יין לבנון על אבות ה:יח

"כל המזכה את הרבים". שמלמדם תורה ויראת ה' ומביאם לדרך החיים. אין חטא בא על ידו, מונעין אותו שלא יחטא, מדה כנגד מדה, כמו שהוא זיכה רבים והיה סבה שנמנעו מעבור על התורה ושעשו מצות, כן יסייעוהו מן השמים שלא יחטא. וכדאמרינן (סוכה נב: עיי"ש שינוים) "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו היה ממיתו שנאמר (תהלים לז, לב-לג) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ה' לא יעזבנו בידו" [עכ"ל]. והמזכה את הרבים מסייעין אותו הרבה שאין חטא (כלל) בא על ידו [כלל].

ויש לדקדק במשנתנו דרישא תני "אין חטא בא על ידו", ובסיפא תני "זכות הרבים תלויה בו". וכן גבי מחטיא את הרבים תני רישא "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", וסיפא תני "חטא הרבים תלוי בו". ואמאי לא תני רישא "המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, והמחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו"? ותו מאי ראיה מייתי מ"צדקת ה' עשה", ולא נזכר בו שאין חטא בא על ידו? ובמקרא הנאמר אצל ירבעם לא נזכר ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה". ויראה לי משום דתני רישא "כל המזכה את הרבים", ולא תני "כל הזוכה ומזכה את הרבים" כדתני לקמן "משה זכה וזיכה את הרבים". פירושא דמתניתין הכי הוא, דמיירי שהוא מזכה את הרבים בתורתו ובמוסריו, ונאה דורש אבל אינו נאה מקיים, כי לא זכה לעצמו לקיים המצות שזיכה בהן הרבים, זכותו עומדת לו שאין חטא בא על ידו. אע"פ שלא זכה בצדקותיו שיעזרוהו מן השמים, עוזרין אותו בדרך חסד שלא יעבור עבירות ביצרו הרע. וטעמא דמלתא אמרינן ביומא (פז. עיי"ש) "שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם". שאם היה חוטא ודאי שהיו נפרעין ממנו בגיהנם, אע"פ שזיכה את הרבים, כדמפרש הרמב"ם בפירוש המשניות (אבות, ד) "ולא יקח שחד, שאין הקב"ה לוקח המצות שחד על העבירות אלא נפרעין על העבירות ומשלמין שכר על המצות". וכדי שלא יבוא לידי כך, המדה גורמת שאין חטא בא על ידו ואינו נדון בגיהנם. והיינו דקתני "אין חטא בא על ידו". ואי בזוכה ומזכה מאי "אין חטא בא על ידו"? והוא עצמו צדיק גמור. אלא כדפרישית שהוא לא זכה, ואעפ"כ מונעין אותו מחטוא. ודוקא שאין חטא בא על ידו, אבל לעשות מצות אין מסייעין ואין מכריחין, שעשיית המצוות תלויה בבחירתו של אדם. ושמא תאמר אם כן עדיין יהיו תלמידיו מקבלין שכר בגן עדן על שקיימו מצות, והוא לא יקבל שכר? הא לא קשיא דעלה תני בסיפא "זכות הרבים תלויה בו" וכדמייתי לה מקראי, ואע"פ שהוא לא עשה מקבל שכר עמהם, לפי שזכותן תלויה בו. ועיקר מתניתין לאשמועינן שאין חטא בא על ידו כדי שלא יענש בגיהנם.

