוד ערים ולהפיל רבואות ולטרוף בכח. אבל נבדל לשון "עז" בדברים רבים מלשונות של גבורה וחוזק וכיוצא, ובארנו אלה העניינים בחלק השני מספרנו "מגדל הלבנון". ופה לבד נרמוז על דבר אחד שיפול עליו לשון עוז ועזוז ועז, כי יונח על משך והאריך כח מן הכחות ושוקד על הדבר. פעמים יהיה השקידה להאריך במעשה גבורות, ופעמים השקידה על עניינים אחרים, פעמים על עניינים טובים ופעמים על עניינים רעים, וכדבעינן למימר. ולכן נאמר בספר (דניאל יא, יב) "והפיל רבואות ולא יעוז", כלומר אע"פ שיתגבר לפי שעה ויפיל רבואות, לא יעוז בכחו, כי אחרי כן יתגבר עליו מלך הצפון, ויחלש מלך הנגב לפניו, ולא ישקוד עוד להלחם אתו. (שמות יד, כא) "ברוח קדים עזה כל הלילה", כלומר שוקדת לסער כל הלילה בכחה בלי הפסק. (תהלים ט, כ) "קומה ה' אל יעוז אנוש". כלומר למה יאריכו הרשעים להתגבר דורות רבים? נא קומה ה' לעשות בהם משפט, ואז ידעו גויים אנוש המה סלה, כאשר תפסק כוחם. ולפי שעם ה' ב"ה הכח והגבורה והעוז הבלתי בעל תכלית, והוא ב"ה שוקד על דבריו, ואין הפסק לפניו חלילה, וכל מה שגוזר עליו במשפט החכמה כן יקום וכן יהיה לעולם ועד, לכך הושאל תאר זה על ה' ב"ה, ואמר (תהלים כד, ח) "ה' עזוז וגיבור, ה' גיבור מלחמה". כלומר ה' עזוז מאריך ושוקד לעולמי עד בכחו, וכן הוא גיבור להלחם עם צריו, וכן (תהלים קמה, ו) "ועזוז נוראותיך יאמרו", כלומר אורך ושקידת נוראותיך בכח בלי הפסק. וכן (תהלים פט, יד) "לך זרוע עם גבורה תעוז ידך תרום ימינך", כלומר עמך הכח והגבורה, וידך תעוז לעולם ותשקוד על גבורתה ולא תחדל, ועוד רבים כאלה. ולפי שלשון עז נופל על מי שמשתמש בכח מכחותיו בלי הפסק ושוקד על עניינו, לכן שנה יהודה בן תימא בחכמתו "הוי עז כנמר". כי הנמר הוא עז, ואין כן שאר החיות שעושים מעשה גבורתם לפי שעה ופוסקים. אבל הנמר לבדו הושם בטבעו שיהיה שוקד על עניינו לא יחדל, או יהרוג או ייהרג, על כל פנים לא יפסוק וזהו ה"עזות". וזה מפורש בכתבי הקדש בנבואת ירמיה (ה, ו) "על כן היכם אריה מיער, זאב ערבות ישדדם, נמר שוקד על עריהם, כל היוצא מהנה יטרף". מפורש הדבר שאצל אריה נכתבה ההכאה, כי הוא הגיבור המכה ולא ישוב מפני כל; ואצל הזאב נכתבה השדידה; ואצל הנמר נכתבה השקידה, כי הוא ישקוד בענייניו. ולכן יום ולילה שוקד על עריהם, וכל היוצא יטרף, וזהו העזות. וכן כתוב בנבואת (הושע יג, ז) "ואהי להם כמו שחל, כנמר על דרך אשור". כלומר כנמר השוקד תמיד ולא יחדל, כן אשור ואצפה על דרך. ושם פירש רש"י "כל אשור שבמקרא דגש וזה רפה שאינו שם מקום אלא אארוב ואשקוד", ויפה פירש. ולכן תאר יהודה בן תימא את הנמר בתאר "עז". וכבר אמרנו כי לשון עז נופל על שקידת כל כח וכח, על כן תמצא על השוקד להתגבר לשון עז, וכמו (שופטים ו, ב) "ותעז יד מדין על ישראל", (שופטים ג, י) "ותעז ידו על כושן", כולם על השקידה בכח וגבורה. וכן השוקד לכעוס ואינו חדל עד שהשלים עניינו, נופל עליו לשון "עז". כמו (בראשית מט, ז) "ארור אפם כי עז" כלומר אינו חדל עד שימלאו רצונם. השוקד לבטוח תמיד נופל עליו לשון "עז", כמו (משלי יד, כו) "ביראת ה' מבטח עז", כלומר הירא את ה' ובוטח בו, הוא מבטח עז שאינו פוסק, וכן בכל דבר ודבר. ומשום הכי תני רישא "הוי עז כנמר", כלפי ששנה כל אהבה וכו', כל מחלוקת וכו', כל המזכה וכו', ששלושתן תלויין במדת העזות, יש דרך לטובה ויש דרך לרעה. אהבה שאינה תלויה בדבר היינו עז לטובה, אהבה שתלויה בדבר עז לרעה. מחלוקת לשם שמים עז לטובה, שלא לשם שמים עז לרעה. מזכה את הרבים עז לטובה, מחטיא את הרבים עז לרעה.

והכי פירושם: [א] "אהבה שאינה תלויה בדבר", האוהב שוקד באהבתו, ואינו מניחה אפילו נוטלין את נפשו וכדפירשתי לעיל. ומי שאוהב את המקום ב"ה ואת בני אדם אהבה שאינה תלויה בדבר, הרי זה חסיד גמור, כי כן רצון אביו שבשמים, וכמו שנאמר בשירי קדש (שה"ש ח, ו) "כי עזה כמות אהבה", מפורש שהאהבה עזה. וכדמפרש (שה"ש ח, ז) "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו". שמענו שהאהבה שוקדת ואינה בטלה, והמשילה למות שאינו בטל. ואם יתן איש את כל הון בביתו כופר נפשו לא יוכל לבטל המות כשיקרב עת פקודתו. וכן [לרעה] האוהב באהבה שתלויה בדבר, כאהבת אמנון ותמר שוקד על באהבתו כל זמן שלא בטל דבר, כמו שתראה ממעשה אמנון עצמו, שכל זמן שלא מילא רצונו היה שוקד על אהבתו, וזהו עז לרעה לעבור על רצון אביו שבשמים.

[ב] מחלוקת שהיא לשם שמים, החולק שוקד על דעתו, והרי זה עזות, שהרי חבריו חולקין עליו בטענות וראיות, והוא שוקד על דבריו ואינו מבטל דעתו, כמו שמאי והלל, כל אחד העיז וקיים דעתו בכח הראיות והטענות שהיו בידם. ולולא שהכריעו חכמים ביניהן ע"פ השמועה, היו שוקדים לעולם על דבריהם ועל דעתם עד שינצח האחד את השני. והעזות הזה הוא לשם שמים, כי כן רצונו של הקדוש ב"ה שילחם החכם בעד האמת כמו בעד נפשו, כי ה' אמת ותורתו אמת, ומחלוקת החכמים אמת, להעמיד עצמו ואת חברו על האמת, וכדפירשתי במקומו. ומחלוקת שאינה לשם שמים כמחלוקת קרח ועדתו, שוקד ג"כ על דעתו, והרי זה עזות לרעה, וזהו "עז פנים" ששנינו אחר כך "הוא היה אומר עז פנים לגיהנם" ושם אפרש בעז"ה.

