יין לבנון על אבות ה:יט

"כל מי שיש בו שלשה דברים הללו". הכא לא תני מדות כדלעיל גבי "ארבע מדות", משום דהני דחשיב הכא כוללים כל מדות הנפש, ולהכי קרי להו "דברים", שהן דברים שלמים וכוללים. ולפרש משנתנו נזכיר מה שכבר בארנו בפ"ג בבבא "חביב האדם שנברא בצלם". שם אמרנו כי נפש האדם כוללת כחות כל מעשה בראשית, ושהכחות כולם כלולות בשלשה מינים. המין האחד הכחות היקרות שאין כדוגמתן בנפשות שאר בעלי חיים, כמו כח החכמה כח הבינה כח השכל וכיוצא. המין השני כחות המדות, כמו כח האהבה כח השנאה כח הגאוה כח הענוה כח הנקמה כח המחילה וכיוצא. המין השלישי כחות הפועלות בגוף, כמו התאות לאכול ולשתות, והשינה וחמדת המשגל וכלל חמדת התענוגים. וכן היפוכיהן, והן הרגשות המצוקות כשיחסרו אלה הדברים ההכרחיים והמותריים.

ועל שלשה המינים הללו סובבים דברי משנתנו, והן הן שלשה הדברים שמנה. "עין טובה" כנגד הכחות השכליות, "רוח נמוכה" נגד כחות המדות, ו"נפש שפלה" כנגד הכחות הגופניות. ולעומתן "עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה". וביאור הדברים נשען על דברינו (אבות, ד) בבבא "מאד מאד הוי שפל רוח", שרמזנו על שמות נפש האדם "נפש רוח נשמה חיה יחידה". ואמרנו שכל אחד כולל צורת האדם כולו. ושתואר "נפש" נופל בעבור שנטועים בה כחות כל מעשה בראשית, שבאמצעותן יוכל לפעול כל פעולת אדם תחת השמש. ואילו היה חסר אחד מהם, לא היה אפשר לו לעשות הפעולה המסתעפת מן הכח ההוא. ואמרנו כי הכחות שוקטים נחים בנפש האדם, וכל זמן שלא הצטיירו בלב ידמה לו (שאינימו) [שאינם קיימים].

רוחו של האדם, פעולתה ותפקידה ואולם תאר "רוח" גם הוא כולל הכחות כולם, כי זה הכח הוא המרחיב והמרויח אותם ומגביה אותם אל הלב, והוא בעל המחשבות המצייר כולם. ולפי שתאר "נפש" נופל על הכחות עצמן הנטועים בצלם האדם, ורבים מן הכחות הפועלות בגוף מתעוררים ופועלים מאליהן בלי עזרת ה"רוח", כמו הרעבון והצמאון והשינה והמשגל, וכן הזן והמעכל והדוחה וכיוצא, לכן ייחסו המקראות כל אלו הענינים ל"נפש", כמו (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תאכל", (ויקרא ז יח) "והנפש האוכלת ממנו". וכן כל לשון אכילה, אין גם אחת הסמוכה לאחד משאר התוארים. וככה כל החטאים מיוחסים מטעם זה לנפש, כמו (ויקרא ד, א) "נפש כי תחטא בשגגה", (יחזקאל יח, כ) "הנפש החוטאת היא תמות", לפי שכל שלשים ושש כריתות האמורות בתורה הם פעולת ה"נפש" המתעוררים מאליהן בלי עזרת ה"רוח". וכן הביאות האסורות מיוחסות לנפש, וכאמרו (ויקרא יח, כט) "ונכרתו הנפשות העושות". וכן המכחש והמשקר בממון ונשבע על שקר וכיוצא כל אלו מתיחסים ל"נפש" (ויקרא ה, כא) , לפי שהיא בטבעה חומדת לקנינים ולתענוגים. וכן הענוי מן הצום והמצוקה מן החלאים ומעוני ומהליכת דרכים ומעבודה קשה כולם סמוכים לנפש, כמו (תהלים לה, יג) "עניתי בצום נפשי", (דברים כח, סה) "דאבון נפש", (ויקרא כג, כט) "הנפש אשר לא תעונה", (תהלים קיט, כה) "דבקה לעפר נפשי". והדברים רחבים לא אוכל לפרשם פה. והנה כולם ייטיבו או ירעו לנפש בהכרח, וזה כל אדם. ואין כן כחות המדות כי אפשר שישקטו תמיד בנפש, ולא יציקו לבעל הנפש, וכן לא יתענג בהן. כי אפשר שיחיה האדם מבלי שיתאוה למשול על זולתו, ומבלי שיצטער על זה. וכן יחיה מבלי שיקנא בזולתו, ומבלי שירדוף אחר הכבוד, ומבלי שיכעס על כל דבר ודבר. שהמדות הללו אינן הכרחיות להעמיד האדם בחיים ובבריאות, כמו המאכל והמשתה והשינה והמשגל והמנוחה, והעדר המכאובות והמצוקות. אלא שיצר לב האדם רע, ונקל מאד שיצטיירו בו המדות שזכרנו ודומיהן, כי רוח האדם ממהר להעלותם ממקומם ולציירם בלב. ולפי שבטבע מצייר אותם בדרך רע, לכן כשיתחזקו בלב יציקו את האדם יותר מן המצוקות הנפשיות שזכרנו תחלה. וכדתנן (אבות, ד) "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם". והנה הכל תלוי ברוח, כי המושל על רוחו ומשפילו, עד שלא יגבה כטבעו למהר לעלות על הלב, זולתי בארח חכמה, הוא יינצל ממצוקת הכחות האלה. גם ינחל שתי העולמים, לפי שמשתמש בכל כחותיו בחכמה, וכדפרישית (אבות, ד) במשנת ר' לויטס איש יבנה "מאד מאד הוי שפל רוח". ומי שאין מעצור לרוחו יפול בשוחה אשר יכרו לו.

וזאת שנית שאפילו המצוקות הנפשיות ותאוותיה יציקו לאחד יותר ממה שיציקו לזולתו, וגם זה תלוי ב"רוח", כי הרעב והצמא או החולה ואיש המצוק אפשר שיסבול עניו בלב שקט, אם רוחו טובה. וכאמרו (משלי יח, יד) "רוח איש יכלכל מחלהו, ורוח נכאה מי ישאנה?". וכן יש שמרגיל נפשו אל התאוות, וזה ע"י מחשבות הרוח שמרויח הכחות. ויש שמסתפק בהכרחי, כדרך (משלי יג, כה) "צדיק אוכל לשובע נפשו, ובטן רשעים תחסר". ובכלל זה כל מיני הסתפקות, הן באוכל הן במשגל הן בחמדת הקניינים. יש מסתפק [במה שיש לו] ו[עי"ז] יש תאותו בידו לעולם, וכדפירשתי (אבות, ד) בבבא "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ולכן על כל זה וכיוצא בזה נופל לשון "רוח" בכל המקרא. בכל מקום שנזכר דבר שהיה אפשר לו לאדם בטבעו שלא יעשנו, ולא הגיע לידי עבירה אלא על ידי מעלות רוחו וברצונו, יסמכו אליו לשון "רוח". כמו (הושע ה, ד) "כי רוח זנונים בקרבם", להורות כי ברוחם עוררו חמדת הזימה שבנפשם, ולא ישקטו מרדוף אחריה.

ודע כי השכל והבינה ושאר הכחות היקרות הם טובים בעצמותן, כי כל השכלה וכל הבנה באמת טובה, יהיה על איזו דבר שיהיה, בתנאי כשאינן פועלים לעזרת המדות אלא מעצמן וע"פ החכמה. אבל כשהן ניעורים ע"י המדות המצטיירים לרעה, אז ירעו וישחיתו [ב]יותר. כי החומד ישתמש בשכלו להמציא תחבולה רעה למלאות חפצו, וכן הנואף והגנב וחבריהן. אבל בעצמותן טובים תמיד, ולכן לא נזכרו לשונות של "חכמה בינה דעת ושכל" בכל המקרא בתאר של גנאי. לא יאמרו על בעל התחבולות הרעות, ש"השכיל לרעה", ש"הבין לרעה", או "חכם רע", "בעל שכל רע", "בעל בינה רעה" וכיוצא. ואל תטעה במקרא (ירמיה ד, כב) "חכמים המה להרע [ולהיטיב לא ידעו]". כי לא אמר "חכמים רעים הם", וכבר בארנו היטב ענין זה בבית השני מספרנו "גן נעול" (חדר י"א חלון ז') . [אמר המגיה: שם הרב פירש שהם אמנם "חכמים" בקיום כמעט כל המצוות, לבחור את הדרך הנכונה מבין שתי הדרכים. אבל אעפ"כ כוונתם היא "להרע". כי הם "חנפים" ועושים זאת רק כדי ללכוד את הבריות ברשתם ובתחבולותיהם]. גם החכמים לא השתמשו במשנה ובתלמוד בלשונות של גנאי על התוארים הללו, כי הם ידעו יסודות הלשון והוראת שרשיה.

נפש, היא עצמה איננה רעה וכן לא יניחו כתבי הקודש תאר רע על ה"נפש" אע"פ שבעל הנפש [הוא] רשע וכסיל. כי כל הנפשות טובות, והכחות הנטועות בה הם כולם לתשמישי החכמה, אלא בעבור שבעליהן משתמשים בהן לרעה, ולכן כתוב (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע", ולא אמרה "כי נפש האדם רעה", וכבר רמזנו על זה בפרקים הראשונים. ואחרי ההצעות האלה הנוסדות על יסודות נאמנות תתבאר פירוש משנתנו.

"כל מי" וכו'. יהיה מי שיהיה בין מזרע ישראל בין משאר בני אדם שיש בו שלש מדות הללו השנויין לקמן, הרי זה "מתלמידיו של אברהם אבינו", כלומר נוהג במנהגיו וכאילו הוא תלמידו וקבל ממנו תורתו. ולהכי נקט מתלמידיו של אברהם אבינו ולא תני "מתלמידיו של משה רבינו" ע"ה, משום דבעי למיתני "כל מי שיש בו", בין ישראל בין גוי צדיק, ותלמידיו של משה רבינו ע"ה צריכין לקבל ג"כ ברית ותורה וכל דקדוקי מצות, דעדיפי על הנך תלתא דחשיב במשנה. אבל שפיר הוי מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה שלימד לכל העולם דעת אלהים ומדות טובות בדעות ובמעשים, כדכתיב (בראשית יב, ה) "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שהביאן תחת כנפי השכינה, שכל זה כלול באלו שלשה דברים ששנה במשנתנו, והיינו חסידי אוה"ע שיש להם חלק לעוה"ב (רמב"ם, הל' מלכים, סוף פרק ח) , וכל שכן זרע ישראל שמלבד שהן תלמידיו של אברהם אבינו לענין שלש אלה, גם הם תלמידיו של משה רבינו ע"ה ומקבלי תורתו.

