יין לבנון על אבות ה:טו

"ארבע מדות ביושבים לפני חכמים". סיפא בגמילת חסדים שבשכל ובינה בתורה ובחכמה, כמו ארבע מדות בתלמידים. אלא דההיא דהכא לא מיירי בשמיעה ובזכרון כמו "ארבע מדות שבתלמידים" שנוהג בכל מיני לימוד, אלא מיירי בסברות ובטעמי תורה ובעניינים מופלאים שבתורה להוציא דבר מדבר ולדרוש בכל קוץ תלי תלין של הלכות. ומהאי טעמא תני "ביושבים לפני חכמים", שהן תלמידי חכמים היושבים לפני הסנהדרין והם חכמים גדולים ודנין לפניהם, וכדתנן (סנהדרין לז.) "שלש שורות של תלמידי חכמים יושבין לפניהן, וכל אחד ואחד מכיר את מקומו, היו צריכין לסמוך סומכין מן הראשונה. אחד מן השניה בא לו לראשונה, ואחד מן השלישית בא לו לשניה. ובוררין להם עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית, ולא היה יושב במקומו של ראשון אלא יושב במקום הראוי לו". הרי ש"היושבים לפני חכמים" הם המופלגים בתורה ובחכמה, שכבר למדו ותורתן שמורה בלבם, שמהן סומכין ומושיבין בתוך הסנהדרין. וכל שורה מעלתה רבה על חברתה. שהיושבים בראשונה בעלי בינה והשכל יותר מהיושבים בשניה, וכן השניה מן השלישית. ועלייהו תני תנא דידן ש"ארבע מדות נמצאים ביושבים לפני חכמים", שאע"פ שכולם בעלי חכמה ותורה, יש ביניהן [הבדלים] הרבה לענין הבינה והשכל, לפרש הדברים ולהוציא דבר מדבר וכדבעינן למימר.

"ספוג". הוא צמר הים (פירוש הרמב"ם למשנה, שבת פ"כא מ"ג) . ומפרש תנא שלכן נקרא "ספוג" שסופג את הכל. כל מיני משקים הוא סופג צלולים ועכורים, ומשקים ערבים כמו היין והחלב, וכן משקים שאינן ערבים. וכשספג מה שספג אין הבלוע יוצא ממנו אלא בדוחק, ובשיעמוד בו יפיג טעמו. ודומה אליו החכם המאסף השמועות מפי חכמים, ושומע טעמיהם וסברותיהם כולם, דברים ברורים ודברים שאינן ברורים, כי הוא סופג את הכל, לפי שאין בכחו להבדיל בין האמת והשקר. ומה שספג אין בכחו להוציא לחוץ, ולפרש הדברים לאחרים, כי אינו יורד לסוף דעת החכמים הגדולים ששמע מפיהם. על כן כשהדברים נקלטים בלבו משתנים ויורדין ממעלתן. ואם יכריחוהו לפרש מה ששמע, לא ימצא השומע טעם בדבריו, כי יבלבל העניינים כפי בלבול דעתו. כמו הספוג כשדוחקים בו להוציא יינו שבלע, היין היוצא יש בו טעם לפגם, גם אינו מוציא כל מה שבלע, כי מקצת נשאר בלוע בתוכו, וכן זה התלמיד לא יוכל להוציא התעלומות ששמע כאשר הם, אלא מקצתן וזה בערבוב. ומשום הכי נקט מדה זו ברישא, לפי שהיא גרועה מ"משפך" הנשנה אחריו, כמו ששנה במשניות האחרות המדה הבינונית הגרועה בראש, ואחריה המדה הבינונית המשובחת, כך נראה בעיני. וארבעתן השנויין פה בשביל הפקת התבונות נשנו, לא בשביל הלימוד והקבלה, דאנן ב"יושבים לפני החכמים" מיירינן שכבר למדו חקי אלהים ותורותיו, ויושבים לפני חכמים לדון ולהורות. וכן ארבעה הדברים שנמשלו להן אף הם עיקר בשביל ההוצאה נשנו, וכדאפרש בשלהי מתניתין. אבל רש"י ז"ל פירש "שהוא סופג את הכל, כך יש תלמיד משובח שלבו רחב לשמוע אבל אינו רחב כל כך שיוכל להבחין בין עיקר לטפל" [עכ"ל]. וכן פירש הרמב"ם ז"ל, וקשיא לי טובא דא"כ היינו הך ד"ממהר לשמוע וקשה לאבד" דתנן לעיל, ואמאי קרי ליה הכא "ספוג"?. ותו דא"כ מדת ספוג עדיף ממדת משפך, והוי ליה למתני "משפך" ברישא, וכדאפרש לקמן. ותו מאי טעמא קרי ליה "ספוג", ולא בשם "כלי" כמו אינך ד"משפך ומשמרת ונפה". שכל כלי שאינו מנוקב מקבל כל מה שנותנין לתוכו ואינו מאבדו. אלא העיקר כדפירשתי דמדמי ליה לספוג לפי שפוגם מה שבלע, ואינו מוציא כמו שהיה. מה שאין כן כלים שמוציאין המשקים כמות שהן.