ביאור "עזות פנים" [ג] המזכה את הרבים, והוא המלמד ללצים ולכסילים תורה ומוכיחן בדברים קשים להחזירן למוטב, הרי צריך עזות גדולה לעשות כן, לשקוד ולעמוד על דעתו ולסבול תלאות הרבה, (מליצה ע"פ דברים א, יב) "טרחם משאם וריבם". ואעפ"כ לא יחדל עד שימלא רצונו שהחזירם למוטב והביאם אל האמת. וכדקתני (אבות, ה) "משה זכה וזכה את הרבים". ראה כמה שקד על עניינו, אע"פ שסבל הרבה, וכמ"ש (דברים א, יב) "איכה אשא לבדי טרחכם משאכם וריבכם" וגו', ונאמר (דברים ט, כד) "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם". ועם כל זה לא מנע ולא חדל ממה שכיון וממה שבקש עד שזיכה את הרבים. ואין עזות גדולה מזו ושקידה בלי שיעור. וראיתי לרבינו יונה ז"ל שפירש "הוי עז כנמר להוכיח עוברי עבירה". וזה המובחר שבפירושים שנתפרשו על "הוי עז כנמר" שראיתי, כי לתוכחת צריך עזות כמו לענין המחלוקת, והן קרובים זה לזה. אלא שלזכות את הרבים צריכה עזוז יתירה מפני התלאות והצער שמצערים אותו. ו[לרעה] המחטיא את הרבים, והוא החולק על האמת ומסית ומדיח אחרים מן האמת, והרי צריך להעיז פניו, לשקוד על דעתו נגד דעת חבריו שמבקש להחטיא, כי בלי ספק טוענים בתחילה כנגדו "איך תדבר כדברים האלה? זכור זה וזה", והוא צריך להעיז נגד דעתם ונגד דעת עצמו, והיינו "עז פנים", וכדפרישית לענין מחלוקת שלא לשם שמים, וכדקתני (אבות, ה) "ירבעם חטא והחטיא את הרבים". ראה בספורי ירבעם כמה שקד על חטאותיו ועל דעותיו, ואיך העיז פניו לדברי הנביא שנבא עליו בבית אל, גם אחר שראה המופת עמד על דעתו (מל"א יג, ג-ה) . וגם על זה נאמר (משלי כא, כט) "העז [ה' מנוקדת צירי] איש רשע בפניו". ועל החכם המעיז במשפטי החכמה כתיב (קהלת ז, יט) "החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר". הפסוק הזה בארנו בספר "גן נעול". ועתה נאמר שרומז ג"כ על עזות החכמה, כי החכם החפץ לזכות את הרבים, שיסורו אל משמעתו וישמעו מצותיו, אע"פ שבתחילה ימאנו ויחרפוהו וילעגו עליו, תעוז לו חכמתו יותר ממה שתעוז שלטנות ידועות לעשרה שליטים שהיו בעיר להכריח את העם למשמעתם. כי החכם עז בחכמה, ושוקד תמיד על עניינו, לא יפול לבו לדברי העם, ולא יחדל לדבר ולהוכיח, עד שימלא רצון חכמתו. וזהו עזות לעשות רצון אביו שבשמים.

קל כנשר, הוא לענין מחשבות רוממות "וקל כנשר". לענין המדות התלויות בשכל בבינה ודעת קתני לה, שתהיה קל לעוף כנשר, כי הנשר מגביה עצמו מעלה מעלה, כדכתיב (משלי כג, ה) "עשה יעשה לו כנפים, כנשר יעוף השמים". וככה צריך האדם להיות קל במחשבותיו לחשוב ביראת ה' ובחכמה שהן דברים עליונים. והכי נמי תנן לעיל (אבות, ג) "רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש", ופרישית דלענין תורה וחכמה קתני לה, וכדכתיב (קהלת ב, יד) "החכם עיניו בראשו". והיינו קל לראש, שיקל עליו לשוטט במחשבתו בדברים עליונים. לא כמדת הסכלים והכסילים ההולכים בחשך (ע"פ קהלת ב, יד) , וכשמדברים עמהם ביראת ה' ובחכמה לא ידעו ולא יבינו, כי לא הרגילו שכלם ובינתם לעוף בהם למעלה ולהשיג העניינים העליונים היקרים. והכי נמי "קל כנשר" דתני יהודה בן תימא לענין התורה ומחשבת יראת ה' מתנייא. וראיה לפירוש זה שהרי מי שרגיל שתשוטטנה מחשבותיו בקלות בענייני זמה ותענוגים קרי לה "קלות ראש", וכדתנן (אבות, ג) "ר' עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה", ובתר מלתא דר' ישמעאל [שאמר "הוי קל לראש"] היא שנויה. וכמו שקלות ראש והיינו הרגל המחשבה בדברי הבל מרגילין לערוה, הכי נמי קל לראש ורגיל במחשבת תורה ויראה מרגילין לקדושה ולחכמה. וכיון ד"קל כנשר" היינו לענין מחשבת אמת ביראה ובחכמה, נקט לה כלפי מה ששנה למעלה בדברים שבתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה "עין טובה", וכדפרישית שהוא המקבל בעין טובה שמועות החכמים ואין צריך לומר מצות ה' ב"ה. והוא האיש הירא את ה' ומחשבות לבו רק למעלה בשמים, כדרך (משלי טו, כד) "ארח חיים למעלה למשכיל", כמו הנשר שכל התעופפותו למעלה. אבל "עין רעה" המהרהר רע ונשען על בינתו ועל תחבולותיו, אינו חושב מחשבות רוממות אלא מחשבותיו בקלות ראש, וכמו שהיה בבלעם הרשע. והמשיל הקלות לנשר, כלשון הכתוב אצל יהונתן ושאול (שמו"ב א, כג) "מנשרים קלו מאריות גברו". כי הנשר קל לעוף למעלה יותר מכל העופות, כדכתיב (איוב לט, כז) "אם על פיך יגביה נשר", ופירש ראב"ע ז"ל אין עוף שיגבה יותר ממנו [עכ"ל]. ודע שכשהאדם משוטט במחשבותיו ביראת ה' ובחכמה, אז זוכה לתקן נפשו, ולהנהיג כל כח וכח כפי החכמה. מה שאין כן אם לא הבין ביראת ה' ובחכמה קשה עליו העשייה וכדפירשתי במשנתו של אנטיגנוס (אבות, א) . דמשום הכי תני שמעון הצדיק ברישא על התורה, והדר על העבודה. ויפה נמשל ענין זה לנשר, כי כתוב (דברים לב, יא) "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו" וגו'. כן השכל והבינה כשיכולים לעוף השמים ביראת ה' ובתבונה ודעת, אז נושאים על אברתם כל הקן כולו, והם הכחות כולם שמתנהגים אז ביראת ה' וחכמה. וכדפרישית בספר "גן נעול", שאם אין השכל והבינה חושבים ביראת ה' ואמת, אז הם עבדים ומשרתים לכחות יצר הרע, לעשות תחבולות ומרמות להשלים הרעות. וכדפרישית לעיל, דבעל "עין רעה" משחית נפשו ודאי, וכמו שמצאנו בבלעם הרשע שהשתמש בשכלו ובבינתו לעשות תועבותיו. וכן כשהאדם חושב מחשבות אמת ומבין ביראת ה' אז יבטח וישען בה' ולא יירא מכל רע, גם יוכל לכלכל כל כחות נפשו במשפט ולהשביעם בחכמתו. אבל כשחושב בקלות ראש, אינו הולך בטח, וגם אין נפשו שבעה לעולם, כדכתיב (עיין משלי כז, כ) "שאול ואבדון לא תשבענה ועיני אדם לא תשבענה". ואצל הנשר כתוב בספר איוב (לט, כז-כח) "אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו. סלע ישכון ויתלונן, על שן סלע ומצודה". כלומר מגביה עצמו למאד, ושוכן על סלע ובמצודה להנצל מכל חץ [של אדם] ודריסה [מחית טרף]. וכן האדם המגביה מעלותיו בשמים לא יירא מכל רע, שעליו נאמר (ישעיה לג, טז) "הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו", כדרך (תהלים יח, ב) "ה' סלעי ומצודתי", ועוד כתוב (איוב לט, כט, כהמשך לפסוק הנ"ל "אם על פיך יגביה נשר") "משם חפר אוכל, למרחוק עיניו יביטו". פירוש כשהנשר על שן סלע, משם יביט למרחוק למצוא החללים למאכלו ולמאכל אפרוחיו. וכן האדם כששוכן מרומים ימצא לחמו, כדכתיב גביה (ישעיה לג, טז) "לחמו ניתן, מימיו נאמנים". הא למדת שהמשל דומה לנמשל בכל ענייניו. גם השכל והבינה מתוספים באדם מעת לעת, ויותר יזקן יגדלו [אצלו] השכל והבינה, וכדתנן (אבות, ה) "בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה", ותנן (סוף קנים) "זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן (נתוספת) [מתישבת] עליהן", וכחות הגוף להיפך שכל זמן שמזקינין יחסרו, ואצל הנשר נאמר (תהלים קג, ה) "תתחדש כנשר נעוריכי", ופירש ראב"ע ז"ל "הנשר, כל מה שיגדל ויבא בימים תגדל עוצמתו" [עכ"ל] ולהכי המשיל כחות השכל והבינה לנשר.