יש מי שמשכיל ומבין הרבה, ואעפ"כ הוא נחשב לרשע "ושלשה דברים אחרים". כלומר הפוכים מאלו השלשה, לא בלבד שאינו מתלמידיו של אברהם אבינו, אלא הרי הוא כאחד מתלמידי בלעם הרשע. ונקט בלעם משום דאשכחן ביה שלשה דברים הללו, והיה פקח גדול וקוסם קסמים והגדול שבכל חכמי האומות, וכדאמרינן (זבחים קטז.) שבשעת מתן תורה נתקבצו אצל בלעם לשמוע מה יעץ ה' לעשות, והיה יועץ ומלמד לרבים, והוא ותלמידיו רשעים גמורים. וקא משמע לן ששורש רשעתו ומעשיו הגרועים היו שלשה דברים המגונים שהיו בו. ולמדנו שעיקר הכל [הוא] המעשה ותיקון הנפש, שהרי בלעם הפליא מאד בכל חכמה וחקר ודרש יותר מכל חכמי האומות, ויותר מכל [זה] שהיה לבסוף נביא וניבא נבואות גדולות. ולא עמדו לו לעשות צדק משפט ומישרים שהרי אחרי שהיתה עליו רוח אלהים פקר יותר והשיא עצה שיפקירו מואב בנותיהן לזנות להחטיא את ישראל. וכל זה לפי שלא עשה ותיקן את נפשו. ולכן אם תראה מי שמפליא ללמוד להשכיל ולהבין, ותמצא בו שלשה דברים הללו, דע שנחשב רשע גמור, שנאמר עליו (תהלים נ, טז-יז) "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי וגו', ואתה שנאת מוסר" וגו'. והרי הוא כאחד מתלמידי בלעם היורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת. וכן להיפך מי שיש בו שלשה דברים טובים שהיו באברהם אבינו ע"ה, אע"פ שאינו משכיל ומבין הרבה, כיון שתיקן נפשו כראוי, אוכל בעוה"ז ונוחל לעוה"ב.

"עין טובה". כבר פירשנו ענינו (אבות, ב) בבבא "ר' אליעזר אומר עין טובה", שהוא על משפט השכל לטובה, כשישפוט על פי החכמה, ושייך בכל דבר, הן בדבר שבממון להיטיב עם עניים ואביונים, והן במדות ששופט שאינו ראוי להתגאות ולקנא ולחמוד וכיוצא. ולפי שפעולתו בדברים שהן חוץ לנפש נמשל לעין, כי העין רואה העניינים שהן מחוצה לה. ועיקר "עין טובה" היא על התלמוד והקבלה מחכמים, שיהיה עינו טובה לשמוע ולקבל, ולא יהרהר על דבריהן, ולא יטיל דופי וספיקות בדברים צדיקים ונעימים. ועל כן ר' אליעזר בן הורקנוס שהיה בעל עין טובה זכה להיות כ"בור סוד שאינו מאבד טיפה" וכדפרישית התם. והנה "עין טובה" כולל המין הראשון שהן הכחות היקרות הנטועות בנפש. וכבר אמרנו שלא יפול לשון של גנאי על הכחות האלה, ולא יתכן לומר, "שכל רע", "בינה רעה" וכיוצא, משום הכי תני "עין טובה" ו"עין רעה". והנה לפעמים מדת הנפש חפצה ברעה, על דרך משל שהיא בעלת הנקמה, ורוחה ממהר להעביר על לבו רוח נקם. אלא ש"עינו טובה" ושופט בשכלו כי לא נכון לעשות כן, לפי שקבל דרכי החכמה מרבותיו ב"עין טובה" ואינו מהרהר עליהן. ואלולי כן גם שכלו היה שופט עקלקלות, בהיותו נעור ממדתו המצטיירת לרעה, וכמו שאמרנו למעלה, ולכן "עין טובה" עיקר הכל, שאע"פ שיצרו מפתהו ינצל בחכמתו. וכדקאמרינן (אבות, ב) "איזוהי דרך טובה שידבק בה האדם? ר' אליעזר אומר עין טובה", אלמא שהמדה הזאת מספקת להציל את האדם מרע.

"ורוח נמוכה". בלשון חכמים "נמוך" הפך מ"גבוה". כלומר שמושל ברוחו והרגילו להיות נמוך, ולא ימהר לעלות ולצייר הכחות בלב. וכמו שאמרנו שמטבע רוח האדם נקל שיתלבש בכחות הנפשיות ולציירם בארח רע, כמו הגאוה והכעס והקנאה והחמדה וכיוצא. ובלשון הכתוב "שפל", כמו (ישעיה נז, טו) "ואת דכא ושפל רוח", (משלי טז, יח) "טוב שפל רוח את ענוים". ועלה תני (אבות, ד) "ר' לוטיס איש יבנה מאד מאד הוי שפל רוח" וכדפרישית התם. ותנא דידן לא נקט "ורוח שפלה", משום דאצטרך למתני "ונפש שפלה" וכדאפרש, נקט גבי רוח "נמוכה" והיא היא. והא דלא תני גבי רוח לשון "שפל" וגבי נפש לשון "נמוך" אפרש בסמוך.

"ונפש שפלה". נפשו נוטה למדת השפלים השמחים בדבר מועט, כמו העניים והאביונים העטופים ברעב, שישישו על פת לחם; ככה נפשו מסתפקת בחלקה אם רב ואם מעט, כדפירשתי לעיל. ולשון "שפל" כמו (שמו"א ב, ז) "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם", וכמו (ישעיה ב, יב) "ועל כל נשא ושפל". כי הנישאים הם שרים ושופטי ארץ הכונסים אוצרות ובתיהם מלאים כל טוב. והשפלים כל מגמתם להחיות את נפשם לחם לאכול ובגד ללבוש. וכן נפש שפלה דמתניתין שאינה מבקשת התענוגים והמותרות, אלא מסתפקת במעט לצורך ההכרחי. וכבר ידעת שאין הבדל בין נפש הנישא לנפש השפל בעצם, כי בכל הנפשות נטועות כל הכחות. אלא שמטבע הנפש בהיותה במצוקה ובחוסר כל שלא תבקש גדולה לעצמה, וכל מגמתה להנצל ממצוקתה, גם איננה מורגלת בתענוגים. ולכן כשתשיג עזר מעט, אז תתאוה להשיג יותר. ואם השיגה גם זאת, תשוב ותתאוה עוד, וכאמרם (ע"פ מדרש קוה"ר א, לד. ושם "אין אדם יוצא מן העולם". ואמר המגיה: שמא יש מקום לומר שהגר"א הביא סגנון זה במכתבו, ממה שראה בספר "יין לבנון") "אין אדם מת וחצי תאותו בידו". ובהא לא מיירי משנתנו. אלא אפילו הוא עשיר ונישא, תהיה נפשו שפלה ותסתפק במעט ולא תחפוץ בתענוגים, עד שתדמה לנפש השפל וזהו בבחירת האדם. שע"י תלמודו והשפלת רוחו זוכה שתהיה נפשו שפלה בקרבו. ומשום הכי תני תחלה "עין טובה", והיינו שמקבל בעין טובה דברי תורה וחכמה מרבותיו, ואח"כ תני "ורוח נמוכה", שע"י החכמה יוכל להשפיל רוחו שלא יתגאה ולא יקנא ולא יהיה רודף אחר הכבוד וכיוצא מדות רעות התלויין ברוח, ואינן להעמדת החיים והבריאות וכדפירשתי לעיל, שאפשר שיחיה האדם ויזקן מבלעדם. והדר תני "ונפש שפלה", שאפילו יאכל לחם צר ומים לחץ לא תקצר נפשו, לפי שמדתה שפלה, ותבז בעיניה כל מחמדי תבל והבלי עולם. שלבסוף זוכה להשפיל אפילו דברים שנפשו מבקשת בטבע בלי עזרת הרוח, עד שמואס בתענוגים ובקניינים אפילו במותר לו, ואפילו יגדל בעושר וישיג הכל, לא ישתמש בהן להנאת גופו, אלא נפשו דומה לנפש השפל שאין לו מאומה ומורגל במצוקות ובחסרון כל.

ואל יקשה בעיניך כיון דתני סיפא "נפש רחבה", הוי ליה למתני רישא "נפש קצרה"? ההיא לא קשיא מידי, דנפש קצרה לאו מעליותא היא, ואני אפרשנו לך. דע שאם תקראנה לנפש צרות ומצוקות ולא תחפוץ לסבלם, יתארו כתבי הקדש ענין זה במליצת "קצרה", ועניינו שזאת הנפש קצרה מהכיל את התלאה אשר מצאתה, ואין זה מעלה לנפש. כי על ידי הקוצר הזה תשתבש ותעשה איולת. וכבר פירשנו (אבות, ד) במשנת "מאד מאד הוי שפל רוח", כי רוח האדם תעזור לנפש במחשבותיה, עד שתסבול תלאותיה בלב שקט. וכמאמר שלמה (משלי יח, יד) "רוח איש יכלכל מחלהו" וכדפירשתי לעיל. וזהו שתוארו "ארך רוח" וחייב כל אדם לעשות כן כפי כחו. אלא לפעמים אין בכח מחשבות הרוח לעמוד נגד התלאה, ומה יוכל האדם לעשות עוד? שעל זה נאמר (משלי יח, יד) "ורוח נכאה מי ישאנה?". ואז יפול לשון קוצר גם על הרוח, כמו (שמות ו, ט) "ולא שמעו אל משה מקצר רוח", ויפה בארנוהו שם. ולא נענשו ישראל על זה, כי בקשו לעמוד על נפשם וחשבו מחשבות טובות, אלא שהיתה גם רוחם קצרה. ולא כן אלו שסבבו את ארץ אדום בסוף ארבעים שנה, שאע"פ שהגיע קוצר לנפשם מתלאות הדרך, היה נקל להם לחשוב מחשבות נכונות ביראת ה' להשקיט מצוקת נפשם, ולא קצרה רוחם מהושיע. אלא שלא עשו כן ודברו באלהים ובמשה, ולכן נענשו בנחשים השרפים, ולהורותנו זה כתוב (במדבר כא, ד) "ותקצר נפש העם בדרך". ולא אמר "ותקצר רוח העם" כמו להלן, ללמדנו כי לא קצרה רוחם, ובספרנו "רוח חן" דברנו על זה יותר. ויוצא מזה שתאר "נפש קצרה" אינו טוב לנפש, אבל "נפש שפלה" מעלה יקרה וכדפרישית, ובבבא "ונפש רחבה" אפרש עוד.