"וכל המחטיא את הרבים". שמסיתם לדבר עבירה. אין צריך לומר שאין עוזרין לו מן השמים שלא יחטא כמו שעוזרין לאחרים, לפי שהוא הביא אחרים לחטוא, אלא שאם בא לטהר ולשוב בתשובה על עונותיו, ו[הרי] תניא בא לטהר מסייעין אותו? [זה] דוקא כשלא החטיא את הרבים, אבל מחטיא את הרבים אע"פ שמתאמץ מעצמו בתשובה שלמה, ואמרינן (יומא פו.) "גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד", ואילו היו מניחין אותו היו עונותיו מתכפרין, האי כיון שהחטיא את הרבים "אין מספיקין בידו לעשות תשובה". ולאו למימרא שמטמאין ומחטיאין אותו בעל כרחו, חלילה לומר כן שהבא לטהר יטמאוהו. אלא אין מספיקין לו הזמן, שמת ונכרת מן העולם קודם שישוב בתשובה שלמה, כדי שלא יהיו תלמידיו בגיהנם והוא בגן עדן. ואע"ג שלפעמים מחטיא את הרבים והוא לא חטא, ונמצאו תלמידיו נענשין על חטאים שהוא אינו נענש עליהן. הא לא קשיא דעלה תני בסיפא "חטא הרבים תלוי בו", ונענש על כל החטאים שעשו תלמידיו אע"פ שהוא לא חטא באחת מאלה. נמצא אתה למד שהמזכה את הרבים תמיד יורש עוה"ב, בין שזכה לעצמו בין שלא זכה עמהן, שהרי אין חטא בא על ידו וזכות הרבים תלוי בו. והמחטיא את הרבים יורש גיהנם בין שחטא גם הוא בין שלא חטא, שהרי חטא הרבים תלוי בו ואי אפשר לו שישוב בתשובה. ומשום הכי תני סתמא "כל המזכה" ו"כל המחטיא", ולא תני "כל הזוכה ומזכה" ו"כל החוטא ומחטיא".

"משה זכה וזיכה את הרבים". לא בעי לאתויי ראיה שאין חטא בא על ידו, דהאי סברא הוא וכדאמרינן בגמרא שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם. אלא אע"פ שהוא לא זכה עם האחרים שזיכה, מכל מקום נוחל עמהן בטובה, ונחשב לו כאלו עשה, וזכות הרבים העושים על פיו תלוי בו. ומשום הכי משה זכה וזיכה את הרבים, כלומר גבי משה ליכא למימר אין חטא בא על ידו משום שזיכה את הרבים, כיון שהוא אב לחסידים ולבעלי מעשה, וזכה לנפשו. אלא לפי שזיכה את הרבים בתורתו ובמוסריו, שלימד תורה לכל ישראל והדריכם בדרך חיים, על כן זכות הרבים תלוי בו, כל הזכויות שזוכין להן בעלי מצות ומעשים טובים דור דור, יש לו חלק בזכויותיהן ותלויים בו, לפי שהוא גרם להם ע"י תורתו ומוסריו שלימדם בכתב ובע"פ. ולפרושי "מזכה את הרבים" נקט לה לדוגמא, שהוא המלמד תורה וחכמה לרבים ומביאם לדרך החיים.