מהירות האדם בפעולותיו למען ה' "ורץ כצבי". לענין המדות והמעשים התלויים ברוח האדם קתני לה, שתהיה ממהר לרוץ לעשות רצון אביך שבשמים כאחד הצבאים למהר, וכדתנן לעיל (אבות, ד) "בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה", והתם פרישית לה דתני "רץ" לפי שהמרוץ היא מדת הגיבורים, כדכתיב (איוב טז, יד) "ירוץ עלי כגיבור", והכא דמה המרוצה לצבי שהוא ממהר מאד, ולענין השמחה בעבודת ה' אתמר, שיעבוד את ה' בשמחה. כי המרוצה והמהירות הם אותות השמחה שלבו שמח לעשות, וכאמרו (תהלים יט, ו) "ישיש כגיבור לרוץ ארח". ולפי שהגיבורים טובי לב ושמחים לעשות גבורות, הם קלי המרוץ למהר להשלים מעשיהם. והכי נמי בכל מדה ומדה טובה שמתלבשת בה רוח האדם, תמהר למלא כל הלב רוח טובה ותרוץ לעשות הדבר. וכלפי ששנה במדות טובות "רוח נמוכה", קמ"ל דלעשות רצון אביו שבשמים טוב שימהר רוח האדם לפעול פעולתו. על דרך משל, כשרואה עני ואביון ותתעורר בנפשו מדת הרחמים, תמהר רוחו לחשוב מחשבת רחמים וחנינה ותמלא כל הלב, ויגזור על המעשה למהר לעשותו ואז ירוץ לעשות, כמו שנאמר (בראשית יח, ב עיי"ש פי' ספורנו) "וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם" וגו'. ללמד שכאשר ראם התעורר מדת חסדו, ומיד היה לבו מלא רוח חן וחסד, והסכים לרוץ לקראתם בשמחה להביאם לביתו. והמשיל המרוצה לצבי, כי הצבי ממהר לרוץ מכל החיות, כדכתיב (דהי"א יב, ט) "וכצבאים על ההרים למהר", (שה"ש ח, יד) "ברח דודי ודמה לך לצבי". ועוד שהצבי [הוא] יפה שבחיות, וכשמו כן הוא "צבי ונחמד", (ישעיה יג, יט) "צבי ממלכות" (ישעיה כד, טז) "צבי לצדיק". וכן האדם צריך שימהר לעשות המצות בשמחה ובטוב לב, וכל רואה יכיר וידע כי הוא מיראי ה' העובדים בשמחה. וכן לענין גמילת חסדים, וכדתנן (אבות, א) "ויהיו עניים בני ביתך", ותנן (אבות, א) "והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות", והכי נמי (אבות, ג) שנה ר' ישמעאל "ונוח לתשחורת". ו"נוח" היינו רצוי וממהר לעבוד בשמחה, מלשון ו"נוח לכעוס" דתנן לעיל (אבות, ה) , שהוא הממהר לכעוס, והיינו רץ כצבי דהכא. וכן (אבות, ג) "והוי מקבל את כל האדם בשמחה", נמי בכלל רץ כצבי הוא. כללו של דבר ד"רץ כצבי" לענין מדות ומעשים שתלויים ברוח נשנה.

לא למהר יתר על המדה בעניני מחשבה מיהו להיות ממהר ברוח ולהסכים על ענין ומעשה ולרוץ לעשותו הסכנה קרובה, כי המכשול והטעות מצויים באדם, וסבור שמסכים לדבר מצוה ועושה עבירה. וכההיא דתנן (אבות, ב) "אל תרצה את חברך בשעת כעסו ואל תנחמהו" וכו', והוא הדין בכל דבר אפשר שחושב לעשות מצוה ועושה עבירה. וזה גורם המהירות שנבהל להסכים שלא כמשפט ושלא כהלכה. ואולם דבר זה תלוי בתלמוד ובבינת הלב, ומשנתנו ב"חכם לב" קא מיירי. ומשום הכי תני תחלה "קל כנשר", שהוא החכם והנבון שמחשבותיו במרומים ולבו מלא חכמה ותבונה. ויודע בכל דבר [מה] משפט ההלכה ועת הנכון לעשות. ולפי שהוא קל כנשר בשכל ובבינת הלב יוכל לרוץ כצבי למהר לעשות עבודה וגמילת חסדים ולא יכשל במרוצתו, וכמו שאמר שלמה בחכמתו (קהלת ח, ה) "שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועת ומשפט ידע לב חכם" וכדפרישית להאי קרא לעיל. שמי ששומר מצות ה' לא יקרנו רע. ואם תראה עושי מצות נכשלים, דע שלא עשו המצוה בעיתה וכהלכתה, שאין בהם לב חכם, שלא עסקו בתלמוד תורה ש"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין מ:) . כי עת למצוה ומשפט ההלכה ידע לב חכם, וכמו שהמשלנו על זה משלים במשנתו של רשב"א [ר' שמעון בן אלעזר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו וכו', אבות, ד]. וכיון שהחכם בעל עין טובה יוכל לרוץ ולבטוח שיעשה הכל כהוגן, יפה שנה "קל כנשר ורץ כצבי".

ודבר זה מפורש ברינת דוד המלך ע"ה שאמר (תהלים קיט, לב) "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי". כמה נעימה המליצה הקדושה הזאת. המשיל המצות לדרכים, וכן כתוב בתורה (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו", (שמות יח, כ) "והודעת הם את הדרך אשר ילכו בה". לפי שבכל ענין יש דרך ישר ודרך עקלקל במציאות. והן הן גופי חכמה, וכדפירשתי על נכון (אבות, ג) במשנת ר"א בן חסמא. ויש הולך בדרך, ויש רץ. וכשהדרך צר ויש בו אבני נגף, המרוצה מסוכנת כי המכשלה קרובה ומצויה. אבל כשהדרך רחבה נוח לרוץ עליה. וכן בדרכי המצות, פעמים הדרך צר שאינו מבין ויודע עיקר המצוה עתה והלכתה ומשפטה, ואם ירוץ וימהר לעשותה יוכל להכשל. ופעמים הדרך רחבה כשמבין ויודע משפטה והלכתה על נכון, אז ירוץ ולא יכשל. והמצר והמרחב תלויין בלב. אם יש בו לב חכם כל הדרכים רחבים לפניו וכדפירשתי לעיל (קהלת ח, ה) "ועת ומשפט ידע לב חכם", ואם אין בו לב חכם הכל צר לפניו. וכבר פירשנו (אבות, ה) במשנת "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו", שתאר רחב נופל על הלב לא על הנפש. ויש רחב לטובה ויש רחב לרעה. "לטובה" היינו כשלבו רחב כמו אוצר רחב ידים מלא סגולות, כן לבו רחב מלא חכמה תבונה ודעת, כדרך (מל"א ה, ט) "ורחב לב כחול אשר על שפת הים" הנכתב אצל שלמה. ואמרנו שכל "רחב" הנכתב סתם לטובה, ולכן (תהלים קיט, לב) "כי תרחיב לבי" הנזכר סתם עניינו לטובה שיהיה לבו רחב ומלא חכמה ותבונה, והיינו לב חכם שהוא מתת אלהים, וכדפירשתי בכמה דוכתי. ויפה אמר "דרך מצותיך ארוץ". כלומר רבון כל העולמים אתה יודע שאני מבקש לרוץ כצבי לעשות רצונך, רק אם תחנני ותרחיב לבי לתת לי לב חכם ונבון, כי אז לא אכשל במרוצתי. אבל כל זמן שאין בי לב חכם רחב בחכמה ובתבונה, אי אפשר לי לרוץ פן אכשל ח"ו. והיינו הך דיהודה בן תימא דתני ברישא "קל כנשר" והדר "רץ כצבי". וכן לעיל תני ברישא "עין טובה", והדר "רוח נמוכה", והבן.

מדוע נמשלה הגבורה לאריה "וגיבור כארי". לענין החמדות והתאוות והמעשים התלויים בנפש קתני לה. כלפי ששנה במדות טובות "נפש שפלה", וכדפירשתי לעיל שזכה לדכאות תגבורת יצרו ולכבוש חמדתו ותאותו, עד שנעשית נפשו מסתפקת במעט כנפש אחד השפלים, ולעשות כן צריך [האדם] גבורה גדולה, כי יצרו של אדם מתגבר עליו תמיד, וכדאמרינן (סוכה נב.) שיש לו ז' שמות, רע, אבן, טמא, צפוני וכיוצא, וכדתנן לעיל (אבות, ד) "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" על דרך משל שכובש רוח זנונים שבקרבו, שכובש רוח הנקימה ורוח הגאוה, וכן כל התאוות הפנימיות ממיתם ומדכאם שלא יפעלו מאומה. וכדאמרינן (תהלים קט, כב) "ולבי חלל בקרבי", שעמד דוד על יצה"ר שלו ושחטו והרגו (ב"ב יז.) , וזה משל שהמית נפשו המתאוה ונעשתה שפלה, [כי] לא תחמוד ולא תתאוה לשום דבר רק כאשר תורנה חכמת לבה. ומשום הכי תני "גיבור כארי", וכדפירשתי לעיל שהארי גיבור מכל החיות, וכל החיות לא יעמדו לפניו. וכן האדם צריך שיתגבר על כל כחותיו שלא תעמודנה לפני גבורותיו לעשות רצון אביו שבשמים. ולפי שגבורת הארי להמית ולטרוף טרף, כדרך (תהלים כב, יד) "אריה טורף ושואג", ונאמר (עמוס ג, ח) "אריה שאג מי לא יירא?", כן צריך האדם להמית תאוותיו וחמדותיו ולהרים קול עליהן ביראת ה', (דברים ה, יט) "קול גדול ולא יסף". ואז יחרדו וייראו מפניו כל חמדותיו ותאוותיו, כמו שיראים מקול אריה, ומי שיעמוד ולא ינוס, יטרוף [אותו] וימית [אותו] בגבורתו. וכדכתיב אצל שאול ויהונתן (שמו"ב א, כג) "ומאריות גברו", שהיו צדיקים גמורים שלא מצאנו בהם שחטאו בתאוה בעריות ובשטיפת החמדות, אבל היו גיבורי כח ועמדו על נפשם. כי תורת ה' היתה בקרבם, והיו בעלי מחשבות טובות ביראת ה' כל היום. ועל כן אמר תחילה (שמו"ב א, כג) "מנשרים קלו", וכדפירשתי לעיל.