כך נראין הדברים, והם מיוסדים על הוראת מליצות כתבי הקדש. אבל רבינו משה בן מיימון זצ"ל והר"י אברבנאל ז"ל בשיטתו (בספר "נחלת אבות") פירשו "עין טובה" על ההסתפקות בממון, ו"רוח נמוכה" על הענוה היתרה, ו"נפש שפלה" על הזהירות מן העריות. וכבר הוכחנו (אבות, ב) בבבא "ר"א אומר עין טובה" שהתואר הזה כולל כל הדברים. ובבבא "מאד מאד הוי שפל רוח" (אבות, ד) הוכחנו שגם התואר הזה כולל המדות כולם. ועוד שמדת ההסתפקות כוללת גם הזהירות, כי מסתפק באשתו המותרת לו. ולמה חילקן תנא לשתים? לכן נראה עיקר כפירושנו.

מעלותיו של אברהם אבינו "מתלמידיו של אברהם אבינו". שהיה שלם בשלושתן. "עין טובה", שקבל בעין טובה כל מה שציוהו הקב"ה ולא הרהר אחר מדותיו, ובכלל זה כל עשרה נסיונות שנתנסה. ציוהו לעזוב ארצו ומולדתו ובית אביו וללכת לארץ אחרת לא עבר בה מתמול שלשום, וקבל לעשותו בשמחה דכתיב (בראשית יב, ד) "וילך אברם כאשר דבר אליו ה'", כלומר לפי שדבר אליו ה' הלך, כי האמין ב"עין טובה" שכל גזרותיו ית' צדק ומשפט. כשהבטיחו "כה יהיה זרעך", כתיב (בראשית טו, ו) "והאמין בה'". כשציוהו על מצות מילה כתיב (בראשית יז, כג) "ויקח אברם וגו' וימל את בשר ערלתם וגו' כאשר דבר אתו אלהים", כלומר לפי שגזר כן הקב"ה. כשאמר לו הקב"ה שיגרש את האמה ואת בנה כדבר שרה, מיד השכים בבקר ועשה כן, ואע"פ שהיה רע בעיניו כדכתיב (בראשית כא, יא) "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו". כשציוהו עליו הקב"ה קבל בעין טובה. כשציוהו הקב"ה על עקידת יצחק, השכים בבקר למלאת המצוה ולא הרהר בלבו: "אמש אמר לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ועכשיו אמר קום העלהו לי לעולה?" אלא עשה ב"עין טובה". וכן אמרו רבותינו ז"ל שלמד תורה משם ועבר וקבל מהם ב"עין טובה", ונאמר עליו (בראשית כו, ה) "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי". הרי ששמע וקבל, ושמר בלבו כל תלמודו, וכההיא (אבות, ב) דר"א בן הורקנוס "בור סוד שאינו מאבד טיפה".

"רוח נמוכה" [אצל אברהם אבינו], מצינו כל מה שעשה היה בשפלות הרוח, קשה לכעוס, נכנע מפני הקטן ממנו, והשפיל מעלתו. כשהיה ריב בין רועיו ורועי לוט, חלה הוא את פני לוט (בראשית יג, ח) "אל נא תהי מריבה" וגו'. והנה אברהם [היה] נשיא אלהים, ונביא, ואחי אביו, ומבורך בכל, והקדים הוא לשאול פני בן אחיו לבקש ממנו. ויותר מזה שמחל על כבודו שלוט יבחר לו המקום שחפץ בו, והוא ילך אל מקום אחר שאין ללוט חפץ בו, שכן כתיב (יג, ט) "אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה", ונאמר (יג, יא) "ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן". הרי שלוט בחר לפי מחשבתו המקום החשוב ביותר. כשכעסה שרה עליו לפי שהקלה הגר בכבודה, וחשדה שאברהם אשם בדבר, ואברהם היה נקי כי היא בקשה ממנו שיקחנה, ואעפ"כ לא כעס על שרה. אדרבא השיב (בראשית טז, ו) "הנה שפחתך בידך, עשי לה הטוב בעיניך", ואין רוח נמוכה גדולה מזאת. כשבאו שלשה אנשים ולא ידע מי הם, מיד רץ לקראתם והשתחוה לפניהם ובקש מהם בתורת חסד שיסורו אל ביתו ויאכלו שמה. והוא עצמו עמד עליהם לשמשם, כעבד יכבד אדוניו, וכמו שאמרו (קדושין לב:) גבי ר' גמליאל כשעשה סעודה לת"ח ושימשם, שאמרו: לא גדול הוא מאברהם אבינו ע"ה שנאמר עליו "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו". כששמע פורענות סדום ועמורה כמה התאמץ עבורם בתפלה ובתחנונים להשיב חמת ה' מעליהם, וכל זה ממדת חסדו וחנינותו וארך אפו. וכן התפלל על אבימלך וביתו אע"פ שלקח את שרה אשתו. וכשבקש לקבור את שרה במערת המכפלה השפיל עצמו לפני עם הארץ, ואמר (בראשית כג, ד) "גר ותושב אנכי עמכם" וגו'. ראה כמה גדולה מדת ענותו שנתביישו בני חת לפניו ואמרו לו (כג, ו) "שמענו אדוני נשיא אלהים אתה בתוכנו". כלומר אתה מקטין ערכך ממנו, ואתה אדונינו, ונוסף על מעלתך גם נשיא אלהים אתה. וכל זה כוללת רוח נמוכה וכדפירשתי לעיל.

נפש שפלה, מצינו שלא היה חומד הון ועושר ולא תענוגות בני אדם, שכשהשיב השביה והרכוש מן המלחמה וכבר זכה בו, שקנה אותם בחרבו ובקשתו, גם אמר לו מלך סדום (בראשית יד, כא) "תן לי הנפש והרכוש קח לך", ענה אברהם (יד, כב-כג) "הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ. אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם". והר"י אברבנאל ז"ל בפירוש התורה, פירש מה שפירש, וכן בפירוש למסכתא זאת. ואצלי ענין נכבד בפירוש תשובת אברהם אבינו ע"ה, ולא אכתבנו פה שלא להאריך בפירוש המשנה. הרי שהיתה נפשו שפלה ומאס בקנינים ובהון מרוב יראת ה' שבקרבו. וכן כשאמר לו הקב"ה בנבואה (בראשית טו, א) "אל תירא אברם וגו' שכרך הרבה מאד", לא שמח בלבו על השמועה הזאת לומר גם עושר גם כבוד וסגולת מלכים יתן לי אלהים כדרך בעל נפש רחבה, כי לא חפץ באלה. כי נפשו היתה שפלה בקרבו והסתפק במועט ומאס בכל קניני העולם ומחמדיו. ולכן השיב (טו, ב) "ה' אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי". כלומר אתה אמרת שכרך הרבה מאד, מה תוכל לתת לאיש כמוני שתחשב בעיני לשכר? אם תתן מלא ביתי כסף וזהב וסגולת מלכים ומדינות רבות וכל תענוגות בני אדם, אינו נחשב בעיני לכלום. לא מצאתי בכל המתנות שתחת השמש דבר עומד וקיים זולתי מתת הזרע. שכל המניח בן ממלא מקומו בחכמה וביראת ה' כאילו לא מת ["כל מי שיש לו בן יגע בתורה, כאילו לא מת", ב"ר מט, ד], והוא דבר קיים ומזכה לנפשו, כדכתיב (בראשית יח, יט) "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". וכן אמר המשורר (תהלים קכז, ג) "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן". כלומר מתנת הבנים "נחלה גמורה", ופרי הבטן הוא "שכר גמור", לא הקנינים והתענוגות. והשיב לו הקב"ה שיתן לו זרע לרוב כמבואר בפרשה (בראשית טו, ה) . הרי שהיתה נפשו שפלה ולא חמד מחמדי תבל ותענוגותיה.

וכן השתמר מכל תאות נשים במאד (ב"ב טז. ע"פ בראשית יב, יא) , והסתפק בשרה אשתו בקדושה ובטהרה, ולא הוסיף לקחת נשים אחרות אפילו בהיתר. והכתוב מעיד שגם הגר לא לקח לולא עשה כן על דבר שרי ועל פי בקשתה, דכתיב (בראשית טז, א-ג) "ושרי אשת אברם לא ילדה לו ולה שפחה מצרית וגו'. ותאמר שרי אל אברהם הנה נא עצרני ה' מלדת בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי. ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה". הא למדת שלא עלה על לבו של אברהם להיות קרב אל אשה אחרת, ואע"פ שלא הוליד בן תלה הדבר בעצמו שלא תועיל לו שום אשה. ושרה אמרה שהעצירה תלויה בה, ויעצה לאישה שיבא אל שפחתה, אז שמע לקול שרי. לא שהתאוה לקחתה מדעתו ומתאותו. גם כבר היה מקץ עשר שנים לשבת בארץ כנען, ובבואו לכנען היה בן ע"ה שנה, ועכשיו בן פ"ה שנים, ועברו עליו (אבות, ה) "בן שמונים לגבורות", שבטל החמדה כדבעינן למימר, ולא עשה רק לשם שמים.

יותר מזה. כאשר כעסה שרה על הגר, מיד התרצה שתעשה עמה כטוב בעיניה, ואם תאבה תגרשנה מביתו (בראשית טז, ו) . ואח"כ כשאמרה שרה (בראשית כא, י) "גרש את האמה הזאת ואת בנה", אמר הכתוב (כא, יא) "וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודות בנו", לא על אודות האמה. ובעת ההיא כבר חלף כחו וע"פ נס הוסיף להוליד, שהרי אחרי מות שרה הוסיף לקחת אשה אחרת, ואמרו רבותינו ז"ל (ב"ר סא, ד) שקטורה היא הגר. ועוד בא בקבלת אבותינו ז"ל (ב"ב טז.) בפסוק (בראשית יב, יא) "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", מלמד שלא הסתכל בה עד העת ההיא.

