יין לבנון על אבות ה:יז

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים". משום דתני אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, סמיך ותני כל מחלוקת שהיא לשם שמים. דלא תקשי לך מה שאנו מוצאים פירוד וקטטה בין אנשים ריעים, כמו ת"ח שנקראים ריעים והן חולקין זה על זה, זה אומר כך וזה אומר כך. אע"פ שרבים מהם אוהבים זה לזה אהבת נפש, ואיך גורמים מחלוקת המביאה לידי קטטה ופירוד הכנסיה כדרך השונאים? דע שאין מחלוקת כזו מביאה לידי ביטול האהבה שלא תתקיים הכנסיה, אלא היא תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, שכל כת חפצה להעמיד חברתה על האמת ועל הדין, וכל זה לשם שמים ומאהבה. ומחלוקת דקתני היינו מחלוקת ופרוד הכנסיה בדעותיהם ובמעשיהם, שהן נפרדים אלו מאלו, כמו (שמו"א כג, כח) "סלע המחלקות", שנקרא כן לפי ששם נפרדו שאול ואנשיו מעל דוד ואנשיו. וכן (דהי"א כז, ב) "המחלוקת הראשונה".

והכי פירושו: כל מחלוקת שהיא לשם שמים, שנתפרדה הכנסיה לשם שמים, אלו אומרים כה, ואלו אומרים כה, סופה להתקיים, אע"פ שבתחלה נראים מחולקין ונפרדין וכביטול הכנסיה, לסוף תתקיים הכנסיה, והיו לאחדים כבראשונה. דוגמא למה ששנינו לעיל כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, ופירשנו התם שאע"פ שבתחלה היו חולקין מקצת אנשי הכנסיה עם מקצתן, לסוף תתקיים ותעלה בידם הדבר שהתכנסו עליו. והכי נמי הכא אע"פ שנעשו למחלקות, סופה להתקיים ותעלה בידם מה שדרשו עליו ותתרצה דעתם ותתחבר הכנסיה כולה בשלום. וכן תוכל לפרש "סופה להתקיים" המחלוקת [עניינו] שלא יהי עוד מחלוקת וזהו ה"תקומה", שכל זמן שהן חולקים אין שלום, והכת האחת מדברת שלא כדין ונוהגת שלא כדין, ולפעמים שתי הכתות עושין שלא כדין וכדבעינן למימר. אלא שכיון שחולקים לשם שמים, סוף המחלוקת "להתקיים", שתתקיים האמת בכל הכנסיה, וידעו כלום הדרך הישרה וזוהי הקיום; וכן קיום הכנסיה עצמה שלא יתפרדו עוד, וכדאפרש.

"ושאינה לשם שמים". בין ששתי המחלקות מכוונים שלא לשם שמים, בין שהאחת לבדה שלא לשם שמים, והכת השניה כוונתה לשמים.

"אין סופה להתקיים". אין סוף הכנסיה להתקיים. כי אם שתי המחלקות אינן לשמים, תגדל המריבה והקטטה ביניהם ולא יצליחו שתיהן, עד שיאבדו מן הארץ, או שישחיתו זו את זו, או יפרעו מהן בפורעניות אחרות, ועכ"פ לא תתקיים הכנסיה עוד. כי (ישעיה מח, כב) "אין שלום אמר ה' לרשעים". ואם האחת לשמים, והשניה אינה לשמים, אותה שהיא לשמים תעמוד, ושאינה לשמים תאבד. וסוף סוף כשתאבד האחת לא נתקיימה הכנסיה, ומשום הכי סתם ותני "ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים".