"לעשות רצון אביך שבשמים". כלומר ארבעת המדות ששניתי כולן טובות כשאתה תשתמש בהן לעשות רצון אביך שבשמים, הן בתורה הן בעבודה הן בגמילת חסדים, וכדפירשתי בכל חלוקה וחלוקה. ואם ישתמש בהן לעבור על רצונו [של ה'] חלילה, אין רעות גדולות מהן. ה"עזות" לרעה, הוא השוקד על מעשה העבירות, ואינו שב בתשובה, וכדבעינן למימר. "קל" לרעה, הא תנן (אבות, ג) "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". "רץ" לרעה כבר כתיב עליהם (משלי א, טז) "כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם", וכתיב (ירמיה כג, י) "ותהי מרוצתם רעה, וגבורתם לא כן". "גיבור" לרעה כדכתיב (בראשית י, ט) "הוא היה גיבור ציד לפני ה'", וכדברי קדמונינו ז"ל ["נמרוד, יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו", ספרא, בחוקותי, ב']. וכתיב (ישעיה ה, כב) "הוי גיבורים לשתות יין" וגו', וכתיב (ירמיה כג, י) "וגבורתם לא כן", כך נראה בעיני.

"הוא היה אומר". לפי ששנה ברישא "קל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי לעשות רצון אבינו שבשמים", לא איצטריך למיתני מידי מדרך הרעה, דמשנה שאינה צריכה היא. ואנא ידענא דקלות ראש מדה רעה, ורגלים ממהרות לרוץ לדבר עבירה רעה, וגיבור לחטוא ולהרשיע רעה, וכדפירשתי לעיל, והוא הדין דלא איצטריך למיתני דרך הרעה שבעזות, דאנא ידענא שהעזות לרעה היא דרך רעה, ועזות רעה שייכא בכל הדברים, וכדפירשתי שהעזות היא השקידה שהאדם שוקד על עניינו ואינו שב ממנו. ואם הוא בעל "עין רעה" ושוקד על דעותיו הרי זו מדה רעה שאין כמוה. ואם רץ לדבר עבירה ושוקד לעבור יום יום, הרי זו רעה גדולה. ואם הוא גיבור להרשיע ושוקד לעשות כן תמיד, הרי זו רעה גדולה, וכן בכל פרט ופרט. וכדכתיב (תהלים נב, ט) "יעוז בהותו", ששוקד לעשות הוות. וכן עז לאהוב כמו אמנון לתמר, ועז לשנוא כמו אבשלום לאמנון. עז בכעס וכדפירשתי לעיל, וכן בכל דבר ודבר. אבל איכא בין מדת העזות למדות הקלות [ו' בקובוץ, קל כנשר] והמרוצה והגבורה, והיינו שיש (פרט) [ענין מסוים] במדת העזות שאין בה שימוש לשם שמים כלל, מה שאין כן (אינך) [השאר] יש להשתמש בכל פרטיהן לעשות רצון אבינו שבשמים. ומה הוא הפרט הזה שאין בו טובה כלל? היא מדת "עז פנים", שהיא רעה גמורה והשחת הנפש, וכדבעינן לפרושי, ומשום הכי איצטריך למיתני הך מתניתין באפי נפשה לאגמורי לן הא מילתא.

"עז פנים לגיהנם". אע"ג דאיכא עז לטובה ועז לרעה וכדקתני לעיל, היינו "עז" [בלבד], אבל "עז פנים" לגיהנם, דלא שייך בעז פנים לעשות רצון אביך שבשמים. ואם ראית עז פנים, בידוע לך שהוא רשע וסופו לירש גיהנם. ודע כי מלת "פנים" נופל [א] על פני האדם וזה ידוע, ונופל [ב] גם על הנפש והצורה הפנימית, ובספרנו "מעין גנים" הרבינו לחקור בזה. ושם אמרנו כמו ש"פני האדם" הוא המקום הנכבד שבגוף שנטועים בו חמשת החושים החיצוניים שהן עיקרי המעשים ופעולת האדם כולם, כן "פני הנפש" הם חמש כחות יקרים הנטועים בנפש. ואע"פ שיש בנפש האדם כחות רבים כדפירשתי (אבות, ג) בבבא "חביב האדם שנברא בצלם", שהיא כוללת כחות כל מעשה בראשית, אלה החמש הם העיקר, והן הן מנהיגי הנפש, והן הן פני הנפש. ו (המדרש) [הדרוש] הזה רחב ידים, עמדנו עליו מתוך המליצות הנבואיות, וגלינו עניינו בספרנו "מעין גנים", ופה ארמוז בקצרה.

חמשה כחות הנפש מול חמשה חושים שבגוף חמש כחות פנימיות שזכרנו הן, כח החכמה, כח הדעת, כח הבינה, כח השכל, וכח היראה, והן לעומת חמשה החושים החיצוניים, ועל דרך שאומר לך. [א] כח החכמה לעומת חוש הטעם, [ב] כח הדעת לעומת חוש המישוש וההרגש, [ג] כח הבינה לעומת חוש השמע, [ד] כח השכל לעומת חוש הראות, [ה] וכח היראה לעומת חוש הריח, והדברים עתיקים ועמוקים, ומתבארים באר היטב עם הכללים שיסדנו בספר "גן נעול" על שרש "חכם"; ובספר "מעין גנים" על שרשי "שכל בינה ודעת ויראה". שבאלה ההבדלים עצמם שנבדלו בהן חמש הכחות הפנימיים זה מזה, ופעולת כל אחד מהם בצלם האדם, כן נבדלים חמשה החושים החיצוניים זה מזה בענייניהם ובפעולותיהן. ותמצא המשל והנמשל על דרך זה בכתבי הקודש, שבכל מקום שזכרו לשונות של טעם על דרך משל יורה על ה"חכמה". ומלת ראיה [יורה] על השכל וכן כולם. ובספר הנ"ל מבואר הכל, וזהו שכתוב (משלי יז, כד) "את פני מבין חכמה", ואין החכמה בפני [הערת המגיה: בפרצופו של] בשר, אבל היא בפני הנפש. כי החכמה לנגד עיני לבו. לפי שהוא מבין, ומחשבות בינתו משוטטות תמיד בענייני חכמה. וסוף הפסוק [הנ"ל] "ועיני כסיל בקצה ארץ", ואין עיני בשר יכולים לראות בקצה ארץ, אבל "עיני" הלב כמו "עין טובה" וכדפירשתי לעיל. וכן (משלי כז, כ) "ועיני האדם לא תשבענה" ופירשתי לעיל. וכן (שמות כ,יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". ואין היראה בפני [בפרצוף] בשר, אלא בנפש פנימה. וכן (קהלת ח, א) "חכמת אדם תאיר פניו", ואין האור בפני בשר, אלא בפני הנפש והרבה כיוצא בהן. ועל דרך זה מתפרש "עז פנים" דמתניתין, שהוא עז ושוקד בעניינו ומתגבר על נפשו, והיינו שחולק על האמת שבלבו או על שיקול דעתו. וזהו רשע גדול מאד שמקיים דברים שהן נגד שיקול דעתו ונגד שכלו ובינתו שהן פני נפשו, וכדפירשתי לעיל שחולק שלא לשם שמים אלא בגאוה ובוז. בלבו יודע שהדין עם חברו ואעפ"כ חולק עליו, וכמו שבארנו על נכון במחלוקתו של קרח. ומלבד שמעיז דעתו ושוקד על דבריו נגד דברי חברו, אלא שמעיז נגד עצמו, כיון שהוא בעצמו יודע שדבריו שקר. והיינו "עז פנים" כי פנים הוא נפש האדם, וזה הרשע עז גם בפני עצמו. מה שאין כן החולק לשם שמים אע"פ שמעיז נגד חברו, אינו מעיז נגד דעת עצמו, כיון שפיו ולבו שוין, וכאשר ידבר כן לבו מבין האמת, לא על דרך אחר. על זה אמר שלמה בחכמתו (משלי כא, כט) "העז איש רשע בפניו, וישר הוא יבין דרכו". פירוש הרשע חולק על האמת ומעיז נגד התורה והחכמים, ובלבו יודע שהבל יפצה פיהו, ושהדין עם חברו [הטוען כנגדו], אלא שברוב רשעתו מעיז גם בפניו, כלומר נגד דעת עצמו. ועוד הרשע מקיים בטענות שוא דברים שהן נגד שיקול דעת כל אדם, וכן הם נגד שיקול דעתו, כי הדעת לא תשתנה ואין חולק עליה. וכמו שהוא מעיז בזולתו, כן צריך להעיז בפני עצמו.

