יין לבנון על אבות ה:טז

"כל אהבה". לפי ששנה למעלה מחלקות רבות במדות שבבני אדם, תני נמי מחלקות שבמדת האהבה, משום דנפקא מינה (טובא) [הרבה]. והיא מדה שתלויה בה כל מיני גמילת חסדים, שאין לך מדה יותר טובה מאוהב את המקום ב"ה, והוא מצות עשה שנאמר (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. ומי שעושה מאהבה "חסיד" יתקרי, שהוא מתחסד עם קונו (זהר ח"ב דף קיד:) , וגומל חסד לנפשו. וכן אין לך מדה טובה יותר מאוהב את הבריות. וגם היא מצות עשה שנאמר (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך". שהאוהב את הבריות גומל עמהם חסד בכל דבר. וקא משמע לן תנא איזוהי אהבה גמורה וקיימת, ואיזוהי אהבה שאינו קיימת. ואמר כל אהבה שהיא תלויה בדבר, כלומר כששואלין לאוהב "למה אהבת את פלוני?" ישיב מפני כך או כך. על דרך משל "לפי שהטיב עמי", או "בעבור עשרו". בטל אותו דבר, כגון שנהפך לו להרע עמו, או אבד עשרו בטלה האהבה. והוא הדין בדבר טוב שאוהב אותו בעבור צדקתו, בעבור חכמתו, בטל דבר כגון שהנאהב ישוב מצדקתו ועשה עול, או ישחית חכמתו ויסירנה מלבו; בטלה אהבה. וממילא שמעינן שיש אהבה התלויה בדבר שלא תבטל, והיינו אם לא בטל דבר, כגון שמטיב עמו תמיד, שקיים עשרו עד יום מותו, שמתחזק בצדקתו ומוסיף בחכמתו; אז האהבה קיימת תמיד. ולא אשמועינן תנא רק שאפשר שתבטל האהבה, והוא כשיבטל דבר, ואין זה אהבה גמורה.

"ושאינה תלויה בדבר". כששואלין אותו "למה אהבת פלוני?" אינו משיב מפני דבר זה או זה, אלא בלי טעם, "נפשי אוהבת אותו". אהבה זו אינה בטלה לעולם, לפי שאינה תלויה בדבר שיוכל להבטל ותבטל האהבה. ואהבה כזאת מצויה באדם, והיא אהבת נפש. שהנפש בטבעה נוטה וכוספת לאיש ידוע מבלי טעם למה ועל מה. וכמו שבארנו בפ"ג בבבא "חביב האדם שנברא בצלם". כמו אהבת הבנים הקרובה לאהבה שאינה תלויה בדבר, שאע"פ שהבן חוטא ואין לאביו הנאה ממנו, נפש האב בטבעה לאהוב אותו. וכמו שבארנו שם בבבא "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". והאהבה הזאת נטועה כמעט בכל הנפשות, ומי שאוהב את השם ב"ה על דרך זה, הוא הנקרא "אהוב", וכמו ששנינו (אבות, ו) "אוהב את המקום אוהב את הבריות", ושם אפרש בעז"ה. אבל האוהב את המקום ב"ה אהבה התלויה בדבר, לפי שחננו עושר, או חננו יופי, או בריאות או בנים, אין זו אהבה גמורה; שהרי אפשר שתבטל דבר ואז בטלה אהבה, והיינו כשיאבד עשרו, ותאבד יפיו, או יחלה או ימותו בניו.

אהבת ה' ויראתו, הגדרתם מיהו האוהב את המקום ב"ה לכבודו, לפי שהוא מלך מלכים, ושהכל בידו, ושעמו חכמה ותבונה שאין לה חקר, ושהוא רב חסד ואמת וכיוצא, אע"פ שאהבתו תלויה בדבר הרי זו טובה, לפי שהדברים שתלויין בהן אהבתו אינן בטלין לעולם, כי הוא ב"ה חי וקיים לעד ומנהגיו לא ישתנו. אלא שהאוהב על דרך זה היינו יראת ה', והיא "יראת הרוממות", שמכבדו בלבו וחפץ לעבדו, וכדפירשתי (אבות, ג) במשנתו של ר"א בן עזריה. כי היראה הגדולה החשובה היא שיודע (זהר ח"א דף יא:) כי הוא ב"ה רב ושליט ומלך הכבוד, ובזה נכללו כל המעלות הנשגבות עד אין חקר.