מכל אלו אתה למד ששלשה דברים הללו היו באברהם אבינו ע"ה. ולכן כל מי שזכה בתלמודו וביראתו לשלשה דברים הללו הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה. כך נראה בעיני.

ביאורה של "עין רעה" "עין רעה". חורש און בשכלו ובמראה לבו, וכל מה שמביט "עינו רעה" עליו. הן כשרואה עני מביט עליו ב"עין רעה" בלי חסד ורחמים, וכדכתיב (דברים טו, ט) "ורעה עינך באחיך האביון", וכדפירשתי (אבות, ה) במשנת "ד' מדות בנותני צדקה", וכן בעושר חברו ובגדולתו ובחכמתו. וכן במעשה ובתלמוד, כשרואה מעשה חכמה, מטיל בו גנאי ורוצה להפוך אור לחשך. כשרבו מלמדו, מהרהר על שמועותיו. וכן במעשה שמים וארץ, מהרהר למה נברא כך, ולמה כך? וכן בגזרותיו של מקום ב"ה מהרהר אחר מדותיו, וזה להפך מ"עין טובה" וכדפירשתי לעיל.

"ורוח גבוהה". שרוחו עולה למעלה, וכל המדות הרעות המתעוררים בנפש וכל תאות וחמדות המתעוררים, ממהר להגביה אותם ולהעלותם אל הלב, וממלא כל הלב מהן. והלב ניצוד במכמרתו וגוזר על המעשה, כדרך (יחזקאל כ, לב) "והעולה על רוחכם, היו לא תהיה", וכתיב (יחזקאל יא, ה) "ומעלות רוחכם אני ידעתיה", כלומר מה שרוחכם מעלה אל לבכם רעות ועוונות. ועל זה אמר שלמה (קהלת ז, ח) "טוב ארך רוח מגבה רוח", ופירשנוהו (אבות, ד) במשנתו של ר' לויטס. ולא תני "ורוח קצרה", שאע"פ שרוח קצרה לא טובה וכדפירשתי לעיל, לפעמים איננו ברשות האדם להאריך ברוחו. ואנן בדברים שהן בבחירתו של אדם עסקינן שעליהן מקבל שכר ועונש, והיינו "רוח גבוהה", שבידו להנמיכו ולהשפילו, כי האדם שליט על רוחו ביראת ה' וחכמה וכדפירשתי.

יש להבחין בין תארי הנפש לתארי בעל הנפש "ונפש רחבה". כבר פירשנו בפ"ג בבבא "חביב האדם שנברא בצלם", שאין גבול לכחות נפש האדם. ולפי שאין לאחת מהן גבול, לא אמרה הון, אלא תבקש תמיד יותר, הן בטובה הן ברעה. ולכן צריך האדם להגביל כחות נפשו בגבולים שגבלה החכמה לכל אחת מהן, וזהו עצמו ה"מוסר" הנזכר בכתבי הקודש, שהוא לשון "אסירה", ודומה למי שאוסר גוף בעל חי בחבל שלא יצא חוץ למקום שגבלו לו. וכן צריך לקשור כחות הנפש במוסר יראת ה' וחכמה. ובספר "מעין גנים" פירשנו ענין הזה היטב בעז"ה. ומי שמניח כחותיו כטבעיהן בלי מוסר יתרחבו תמיד, ולא יוכל למלאות אותם. והנה כל הנפשות רחבות, ולכן לא תמצא בכל המקרא תואר "רוחב" על הנפש, אלא על "בעל הנפש". לפי שהדבר מסור לבחירתו, אם יצמצם כחותיו ביראת ה' כדרך שפירשנו על נפש שפלה, או אם יניחם להתרחב, וירבה מחשבותיו בענייניהן עד שיוסיפו תמיד להתרחב יותר, וכמו שבארנו למעלה. שרוח האדם עוזר ג"כ לכחות הנפש המתעוררות מאליהן. ולכן תמצא במקרא מליצת ההרחבה על הנפש תמיד לרעה, שאי אפשר שיהיו הכחות הנפשיות המתעוררים בהכרח רחבות זולתי לרעה, וזהו שכתוב בנבואת חבקוק על נבוכדנצר הרשע (חבקוק ב, ה) "אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמוות ולא ישבע, ויאסוף אליו כל הגוים ויקבוץ אליו כל העמים". כי חמד לאסוף שלל כל יושבי הארץ, ובכל מה שקבץ לא שבעה נפשו, כי היתה רחבה יותר להכיל כהנה וכהנה. וכמו שאמרנו שאין כחות נפש האדם מוגבלות בטבעיהן, ולא ישבעו מן הדברים המוגבלים לעולם, כמו (ע"פ משלי כז, כ) "שאול ואבדון אשר לא תשבענה", וכדאפרש בשלהי מתניתין. ועל כן אמר "אשר הרחיב", ולא אמר "אשר נפשו רחבה", כי רחב הנפש היא סגולתה, בעבור שהיא צלם אלהים. אבל להרחיב כחותיה בלב ולחמוד להשביע ולמלאות הרוחב הזה בדברי מרד ומרמה, זו היא חטאה גדולה. ועוד פעם כתוב (משלי כח, כה) "רחב נפש יגרה מדון ובוטח על ה' ידושן". לא אמר "נפש רחבה תגרה מדון", מטעם שבארנו שרוחב הנפש היא תפארתה. אבל אמר "רחב נפש" שהוא תאר בעל הנפש המרחיב כשאול נפשו, ומתאוה להשביע ולמלאות הרוחב הזה. ואיש כזה יגרה מדון, לפי שחומד ומקנא וכיוצא, וכל היום יגור מלחמות. והבוטח בה' ונפשו שפלה במעט שיהיה לו ושיהנה, ידשן.

יש לשון "הרחבת הנפש" לטובה, ויש לרעה ודע כי יש רוחב לטובה, והוא כשירחיב האדם כחותיו לתשמישי החכמה, ולא ישבע מהזדרז לעבודת ה' ולאסוף תורה וחכמה ולהוסיף להשכיל ולהתבונן. וזה מעשה השכל והבינה, כשנוהגים הכחות הנפשיות בדרך חכמה. ונגד זה מצינו מליצת "רוחב" על הלב פעמים לטובה, פעמים לרעה. וזה הכלל, כל הכתובים סתם הם לטובה, שבהיות ההרחבה בשכל [היא] טובה וכמו שאמרנו. על כן השתמשו במליצה זו סתם לטובה, כמו (מל"א ה, כט) "ורוחב לב כחול אשר על שפת הים", שהיתה בינתו מקפת ידיעות ותבונות בלי מספר. וכן (תהלים קיט, לב) "דרך מצותיך ארוץ כי תרחיב לבי", אם תתן בלבי רוחב השכל והבינה, וכן כולם. ואותן שהן לרעה ומורים שמשתמש בשכלו ובבינתו לרעה, סמכו אליהן תאר אחר לרעה, להיות למד מענינו שגם הוא לרעה, ומצאנום בשני מקומות. האחד (תהלים קא, ה) "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל". והשני (משלי כא, ד) "רום עינים ורחב לבב, ניר רשעים חטאת". וידענו שהם לרעה בהיותן סמוכים ל"גבה עינים" שהוא תאר רע מאד, ומורה שחושבים ומהרהרים רע, כדרך עין רעה. ואל יקשה עליך לדברינו שהרוחב מעלה וסגולה לנפש, איך נקט תנא דידן נפש רחבה? היינו משום דליכא למטעי, דהא תני שהוא "מתלמידיו של בלעם הרשע" וממילא נדע דמיירי בבעל הנפש המניח תאותיו להתרחב בלי מוסר וגבול, כמו (חבקוק ב, ה) "אשר הרחיב כשאול נפשו", דומיא ד"רוח גבוהה ועין רעה", שאינן נזכרים [בצירוף מלים מסוים זה] בשום מקום במקרא, וכל מקום שהן כתובים הם תארים לבעל הנפש [ולא לנפש עצמה]. כמו (קהלת ז, ח) "מגבה רוח", (משלי טו, יט) "שפל רוח", וכן (משלי כב, ט) "טוב עין הוא יבורך", (משלי כח, כב) "איש רע עין". ואין גם אחד שהוא תאר לנפש, וגם זה מטעם שכתבנו שעין הנפש בעצמותה טובה מאד, וכן רוח בני האדם העולה למעלה היא סגולתה, וצריכה להיות ככה לתשמיש החכמה. אלא שבני אדם משתמשים בהן לרעה, ולכן הם תוארים טובים ורעים על בעלי הנפשות ולא על הנפשות עצמן. ואפילו הכי תני תנא "עין רעה ורוח גבוהה", משום דליכא למטעי, ד"כל מי שיש בו" קתני, אלמא דבבעל הנפש מיירי, והכי נמי נפש רחבה. כך נראה לי בקצרה כפי יסודותינו בדרכי הלשון.