יש עזות לטובה ויש עזות לרעה ולהיפך ממנו איש ישר, והוא הצדיק בעל הבינה הגדולה שמבין תעלומות רבות, וכדאפרש בפרק בתרא בעז"ה, אינו חולק בשפתי שקר, אלא כל מחלוקתו לשם שמים להעמיד חבירו על האמת ולהבינו דרכו, כלומר כדי שיבין חברו דרך האמת כמו שמבין הוא עצמו. וזהו (משלי כא, כט) "וישר הוא יבין דרכו". ומלת "יבין" יוצא לשני ולשלישי כמו (נחמיה ח, ז) "והלוים מבינים לעם", וכן (משלי א, ב) "להבין אמרי בינה". כלומר וישר לא לבד שאינו מעיז נגד עת עצמו חלילה, אלא שגם נגד חברו לא היה מעיז לולא שכוונתו להבין לו דרכו הטוב שילך גם הוא בדרך זה. ורישא דקרא ["העיז איש רשע" וכו'] היינו מחלוקת קרח ועדתו, וסיפא ["וישר הוא יבין" וכו'] היינו מחלוקת הלל ושמאי. הרי לך ששתיהן תלויין בעזות, חד לרעה וחד לטובה. וכמו ירבעם שהסית ישראל לעגלים, והדיחם בחלקלקות כאילו מתכוין לשם שמים, ולבו ידע כי תועבה הוא מבקש, והרי העיז בפניו. וראיה [לזה] מדברי שלמה שאמר (משלי ז, יג-טו) "והחזיקה בו ונשקה לו, העזה פניה ותאמר לו. זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי. על כן יצאתי לקראתך" וגו', כלומר הנה הזונה הזאת הנואפת תחת בעלה, כשתמצא נער חסר לב תחזיק בו ותנשקהו, ולפי שהיא יראה פן יברח וינצל, כי [הוא] ירא אלהים מעשות הרעה הגדולה הזאת, תמהר לדבר אליו בחלקלקות שהיא מכוונת לשם שמים, כי זבחה זבחי שלמים והיום שלמה נדרה שנדרה, ואין בעלה בביתו לאכול עמה, [והיא] חוששת פן יבוא בשר הקודש לידי נותר. על כן יצאה לקראתו בשמחה להביאו אל ביתה לעשות המצוה לאכול עמה זבחי שלמים. והרי לבה יודע שכוונתה לנאף, ומלבד שתסיתהו גם מעיזה נגד דעתה ומחשבת לבה. ויפה אמר "העזה פניה ותאמר לו". ועז פנים הוא איש משחית, שהוא יעיז פניו לחלוק על כל דבר, ומה תועילנו יראת ה' הנטועה בשיקול דעתו אם הוא עז פנים, חולק על פניו ועל נפשו? והוא מוכן לעבור על כל הפשעים, כי מעיז נגד יראת ה' שבנפשו. וכשעושה כן יום יום ישחית כח הבושת הנטועה בו, ותגדל העזות ותגבר על דעתו ולבסוף יהיה איש משחית כי תבטל צורת הדעת, וכדפרישית גבי תלמידיו של בלעם הרשע. וכיון שנפל בהשחת הדעת מינות ואפיקורסות, שוב לא ישוב ולא ישיג אורחות חיים.

ושפיר תני "עז פנים לגיהנם", דעז פנים הוא שם התאר, והמתואר בו הוא שהתגברה בו מדת העזות לחלוק על האמת נגד דעתו, וכבר הוא עז פנים. וכדכתיבנא בספר "גן נעול" שכל הנחת תאר מן התוארים [היא] על הנוהג במדה מן המדות שהתגברה בשיעור ידוע בלב והצטיירה בו, והלב מושל בציור זה. ודברים ברורים כתובים שם, אבל לא אכתבם פה כי יאריכו הדברים, ובמעט שכתבנו התבארו דברי משנתנו.