אבל האהבה הגמורה שנאמר עליה (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך", היא שתכלה הנפש ותנטה אליו ית' מטבעה, אפילו בעת שאינו זוכר גדולתו ורוממותו ושום דבר מנוראותיו. והאהבה הזאת נפלאה מאד, ולאו כל אדם זוכה, ועל אברהם אבינו נאמר (ישעיה מא, ח) "זרע אברהם אוהבי". והיא גדולה מן היראה. שהירא אם תכבד עליו משא העבודה תקצר רוחו, ויתעצב לבו, ומרירות הלב יעביר מעליו מעט מעט מוראו וישכח רוממות אדונו. וכאשר תגבר השכחה יום יום, לסוף אפשר שיניח עבודתו וילך לו. והעובד מאהבה יעשה הכל בשמחה, וכל טורח ועמל יקל בעיניו, ואי אפשר לו לשכוח ולפרוק עול אוהבו מעליו, כי נפשו תטה בטבעה אליו, ובאהבתה תמתיק ללבו כל מה שיקרנו. ואתן לך משל, העובד את רבו שלמדו חכמה מיראה, והיינו יראת כבוד ורוממות, שיודע ברבו שהוא צדיק וחכם ומעלתו רמה ושהטיב עמו ושראוי לו לעבדו, אע"פ שיטריח טורח גדול בעבודתו מכל מקום כשתכבד עליו משא העבודה, ורבו ימרר חייו בעבודה קשה, תקצר נפשו ורוחו. והמרירות תעביר זכרון כבודו מעל לבו, ויתחיל להקל בכבודו ולהשליך מעליו עבודתו מעט מעט, ולבסוף אפשר שיעז פניו ולא יעבדנו כלל. ואין כן כשיאהבנו אהבה שאינה תלויה בדבר שאי אפשר לו לעזוב עבודתו, כי האהבה שבנפש תמשכנו לעבודתו.

ודבר זה גלה שלמה בחכמתו, שנאמר (משלי י, יב) "שנאה תעורר מדנים, ועל כל פשעים תכסה אהבה". העריך המשל מן הקצה אל הקצה, וכן נערכים כל משלי שלמה, והודיע שמדת האהבה הגמורה עזה וגוברת בלב האדם. שהאוהב לא יפשע באוהבו לעולם, ואפילו יפשע כנגדו פשעים גדולים, אי אפשר שיניח אותו וילך לו. כי האהבה שבנפש תכסה על כל הפשעים, ולא תניח בעליה שיתן אל לב מה שעשה לו האהוב ושיניחו וילך לו. ולעומתה מדת השנאה, שבהיות שנאה גמורה שאינה תלויה בדבר, אין צריך לומר שאם יפשע השנוא כנגדו, שיהיה לו איש ריב ומדון להנקם ממנו, אלא גם בשבתו לבטח עמו, השנאה הגמורה תעורר בנפש מדנים חנם. למדנו שהאהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם, והיינו דתניא בספרי (ואתחנן, פסקא ב) "ואהבת את ה' אלהיך". "עשה מאהבה. הפריש הכתוב בין העושה מאהבה לעושה מיראה. מאהבה שכרו כפול ומכופל, לפי שהוא אומר (דברים י, כ) "את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד". יש לך אדם שהוא מתירא מחברו, כשהוא מטריחו מניחו והולך לו, אלא אתה [ת]עשה מאהבה" [עכ"ל המדרש]. מדברים הללו אתה למד שהעובד מאהבה נוסף על יראתו שכרו כפול ומכופל, ומטעמא דפרישית. ואין אהבה גמורה כזו אפשר אלא אחר היראה, והיינו יראת הרוממות. אבל יראת הרוממות לחוד אפשר כשהוא מטריחו מניח והולך לו, וכמו שאמרו "לפי שנאמר (דברים י, כ) "את ה' אלהיך תירא" וכו', וקרא ביראת הרוממות כתיב, ועלה שנו "יש לך אדם כשהוא ירא את חברו" וכו'. שמענו שמדת האהבה נוספת על מדת יראת הרוממות, והיינו אהבת נפש שתאהב בטבעה וכדפירשתי. כך נראה בעיני, וכדאפרש עוד.