מחלוקת לשם שמים, הא כיצד? "איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים". לא תימא שמחלוקת לשם שמים היינו כשמקצת הכנסיה עושין שלא כדין, ומקצתן מריבים עמהם ורודפים אותם שישובו מדרכם הרעה, ושעליה שנינו סופה להתקיים, שיזכו המריבים שישובו אליהן מקצת הכנסיה שפשעו ויהיו לאגודה אחת. דהאי לאו כללא הוא, שמצינו שהחוטאים לא אבו שמוע ומתו בחטאן, כמו מעשה פלגש בגבעה (שופטים כ') . ואי משום שהכת הטובה תתקיים וחפצם בידם יצליח, לא שייך למימר "סופה להתקיים", דפשיטא הוא (תהלים קמה, יט) "רצון יראיו יעשה" כתיב. ואנן בכנסיה כולה מיירינן שתתקיים. אלא זוהי מחלוקת שמאי והלל, ששתי המחלקות היו מתכוונים לשם שמים, הלל ובית דינו ושמאי ובית דינו, והיו רוצים לברר האמת ולהעמידו על תילו וע"י כן נעשו לשתי מחלקות, הללו עושין כך, והללו עושין כך. וקא משמע לן דאע"ג שבתחלתן נפרדו איש מעל אחיו במעשיהן, סופה להתקיים. לסוף תהיה תקומה לכנסיה ויהיו לאחדים על דעת אחת ועל מעשה אחד כבתחלה קודם שנחלקו, כי מן השמים יסייעו לעשות שלום ביניהם. פעמים יוודע להם ששתי המחלקות טעו, ושדעת שלישית אמת, ואז יקבלו הכנסיה כולה דעת שלישית, כי לפי שלא היתה מחלקותם אלא למען האמת, לכן כשתוודע להם האמת לא יתעקשו, ויקבלו בשמחה הדעת הנכונה המבוררת. ופעמים ינצחו המחלקות האחת לשניה בדברי טעם, ויודו למוכיחיהם ויחזרו לדעת בעלי מחלקותם, כי מתחלה לא כוונו לחלוק אלא לשם שמים. והיינו דתנו (אבות, ה) "ומודה על האמת". ופעמים מן השמים יכריעו כדעת מי ההלכה. וסוף סוף תתקיים הכנסיה, ויצאו ויבואו בדרך אחד, לפי שחלקו מתחלה לשם שמים, ושמחין לקבל האמת, לא לעמוד על דעתן לכבוד עצמן.

ושלשתן מצינו במחלוקתם של שמאי והלל, כדאמרינן בשבת (טו.) דשמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה דברים, והן שנויין בריש מסכת עדיות (פ"א) "שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן, והלל אומר מפקידה לפקידה אפילו לימים הרבה, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת ממעטת וכו'. שמאי אומר מקב לחלה, והלל אומר מקביים, וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו' אלא קב ומחצה חייבין בחלה. הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה וכו' ושמאי אומר ט' קבין, וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו' עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו מפי שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם". הא למדת שאע"פ שהיו שמאי ובית דינו והלל ובית דינו לשתי מחלקות, הללו עושין כך, והללו עושין כך, לפי שנחלקו לשם שמים להעמיד האמת, לסוף נתקיימה הכנסיה על דעת אחת, כשנתברר להם ששתי המחלקות טעו, ושדעת שלישית אמת, וכדפירשתי במשנתו של (אבות, ד) בן זומא. ואל תטעה לומר שאע"פ שחכמים קיימו דעת שלישית, הלל ושמאי עמדו על דעתן הראשונה והיו לשתי מחלקות, דהא בהדיא תנן התם "ולמה מזכירין את דברי שמאי והלל לבטלה? ללמד לדורות הבאים שלא יהא אדם עומד על דבריו. שהרי אבות העולם לא עמדו על דבריהם". אלמא דשמאי והלל חזרו מדבריהם, והודו לדעת שלישית שהיתה מפי השמועה, שדברי החכמים היו מפי השמועה, ועדות הגרדיים מפי השמועה. והיינו ללמד לדורות הבאים שיחלקו לשם שמים, שאז סופה להתקיים כשיוודע להם האמת.

וכן ראיתי לראב"ד ז"ל (עדיות פ"א סוף מ"ד) שפירש מה שאמרו חכמים לא כדברי זה ולא כדברי זה "מפי השמועה אמרוה", זהו הדרך הראשונה שאמרנו. והדר תנן (עדיות פ"א מ"יב) "אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש, האשה שבאה ממדינת הים וכו' חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש", זהו הדרך השניה שאמרנו, ועלה שנינו (אבות, ד) "ומודה על האמת". ובשאר המחלקות שהיו בין ב"ש וב"ה שלא נתברר להם האמת באחת משתי הדרכים שאמרנו, ועמדו דורות רבות במחלקותן, הא אמרינן (עיין יבמות יד.) שיצתה בת קול ואמרה "הלכה כב"ה", ומאז ואילך לא נתקיימו דברי ב"ש, והלכה רווחת בישראל כב"ה, ונתחברו כל ישראל לאגודה אחת לעשות כב"ה. והא דאמרינן (עירובין ו:) "הרוצה לעשות כחומרי ב"ש וקולותיהן עושה, והרוצה לעשות כקולי ב"ה וכחומרותיהן עושה", פירשו עלה דהיינו קודם בת קול, אבל לאחר שיצתה בת קול הלכה כב"ה, זהו הדרך השלישית שאמרנו שהוכיחו מן השמים.