ביישן ובשת פנים, ההבדל ביניהם. הגדרת "פנים" "ובושת פנים לגן עדן". לא תני "ומי שאינו עז פנים לגן עדן", דהיא לאו כללא הוא, שלפעמים מעיז לעבור עבירה ואינו עז פנים, וכדפירשתי לעיל, אלא בושת פנים נוחל גן עדן, וזה להפך מעז פנים. ולהכי לא תני "וביישן לגן עדן", דההיא נמי לאו כללא הוא, ואדרבא רוב ביישנים חוטאים, וכדתנן (אבות, ב) "ולא הביישן למד", כי הבושת נטועה בכל נפשות בני אדם, וכדפירשתי (אבות, ג) גבי "המלבין פני חבירו ברבים". שהבזיון דבק בנפש, והביישן הוא הבוש ל[מען] כבוד עצמו, וחושש פן יהיה לבוז. ועל כן כשאינו מבין שמועת רבו [הוא] ירא מלשאול פן תהיה לו לכלימה, ומפני כן אינו למד. וכן בוש לעשות המצות ולעסוק בתורה שלא ילעיגו עליו הכסילים ויגיע לו קלון. וכל שכן שאינו מוכיח עוברי עבירה. וכל זה גורמת לו הבושה, שהוא חושש לכבודו שלא יבוא לידי בזיון. ומהאי טעמא תני "הוי עז כנמר", כמו שיתבאר לך ממה שפירשנו. אבל "בושת פנים" אינו חושש לכבוד עצמו, אלא בוש ב"פניו", ומלת "פנים" היא הנפש כדפירשתי לעיל. וטוב בעיניו שיקבל קלון וחרפה על מעשיו, רק שלא יגיע לו בשת בפניו, כמו יוסף הצדיק שבחר לקבל על עצמו שנאת גבירתו ושיסתכן למות ולרדת לבית הסהר ולהיות לבוז לעיני כל מצרים, שיאמרו עליו שבקש לענות אשת אדוניו, רק שלא ישמע לה לחטוא, כי אז יבוש ב"פניו". כי היה רע בעיניו לעשות התועבה הזאת, כפי חכמת לבו ושיקול דעתו. וכן בכל דבר ודבר כשהאדם בעל בושת פנים נמנע מכל דבר רע, כי "פניו" והוא חכמתו ודעתו מנגדים לרעה, וכשיעשהו יבוש ב"פניו", והוא חושש לזה. וכן כשיתקפהו יצרו ויחטא, ימלא בושת פנים וימהר לתקן [את] אשר עיוות, כי נכלם מפניו וישוב בתשובה שלמה. והיינו דאיכא בין "בושת" ל"בושת פנים". [א] "בושת" שבוש מפני בזיון וחרפה שקרהו, כמו (ירמיה ב, כו) "כבשת גנב כי ימצא", שכשנמצא יבוש לעיני המוצאים, ולולא נמצא לא היה בוש בפני עצמו על שעבר על לא תגנוב. (ירמיה כ, יח) "ויכלו בבושת ימי", שהלעיגו עליו וחרפוהו יום יום. (איוב ח, כב) "שונאיך ילבשו בושת", שימצאום רעות וכלימות, וכן כל לשון "בושה". אבל [ב] "בושת פנים", שבוש בפני עצמו. פעמים בוש לעשות עבירה, ופעמים בוש בעצמו על שעבר עבירה וממהר לשוב בתשובה, כמו (דניאל ט, ז) "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים". כלומר בדין ובצדק יסרתנו, ולנו בושת הפנים, שאנו בושין על חטאתינו ועונותינו בפנינו, ומתחרטים על העבר כיום הזה, ושבים אליך בתשובה שלמה. וכבר הודיע הקב"ה לירמיה הנביא שיקרה כן לישראל שכאשר יבואו בגלות ויקבלו כל העונשים, נוסף עליהם יהיו בבשת פנים, ויתרגזו ויתחרטו על מעשיהם, אע"פ שעתה אינן חפצים לשמוע לקול הנביא ומעיזים פניהם, שכן כתוב (ירמיה ז, יח-יט) "והסך נסכים לאלהים אחרים למען הכעיסני, האותי הם מכעיסים נאם ה'? הלא אותם! למען בושת פניהם". כלומר אני אל, ונשגב מכל מחשבת בני אדם, איני כועס ולא מתרגז, וכדכתיב (איוב לה, ו) "אם חטאת, מה תפעל בו?" וגו', אבל את עצמם הם מכעיסים במעשיהם. כי מלבד שאפרע מהם על עונותיהם, עוד יבוא זמן שיהיו כועסים ומתרגזים על מה שעשו, כי יפלו בבשת פנים ויתחרטו חרטה גדולה, וכדברי איש חמודות (דניאל ט, ז-ח) "ולנו בשת הפנים כיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלים ולכל ישראל הקרובים והרחוקים בכל הארצות אשר הדחתם שם במעלם אשר מעלו בך. ה' לנו בשת הפנים, למלכינו לשרינו ולאבותינו אשר חטאנו לך". כלומר עכשיו נתקיימה בנו מה שדברת שיהיו לנו עונותינו לבשת פנים, מה שלא עשינו בשבתנו על הארץ. וכמו שאמר לפני זה (דניאל ט, ו) "ולא שמענו אל עבדיך הנביאים" וגו'. וכן (תהלים מד, טז) "כל היום כלימתי נגדי ובשת פני כסתני", כלומר כל היום אני שומע כלימתי וחרפתי מן האומות, כמו שאמר בפסוקים שלפניו (תהלים מד, יד-טו) "תשימנו חרפה לשכנינו וגו' תשימנו משל בגויים" וגו'. ועל זה אמר (מד, טז) "כל היום כלימתי נגדי", ועוד צרה גדולה מזאת [סיפא דקרא: "ובושת פני כיסתני"] שכסתני בשת פני שגרמתי בעונותי שיהיה השם הגדול מחולל בין הגוים. ועל זה אמר (תהלים מד, יז) "מקול מחרף ומגדף". ולכן הוא בבשת פנים. וכן (עזרא ט, ז) "ובעונותינו ניתנו אנחנו מלכינו כהנינו [ביד מלכי הארצות בחרב ובשבי ובביזה] (וגו') ובבשת פנים כהיום הזה". ופירושו כמו (דניאל ט, ז) "לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים", שגם עזרא התפלל בגלות כמו דניאל. וכן (דהי"ב לב, כא) "וישב בבושת פנים לארצו" הנכתב על סנחריב, ללמדנו מלבד בושתו וכלימתו וצרתו שנפלה כל מחנהו פתאום, אלא שכאשר שב לארצו שב בבשת פנים, מתחרט על העבר ובוש מ"פניו" על גאותו וזדונו שמרד בה' ודיבר דברים נגד שיקול הדעת. וכמו שאמרו קדמוננו ז"ל (מדרש תנחומא, ויקרא, ח) שכשבא לביתו שאל לשריו במה אומה זו מצלחת שלא כמנהג? והשיבו בזכות אברהם אביהם שהעלה בנו יחידו לעולה. והשיב, א"כ הדבר אקריב שני בני עולה לה' [עכת"ד]. עכ"פ אתה למד שנפל ב"בשת פנים", והיה בוש בעצמו, וזה סימן טוב. ואתה יודע שזכה (גיטין נז:) שיצאו ממנו שני גדולי עולם שמעיה ואבטליון. לא כמו נבוכדנצר הרשע שלא נפל בבשת פנים, ועליו כתוב בתורה (דברים כח, מט-נ) "ישא ה' עליך גוי מרחוק וגו' גוי עז פנים אשר לא ישא פנים" וגו'. והיה רשע גמור ולא זכה שיצא נצר משרשיו, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין צו: "ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה, אמרו מלאכי השרת וכו' מי שהחריב את ביתך" וכו') בפסוק (ירמיה נא, ט) "רפאנו את בבל ולא (נרפאתה) [נרפתה]". ולפי שבושת פנים מדה יקרה, אמרו ז"ל (נדרים כ.) (שמות כ, יז) "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", מכאן אמרו סימן טוב באדם שהוא ביישן, שכל (מי שהוא בשת פנים) [אדם המתבייש] לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני" [עכ"ל]. [אמר המגיה: גם הרמב"ם למד פשט בסוגיא זו שלא מדובר ב"בושה" מבני אדם אחרים, אלא "בושת פנים" מפני יוצרו של האדם. וכך לשונו על המפקפקים בתורה שמסר לנו משה רבינו: "לא עמדו אבותיו על הר סיני" ("אגרת תימן", "אגרות הרמב"ם", מהד' הגר"י קאפח דף כ"ז. והעיר הרב שם למקורו בגמרא הנ"ל) . כדפרישית ד"בשת פנים" בוש בעצמו, והיינו מפני יראת ה' הנטועה בשיקול דעתו ומפני החכמה שלמד והיא אסופה בנפשו. ולכן לא במהרה הוא חוטא. ואפילו יקרה שיחטא ימהר וישוב בתשובה, ובין כך [הוא] מוכן לגן עדן. הנה פירשנו המקראות כולם שנזכר בהם בושת פנים, להודיע כי אמת וישר מה שפירשנו. ובספרי "יסודות הלשון" יתבארו בעז"ה ברחבה, ושפיר תני "ובשת פנים לגן עדן", כך נראה בעיני.

מעלת התשובה, להביא גאולה "יהי רצון". כשראה יהודה בן תימא ששורש כל המעשים טובים והצדק תלויים בבושת פנים וכדפרישית שמי שפניו מלאים בושת "לא במהרה הוא חוטא", ואם יתקפנו יצרו ויחטא ימהר לשוב בתשובה, כי בושת פניו ירגזהו ויריבהו, ומי יתן והיה לבנו ולב כל ישראל מלאים בושת פנים על כל עונותינו ועונות אבותינו שחטאנו לה' אלוהינו, כי אז היינו שבים אל ה' בתשובה שלימה והיו עונותינו נמחלים. כמו שכתוב בתורה (דברים ד, ל) "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו". ונאמר (דברים ל, א-ו) "והיה כי יבואו עליך וגו' והשבות אל לבבך בכל הגוים וגו' ושבת עד ה' אלוהיך וגו' ושב ה' אלוהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו', אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה' אלוהיך אל הארץ וגו' ומל ה' אלוהיך את לבבך" וגו'. הא למדת שקיבוץ גלויות וירושת הארץ ומילת הלבבות, רוח הקדש ונבואה וכל שאר הטובות תלויות בתשובה. שאם ישראל עושין תשובה מיד נגאלין [הערת המגיה: עיין לשון הרמב"ם, הל' תשובה, פ"ז ה"ה]. וכמו שעשו צדיקים רבים בגלות בבל כדכתיב (דניאל ט, ז) "ולנו בשת הפנים כיום הזה". וראה התנא שעל דבר זה הבטיחנו הקב"ה גם בגלות הזה, שבאחרית הימים תשיגנו בושת הפנים ושנשוב מעונינו, שכן מפורש שתי טעמים בנבואת יחזקאל. האחת בפרשת (יחזקאל כ, ד) "התשפוט אותם התשפוט בן אדם", שהוכיחם על מעשיהם הרעים שעשו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל והגלות שהבא עליהם, ושגם בגלותם ימלוך ה' עליהם (יחזקאל כ, לג) "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה", ויוציאם מן העמים ויביאם אל ארצם, ותחזור עבודת המקדש למקומה, ויהיו קרבנותיהם לריח ניחוח לפניו. ובסוף הנבואה אמר שכאשר יהיו על אדמתם יפלו בבושת פנים על כל טומאתם ופשעיהם, שנאמר (יחזקאל כ, מג-מד) "וזכרתם שם את דרכיכם ואת כל עלילותיכם אשר נטמאתם בם ונקוטותם בפניכם בכל רעותיכם אשר עשיתם. וידעתם כי אני ה' בעשותי אתכם למען שמי, לא כדרכיכם הרעים וכעלילותיכם הנשחתות בית ישראל, נאום ה' אלהים". הודיע שאז יזכרו את כל דרכיהם ועלילותיהם, ויתנו על לב כל עונותיהם ופשעיהם שחטאו ושפשעו מיום היותם לעם. ויבינו הכל, כי יתן ה' ב"ה רוחו עליהם, כדרך (דברים ל, ו) "ומל ה' אלהיך את לבבך". וזהו (ישעיה יא, ב) "רוח חכמה ובינה וגו' רוח דעת ויראת ה'". ואז (ע"פ יחזקאל כ, מג) "יקוטו בפניהם", ו"פנים" הוא הנפש כדפירשתי לעיל. ומלת "ונקוטותם" היא לשון מריבה, כמו (תהלים קלט, כא) "ובתקוממיך אתקוטט", (תהלים קיט, קנח) "ראיתי בוגדים ואתקוטטה".