אהבת ה' המושלמת "איזו היא אהבה שתלויה בדבר?". משום דקתני "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה", דמינה שמעינן שאהבה התלויה בדבר אינה כלום, והאי לאו כללא הוא כדפירשתי לעיל. שלפעמים תלויה האהבה בדבר יקר, ואז היא אהבה טובה וראויה להתפאר בה, כגון האוהב חכמים מפני חכמתם, וצדיקים מפני צדקתם, וכן האוהב הקב"ה מפני גדולותיו ונוראותיו וטובו וחסדו, שהן דברים עליונים ויקרים ועומדים לעד. ואע"פ שאינן בכלל האהבה הגמורה שאינה תלויה בדבר כלל, מכל מקום האוהב בשביל אלה, יקר מחכמה ומכבוד הוא, ועליו נאמר (תהלים קיב, א) "אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד", וכתיב (ירמיה ט, כג) "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ", והרי הוא צדיק גמור, וכדאמרינן בגמרא (סוטה לא.) ב"הנהו תרי תלמידי דחזי חלמא, ואמר להו רבא תרווייכו צדיקי גמירי: חד מאהבה וחד מיראה". ולאו כל אדם זוכה לאהבה הגמורה, וכמו שאמרו: "מאהבה שכרו כפול ומכופל", להכי מייתי דוגמא לדבריו ללמדנו איזו אהבה שאינה נקראת אהבה כלל, ומינה תשמע ששאר האהבות אע"פ שאינן אהבה גמורה הרי הן טובות וראויות להתפאר בהן. והיינו דקאמר "איזו היא אהבה שתלויה בדבר?" ששנינו עלה בטלה דבר בטל אהבה, זו אהבת אמנון ותמר. שאמנון אהב את תמר, דכתיב (שמו"ב יג, ד) "את תמר וגו' אני אוהב", ואהבתו היתה תלויה בדבר בטל, שהיתה לשם תאוה. ואחר שמילא תאותו בטלה אהבתו כמו שמפורש בכתוב, לפי שכשבטל הדבר בטלה האהבה. והוא הדין בכל כי האי גונא שהאהבה תלויה בדבר שאפשר שיתבטל, כשיבטל הדבר תבטל האהבה, כגון האוהב למי שמטיב עמו וכיוצא. ומינה תשמע שהאוהב ליוצרו מפני שחננו עושר בנים וכבוד שאין זו אהבה כלל, ולא קיים מצות אהבה, שהרי כשיבטל הדבר שבשבילו אוהב אותו, וכגון שייעני או שיחלה או שירד מגדולתו, תבטל האהבה. מה שאין כן האוהב בשביל דברים העומדים לעד אינן בכלל זה, כיון דליכא למימר עלייהו בטל דבר. מיהו האוהב בשביל אלה הדברים שאינן בטלין, נמי אפשר שתבטל האהבה אע"פ שהדבר קיים, לפי שאינה האהבה הגמורה אלא נמשכת מיראת הכבוד והרוממות וכדפירשתי לעיל, וכשהוא מטריחו מניחו והולך לו. אלא דבהא לא מיירי תנא דידן דהיינו מה שבין יראה לאהבה, ואין זה מענין משנתנו, ולא מיירי אלא ב"בטל דבר", כלומר באהבה התלויה בדבר שאפשר להבטל. ללמדנו שכל האוהב מפני דברים בטלים שתחת השמש, תבטל האהבה מעצמה כשיבטל הדבר. והיינו דקמפרש איזו היא אהבה וכו' ומייתי ראיה מאמנון ותמר. שאע"פ שאין אהבה תחת השמש חזקה ועזה כמו אהבת נשים וחמדת העריות, מצינו שכשבטל דבר בטלה האהבה. וכל שכן מי שאוהב בשביל דברים אחרים המתבטלים שאין האהבה חזקה כל כך, שכשיבטל הדבר פשיטא שתבטל האהבה.