"משפך שמכניס בזו ומוציא בזו". משפך הוא כלי שנותנין על החבית, להריק היין מכלי אל כלי; ומה שמכניסין בו מלמעלה מוציא מפיו התחתון לכלי אחר. ודומה לו החכם המקבל כל מה שיפלפלו החכמים וכל מה שיוציאו לאור. (ומלבד) [ונוסף על כך] שהוא מקבל, יוכל להוציא הדברים שקבל נקיים בלי תערובת, וללמדם לאחרים ויהנו ממנו, כמו המשפך שמכניס היין בכלי כמו שקבלו מן החבית נקי בלי פגם ואינו משאיר טפה. ומורה [בכך] שיש בו דעת שלימה ושירד לסוף דעת החכמים ושגם יש בו "לשון למודים". ולכן אין הדברים מקבלים בקרבו טעם לפגם, ואינו מקצר בדבריהם. ומדתו טובה ממדת הספוג הרבה, ולהכי תני לה בתר ספוג. אלא שהמשפך מקבל ג"כ כל מה שמערין לתוכו, בין צלול בין עכור, ומוציא כמו שהוא אם צלול צלול אם עכור עכור. וכן החכם שדמה אליו אין בכחו להבדיל בין עיקר לטפל, ולכן מוציא כמו שקבל. אבל רש"י והרמב"ם פירשו "משפך כל מה שמכניסים בו למעלה יוציא ממנו למטה, וכן יש תלמיד ששוכח את הכל", וקשיא לי דא"כ היינו "ממהר לאבד" דתנן לעיל? ותו אמאי קרי ליה הכא "משפך"? ועיקר כדפירשתי.

"משמרת שהיא מוציאה את היין וקולטת את השמרים". משמרת היא כלי שיש בה נקבים שדרך שם יוצא היין הטוב ששופכין בה מלמעלה, והשמרים הגסים המעורבים ביין היא קולטת שלא יצאו לחוץ עם היין. וכן החכם המופלא שמדתו טובה מכולן, שהוא מקבל הכל כמו ספוג ומשפך, ומוציא קבלתו לחוץ לאחרים כמו המשפך, ועוד טוב [יותר] מכולן שדעתו שלימה וברה שתופס מכל דברי החכמים הדברים הברורים, ומבדיל מהן כל ערבוב שבא בדבריהם, לפי שיש בו כח בינה גדולה להבין בין אור לחשך. ולכן כשיוציא לאור שמועותיו לא יוציא מפיו רק הדברים העמוקים בדרך אמת, ומשנתנו קב ונקי, והשאר מבטל בלבו ואינו מלמדה לאחרים. כמו המשמרת המבדלת השמרים מן היין, ומוציאה את היין לשתיה, וקולטת את השמרים שלא יתערבו ביין. ומדה זו הטובה שבכולן, ולהכי נקט לה בחלוקה השלישית, כמו במשניות הראשונות ששנה בחלוקה השלישית מדת ה"חסיד" ומדת "חלק טוב". אבל רש"י פירש "יש תלמיד משובח ממדת המשפך, והוא שקולט מקצת פסולת, כמשמרת זו של יין שקולטת את השמרים וזולפת את היין. כך יש אדם שמניח את העיקר ועומק ההלכה ומחזיק בידו הטפל" [עכ"ל]. וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ואין דעתי נוחה בזה דא"כ לא היה לתנא לסדרו בחלוקה השלישית. ועוד אפרש.

"ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת". פירש רש"י "במקום שטוחנין ברחיים של גרוסות לצורך סלת למנחות, שאותו קמח שנופל מן הנפה נקרא אבק של מנחות דהוי גרוע ופסולת לגבי מה שנשאר בנפה, שנשרה קליפתן מפני שלתתן במים, חוזרין וטוחנין אותן עם אותן גריסין של חטים שנשארו בנפה דק ומוציאין מהן סלת נקיה" [עכ"ל]. ולדעתו ז"ל הנמשל לנפה טוב מכולן. ולשיטתנו מדת הנפה גרועה מכל השנויות לפניהן, שכשמקבל מחכמים דבריהם ומוציאן לחוץ, מוציא הגרוע ודברים מעורבבים שנכנסו בהן, והדברים המבוררים נשארים בלבו ואינו מקפיד עליהן לשנותן, לפי שדעתו אינו שלימה ובינתו קצרה, ותופס הטפל לעיקר ועיקר לטפל. ומעלתו פחותה אפילו ממעלת הספוג, כי הספוג כשמוציא בלועו מוציא יין טוב כמו שספג אלא שנפגם מעט בקרבו. אבל הנפה אינה מוציאה הטוב כמו שקבלה, אלא החלק הגרוע שבתוכה, ולהכי תני לה באחרונה, כמו במשניות הראשונות שבכל אחת מהן שנה מדת ה"רשע" ומדת "חלק רע" באחרונה. אבל רש"י ורמב"ם שפירשו הנפה טובה מכולם היא לפי שקולטת את הסלת, ואם כדבריהם ז"ל הוי ליה למיתניה בחלוקה השלישית? מיהו כל המפרשים פירשו כן לפי שחשבו שמשנתנו נשנית על הכניסה והקליטה, ומהאי טעמא מנו הספוג למעלה ממדת המשפך לפי שבולע ואינו פולט, ומשמרת ונפה חשיבותן לפי שקולטין שניהם, אלא שמשמרת פחותה לפי שאינה קולטת רק השמרים, וטובה הימנה הספוג שסופג את הכל. ונפה טובה מכולן לפי שקולטת את הסלת.

וכבר פירשתי שלא נשנית משנה זו לענין הקבלה והשמיעה, דההיא [כבר] תנן לעיל "ארבע מדות בתלמידים ממהר לשמוע" וכו'. וההיא דהכא בתלמידי חכמים מיירי שכבר למדו השמועות ויודעים אותם. אלא שמבדיל ביניהם לענין השכל והבינה בעמוקות ובסתרי התורה, וכל הארבעה השנויין במשנתנו בעלי שמיעה וקבול הן, שכן הספוג והמשפך והמשמרת והנפה כולם מקבלים מה שנותנין לתוכן, ואינן מחולקין רק בהוצאתן. וראוי להמשיל הבינה והשכל אל ההוצאה לחוץ, כי גם הם יוצאים לחוץ כדכתיב (משלי ה, יז) "יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים", וכתיב (משלי יח, ד) "מים עמוקים דברי פי איש, נחל נובע מקור חכמה" וכדאפרש. ולענין ההוצאה [כשלעצמה] עשה ארבע מחלקותיו. [א] הספוג אינו מוציא כלום, אלא כשדוחקין בו בכח ואז מוציא יין עכור ופגום. [ב] טוב ממנו המשפך שכבולעו כך פולטו, אם צלול צלול אם עכור עכור. [ג] טוב מכולן המשמרת שמכניס תערובות ומוציא יין צלול ונקי. [ד] למטה מכולן הנפה המכניס תערובת אמת ושקר, ואינו מוציא רק החלק הגרוע.

ודע שהחכמה והבינה נמשלו בכתבי הקדש ל"לחם ויין". החכמה ל"לחם" וכדפירשתי (אבות, ג) במשנתו של ר' אליעזר בן חסמא ששנה "תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה". והבינה ל"יין" וכדכתיב (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" ועוד בכמה מקומות. ובספר "גן נעול" מפורש הדבר בטעמו. ועל כן המשיל התנא מדות היושבים לפני החכמים המובחרים בבינת הלב ל"משפך" ול"משמרת" שמוציאין יין וכדפירשתי, שהן כלים עשויין להריק היין מכלי אל כלי, ולסנן היין שיהיה צלול. כי בעל מדת המשפך ובעל מדת המשמרת הם המובחרים, וכדפירשתי לעיל. והמשיל הראשון ל"ספוג", שאינו עשוי ליין לבד, כי סופג את הכל, וכן בעל מדה זו מה שמוציא אינו יין ממש וכדפירשתי לעיל. והמשיל האחרון ל"נפה", לפי שאינו מוציא יין כלל, ואין בינתו נחשבת לכלום, לכן אין להמשילו כלל ליין, אלא לנפה העשויה להוציא את ה"קמח", שנמשלה אליה ה"חכמה". וכן התלמיד הזה בעל השמועות ובקי בכל סדרי החכמה, אלא כשמוציא שמועותיו אינו מדבר טעמי תורה כהוגן, והמקבל ממנו דומה לאוכל לחם עשוי מקמח. מה שאין כן האחרים כשמלמדים סדרי החכמה מבררים ומטעימים שמועותיהם, והמקבל מהם דומה לאוכל לחם סלת נקיה, ואינן נבדלים אלא באמרי בינה. והשתא מתניתין [הקודמת] ד"ארבע מדות בתלמידים", במדות שתלויות בהן ה"חכמה" קא מיירי, והיינו בשמיעה ובשמירה. ומתניתין דהכא במדות שב"בינה ודעת".