והיינו "בושת פנים" שהאדם מתבייש בנפשו ורב עם עצמו על עוונותיו, וכדאמרינן בגמרא (ברכות ז.) "טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות". לפי ש"מרדות" היא "בושת פנים", והכי נמי אמרינן (ברכות יב:) "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עונותיו", לפי שנפל בבושת פנים. הא למדת שכשיבנה בית המקדש במהרה בימינו אז יהיו כל עם ה' בבושת פנים, ומאז והלאה לא יזכרו עונותיהם עוד, ויטהרו מכל טומאתם. והפעם השניה הבטיח ה' על זה בפרשה (יחזקאל לו, טז) "בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם". שם הוכיחם שטמאו את הארץ בגלוליהם, ושעל כן הלכו בגלות, ושגם בגלותם חללו שמו הגדול ית', ושהקב"ה חמל על שם קדשו המחולל בגוים, (יחזקאל לו, כב-כז) ועל כן יוציאם מן הגלות ויביאם אל אדמתם, ויזרוק עליהם מים טהורים לטהרם מכל טומאותיהם ומכל גלוליהם, ושיתן בקרבם לב חדש ורוח חדשה, ואת רוח קדשו יתן בקרבם. ובסוף הדברים אמר שכאשר יהיו על אדמתם ונפשם מלאה רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת, אז יפלו בבושת פנים על כל עונותיהם ופשעיהם, שנאמר (יחזקאל לו, לא-לב) "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים ונקטתם בפניכם על עונותיכם ועל תועבותיכם. לא למענכם אני עושה נאום ה' אלהים. יוודע לכם בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל". הא למדת שאחר קבוץ גליות ושוב השכינה למקומה אז יפלו בבושת פנים, ויריבו בנפשם ויתביישו על כל החטאים והעונות שחטאו ושעוו עד היום ההוא. ולכן חתם דבריו "בושו והכלמו בית ישראל מדרכיכם". כלומר ראוי לכם גם עתה ובכל דור ודור להתבייש ולהכלם מדרכיכם. והיינו "בושת פנים" לא "בושה" וכלימה מפני בזיון ועלבון.

והפרשיות הללו [הנ"ל] מדברות על הגאולה העתידה כמפורש. ועוד במקום אחר ניבא על גלות בבל, שגם שם יפלו מקצתן בבושת פנים. בפרשת (יחזקאל ו,ב) "בן אדם שים פניך אל הרי ישראל", ניבא על פורעניות ישראל הגדולה ושילכו בגולה. וניבא שבהיותן בגלות מקצת פליטיהם יפלו בבושת פנים, שנאמר (יחזקאל ו, ט) "וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו שם, אשר נשברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי, ואת עיניהם הזונות אחרי גלוליהם. ונקטו בפניהם אל הרעות אשר עשו לכל תועבותיהם". כדרך (דברים ד, כט) "ובקשתם משם את ה' אלוהיך ומצאת". וכדרך (ויקרא כו, מא) "או אז יכנע לבבם הערל". וכאשר יכנע לבבם ויבקשו את ה' אלוהיהם בכל לב ונפש וימצאו רוח דעת ויראת ה', אז ינקטו בפניהם אל הרעות אשר עשו ויפלו בבושת פנים וכדפירשתי לעיל. וכמו שמצינו בתפלת דניאל (ט, ז) ועזרא (ט, ו) ובארנוהו למעלה.

רחוק הדבר שכל ישראל יחזרו בתשובה שלימה ולפי שהמדה היקרה הזאת לא ישיגו כל ישראל באמת ובתמים עד ביאת משיחנו במהרה בימינו ויבנה בית המקדש ותשוב השכינה למקומה וישפוך ה' רוחו על כל בשר, וצאת ישראל מגלותם הוא למען שמו הגדול ב"ה לא בזכותם, וכדכתיב (יחזקאל לו, כב) "לא למענכם אני עושה בית ישראל" וגו' וכתיב (יחזקאל לו, לב) "לא למענכם אני עושה נאום ה' אלהים, [יוודע לכם, בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל]". וכתיב (יחזקאל כ, מד) "בעשותי אתכם למען שמי לא כדרכיכם הרעים". הא למדת שגאולת ישראל [תלויה] ברצונו של הקב"ה הוא, לא בזכות ישראל. וכדאמרינן (תנחומא, בחוקותי, ג) "בין עושין תשובה בין שאין עושין תשובה, הן נגאלין", כדכתיב (דניאל ז, כב) "וזמנא מטא ומלכותא החסינו קדישין". ואפילו למאן דאמר (סנהדרין צז:) "אם עושין תשובה נגאלין, ואם לאו אין נגאלין", אין זה תשובה גמורה לכל ישראל. שזה אי אפשר שישובו כולם בגלות בטומאתם, אלא מקצתם הצדיקים והחסידים וישרי לב שביניהן, וכדמוכח מקראי טובא. ועיקר התשובה על כל פרט ופרט ומרדות הלב לא ישיגו אלא לאחר שיבנה בית המקדש, ויהיה לבם לב חדש ורוח חדשה ומלא רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. והיינו "בושת פנים" על כל מה שחטאו ושעוו. על כן שנה בן תימא בחכמתו "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו שתבנה עירך במהרה בימינו", כאומר רואה אני שלא יזכו עמך ישראל כולם למדת "בושת פנים" עד שתהיה עיר ה' בנויה ומקדש ה' בתוכה; וגאולתם ובנין העיר תלויה ברצונך הטוב. אנא ה' יהי נא רצונך שתבנה העיר במהרה בימינו, ואל תאחר גאולתנו ופדיון נפשנו, ועוד אפרש בסמוך.

כל עוד לא הבין האדם בלימוד תורה, איננו יודע בבירור ממה ישוב בתשובה "ותן חלקנו בתורתך". כבר פרישית דבעל בושת פנים שב בתשובה גמורה, לפי שמרדות בלבו, ומתבייש על עונותיו. ובכלל זה [אמר המגיה: עיין "שערי תשובה" לרבנו יונה, שער הראשון, שמשם העתיק הרב המחבר דבריו אלו] ההכנעה והחרטה והיגון והבושה והצער וחשבון הנפש, שהן כולם פרטי התשובה הגמורה ועזיבת החטאים. אלא שאפשר שאינו עומד על מספר עונותיו ופשעיו מבלי דעת ותבונה. [אמר המגיה: מקור לדברים להלן, ברמב"ם, הל' תשובה, פ"ז ה"ג] שהמון בני אדם חושבים כי ע"ז ג"ע וש"ד וכיוצא מן המעשים הרעים הן הן הדברים שהאדם צריך לשוב עליהן בתשובה, אבל הגאוה והכעס והקנאה וכיוצא שאינן מפורשים, ואין רעתם מבורר להם אינן צריכין לשוב עליהן. וכן כל הדברים התלויין במחשבת הלב בהרהור השכל והבינה שהן מחשבות און, לא יכיר השחתתן ורעותן. ועל קצת ממעשיו ידמה בלבו שהיו "צדקות", ובאמת היו עונות וכדפירשתי (אבות, ד) במשנתו של ר"א הקפר ["הקנאה, התאוה והכבוד"], ועוד דברים רבים מאד לא יכילום מגילות רבות, וכדפירשתי בספר "גן נעול" כשדברנו איך מצות התורה מתחלפות כפי מעלות הנפשות. ועל כן מלבד כניעת הלב הערל ונפלו [של השב בתשובה] בבושת פנים, עוד צריך לרוח אלהים בחכמה ובדעת שיבין חטאיו ועונותיו כולם, ושיתבייש על כולם וישוב מכולם, וכדפירשתי לעיל שלעתיד לבוא יתן הקב"ה בקרב ישראל לב חדש ורוח חדשה וישפוך רוחו עליהם. וע"י כן יספיק בידם שישיגו בושת פנים בכל הפרטים וישובו בתשובה גמורה. ולפי שהרבה מן הרשעים הגמורים לא יזכו לטובה הגדולה הזאת לעתיד לבא, וכדכתיב באותה הפרשה עצמה (יחזקאל כ, לח) "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" וגו', משום הכי אחר שהתפלל בן תימא על בנין העיר והמקדש, חזר והתפלל [א] שיתן חלקנו בתורה בעוה"ב בתוך האנשים הנכתבים לחיים, שיזכו לרוח אלהים לשוב בתשובה שלימה, ולא יהיה חלקנו עם המורדים והפושעים חלילה, [אלו] שלא יזכו לבושת פנים גם בעת ההיא. או כפשוטו [ב] שיתן חלקנו בתורה בעוה"ז כדי שנזכה להיות עם השמחים בבנין העיר לעתיד לבוא לשוב עמהם בתשובה שלימה. וכדרך שהתפלל דוד מלך ישראל (תהלים קו, ג) "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת", והיינו צדיקים שחלקם בתורה והם שומרי משפט ועושי צדקה. והתפלל שיהיה בחלקם לעוה"ב שנאמר (תהלים קו, ד-ה) "זכרני ה' ברצון עמך, פקדני בישועתך. לראות בטובת בחיריך, לשמוח בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך". והיינו הך דיהודה בן תימא. והדר מפרש (תהלים קו, ו-ז) "חטאנו עם אבותינו העוינו הרשענו. אבותינו במצרים לא השכילו" וגו'. פירוש עד היום הזה לא שבנו בתשובה שלמה. כי חטאנו במצרים ובמדבר ובארץ ישראל, כמו שזכר במזמור (תהלים פרק קו) כל חטאות ישראל, וכדרך שהזכירם יחזקאל הנביא (פרק כ') כדפירשתי לעיל, וחתם המזמור (תהלים קו, מז-מח) "הושיענו ה' אלוהינו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קדשך להשתבח בתהלתך. ברוך ה' אלוהי ישראל מן העולם ועד העולם" וגו'. כלומר רואה אני בנבואה שלא תהיה תשובתנו וצדקתנו שלמה עד שתקבצנו ברחמיך הרבים אל עיר קדשך, וזהו לעולם הבא, ועל כן אמר "מן העולם ועד העולם". ובעבור כן התפללתי (תהלים קו, ד-ה) "זכרני ה' ברצון עמך וגו' להתהלל עם נחלתך". כי בעת ההיא נשוב אליך בלב שלם ובבושת פנינו, ואז נהיה נושעים תשועת עולמים.