אהבה גמורה היא אהבת הנפש "ושאינה תלויה בדבר". לפרושי קאתי דלא תימא שתלויה בדבר היינו כגון אמנון ותמר והוא הדין לכל אוהב מפני דבר בטל, אבל אהבה התלויה בדבר שאינו מתבטל, וכמו שפירשתי לעיל, הרי זה אהבה שאינה בטלה לעולם, לפי שאין הדבר בטל לעולם. אלא פעמים שהדבר אי אפשר שיבטל, והאהבה אפשר שתבטל, וכדפירשתי "שאם מטריחו הולך לו". ואיזו היא האהבה ששנו עליה "אינה בטלה לעולם"? זוהי שאינה תלויה בדבר כלל, כמו אהבת דוד ויהונתן, שלא אהבו זה את זה בשביל דבר, לא דבר בטל ולא דבר קיים, אלא אהבת נפש. שכן נאמר (שמו"א יח, א) "ויהי ככלותו לדבר אל שאול, ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו". מפסוק זה אנו למדין סוד האהבה הגמורה, שהיא נמשלת לאהבה שאוהב האדם את נפשו. ואנו יודעין שאהבה זו אינה תלויה בדבר כלל, אלא אהבה פשוטה וטבעית לא תבטל לעולם, שהרי אין האדם אוהב לעצמו מטעמים המסבבים את האהבה, כגון "ע"י נפשי אני חי", "ע"י נפשי אלמד חכמה", "ע"י נפשי אני אוסף חיל והון", וכן כשימנעו ממנו כל אלה לא מפני כך שונא את נפשו. כדכתיב (איוב ב, ד) "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו", והרי זה אהבה מוכרחת ותמידית, וכדוגמתה היתה אהבת דוד ויהונתן, כאילו היו שתי הנפשות קשורות זו בזו והיו לאחדים, כמו שאמר (שמו"א יח, א) "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד", ולכן "ויאהבהו יהונתן כנפשו". וכמו שאהב נפשו בלי טעם כן אהב נפש דוד. וכמו שאהבה שהאדם אוהב לנפשו לא תבטל לעולם אפילו כשתגיע לו רעה על ידה, על דרך משל שנכשל בדיבורו והסתכן, לא ינקם מנפשו בשביל שהרעה עמו, כן לא בטלה אהבת נפש דוד ממנו אע"פ שהגיעו לו רעות על ידו. שכמה פעמים היה קרוב להסתכן ע"י דוד אצל אביו שהטיל עליו החנית, גם ידע שדוד יקח המלוכה מידו ושע"י ירד מגדולתו, ואעפ"כ לא בטלה האהבה.