"שנאמר (דברים לג, כא) 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל'". מהאי קרא מפיק שזכות הרבים תלוי בו, ומפרש רש"י ש"מעיד פסוק זה שכל המצות שעשו ישראל כאלו עשאן הוא עמהם אלמא זכות הרבים תלויה בו" [עכ"ל], ולא ידענא היאך רמיז בקרא? ואי משום דכתיב "ומשפטיו עם ישראל", אין הכי נמי שעשאן הוא עמהם, וכדקאמר "זכה וזיכה את הרבים", ומנא לן שאע"פ שאינו עושה יחשב לו כעושה? ואני למדתי פירוש הראיה מספרי פרשת וזאת הברכה (פסקא שנ"ה) , והכי תניא התם (דברים לג, כא) "צדקת ה' עשה', וכי מה צדקה עשה בישראל? והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, באר עולה להן, והמן יורד להן, ושליו מצוי להן, וענני כבוד מקיפות אותן, אלא שנאמר "כי יהיה בך אביון" [עכ"ל]. והפירוש ברור שחכמינו ז"ל תרגמו צדקת ה' "צדקה" ממש, לפרנס רעבים ולרוות צמאים ולהלביש ערומים, שהן נקראים "צדקה" בפרט. אע"פ ש"צדקה" [הוא] שם כולל לכל מעשה צדק, וכדפירשתי (אבות, ב) בבבא "מרבה צדקה מרבה שלום". אי "צדקה" דהכא שקיים המצות מאי רבותיה? פשיטא שהיה מקיים התורה! אלא צדקה לעניים היא, וללמדנו שזכות הרבים תלוי בו, שנוטל חלק עמהן אע"פ שהוא לא זכה. והיינו דקאמר והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכו', כלומר אי אפשר לומר שקיים "צדקה" ממש, דבמדבר לא היה אפשר לקיים מצוה זו, שכל ישראל היה להם לחם לאכול ומים לשתות ובגד ללבוש ולא היו חסרים דבר, וכדכתיב (דברים ב, ז) "זה ארבעים שנה וגו' לא חסרת דבר". אלא על כרחך שנחשב לו כאילו עשה לפי שכתב בתורתו (דברים טו, ז-ח) "כי יהיה בך אביון מאחד מאחיך באחד שעריך וגו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון וגו' כי פתוח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו" וגו'. והרי זיכה את הרבים שלימדם תורה ומעשה המצות מוסר ותוכחה, וכל המקיים לדור דור מצות הצדקה זכותו תלוי במשה, ועלה קאמר "צדקת ה' עשה". והוא הדין לכל המצות שלימד לישראל לדורות, אע"פ שהוא לא עשאן כגון כל המצות התלויות בארץ, נחשב כאילו עשאן, לפי שזכות העושים תלויה בו, ועלה קאמר "ומשפטיו עם ישראל", ומשפטים היינו התורה כולה. ו"עם ישראל", שלימדן לישראל והרי כאלו עשאן כמו צדקה דרישא דקרא. ומשום הכי הפסיק הכתוב ביניהן, דאי הוי כתיב "צדקת ה' ומשפטיו עשה עם ישראל", הייתי אומר שמחבבו לפי שלימדם התורה, ולא שנחשב לו כאילו עשאן. השתא דכתיב "צדקת ה' עשה", ואי אפשר לומר שהוא עשה צדקה כדפירשתי, על כרחך למדת שזכות הרבים תלוי בו, ומקבל שכר עם כל עושה ועושה. והיינו דכתיב בראש הכתוב (דברים לג, כא) "ויתא ראשי עם", ותניא נמי התם (ספרי, ברכה, פסקא שנ"ה, עיי"ש) "מלמד שיהא משה עתיד ליכנס בראש כל העם, בראש חבורה של בעלי מקרא, בראש חבורה של בעלי משנה, בראש חבורה של בעלי תלמוד, וליטול עם כל אחד ואחד שכר, וכן הוא אומר (ישעיה נג, יב) "לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל" [עכ"ל המדרש]. והיינו זכות הרבים תלוי בו לפי שהדריכם במישרים. ולפירוש זה שפיר מייתי ראיה ממשה שאע"פ שהוא לא זכה במצות הרבה, כגון צדקה ומצות התלויות בארץ, מקבל שכר כאלו עשאן עם תלמידיו שקיימו המצות הללו. ומינה תלמוד לכל מזכה את הרבים אע"פ שהוא לא זכה, נוחל עמהן בשכר. ומי שאינו מפרש כן יקשה מה ראיה ממשה? שאני משה דזכה [הוא עצמו] וזיכה, ומנא לן למזכה ולא זכה [הוא עצמו] דמיניה מיירינן במתניתין? ואפשר שעל זה אמרו רבותינו ז"ל במדרשם (סוטה יד.) בפסוק ואתחנן אל ה' וגו' אעברה נא ואראה את הארץ, וכי משה לאכול מפריה היה צריך? אלא שבקש לקיים המצות התלויות בארץ. [ע"כ מאמר חז"ל. וההמשך של פירוש רבינו המחבר כאן נרמז במהרש"א שם ד"ה לכן אחלק לו ברבים] כלומר שמשה בקש לקיימם ממש כמו כל ישראל, והשיב הקב"ה "רב לך", כלומר אין לך לבקש על זה. שגם מה שאינך מקיים בעצמך אתה נוטל שכר עם כל המקיימים, כי זכות הרבים תלוי בך, והיינו "רב לך", כלומר שכר הרבים לך היא. כך נראה בעיני.

"ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים". לא מייתי ראיה שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, דהאי מסברא אתיא וכדאמרינן "שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם". אלא מייתי ראיה שאע"פ שהוא לא חטא בכל החטאים שלימד לאחרים לעשות, נחשב לו כאילו עשאן עמהן, לפי שחטא הרבים תלוי בו. ועלה קאמר "ירבעם חטא והחטיא את הרבים". כלומר גבי ירבעם ליכא למימר שלא הספיקו בידו לעשות תשובה, דמשמע אילו הספיקו שהיה שב. שהרי ירבעם חטא בנפשו, והיה חוטא גדול מאד, ומעולם לא עלה על לבו לשוב בתשובה, וכדכתיב (מל"א יג, לג) "אחר הדבר הזה לא שב ירבעם מדרכו הרעה". פירוש אחר שראה מופת שעשה איש האלהים ג"כ לא שם על לב לשוב בתשובה, אלמא שמעצמו היה עומד במרדו. ואם תאמר גם אם היה שב לא תועיל לו כיון ש"אין מספיקין בידו"? הא כבר פרישית ש"אין מספיקין" היינו שאינו גומר תשובתו, שמת קודם זמנו. וירבעם לא התחיל כלל. ומהו שאנו למדין מירבעם ש"חטא הרבים תלוי בו"? אפילו דברים שלא חטא בהן, מקבל עונש עם החוטאים על פיו, לפי שהוא גרם להם לחטוא. ומשום הכי תני ברישא "וכל המחטיא את הרבים", ולא תני "וכל החוטא ומחטיא", שגם אם אינו חוטא בחטאים שחטאו אחרים על פיו, אין מספיקים בידו לעשות תשובה לפי שחטא הרבים תלוי בו, כי מה תועיל תשובתו, ועון אחרים עליו והם לא שבו? וצריך לרדת שחת בעבור עונותיהם. וכן אתה אומר במזכה את הרבים, שאין מניחים אותו לחטוא, כי אם יחטא צריך לרדת שחת, והרי זכות הרבים עליו, וצריך להיות כמוהם בגן עדן.

"שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא" וגו'. ה"ר עובדיה מברטנורא ז"ל פירש מדלא קאמר "על חטאות ירבעם וישראל", שמע מינה שהכל תלוי בירבעם. ופירוש זה דחוק דאי כתב "על חטאות ירבעם וישראל" הייתי אומר שהן שקולין. והכתוב רוצה לגנות ירבעם שהיה חוטא ומחטיא, שהנבואה הזאת נאמרה על ירבעם. ואני אומר דתנא מייתי לה מקרא "על חטאות ירבעם", ומקרא זה נאמר אצל בעשא שהכה את כל בית ירבעם, כדכתיב (מל"א טו, כט-ל) "ויהי כמלכו הכה את כל בית ירבעם לא השאיר כל נשמה לירבעם עד השמדו כדבר ה' אשר דיבר ביד עבדו אחיה השלוני. על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל". ומקרא זה עצמו נכתב בפרשה שלפניה בנבואת אחיה השלוני שניבא לאשת ירבעם, שנאמר (מל"א יד, טז) "ויתן את ישראל בגלל חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל". ומן הכתוב הראשון אין ראיה שחטא הרבים תלוי במחטיאם, דבאותה הפרשה ניבא על פורעניות ישראל כדכתיב (מל"א יד, טו) "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו' יען אשר עשו את אשריהם מכעיסים את ה'". ועלה קאמר שיתן את ישראל לקללה בגלל שחטאו בחטאות ירבעם שחטא והחטיא את ישראל, ואגב הוכיח לאשתו שירבעם בעלה החטיא את ישראל. ועדיין לא שמענו שקולר תלוי בצוארו שנענש על חטאותיהן כאילו עשאן, שהרי מדבר בפורעניות ישראל שהם יקבלו עונשם לפי שחטאו בעצת ירבעם. ולהכי מייתי ראיה מן המקרא המאוחר שנכתב אצל פורעניות ירבעם לבדו, כשהכה בעשא את כל ביתו ולא השאיר לו נשמה, ואמר (מל"א טו, ל) "על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל". וטעמא קאמר למה נענש בעונש גדול כזה? לפי שלא על חטאותיו בלבד נענש, אלא על חטאות כל ישראל כי החטיאם. לפיכך חטא הרבים היה תלוי בו, והיה נענש אפילו על העבירות שלא עבר עליהן, דאם לא כן מאי טעמא הזכיר "ואשר החטיא את ישראל"? ואין צריך טעם לסדר משנה זו, שהרי נשנית לענין "עבודה וגמילות חסדים", ככל הני מתניתין דלעיל.