והוא הדין לכל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, כמו כל השמועות שנשנו במחלוקת בסדרי המשנה ובתלמוד בין התנאים והאמוראים, שהיו מכוונין כולם לשם שמים להעמיד הדברים על בוריין, רבים מהן נפסקה בם ההלכה, וכדאמרינן (עירובין מו:) "הלכה כר' עקיבא מחברו ולא מחבריו". (שבת מו.) "והלכה כסתם משנה", (כתובות עז.) ו"בכל מקום ששנה רבן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה" וכיוצא בהן. והרי סופה להתקיים שנתחברה הכנסיה לדעת אחת. וכן במחלוקת האמוראים, וכדאמרינן (בכורות מט:) "הלכה כרב באיסורי והלכה כשמואל בטרפות", (עירובין מו:) והלכה כפלוני לגבי פלוני, ונתקיים הדעת האחת ונתפשטה בכל ישראל ואין חולק עוד. כי מן השמים הסכימו לעשות שלום ביניהן, ושתודה [בני] המחלקות האחת לחברתה. וכן בכל זמן ובכל דור ודור כשתהיה מחלוקת בין חכמי ישראל, כשמתכוונים לשם שמים לסוף תתקיים הכנסיה ויהיו לאגודה אחת ולא תגדל מריבה ביניהן.

מחלוקת בעניני המנהגים ועוד כל המחלקות שיש בישראל והמנהגים שמקצתן נוהגין כך ומקצתן כך, "סופן להתקיים" כשיבא אליהו הנביא ובית דינו ויורה להם ההלכה הברורה בכל דבר. כי אליהו ז"ל מאנשי הקבלה הנאמנה שקבל מאחיה השילוני ובית דינו עד הלכה למשה מסיני, וכשיבוא לישראל ויודיעם דרך האמת על פי השמועה ישמחו בדבריו ויקבלו כולם הדעת הישרה. וכמו שקבלו (עדיות פ"א מ"ג) שמאי והלל וחכמים עדות מפי שני הגרדיים שהעידו מפי שמעיה ואבטליון, וכדתנן בשלהי עדיות (פ"ח מ"ז) "ר' שמעון אומר להשוות המחלקות". פירוש אליהו בא להשוות בין כל שתי מחלקות ולהודיעם הדרך הנכונה, מי משתיהן דיבר נכונה, או יודיעום דעת שלישית כהלכה. ואז לא יהיו עוד למחלקות, אלא תתקיים הכנסיה על דעת אחת.

מיהו תנא דידן לא תני "זו מחלקות בית שמאי ובית הלל" אלא "זו מחלקות שמאי והלל", משום דמייתי לה לדוגמא, ולא אשכחת סופה להתקיים ממש אלא במחלקות שמאי והלל עצמן, כדפירשתי לעיל, שהם לא נחלקו אלא בשלשה דברים לבד, ובשאר ההלכות היו שוין. ובשלשה שנחלקו נתקיימה הכנסיה ושתי הכתות על דרך אחד כדאמרינן (עדיות פ"א מ"ד) "שלא עמדו אבות העולם על דבריהם", וקבלו דעת שלישית. וכשהושוו גם בשלשת דברים הללו שוב לא היה ביניהן שום מחלוקת, והרי סופה להתקיים ממש. מה שאין כן מחלקות ב"ש וב"ה שאע"פ (עיין יבמות יד.) שיצתה בת קול ואמרה שהלכה כב"ה, מכל מקום עמדו כמה מחלוקת על מעמדן שנמשכו ממחלקותן של תלמידי שמאי והלל. והן מחלקות כל התנאים שבמשנתנו ואחריהן מחלקות האמוראים, שבמקצתן לא אפסיקא בתלמוד הלכתא כמאן, ועדיין המחלוקת במקומה עומדת. משום הכי אע"ג שאנו מאמינים כי סופה להתקיים לכשיבוא אליהו ז"ל להשוות המחלוקת, לא פסיקא ליה לתנא לקובעו במשנתו ולעשות ממנו דוגמא וראיה, כך נראה בעיני.