ואתה למד מזה סוד האהבה הגמורה שבין האדם ובין קונו, שאינה דומה לאהבה התלויה בדברים קיימים. כי האהבה התלויה בדברים כשתתעורר תצטרך לטעמים בשכל ובבינה, שהיא אהבת יראת הרוממות, שיזכור כבוד ה' וגדלו ומעשיו בשמים ובארץ וטובו וחסדו וכיוצא. אבל האהבה הגמורה היא שאינה תלויה בדבר כלל, אלא שאוהב את המקום ב"ה על דרך שאוהב את נפשו ויותר מזה, מבלי טענות וראיות וזכרונות יראתו ורוממותו; שגם בעת שאין הדברים האלו על לבו אוהב את ה' מאד מאד. ואי אפשר לפרש יותר, כי לדעתי היא סגולה עליונה מאד, והיא הדבקות ומתת רוח אלהים על נפש האדם. והמוכתר בה לא תבטל האהבה לעולם, בין שייטיב לו בין שיהיה במצוקה ובחוסר כל, ואפילו נוטל את נפשו, וכדפירשתי לעיל. וקרוב לאהבה כזאת תמצא בטבע מן האב לבן וכדפירשתי לעיל, ולכן כתוב בתורה אצל בנימין ויעקב (בראשית מד, ל) "ונפשו קשורה בנפשו". ואחריה אהבת האחים לפי שנפשותיהם קרובות, ודבר זה גלה שלמה בחכמתו (משלי יח, כד) "ויש אוהב דבק מאח". כלומר אהבת האחים אינה תלויה בדבר, שהיא דבקות הנפשות, ולפעמים נמצא שני בני אדם אוהבים זה לזה יותר מאהבת האחים, וכמו דוד ויהונתן. ועל כן אמר "יש אוהב דבק מאח", שדבקותם יותר מדבקות נפשות האחים. ובמקום אחר אמר (משלי יז, יז) "בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד". פירוש: אהבת הריע והיא אהבת דבקות הנפשות שאינה תלויה בדבר אינה בטלה לעולם. אלא בכל עת אוהב הריע, בין בצרה בין בהרוחה, כמו שתבין מאהבת האחים שהיא אהבת דבקות הנפשות שלצרה יולד, כלומר לעזור לאחיו בעת צרה לפי שאין אהבתו תלויה בדבר. וסיפא דקרא פירושא דרישא. ועל זה יש לפרש משל חתום ממשלי שלמה באמרו (משלי כב, יא) "אוהב טהר לב, חן שפתיו רעהו מלך". כלומר כשהאוהב אוהב אהבת נפש והיינו טהר לב, שאין דבר בלבו שבעבורו אוהב, אלא טהר לב שאין אהבתו תלויה בדבר, אז האהבה גמורה. ובחן שפתיו ימליך רעהו עליו והוא יהיה לו עבד, ורומז על אהבת יהונתן ודוד שהיתה בטהרת הלב, על כן יהונתן בחן שפתיו אמר לדוד (שמו"א כג, יז) "ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה". ומדברינו תבין שהאהבה הגמורה הזאת לא תתכן מן האדם למקום ב"ה, אלא אחר שהיה חכם וצדיק וירא את ה' מאד ואהב אותו בעבור גדולותיו ונוראותיו ונעשה חסיד, וברוב צדקותיו וחסדיו זכה לאור הנאצל שתדבק בו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ואז יאהבנו אהבת נפש. ודברים רבים יש לדבר על זה, אבל לא באתי רק לפרש דברי משנתנו, ובפרק האחרון אפרש עוד בעז"ה.

והיינו דקתני "ושאינה תלויה בדבר" כלל, תראה הדוגמא באהבת דוד ויהונתן. והשתא משנתנו תני אהבה שאינה אהבה כלל, ואהבה גמורה. ולא תני מידי מאהבה שבין שתי הקצוות, וכגון שאוהב מפני דבר שאינו בטל, דבהא לא קא מיירי ו[הוא] נכלל ביראת ה'. והא דלא תני נמי במשנתנו מה בין יראה ליראה, ולתני "יראה התלויה בדבר" ו"יראה שאינה תלויה בדבר", שהרי היראה גם היא עמוד לכל התורה כולה, ואם אין יראה אין חכמה, וזה כל אדם. ואהבה לחד בדרא (סוכה מה:) "ובני עלייה מועטין הן". ומאי טעמא שביק למיתניה. כמה טעמים בדבר וכולם נמשכים ממה שפירשנו, חדא דלא משכחת "יראה שאינה תלויה בדבר". שכל הירא, או שירא מעונש ומצער, או שירא מגדולה ורוממות, וכלן "דברים" הן. ועוד דלא שייך למיתני יראה שאינה בטלה ויראה בטלה, דכל יראה אפשר שתבטל, וכדפירשתי לעיל מברייתא דספרי (ואתחנן, פסקא לב) "כשהוא מטריחו מניחו והולך לו". ועוד שאין לך יראה שאינה טובה, דאע"ג דאיכא טובא בין ירא מפני עונש, לירא את ה' מפני גדולתו, מכל מקום יראת עונש גם היא טובה, והלואי שיעמוד בה, שע"י כן מקיים המצות; מה שאין כן אהבה בדבר בטל שאינה כלום. ועוד דבטל דבר גבי יראה לא משכחת כלל, בין שירא מעונש בין שירא מגדולת ה' ב"ה, לא שייך ביטול. מה שאין כן אהבה דשייך בטול כשיאבד עשרו או ימותו בניו וכיוצא, ומשום הכי לא פליג בין יראה ליראה. כך נראין בעיני דברי משנתנו, ולא פירשוה כן המפרשים ז"ל.