וכן שייכת תפלה זו (אכולה) [על כל ה]מתניתין ששנה בן תימא, לפי שאמר "הוי עז כנמר", והעזות מדה כוללת לכל מצות התורה וכדפירשתי לעיל. וכן "קל כנשר" כולל כל המחשבות בבינה ובהשכל בחכמה ובדעת וכדפירשתי. וכן "רץ כצבי" כולל המעשים והמדות שברוח האדם וכדפירשתי. וכן "גיבור כארי" כולל כל המעשים והתאוות שבנפש. והכל "לעשות רצון אביך שבשמים". ומינה תשמע שהמדות הללו בעצמן אפשר שישתמש בהן האדם לעבור על רצון קונו, וכדפירשתי לעיל, ושגיאות מי יבין. שכמה קשה על האדם לשקול כל מחשבה ומחשבה שבלבו, וכל מעלות רוחו, וכל כחות נפשו, הכל בפלס ומאזני משפט החכמה שלא יעשה קטנה או גדולה אלא כרצון אבינו שבשמים. פעמים רבות יצרו מטעהו והופך טוב לרע ורע לטוב, והוא חושב שכדין הוא עושה, ואינו אלא מתגרת יצר נסתר. ועוד מי יורה ומי יבין כדין וכמשפט בכל הדברים שבמחשבה ושבמעשה, ואין קץ לפרטיהן, וכמו שפירשנו במקומות רבות שהן כל פרטי צדק ומשפט ומישרים, ועליהן אמר שלמה, (משלי ב, ט-י) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים כל מעגל טוב. כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם". ומי מבני אדם זוכה לסגולה הזאת? שהיא הסגולה העליונה ורוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת. ולא ישיגו בני אדם כולם המעלה הזאת עד לעתיד לבא בשוב ה' ציון ברחמים, כי הבטיח (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר", וזהו תיקון העולם. ונאמר (ירמיה לא, לג) "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את ואחיו וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" וגו', וכדפרישית (אבות, ד) במשנת ר"א בן יעקב ששנה "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא" וכו'. וכן פירשנוה (שם) במשנת שמואל הקטן ["בנפול אויבך אל תשמח"]. אבל בעוה"ז, ובפרט בגלותנו המר, כמעט שנסתתמו מעיינות החכמה וקשה לעמוד על כל פרטי צדק ומשפט ומישרים, זולתי מי שתורתן אומנותן שמרוב חשקם בתורה, ודבקותם באלהים חיים, הנה (מליצה ע"פ משלי ב, יא) "מזמה תשמור עליהם תבונה תנצרם". (משלי טו, ב) "ותוכן [כ' מנוקדת צירי) רוחות ה'". (שמו"א ב, ט) ו"רגלי חסידיו ישמור" ויעמידם בכל דבר על האמת. וזהו שהבטיח שלמה (משלי ב, ד-ה) "אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין" וגו'. ולכן התפלל התנא האלוהי הזה שיהי רצון מלפני ה' [א] שתבנה עיר הקדש במהרה בימינו, כי אז ידעו כל העם לעשות רצון אבינו שבשמים בכל דבר ודבר. [ב] ובימי גלותנו שאין חזון נפרץ ונסתלקה שכינה, יתן חלקנו בתורתו, שתהיה עמלנו בתורה, שע"י כן נבין בכל דבר לעשות רצון אבינו שבשמים, וננצל מיצר הרע. וכדאמרינן (ב"ב טז. עיי"ש שינוי סגנון) "בראתי בך יצר בראתי לך תבלין תורה" (ומעשים טובים) . וכן קבעו בברכת ההודאה (ברכות כח:) "מודה אני לפניך וכו' ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות וכו' שהן עמלין ואני עמל" וכו'. דומה לתפילת "ותן חלקנו בתורתך".

יראת הרוממות, אין אדם זוכה לה בלי לימוד התורה ועוד התפלל על היראה לפי ששנה "עז פנים לגיהנם, ובשת פנים לגן עדן". ובשת [פנים] היא יראת רוממות ה' ב"ה, כי אם אין יראה אין חכמה, וכדפירשתי (אבות, ג) במשנת ראב"ע. וכמו שאמרו (נדרים כ.) על "בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". "מכאן אמרו סימן טוב באדם שהוא ביישן" [עכ"ל] ולהיפך העזות שהשחית צורת פני נפשו וחולק על שיקול דעתו, והיא מכרעת יראת ה' וכדפירשתי בספר "גן נעול". אלא שלפעמים אינו עז פנים, אבל יראת ה' כשכוחה מלבו, ואז בא לכלל חטאים שהיראה תלויה במחשבת שכל ובינה, כדכתיב (משלי ב, ה) "אז תבין יראת ה'". וכשנכנס באדם רוח שטות של חטא יתבלבלו מחשבת השכל והבינה ואז אין יראה, כמו שיתבאר לך ממה שפירשנו (אבות, ה) במשנת "כל אהבה", שכתבנו מה בין עובד מאהבה לעובד מיראה. ולכן הבטיחנו ה' ב"ה שלעתיד לבוא יעשה עמנו אות לטובה, שתהיה יראתו חקוקה בלבנו למאד שלא יהיה אפשר לנו לחטוא, כדכתיב (ירמיה לב, לט-מ) "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם. וכרתי להם ברית עולם וגו' ואת יראתי אתן בלבבם לבלתי סור מעלי". מפורש שיתן יראתו בלבנו, ואצל אהרן הכהן מפורש בקבלה (מלאכי ב, ה) "בריתי היתה אתו החיים והשלום, ואתנם לו מורא וייראני ומפני שמי ניחת הוא". מפורש שזכה לסגולה הגדולה הזאת שנתן הקב"ה יראת כבודו והדר שמו בלבו, ובא לו בשכרו כי היה צדיק גמור. כמו שסמך (מלאכי ב, ו) "תורת אמת היתה בפיהו ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון". וכן לעתיד לבא עולם השכר, אז תהיה יראת ה' נטועה בלב (מליצה ע"פ תהלים פה, ט) "ולא ישובו עוד לכסלה". אבל בעוה"ז (ברכות לג:) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". ולא יזכה אדם ליראה עד שיקבל עליו עול תורה, וכדקאמר שלמה (משלי ב, א-ה) "אם תקח אמרי, ומצותי תצפון אתך. להקשיב לחכמה אזנך וגו', כי אם לבינה תקרא וגו', אם תבקשנה ככסף וגו', אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא". הרי ביאר שע"י התורה האדם זוכה להבין ביראת ה', וכדתנן בפרק בתרא (אבות, ו) "ומלבשתו ענוה ויראה" וכדאפרש התם בעז"ה. ועל כן סמך יהודה בן תימא למשנתו תפלה קצרה שיבנה עיר הקדש במהרה בימינו, ואז נזכה כולנו ליראת ה'. ובעוה"ז [התפלל] "תן חלקנו בתורתך", כי ע"י ההגיון והחשק וטהרת הלב בתורה נזכה להבין ביראת ה' לבלתי נחטא לפניו ית'. כך נראין הדברים, והם ברורים לכל מבקש דבר ה' ואוהב אמת.