"ושאינה לשם שמים". כבר פירשתי בין ששתי הכתות אינן מכוונות לשמים, בין שהאחת לשמים, והשניה שלא לשם שמים, אין סופה להתקיים. שאע"פ שהכת החולקת לשם שמים [היא] טובה, הכת הרעה לא תתחבר עוד עמהן, כי תגדל מריבתן ולא יקבלו האמת בשום פנים עד שיאבדו מן הארץ. והיינו דמייתי דוגמא מקרח ועדתו, שהיתה מחלוקתן שלא לשם שמים, ונתפרדו משאר הכנסיה בגבה לב ובהשחת הדעת ועשו לכבוד עצמן בשביל כהונה ונשיאות. ולכן לא היתה סופה להתקיים, שלא התחברו לבסוף עם שאר הכנסיה להיות לאחדים, אלא עמדו על דעתן ובמחלוקתן עד שירדו חיים שאולה. ומשום הכי לא תני "זו מחלוקת קרח ועדתו עם משה", דבהא לא קא מיירי. שאילו רצה להודיע ששתי כתות חולקות והאחת לשם שמים והשניה שלא לשם שמים שתתקיים אותה הכת שהיא לשם שמים, שפיר הוי ליה למתני זו מחלוקת קרח ועדתו עם משה, שראינו שנתקיים דעת משה וסייעתו שהיה לשם שמים, וקרח וסיעתו שחלקו שלא לשם שמים לא נתקיים שנעקרו מן העולם. אבל לא אצטרך למתני הא, דפשיטא היא שרשעים יאבדו, ושומר צדיקים ה', ועיקר משנתנו להודיע שהחולקים שלא לשם שמים לא ישובו ולא ישלימו עם הכנסיה באחת משלש הדרכים שאמרנו, לפי שכל כוונתן לכבוד עצמן ובהפקרא ניחא להו. הרי הן בוזי אמת ולא תתקיים עוד הכנסיה כבתחלה. ולהכי מייתי דוגמא מקרח ועדתו שאם היו מכוונין לשם שמים היה להם לשוב ממחלקותן ע"י שלשה דרכים הללו, שכולן נמצאו במחלוקת זה, שהם אמרו (במדבר טז, ג) "רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?", והיו חולקים על נשיאותו של משה ועל כהונתו של אהרן ועל נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל. ומשה לא עשה כן מלבו חלילה, אלא מפי השמועה שכן קבל מפי הגבורה, כמו שתראה מתשובתו של משה שאמר (במדבר טז, ל) "ואם בריאה יברא ה'" וגו', (במדבר טז, כט) "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי". הרי שעמדו על דעתן במקום שמועה, לא כמו שעשו אבות העולם שלא עמדו על דבריהם במקום עדות של שני גרדיים מפי שמעיה ואבטליון. וכל שכן קרח ועדתו שהיה ראוי להם לעשות כן, כי ידעו כל ישראל כי נאמן משה לנביא לה', שראו בסיני שדבר ה' עם משה, ושעלה על ההר, ושסבל הדיבור מה שלא יכלו לסבול ששים רבוא, ושמעו הקול שאמר (שמות יט, יט) "משה ידבר", וכדפירשתי בריש המסכתא גבי "משה קבל תורה מסיני". ואעפ"כ חלקו על נבואתו ועל שמועותיו, ואין לך אפיקורסות גדולה מזאת.