"מתלמידיו של בלעם הרשע". כי בו נמצאו שלשה דברים אלו. "עין רעה", שהביט בעין רעה במראה לבו גזרת המקום ב"ה ומצותיו. שכשבאו שרי מואב אצלו ובקשו ממנו שילך אתם לקלל את ישראל, וידע הרשע הזה כי ה' ב"ה כרת ברית עם ישראל להעמידם לעד לעולם, (קהלת ח, ד) "ובאשר דבר מלך שלטון, ומי יאמר לו מה תעשה?" ואיך ימלאנו לבו לחלוק על המקום ב"ה להכחידם בקללתו? כי בלעם פקח גדול היה וראה כל הנפלאות שעשה הקב"ה לישראל, וראיה [לזה] שאמר לשרי מואב (במדבר כב, ח) "לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי". הרי לך שהכה לבבו אותו להסכים עם עצת בלק ללכת לקלל, והיה לו להשיב להם מיד "לא אוכל לעשות הדבר הזה, ועצתכם רעה ולא תועיל". אלא שבעינו הרעה חלק על גזרת המקום ב"ה והרהר מחשבת רעה "שמא טוב בעיני המקום ב"ה עתה שילך לקללם?". ורעה גדולה מזאת שכשנקרה אליו אלהים בחלום הלילה והזהירו (במדבר כב, יב) "לא תלך עמהם. לא תאור את העם כי ברוך הוא", הוסיף על חטאתו פשע אחר גדול מן הראשון לבקש פעם שנית מן הקב"ה מה יאמר לו כשבאו מלאכים שניים ממואב, והקב"ה ענהו (במדבר כב, כ) "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם. ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". ומיד קם [ב]בקר והלך אתם. ואיך לא הבין הרשע הזה שהליכתו נגד רצונו של מקום ב"ה? ואם ילך לא יועיל כלום, שהרי צריך לדבר את אשר ישים ה' בפיו. וכל כך היתה עינו רעה על מצות ה' ב"ה שלא שם על לבו דבר והלך, מה כתיב אחריו (במדבר כב, כב) "ויחר אף אלהים כי הולך הוא", כלומר לא חרה אפו על שמבקש לקלל את ישראל, כי מה יוכל הכלב המת הזה לעשות? אבל חרה אפו על הליכתו עם שרי מואב ולא חשש לגזרת המקום ב"ה. וכן היתה עינו רעה בישראל. מה עשה לו העם הזה שבקש להכחידם מן הארץ? ואם מפני אהבת מואב שיראו מפני ישראל, היה לו להבטיחם שלא יעשו ישראל עמהם רעה, כי ה' ב"ה אמר (דברים ב, ט) "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה".

וכל זה להיפך ממדתו של אברהם אבינו ע"ה שקבל גזירת המקום ב"ה בעין טובה אפילו בנסיונות קשים ולא הרהר אחריו בשום דבר. וכן היתה עינו טובה אפילו באנשי סדום ועמורה, שהיו רעים וחטאים לה' מאד, והתחנן עליהם להצילם. וכל שכן שהיתה עינו טובה באהובי עליון הישרים בלבותם. ובלעם הרשע היתה עינו רעה באומה שלימה אהובי עליון. ועוד תראה שכשבא לבלק והוצרך בעל כרחו להודות שלא יוכל לעשות רעה או טובה מלבו, לא מנע כפעם בפעם להרהר אחר מדותיו של הקב"ה, וציוה לבלק שיבן לו שבעה מזבחות אחרים, והלך עמו ממקום למקום. ואתה למד מזה מה היה בלבו של אותו הרשע.

"רוח גבוהה", כשאמר לו ה' ב"ה (במדבר כב, יב) "לא תלך עמהם. לא תאור את העם כי ברוך הוא", כשקם בבוקר אמר לשרי מואב (כב, יג) "לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם", כיחד הרשע הזה אשר דבר ה' אליו "לא תאור את העם", ותלה הדבר בכבודו שלא חפץ ה' שילך עם שרים כאלה, (עיין רש"י לבמדבר כב, יג) וממשמע דבריו שאם ישלח לו שרים גדולים ונכבדים [מאלה] או שיבא המלך בעצמו אפשר שיניחהו ה' ללכת, לא הגיד להם שאין בכחו לעשות טובה או רעה, מרוב גאותו וזדון לבו. ולכן כשחזרו השרים אמרו לבלק מאן בלעם הלוך עמנו, כלומר ודאי יוכל למלאות חפצך, אבל אין כבודו להלוך עמנו, וכמו שאמר להם "מאן ה' לתתי להלוך עמכם", ועל כן שלח בלק שרים רבים ונכבדים מאלה (במדבר כב, טו) .

והסתכל שאמר "מאן ה'", ובספרנו על "יסודות הלשון" בארנו ההבדל בין לשונות של "מיאון" ללשון "לא אבה". וארמוז בקצרה. כל "מיאון" רוצה בדבר ואין לבו ממאסו, אבל אינו רוצה בו מפני טעם אחר. וכל "לא אבה" אינו חפץ בדבר וממאסו. וידוע כי ה' לא חפץ לקלל את ישראל, כי הם חלקו ונחלתו (מליצה ע"פ במדבר יח, כ) , והרשע הזה אמר לשרי מואב "מאן" ה', ומשמעו שחפץ, אלא שאינו רוצה מפני טעם. וזהו "לתתי להלוך עמכם", זולתי עם אחרים, ולכן שלח שרים רבים ונכבדים. ואילו אמר "לא אבה" לא היה בלק מפציר בו עוד. על כן במשנה תורה כתיב (דברים כג, ה-ו) "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו' לקללך, ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם", הזכיר "לא אבה" כפי האמת, וכאמרו (שם) "כי אהבך ה' אלוהיך". ללמדנו כי סרה דבר בלעם במליצתו שאמר "מאן ה'". וכאשר באו אליו השיב להם (במדבר כב, יח) "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלוהי לעשות קטנה או גדולה". סתם דבריו ולא פירש שלא יוכל לקלל, אלא שלא יוכל לעבור את פי ה', והוא לענין ההליכה לבד, שאפשר שלא יישר בעיני ה' שיקל בכבודו ללכת גם עם אלה, ושיצוה שיבא בלק בעצמו. עד שהשיב לו הקב"ה חרפתו על חיקו, וקם מלאך ה' לקראתו בדרך (כב, כב) , והוכח מאתונו שפתח את פיו. אז נתבייש מפני שרי מואב ההולכים אתו, וראו כולם שהוא כלב מת ושאין בכחו לעשות דבר זולתי בחפץ ה' ב"ה, ונגלה ערותו עליו. לכן כשבא אל בלק הוצרך להודות על האמת ואמר (במדבר כב, לח) "הנה באתי אליך עתה. היכול אוכל דבר מאומה? הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר!". אז הושפל גאותו ורום לבבו.

"נפש רחבה", מפורש שהשיאו לבבו לעשות פשע גדול זה בשביל שכר ממון וכבוד, כדכתיב (דברים כג, ה) "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך". הא למדת שבשכר ממון רצה לעשות. וכן נראה [מ]מאמרו (במדבר כב, יח) "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב" וגו', כאדם האומר אע"פ שיקרה לי כדבר הגדול הזה שנפשי תתאוה אליו כל היום ולא תשבע ממנו, לא אוכל לעשות כך או כך. וכן אמר פעם שנית לבלק כשכעס עליו השיב (במדבר כד, יב-יג) "הלא גם אל מלאכיך אשר שלחת אלי דברתי לאמר. אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' לעשות טובה או רעה מלבי. אשר ידבר ה' אותו אדבר". ומפסוק הזה אתה למד עוד גובה לב הרשע הזה, כי לא אמר למלאכי בלק לעשות טובה או רעה מלבי, רק אמר לעשות קטנה או גדולה. כי בשפת חלקות דיבר שאם היה אומר "לעשות טובה או רעה מלבי" היו מניחין אותו ולא שולחין אחריו עוד, שהרי אין בכחו לעשות דבר. והוא בעינו הרעה ובנפשו הרחבה חפץ להלוך עמהם, ולכן אמר לשון הנשמע לשני פנים. השרים חשבו שעל ההליכה מדבר.

וכשבא לבלק וראה בסוף כל המעשים שאין תקוה, כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל, והתחיל בלק לדבר אליו קשות, ואין ספק שבכעסו אמר לו: "הואיל וידעת שלא תוכל לעשות דבר, מדוע לא הגדת זאת למלאכים ששלחתי אליך והייתי מניחך בארצך?". אז הפך דבריו ופירשם לחפות על כבודו, שגם למלאכיו כבר אמר שלא יוכל לעשות "טובה או רעה מלבו", והם לא הבינו כי לעשות קטנה או גדולה לענין הקללה אמר, ישתחקו עצמותיו בגיהנם פה דובר נבלה כזה. וכן היתה נפשו רחבה בזוללות ובסביאות ובחמדת העריות, כי נתן עצה למואב שיפקירו בנותיהם לזנות, ושיאכלו וישתו סעודות מריעים וישתכרו עם ישראל כדי שיזנו עמהן. ולולא כי טוב בעיניו הדבר הזה לא היה יועץ לאחרים על תועבות גדולות כאלה, והכתוב אומר (במדבר לא, טז) "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" וגו'. וקדמונינו ז"ל אמרו (סנהדרין קה:) שבא על אתונו, כי היתה נפשו רחבה ולא שבעה מתענוגות בני אדם ובא על בהמתו. מכל אלו אתה למד שהיו שלשה דברים רעים הללו בבלעם הרשע, וכל מי שבחר בשלשה דברים אלו הרי ההוא מתלמידיו, והוא רשע גמור.