ובמשנת ר"א בן עזריה (אבות, ב) פירשתי שה"חכמה" [היא] יסוד לשכל ולבינה. ואם אין חכמה באדם, אע"פ שהוא מבין ומשכיל הרבה בטבע, אינו קרוי בכתבי הקדש בתוארי "משכיל" ו"מבין". שכל השכלה וכל הבנה סתם נופל על עניני "חכמה". וכן כתבנו שם שכמו ששורש האילן מכוסה תחת הארץ אין רואה, וענפיו ופירותיו נראין לעין, ובני אדם נהנין מהן, כך ה"חכמה" צפונה בלב אין רואה, וה"שכל" וה"בינה" עוברים מאדם לאדם, ואחרים נהנין מהן, כי נשמעים לאזן ומשמחים לב השומע. ולכן דומים החכמה והבינה גם לנחל נובע. כי מקור הנחל תחת הארץ אין רואה, ואליו נמשלה ה"חכמה". והנחל עובר על הארץ לעין אדם, והבריות נהנין ממנו, ואליו נמשלו ה"שכל" וה"בינה". ויש הבדל בין נחל לנחל. יש נחל עמוק ובקושי לרדת אל תחתיתו, ויש נחל שאינו עמוק. ואם הנחל עמוק יש שיוכל לרדת לתחתיתו ע"י תחבולות, ויש שאינו יכול. ועל זה העריך שלמה משלו ואמר (משלי יח, ד) "מים עמוקים דברי פי איש", כלומר דברי בינות של איש מופלא שבחכמים דומים למים עמוקים, יש יורד לסוף דעתו ויש שאינו יורד. ומפרש [בהמשך הפסוק] למה דומים למים עמוקים? ואמר "נחל נובע מקור חכמה". כלומר נפוצות מעיינות הבינה נמשלים לנחל נובע ועובר על הארץ ומקורו תחת הארץ. וכן נחלי הבינות נובעים ממקור החכמה שבלב, אין רואה.

ומשום דמתניתין ד"ארבע מדות בתלמידים" מיירי במתחילים ללמוד חכמה, תני בחד "יצא שכרו בהפסדו", ובאחרינא "יצא הפסדו בשכרו". ובחד "חלק טוב", ובחד "חלק רע", והיינו כדפירשתי בדברי (אבות, ב) ר"א בן עזריה שכח החכמה נטועה בכל הנפשות. לפי שכל אדם חייב ללכת בחכמה ולתקן מדותיו בחכמה. ואע"פ שזה ממהר וזה קשה לשמוע, או זה ממהר וזה קשה לאבד, סוף סוף ברב יגיעה ימצא, וכדאמרינן (מגילה ו:) "יגעתי ומצאתי תאמין" וכדפירשתי לעיל. ולפי שכח החכמה בכל אדם, ציוו על למידתה ושמירתה לכל הקהל כולו, כדכתיב (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם", וכתיב (משלי יח, לג) "שמעו מוסר וחכמו". ולכך שפיר תני שהממהר לאבד ועיקר יגיעתו לשמוע הרבה שיצא שכרו, כי אין שכר אלא על השמירה והמעשה. וכן קשה לאבד יש לו שכר טוב. וממהר לשמוע וקשה לאבד יש לו חלק טוב, שבמעט יגיעה יקבל וישמור החכמה ויקבל שכר. והקשה לשמוע וממהר לאבד יש לו חלק רע, שצריך יגיעה ועמל גדול לקבל החכמה ולשמרה לקבל עליה שכר. מה שאין כן השכל והבינה שהן מתת אלהים, ואין האדם חייב להיות "משכיל" ו"מבין", רק די ב"חכמה" [מבאר המגיה: אוסף של חכמת רבותינו מהדורות הקודמים]. ומה שאינו מבין מדעתו, ישאל פי רבו ויעשה על פיו. ומי שאינו מבין ומשכיל ביצירה [כלומר,שנולד בטבע כזה], לא תועילנו העמל והיגיעה להבין ולהשיג העמוקות ולהבדיל בין האמת והשקר, ולו אלף שנים יחיה, שאין אלו ברשותו של אדם. ולהכי לא תני בהני "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" שום דבר לשבח או לגנאי. משום דבשכל ובינה עסיק, ואפילו הפחות שבהן הנמשל לנפה אין לומר עליו "יצא שכרו", או "חלק רע", שגם הוא זכור לטוב, (משלי ג, יג) ו"אשרי אדם מצא חכמה". שכל הארבעה הנזכרים במשנתנו הן תלמידי חכמים ושמעו וקבלו ויודעין כל הלכות התורה, וכבר זכו שהן יושבין לפני חכמים בלשכת הגזית, או בשאר בתי מדרשות הגדולים. ולכן סתם ותני: זה דומה לכך, וזה לכך. והבן.