רעת המחלוקת ראה כמה גורמת המחלוקת שהיא שלא לשם שמים, וכל שכן בשאר מחלוקת שלא לשם שמים (שאין) [כאשר אין] בכת הטובה [אדם כמו] משה רבינו ע"ה, והחולקים לא ראו בעיניהם ולא שמעו באזניהם שהחולקים עמהם הם מקבלי השמועות מפי הגבורה, שלא תהיה סופה להתקיים גם אם הכת שכנגדן יחלקו עליהן מפי השמועה. ולהכי מייתי קרח ועדתו לדוגמא, דאתי מיניה כל מחלוקת שאינה לשם שמים שאין סופה להתקיים בקל וחומר. זהו הדרך הראשונה. וכן היה משה רבינו ע"ה דן עמהם בבינה ובדעת, להוכיח יושר מעשיו, ושבדין נתן לאהרן הכהונה, כמו שכתוב (במדבר טז, ט) "המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל וגו' ובקשתם גם כהונה?" גם אמר להם (טז, ו-ז) "קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. ותנו בהן אש ושימו עליהן קטורת לפני ה' מחר והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש רב לכם בני לוי". כמה ברורים דברים אלו, אמר להם אתם חמשים ומאתים איש, וכל אחד מבקש כהונה גדולה?! אנו אין לנו אלא אל אחד ומקדש אחד וכהן אחד, ואיך תעלה על דעתכם שיכהנו חמשים ומאתים איש? ואם תאמרו [רק] אחד ממנו יהיה כהן, מי יבחר בו? הלא הקב"ה. ובמה תדעו כי בו בחר ה'? אין לנו מופת אחר אלא שתקריבו כולכם קטורת לפניו, והאיש אשר יבחר ה' במנחתו הוא הקדוש. וכיון שאי אפשר להיות אלא כהן אחד, הנה שאר המקריבים לא לרצון תהיה מנחתם, כי הקריבו אש זרה. וכבר ראיתם מה שקרה לנדב ואביהוא על הדבר הזה שנשרפו על הקריבם אש זרה. ואיך תכניסו עצמכם בסכנה גדולה כזו? ועוד כמה דברים אחרים אמר להם, כמו שדרשו קדמונינו ז"ל (במדרש במד"ר י"ח, ז) בפסוק "בקר ויודע ה'", שאמר להם גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב? כן תוכלו לבטל את זו, כשם שנאמר (בראשית א, ד) "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך", וכתיב (א, ה) "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", כן נאמר (דהי"א כג, יג) "ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים" [עכ"ל המדרש]. וכמה חכמה ותבונה יש במאמר זה, כי החכמה העליונה שאין לה קץ ותכלה שהבדילה בין כל מעשה, וחילקה לכל דבר מדה ומשקל וקצב, היא הבדילה ג"כ בין נפשות בני אדם, איזו ראויה למלכות ואיזו ראויה לכהונה, והוא ענין עמוק ויקר דיברנו עליו בספר "גן נעול". וכמו שאי אפשר לשום נוצר לחלוק על סוד החכמה העליונה שעשתה כל המעשים מראש ועד אחרית במעשה בראשית, כן אי אפשר לחלוק על מה שהבדילה בסוד הנפשות. ואין ספק כי עוד דברים רבים של שכל בינה ודעת שדיבר משה באזני קרח ועדתו. מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום שעליו אמרו (ר"ה כא:) "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד". ויותר מכל [יש להאשים את עדת קרח] מלבד שלא קבלו דבריו ולא חזרו מדעתן, אלא שלא בקשו לשמוע, שנאמר (במדבר טז, יב) "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה", בקש לדבר על לבם ולהוכיחם, ולא רצו לשמוע. וזהו (רשעה) [רשעות] גדולה, וכההיא דתנן "אינו הולך ואינו עושה רשע". ולכן נאמר אחריו (במדבר טז, טו) "ויחר למשה מאד" וגו', כי ראה שאין תקוה שישובו ושתתקיים הכנסיה. לא כמו שעשו אבות העולם (עדיות פ"א מ"ד) , שהכת האחת הקשיבו אזנם לשמוע טענות הכת השניה, וכשישרו דבריהם בעיניהם חזרו להורות כמותם. וכל שכן קרח ועדתו שהיה ראוי להם לעשות כן, כי יודעים כל ישראל שאין גדול בתבונה ובדעת ממשה רבינו ע"ה. ראה כמה גורמת המחלוקת שהיא שלא לשם שמים. וכל שכן בשאר המחלוקת שלא לשם שמים (שאין) [כאשר אין] בין אנשי הכת הטובה [אדם כמו] משה ע"ה, והכת החולקת לא יבטחו על שכלם ובינתם שהן הדיוטים בעיניהם, שלא תהיה סופה להתקיים גם אם הכת שכנגדן יוכיחו דעתן בהשכל ובבינה. ולהכי שפיר מייתי דוגמא מקרח ועדתו, דמיניה אתיא כל מחלוקת שאינה לשם שמים שאין סופה להתקיים, זהו הדרך השניה. וכן ראו שמן השמים מסכימים עם משה ע"ה, וכאילו יצתה בת קול מן השמים שהלכה כמותו, שנאמר (טז, יט) "ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד וירא כבוד ה' אל כל העדה". הרי שראו שהשכינה נגלה לעיניהם, ומשה ואהרן נכנסים אל אהל מועד ומשה שומע הדיבור, כדכתיב בתריה (טז, כ-כא) "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. הבדלו מתוך" וגו'. ואין הסכמה למעלה מזאת, ואעפ"כ לא חזרו מדעתם. ראה כמה גורמת מחלוקת שהיא שלא לשם שמים, וכל שכן בשאר המחלוקת שאין גלוי שכינה לעיני כל ישראל, שלא תשוב המחלקות שהיא שלא לשם שמים אל דעת הכנסיה. ולא כן עשו החולקים לשם שמים שסמכו על בת קול והסכימו כולם שהלכה כב"ה, ושפיר אתיא כל שאר המחלוקת שאינן לשם שמים בק"ו ממחלוקת קרח ועדתו. הכין מסתברא פירושא דמתניתין, ולא פירשו כן מפרשי המסכתא, זכר כולם [לברכה] לחיי העוה"ב.