ומנינא דתני "כל מי שיש בו שלשה דברים הללו", לאשמועינן דוקא כשיש בו כל השלשה הללו לטובה הרי הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה והולך בדרכיו ונוחל העוה"ז והעוה"ב. וכן כל מי שיש בו כל השלשה הללו לרעה הרי הוא מתלמידיו של בלעם הרשע ויורש גיהנם ויורד לבאר שחת. לאפוקי מי שיש בו אחת מהן לטובה ושתים לרעה, כגון שהוא עין טובה, ומטיב לאחרים ומביט על מעשיהם ודבריהם בעין טובה, וכן אוהב לשמוע ולקבל בעין טובה, אלא שעדיין לא עשה ולא תיקן נפשו שיהיה רוחו נמוכה ונפשו שפלה, ליכא למימר עליו ש"הוא מתלמידיו של בלעם הרשע שיירש גיהנם וירד לבאר שחת". דכיון שעינו טובה, שכר תלמוד ושכר אמונה בידו, וכההיא דתנן "הולך ואינו עושה שכר הליכה בידו". וכן אין לומר עליו ש"הוא מתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה שנוחל שני עולמים", שהרי אין בידו מעשים טובים, כי רוחו גבוה ונפשו רחבה. וכן [בעל] עין טובה ורוח נמוכה, אלא שנפשו רחבה פשיטא שאינו מתלמידיו של בלעם הרשע, אלא [הוא הדין] שאינו מתלמידיו של אברהם אבינו לנחול שני עולמים. ובני אדם נחלקים באלה השלשה, וכנגד זה שכר ופורענות. אבל שתי הקצות אחת לטובה ואחת לרעה, היינו מי שיש בו [כל] שלושתן לטובה כמו שהיו באברהם אבינו ע"ה, או [כל] שלושתן לרעה כמו שהיו בבלעם הרשע. ודמיא הך מתניתין לאינך דתני בהך פרקין, [א] אהבה שתלויה בדבר בטל כמו אהבת אמנון ותמר, ואהבה שאינה תלויה בדבר כלל. והן שתי קצוות וכדפירשתי לעיל. ויש אהבה אמצעית התלויה בדבר קיים. [ב] וכן מחלוקת שהיא לשם שמים כמחלוקת הלל ושמאי, ומחלוקת שאינה לשם שמים כמחלוקת קרח ועדתו, שהן שתי קצוות; האחת עיקרה להעמיד האמת, והשניה לבטל האמת. ולכן הטובה סופה להתקיים בודאי, והשניה סופה שלא להתקיים בודאי, וכדפירשתי לעיל. ויש מחלוקת ממוצעת, כגון שחולקין במילי דעלמא, שפעמים תתקיים ופעמים לא תתקיים. [ג] וכן המזכה את הרבים כמשה, והמחטיא את הרבים כירבעם, והן שתי קצוות, ולכן האחת זכות הרבים תלוי בו, והשני חטא הרבים תלוי בו. ויש מדה ממוצעת שאינו מזכה ואינו מחטיא, [ד] והכי נמי בשתי כתות דמתניתין הן שתי קצוות, האחת יורשת עוה"ז והעוה"ב, והשניה אובדת שתיהן. והדרכים האמצעיים לא איצטריך למיתני שאין בהם חדוש. אבל בשש המשניות ששנויין לפניהן, הודיע בכל אחת שתי הקצוות, וכן תני שתי אמצעיים, משום דאית בכל דרך אמצעי חדוש, וכדפירשתי בכל משנה ומשנה, כך נראה בעיני.

"מה בין תלמידיו של אברהם אבינו". לא הוי צריך למתני מה בין תלמידיו וכו' דפשיטא איכא בינייהו טובא דתלמידיו של אברהם אבינו ע"ה צדיקים גמורים, ותלמידיו של בלעם הרשע רשעים גמורים. ויש בין צדיק לרשע טובא, ומקרא מלא הוא (מלאכי ג, יח) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו", ושם מפורש שכר הצדיקים ופורעניות רשעים לעוה"ב. אלא משום שכרן ופרעניותן בעוה"ז נקט לה, דלא תימא אע"פ שלעוה"ב אין זכרון החכם עם הכסיל, החכם יאיר באור החיים, והכסיל בחשך ילך, הנה בעוה"ז מקרה אחד לצדיק ולרשע. יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק שמגיע לו כמעשה הרשעים. יש רשע לא יאריך ימים כלל, ויש רשע שמגיע אליו כמעשה הצדיקים וכדפרישית (אבות, א) במשנתו של אנטיגנוס איש סוכו. ויותר מזה יאמר הסכל שאין לבעלי שלשה דברים הטובים הנשנים במשנתנו שום קורת רוח בעוה"ז, כי הם מצערים עצמן מכל תענוג והנאה, וכדפירשתי לענין נפש שפלה, הם נעדרים מכל תפארת וגדולה וממשלה, וכדפירשתי גבי רוח נמוכה. לא כן הרשעים ששמנו (איוב כא, ז) "עתקו גם גברו חיל" במעשיהם, והוי אמינא שאין ביניהן אלא לענין שכר העוה"ב, אבל בעוה"ז מקרה אחד לכל? ועוד הרשעים אוכלים הנאות העולם, ולא הצדיקים. להכי תני "מה בין תלמידיו" וכו' לאשמועינן דבין בעוה"ז בין בעוה"ב יש ביניהן הרבה, וכדאפרש.

"תלמידיו של אכרהם אבינו". שיש בהן כל שלשה דברים הללו לטובה, אוכלין בעולם הזה, כלומר עליהם ראוי לומר שאוכלין בעוה"ז, כדרך (קהלת ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" וגו'. כי הצדיק שמח בעמלו, אוכל בשמחה לחמו ושותה בלב טוב יינו, אם מעט ואם הרבה. כי לבו טוב עליו בחכמתו ובצדקתו, ואינו נוהם לשטיפת התענוגים והזנות וכיוצא. ואינו בעל קנאה ושררה וגאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם. ומחשבותיו קשורות בחכמה ובתבונה המשמחות לב המאירות עינים, והם בטוחים בכל עניניהם שלא ייכשלו ושלא יישחתו, כדרך (משלי כח, א) "וצדיקים ככפיר יבטח". כי תבונתם ומזימתם תנצרם מכל רע, כדכתיב (משלי ב, יא) "מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה". וכדפירשתי גבי (אבות, ב) "מרבה עצה מרבה תבונה", וכן כולה מתניתין דהלל ששנה "מרבה נכסים מרבה דאגה" וכו'. מלמדת ענין משנתנו שאמרה "אוכלין בעוה"ז", דוק ותשכח האמת. וכדתנן "איזהו עשיר השמח בחלקו", ומייתי לה מקרא (תהלים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעוה"ז וטוב לך לעולם הבא". ופרישית התם דדריש לה מ"כי תאכל", והיינו "שמח בחלקו", לא כדרך רשעים שלעולם עצבים בחלקם, לפי שנפשם רחבה ולא תשבע לעולם. וכן ההיא דהכא "אוכלים בעוה"ז", לפי שהן שמחים תמיד, ועי"כ נוחלין העוה"ב בצדקתם ובחכמתם, וזוכים לשני העולמים. מה שאוכלים בעוה"ז קשור בשמחת עוה"ב, לפי שנפשם דבקה באור החיים, והרי "חכמה ודעת ושמחה". וכל שכן לעוה"ב. ולפי שאכילתן בעוה"ז בדרך צדק ובחכמה ועל ידו זוכים לעוה"ב, הנה כל אשר ישיגו תחת השמש יש בו ממש וקנין אמת, כספם וזהבם שדותיהם וכרמיהם ונשותיהם ובניהם, כי בכל דבר שומרים דרך הצדק ומזכים בו לעצמם. לכן אע"פ שקניני העולם תכלינה עם המות, לגבי צדיקים יש בהן ממש, לפי שהן מעין עוה"ב.

למה הדבר דומה? למי שיש לו נחלה שדה וכרם, ואוכל בכל עת פירותיהם, והנחלה [הקרקע] קיימת. וכן הצדיקים אוכלים בעוה"ז מפירות הנחלה הקיימת להם לעוה"ב. ושפיר מייתי ראיה מקרא (משלי ח, כא) "להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא", דב"אוהבי חכמה" משתעי קרא. ומקמי הכי אמר (משלי ח, יד) "לי עצה ותושיה, אני בינה לי גבורה", (ח, יח) "עושר וכבוד אתי הון עתק וצדקה". ומסיים (ח, כא) "להנחיל אוהבי יש" וגו', כלומר כל מה שאני נותן הוא "יש". כי אני מנחיל אוהבי יש, עצתי ובינתי וגבורתי יש בהן ממש וקיימים לעד. וכן עושרי וכבודי והוני הכל "יש", לפי שכל מתנה קשורה בחיי עולם, שעל ידה "מקבל המתנה" נוחל העוה"ב עולם שכולו טוב [ו]שכולו ארוך. ומאותה נחלה המזומנת להם לעוה"ב, אני ממלא אוצרותיהם בעוה"ז, והרי הם זוכים בשני עולמים. והיינו דקתני "אוכלים בעוה"ז ונוחלים לעוה"ב". קרי לעוה"ב "נחלה קיימת", ועוה"ז "אכילת פירותיה". והפירות מתוקים וטובים כי יוצאים מנחלה בלי מצרים. והיינו צדיקים גמורים שיש בהם כל שלשה דברים הללו, וכמו אברהם אבינו ע"ה שאכל בעוה"ז, שהיה נשיא אלהים, קמו מלכים וישתחוו לפניו, והיתה ביתו מלאה עושר וכבוד, והיה חכם ונבון ויודע דעת אלהים. אבל מי שאין בו כל שלשה דברים הללו ודאי שנפרעין ממנו בעוה"ז על עונותיו, וכדאמרינן (קדושין לט:) "רובו זכיות עבדינן ליה יום ביש ודומה לו כאילו שרף כל התורה כולה", ובההיא לא קא מיירי וכדפירשתי לעיל. ומכל מקום המעט שאוכל בעוה"ז יש בו ממש, כי ביום טובה לבו שמח שמחה ישרה, וקרינן עליה "אוכל בעוה"ז".

"אבל תלמידיו של בלעם הרשע". אינן אוכלין עוה"ז, גם אם ישיגו תאותם גם עושר גם כבוד, אין בהנאתן ממש, שאין בו "יש", אלא יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת, בין בעוה"ז בין בעוה"ב. שבעוה"ז הם (ישעיה נז, כ) "כים נגרש", נפשם רחבה ואין תאותם בידם ומצטערין כל רגע. ורוחם גבוהה ולבם מלא קנאה תאוה וכבוד המרגיזים הלב, וכעס ורגז ואין נחת, ועינם רעה בכל מה שרואים, ואינן נהנים ממראה עיניהם כלום. ותמיד מסבבים אותם כמים בלהות ופחדים, כי צרות רבות מתרגשות ובאות לעולם. ודבר זה מפורש ע"י שלמה כשסיפר תהילת החכמים ומעלתן בעוה"ז, אמר (משלי ג, כג-כה) "אז תלך לבטח דרכך ורגלך לא תגוף. אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך. אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". והמליצות הללו נכבדות, דברנו עליהן בספר "גן נעול", שהודיע המלך שלמה שאע"פ שיש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, לא יינצלו מצרות האלה. ולא אוכל לפרשם פה כי יאריכו הדברים. וכן העוונות עצמם וההנאות שהן נהנים משחיתים הם את הרשעים, השחת הגוף והשחת הנפש. כי הנואף (משלי ו, לג) "נגע וקלון ימצא". (משלי כ, ל) "ומכות חדרי בטן". וכן הזולל והסובא תחלואים רבים מעותדים לבוא עליו, וכדתנן (אבות, ב) "מרבה בשר מרבה רמה" והתם פרישית לה.

זימה מערבבת ומשחיתה דעתו של האדם. וכן הוא אצל המכחיש במלכותו וחכמתו של הקב"ה וכן המתגאה והרודף אחר הכבוד והמקנא והכועס וכיוצא, כולן משחיתים את הגוף שמביאים לידי שנאה וקטטה ומריבה, ורבים קמים עליו עד שנעקר מן העולם. והשחת הנפש כדכתיב (משלי ו, לב) "נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה". כי הזימה תשחית הנפש, ואפילו יש בו תורה ולימודי חכמה כאחד הגדולים, תתערבב דעתו ובינתו וחכמתו, ויהיה אויל ומושחת הדעת. והשחת הדעת הוא אפיקורוס שאין לו חלק לעוה"ב, ופירשנו עניינו (אבות, ג) במשנת ר"א המודעי, שהם בני אדם שבטלה מהם צורתם. כי ה"דעת" צורת האדם, ומי שדעתו נשחתת אין לו חלק עם בני אדם. שכל זמן שאדם עובר עבירה ומודה בלבו שלא טוב הוא עושה, הרי דעתו שלמה, אלא שיצרו תקפו. אבל כשיוסיף לפשוע עד שישחית דעתו ויהיה אויל ויחשוב מחשבות נגד שיקול דעתו של אדם; על דרך משל שילעיג על ההולך בדרך נכונה, ויאמר הניאוף והגזל (והדם) [הדל] מדות ישרות הן, וכן השקר והחנופה ולשון הרע כולם ראויות לאדם להתנהג בהן, וכן לחפות דברים אשר לא כן על ה', לכחש ביכולתו ובמלכותו ובחכמתו וצדקתו, אלה וכיוצא בהן הן נגד שיקול דעתו של אדם, והנופל בהן הרי הוא "איש משחית". וכמו שהוא איש משחית באלה, כמו כן דעתו תשחת בכל הדברים אשר תחת השמש, בכל חכמת מעשה ובכל חכמה לימודית. ולבסוף יהיה ללעג ולקלס בין בני אדם, אפילו בין החוטאים והעוברים. ולכן אמר שלמה בחכמתו (משלי כח, כד) "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית". כי איסור הגזלה ממצות בני נח ונטוע בשיקול הדעת, וכל שכן לגזול [מ]אביו ואמו שחייב בכבודם ובמוראם. ויש גוזל כי יצרו תקפו, אבל הגוזל ואומר "אין פשע", הוא חבר לאיש משחית. ומה טוב מאמר חז"ל (סנהדרין קב.) "חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית ישראל לאביהם שבשמים", כי הסיתם לעבוד ע"ז שהיא נגד שיקול הדעת.

וכן [בענין עוזיהו] (דהי"ב כו, טז) "וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה' אלוהיו, ויבוא אל היכל ה' להקטיר" וגו'. הנה גובה הלב בא מרוח גבוהה והוא מעשה יצר הרע. אבל שתביאהו גובה לבו לחלוק גם על המקום ב"ה, זהו נגד שיקול הדעת. לכן כשבא עוזיה להקטיר קטרת בגאותו, וחלק על מצות ה' שאמר (במדבר יח, ז) "והזר הקרב יומת", אמר ש"גבה לבו עד להשחית". וכן (ישעיה א, ד) "בנים משחיתים", שעושין נגד הדעת וחולקין על ה"דעת". כמו שאמר (ישעיה א, ג-ה) "ישראל לא ידע וגו' ואמר עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל". ואין נאצה אלא בהשחת הדעת, כדפירשתי (אבות, ה) גבי "זו מחלוקת קרח ועדתו". וכן כל כתבי הקדש מעידים על היסוד הגדול הזה, אלא שאין כאן המקום לבאר ברחבה. ואולם האדם נופל בהשחת הדעת ע"י (רוב) [רבוי] עונותיו (שכשמרבה) [שמרבה] לחטוא יום יום, תחלה בקלות ואח"כ בחמורות, והולך מחמורה לחמורה, לבסוף ישחית גם דעתו ויעשה כמעשה חיות טורפות שאין בהם דעת, וכדפירשתי (אבות, ה) גבי "חיה רעה בא לעולם". ונענש ג"כ כחיה רעה ואין לו חלק לעוה"ב עם שאר בני אדם. ולכן אמר שלמה אצל הנואף (משלי ו, לב) "משחית נפשו הוא יעשנה". כלומר העון הזה חמור מאד, והעובר מוכן שתשחת נפשו השחת גמור. מכל אלו אתה למד ששני בני אדם עוברים עבירה אחת, והאחד נדון על פשעו ויש לו חלק לעוה"ב, והשני נטרד מן העוה"ב. והיינו כשהאחד חטא כשיצרו תקפו, ודעתו שלמה ומודה כי לא טוב עשה. והשני נשחת דעתו ואומר אין פשע. והנה "השחת הדעת" תלוי במחשבת הלב לא כן העבירה [הרגילה], וכבר פרישית לה על נכון (אבות, ג) במשנת ר"א המודעי, חקור ותמצא. [אמר המגיה: החילוק הזה נמצא ג"כ בדברי הרמב"ם, בפירוש המשנה לסוף מסכת סנהדרין, בסיום ביאורו לי"ג יסודות האמונה].

מלת שאול, ועניני גיהנם ודע כי מלת "שאול" על הקבר, וכן נופל על נפש רחבה ורוח גובהה, ושניהן מטעם אחד. כי שורש המלה "שאל" והוא על המבקש דבר, ולכן נקרא הקבר שאול ע"ד משל. לפי שכל החיים מתים ויורדים לקבר, ולא תשבע לעולם, כי יום יום תוסיף לשאול. ועל המשל הזה אמר שלמה בחכמתו (ע"פ משלי כז, כ) "שאול ואבדון לא תשבענה", והוא משל של חכמה, שמי שאינו שבע שואל תמיד ומבקש דבר. וכן הקבר שלא תשבע שואלת תמיד לבלוע החיים. וכן נפש האדם כשהיא רחבה ורוחה גבוהה, היא מבקשת ושואלת כל עת למלאת תאותה ושטיפתה, וכדרך שבארנו אצל בלעם הרשע, ואז היא כשאול. ולכן בסוף הפסוק אמר שלמה ע"ה (משלי כז, כ) "ועיני האדם לא תשבענה". גלה הסוד הגדול שהנפש הרחבה שעיניה לא תשבענה דומה לשאול. ולכן אצל נבוכדנצר הרשע שהיתה נפשו רחבה מאד כדפירשתי לעיל אמר (חבקוק ב, ה) "אשר הרחיב כשאול נפשו". ודע כי מלת "גיהנם" השתמשו בו קדמונינו ז"ל לרמוז על העונשים שאחר המות לנפש החוטאת, והן עונשים קשים מאד, פחדים ובלהות חשך ואפלה לנפש, כמו שרמזו (שמו"ר יד, ב) בחושך מצרים, שהיה מחושך של גיהנם, ונכבדות כבתנו על זה בפירוש "רוח חן" [אמר המגיה: וכן חזר הרב המחבר לבאר בספרו "חיקור דין"]. ועליו נאמר (תהלים עג, יט) "איך היו לשמה כרגע, ספו תמו מן בלהות", ונאמר (יחזקאל כז, לו) "בלהות היית ואינך עד עולם". וככן מפורש בספר איוב (יח, יא; יח, יד; כז, כ; כד, יז; ל, טו) . וכדמות המצוקות הללו יגיעו לנפשות הרשעים גם בעוה"ז, פחדים ובלהות, ואיוב פירש את הדבר [כנ"ל]. ולכן ארז"ל (סוטה י:) על אבשלום כשנתלה באילן "ראה גיהנם (פתוח) [נבקע מ]תחתיו", ואצל אברהם אבינו ע"ה במראה בין הבתרים (בראשית טו, יב) "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו", אמרו ז"ל (ב"ר מד, כא) "שהראהו גיהנם", כי הבין במראה הנבואה המצוקות והבלהות שמשיגים הרשעים, ולכן בחר בשעבוד [מלכיות]. והנה השאול והגיהנם קרובים זה לזה, כי מי שנפשו כשאול רחבה בעולם הזה, בזימה ובתענוגות בני אדם ובשאר החמדות, וכן בפרטי רוח גבוהה, הרי אוחזים אותו מצרי גיהנם, ופחד ובהלה סביבותיו, עצבון ודאגה ושממון וכיוצא שהן מדוגמת עונשי גיהנם. ומזה אתה למד כי השאול [הוא] גם בעוה"ז לנפש. ועתה יתבארו לך כל כתבי הקודש שנזכר בהם לשון "שאול" על הנפש בעודה בגוף האדם. כי לפי שהצדיקים וישרי לב מואסים ברע, ודואגים תמיד פן יתפתו מיצרם, וכדתנן (אבות, ב) "ואל תאמין בעצמך עד יום מותך", יתפללו תמיד אל ה' ב"ה שיהיה בעזרתם שלא ימשול יצרם עליהם, ולא תהיה נפשם כדוגמת השאול לבקש העבירות והתענוגים. כי מי שנפשו דומה לשאול, אחרי היפרדה [מהגוף] תרד לשאול וגיהנם. וכן [ישנה] בעוה"ז. על כן אמר המשורר האלוהי, (תהלים ל, ד) "ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מיורדי בור", (תהלים מט, טז) "אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול", (ישעיה לח, יח) "כי לא שאול תודך, מות יהללך. לא ישברו יורדי בור אל אמתך". אמר שלמה בחכמתו (משלי טו, כד) "ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה", (משלי כג, יד) "אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל", וכן "ותשפילי עד שאול" הכתוב בנבואת ישעיה (נז, ט) והרבה כיוצא בהן שיש בהן נעימות גדולה למבין יסודתם. ובספרי "יסודות הלשון" יתבארו בעז"ה.

וכן נקראו העונשים הגדולים לעוה"ב "שחת", כמו האפיקורסים וחבריהן שאין להם חלק לעוה"ב אלא נשחתין השחת גמור. וכן נופל שחת על הנפש הנשחתת, החושבת נגד שיקול דעת האדם וכדפירשתי לעיל. וכמו ששני מיני שאול וגיהנם קרובים זה לזה, כן שני מיני שחת קרובים. כי הנפש הנשחתת בעוה"ז מלאה השחת ואין בה אור וצורת אדם. וגם על זה יתפללו החסידים להקב"ה שישתמרו ממחשבות רעות שהן נגד שיקול הדעת, התלויים בראיית הלב. ולכן תמצא שאמר דוד (תהלים טז, י) "כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תתן חסידך לראות שחת". הזכיר אצל "שחת" ראיה, ולא אצל "שאול". וכן (תהלים מט, י) "ויחי עוד לנצח, לא יראה השחת". ומה נכבד אמרו בתפלתו (תהלים ל, י) "מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודך עפר היגיד אמתך?".

כי האדם נברא לדעת את ה', וה"דעת" [היא] צורת האדם. לא כן הבהמה והחיה שאין בם דעת, ולא נבראו רק בשביל הגוף תחת השמש, וכדפירשתי (אבות, ג) במשנתו של עקביא בן מהללאל. ולכן כשיחשוב האדם נגד שיקול הדעת הנה בריאתו לבטלה אין חפץ בו, כי גופו בשרו ודמו "במה נחשב הוא?". על כן אמר "מה בצע בדמי?" שהוא משכן לנפשי, אם ארד אל שחת. "היודך עפר" ואפר הבשר והדם? היגיד אמתך? וכיון שלא אוכל לעשות כן נולדתי לבהלה ואין בי חפץ. ועוד כתובים כיוצא בהן, וגם הם יתבארו על נכון בספרי "יסודות הלשון" בעז"ה.

ביאור הביטוי "באר שחת" וכבר פירשנו ד"עין רעה" היינו שחולק על שמועות החכמים והנביאים וגם על מצות ה' כמו שעשה בלעם הרשע, וזהו השחת הדעת. והעושה כן נענש בעוה"ז ובעוה"ב בשחת ובכליון. אבל נפש רחבה ורוח גבוה היינו שאול וגיהנם. ועל זה שנה תנא דידן "תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם". לפי שנפשם רחבה ורוחם גבוהה [והם] דומים לשאול ויורשים במעשיהם בעוה"ז ובעוה"ב גיהנם שהן מצרי שאול. כדכתיב בהדיא (תהלים קטז, ג) "אפפוני חבלי מות ומצרי שאול סבבוני צרה ויגון אמצא". וכל המזמור כולו שמודיע שהיה קרוב לשאול והצילו ה' ב"ה עד שהתהלך לפני ה' בארצות החיים. מפורש שהחוטאים מוצאים בעוה"ז צרה ויגון ומצרי שאול ומות, וכן יורדים ל"באר" שחת. ו"באר" כמו (משלי כג, כז) "ובאר צרה נכריה". והטעם כמו שדעת האדם ובינתו כשהן בדרך חכמה נקראים "באר מים חיים", כדכתיב (משלי ה, טו) "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך", כלומר טוב כי תשתה מים טובים מבאר ה"דעת" הנטועה בך וה"בינה" וה"חכמה", כמו כן כשהאדם מתפתה ליצרו עד שמשחית דעתו שותה מתוך "באר צרה נכריה". כי היא נכריה ואיננה כפי שיקול הדעת הנהוגה הנטועה בנו שהיא אמת. והבאר הזה [הוא] קורא "באר שחת", כי הנפש נשחתת בו. וכמו באר עמוק, כן הבינה והשכל והדעת, כדפירשתי (אבות, ה) במשנת "ד' מדות ביושבים לפני חכמים", בפירוש פסוק (משלי יח, ד) "מים עמוקים דברי פי איש". כי המעמיק בבינה ובדעת יורד לעומק הבאר, וכן המוסיף להרשיע מוסיף להעמיק ולרדת יום יום בבאר שחת, ולבסוף יהיה אויל ומשועמם הדעת בכל עניניו כדפירשתי לעיל.

ועלה מייתי ראיה מקרא שנאמר (תהלים נה, כד) "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ואני אבטח בך". ובמקרא זה מפורש שהרשעים יורדים בחייהן לבאר שחת. ואין צריך לומר לעוה"ב, מדקאמר ברישא "תורידם לבאר שחת", והדר קאמר "לא יחצו ימיהם". ואי לעוה"ב איפכא הוי ליה למימר: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם, ותורידם לבאר שחת", דקוצר ימים בעוה"ז ושחת לעוה"ב. אלא גם בעוה"ז קאמר שבעבור שהן אנשי דמים ומרמה ועין רעה, ועשו כל התועבות נגד שיקול הדעת, (יומא לח:) "הבא לטמא פותחין לו" וירדו לבאר שחת, ותשחת דעתן כולה עד שיהיו לאלה ולחרפה לעיני כל בני אדם. וכן לענין השאול שבעבור שנפשם רחבה ורוחם גבוה, ירדו שאול בחייהם וצרה ויגון ימצאו. והוא מפורש למעלה ממנו במזמור זה דכתיב (תהלים נה, טז) "ישיא מות עלימו, ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם". מפורש הדבר שבעבור הרעות אשר בקרבם יאפפם חבלי מות, וימצאו מצרי שאול בעודם חיים, כדקאמר "ירדו שאול חיים" וכל שכן לעוה"ב. ודומה לפסוק (תהלים קטז, ג) "אפפוני חבלי מות" וגו'. ובאותו מזמור (נה) מפורש שהיו בעלי תועבות ורוחם גבוהה כדכתיב (נה, ד) "ובאף ישטמוני", (נה, ט) "אחישה מפלט לי מרוח סועה מסער". דמה רוחם הגבוה והקשה לרוח סועה וסער. וכן מפורש שהיו אנשי שכל ובינה, אלא שהשחיתו דעתן ונפלו במהמורות באר צרה נכריה, שנאמר (תהלים נה, יג) "כי לא אויב יחרפני ואשא" וגו', (נה, יד-טו) "ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי, אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש". הרי שהיו חכמים בתורה ואנשי שכל ובינה להמתיק סוד, וכדאפרש בפרק בתרא (אבות, ו) שעל אחיתופל דיבר. ואמרינן (בחגיגה טו:) שהיה בעי תלת מאה בעיי במגדל הפורח באויר. אבל נפל בבאר שחת כי העז פניו וחלק לבסוף על האמת, כדכתיב (תהלים נה, כ) "אשר אין חליפות למו ולא יראו אלהים", כדרך (תהלים יד, א) "אמר נבל בלבו אין אלהים, השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב". וכדכתיב גבי עמלק שהיה מושחת הדעת (דברים כה, יח) "ולא ירא אלהים". ועל זה אמר בחתימת המזמור (תהלים נה, כד) "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת", מדה במדה ודומיא דבלעם הרשע שהיה פקח וגם ניבא נבואות גדולות, ואעפ"כ ירד לבאר שחת וחלק על מצות הקב"ה נגד שיקול הדעת.

"אנשי דמים", במה נכשלים ו"אנשי דמים" (תהלים נה, כד) היינו בעלי נפש רחבה ורוח גבוהה, דדמים היינו נאוף אשת איש ושאר עריות, כדכתיב (יחזקאל כג, לז) "נאפו ודם בידיהן", (מגילה יד:) "ודמים תרתי משמע", [וכן] חמדת ממונות וגזל. וכן "דמים" שופכי דמים, כמו (מיכה ז, ב) "כולם לדמים יארובו". והיינו רוח גבוהה אנשי חימות ושנאה וקנאה והשתררות המביאים לשפוך דם נקי. "ומרמה" (תהלים נה, כד) היינו "עין רעה", שכל [לשון] מרמה נופל על המצאה ותחבולה בנויה בשכל ובבינה לרעה, כדרכי מושחתי הדעת, כמו (משלי יב, ה) "תחבולות רשעים מרמה", ובספר "מעין גנים" הוא מבואר. וקאמר ש"יורדים לבאר שחת" ולבסוף נשחתין השחת עצום, ואז "לא יחצו ימיהם". לא כשאר עוברי עבירות שמאריכים להם פעמים רבות שישובו בתשובה. אבל אלו שנפלו בעין רעה ובהשחת הדעת, כבר נאמר (משלי ב, יט) "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים", וראוי שיעקרו מן העולם כמו חיות טורפות. והדר קאמר (תהלים נה, כד) "ואני אבטח בך", כלומר אני סר למשמעתך, מקבל ועושה כאשר צויתני, אע"פ שאיני מבין טעם הדברים. והיינו עין טובה כמו אברהם אבינו ע"ה, ובעל עין טובה הוא בוטח גמור, כדכתיב (שם ג, ה) "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען", וכדפרישית (אבות, ד) במשנת ר' נהוראי, וכן (ירמיה יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", דמיניה יליף ראב"ע (אבות, סוף ג') שכל שמעשיו מרובין מחכמתו נמשל לאילן ששרשיו מרובין שאינו נעקר לעולם, והתם פרישית לה.

ולעיל מניה קאמר שאיננו בעל נפש רחבה ורוח גבוהה לאסוף ולכנוס ולהשתרר, אלא ששמח בחלקו שיתנו לו מן השמים, כדכתיב (תהלים נה, כג) "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, לא יתן לעולם מוט לצדיק", כלומר אל תהיה נבהל להון, ולא תהיה נפשך כשאול לא תשבע תמיד ותעסוק כל עת לאסוף ולכנוס ולקנאות באחרים וכיוצא. אלא השלך משאך על ה', כי הוא יכלכלך ויתן לך צרכיך, אם מעט ואם הרבה. אל תדאג כי יום יום יכלכלך, לפי שלא יתן מוט לצדיק לעולם. וכדקתני "תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין עוה"ז" ואינן צריכין לדאוג כלום. כך נראה בעיני, והרי לימדתיך חדשות, והוריתיך בדרכי יושר המליצות הנזכרות בכתבי קדש, וכנגדן דברי חכמים וחידותם שכולם מתאימות בפירושם. והודעתיך איך למד התנא מפסוק (תהלים נה, כד) "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת" וכו' שתלמידי בלעם הרשע בעלי שלשה דברים הללו ושיורשין גיהנם ויורדים לבאר שחת. וכן הודעתיך למה תלמידי אברהם אבינו בעלי שלשה דברים הנזכרים במשנתנו לטובה, ושהן עניינים כוללים. ופירשתי כל דבר ודבר והיכן מצינו בתורה שלשה דברים הטובים באברהם אבינו ע"ה, וכנגדן שלשה הרעים בבלעם הרשע. ונתבררה משנתנו כהוגן. ואם אין מזה דבר בפירושי הראשונים ז"ל, קבל האמת ממי שאמרו.