יין לבנון על אבות ה:יד

"ארבע מדות בהולכי לבית המדרש". מציעתא בגמילת חסדים שבמדות הנפש, כמו ארבע מדות בדעות. אלא דארבע מדות דהכא במדות שתלויות בהן מצות התורה, כגון מדת היראה, שתלויה בה מצות עשה (דברים ו, יג) "את ה' אלהיך תירא". מדת האהבה שתלויה בה מצות (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלהיך", מדת דבקת הנפש שתלויה בה מצות עשה (דברים י, כ) "ובו תדבק", מדת אהבת רעים שתלויה בה מצות (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", מדת הסליחה שתלויה בה מצות לא תעשה, (ויקרא יט, יח) "לא תקום ולא תטור", וכן "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז) , וכיוצא בזה ככל המדות שבנפש. שאם אין מדות הנפש עשויות ומתוקנות כפי התורה והחכמה, יחטא האדם פעמים רבות בלי דעת. שהרי ממדת היראה והאהבה תלויות כל מצות התורה. כי הירא אינו בועט, והאוהב אינו שונא. וכן כל שאר המדות כל זמן שאינן מתוקנות בנפש, כל עת תגבר התאוה והיצר, וכמעט שאי אפשר שלא יעבור.

ובני אדם נבדלים בתיקון זה, וכפי רוב תקון הנפש בחכמה כן מעלת האחד על חברו, וכמו ששנה ר' אליעזר בן יעקב (אבות, ד) "העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד", ופרישית התם שעל עשייה ממש שנה דבריו, והיינו שתיקן מדה אחת בנפש. ועלה שנינו בקדושין (לט:) "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין ימיו ונוחל את הארץ", ומפרשינן בגמרא שעשה מצוה אחת יתירה על זכיותיו. ופירשנוהו למעלה שהוא שקול בשאר המדות ואינן עשויות כתיקנן, ופעם עושה המצוה ופעם נמנע; פעם עובר על העבירה, ופעם כובש את יצרו. וכשזכויותיו ועונותיו שקולין, ובמדה אחת עשה תיקון גמור, מטיבין לו ומאריכין לו ונוחל את הארץ. ועל זה נשנית משנתנו. ומשום הכי תני "ארבע מדות בהולכי לבית המדרש", דבית המדרש הוא המקום שהחכמים יושבין ודורשין לעם דברי מוסר ותוכחות, ומלמדים אותם יראת ה' ואהבתו, ומודיעים להם הדרך אשר ילכו בה במעשה המצות, ואיך יתקנו מדותיהם וענייניהם. וכדאמרינן (מדרש קוה"ר ט, כא; מדרש משלי, י') "בשעה שהחכם יושב ודורש אני מוחל לעונותיהם של ישראל", וכדכתיב (שמות יח, טו) "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים", ובישעיה (נח, ב) כתיב "ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ישאלוני משפטי צדק קרבת אלהים יחפצון". שהיו הולכים לבית מדרש הנביא ושואלים ממנו דרכי ה' משפטי צדק וקרבת אל. ולא מיירי משנה זו בפלפול ובסברא בדיני התורה, שהן לחכמים גדולים המוציאים לאור משפט, דעלה תנן "ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" וכדבעינן למימר, אלא כדפירשתי דמיירי בדרשות החכמים ובתוכחותיהם ללמד את העם דעת ויראת ה'. והעם הולכים אליהם ושומעים דברי החכמים, והיינו "הולכי בית המדרש". ואשמועינן שיש ארבע מדות באנשים ההולכים שם, וכדאפרש.

"הולך ואינו עושה". נפשו חשקה לשמוע תוכחת החכמים, ומפנה לבו מעסקיו, והולך לבית ועד חכמים לשמוע מוסרם ותוכחותיהם, אבל "אינו עושה". כלומר שאינו מתקן מדות נפשו על פי מוסרם, וכדפירשתי שהתיקון הזה קשה, כי יצר הלב רע, וכדתנן (אבות, ג) "הרוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו", שכמה רוחות עולות אל הלב ועוקרים אילן החכמה הנטוע בו. והרי זה ההולך חפץ לעשות, שהרי לתכלית זה הולך לבית המדרש, אלא ש"אינו עושה" מפני קושי יצרו והרגלו. לא שאינו עושה המצות שאינו קורא שמע ואינו מניח תפילין ומחלל שבת וכיוצא, דבההיא לא קא מיירי שהוא רשע גמור. אלא ב"עשיית הנפש" הא מיירי, שאחרי ששמע מדרש החכמים לא הפך לבבו מבראשונה, ולא תיקן נפשו בחכמה, אלא נשאר כמו שהיה, מקיים המצות ככל אדם וחוטא ככל אדם, וזכויותיו ועונותיו שקולים כמו שאר בני אדם שלא עשו ולא תקנו ממש. כללו של דבר שאין התלמוד שהוא שומע בבית המדרש מועיל לו לעשיית המצות ולהזהר מן העבירות, אלא עומד תמיד על מעמדו הראשון. כך הוא הפירוש הנכון, והוא עיקר לשון "עושה", ודומה לו (אבות, ג) "כל שחכמתו מרובה ממעשיו". וכן הוא לשון הכתוב (בראשית א, ז) "ויעש אלהים את הרקיע", כלומר תיקן. וכן (שמו"ב יט, כה) "ולא עשה שפמו", לא תיקן. וכן (יחזקאל לו, כז) "ועשיתי את אשר בחקי תלכו", אתקן מדותיכם שתלכו בחקי. ולא פירש כן אחד מן המפרשים ז"ל ועל כן [הם] נכנסו בדחוקים גדולים, כמו שיראה הלומד בספריהם.

"שכר הליכה בידו". הקב"ה משלם לו שכר בעבור שהלך לבית המדרש בנפש חפצה לשמוע מוסר חכמים ותוכחותם, כי כוונתו רצויה לשמים. אבל שכר מעשה אין לו שהרי לא עשה כלום, ונפרעין ממנו במשפט ובמידה על עונותיו, וכדאמרינן (קדושין מ:) "מחצה זכויות ומחצה עונות" או רובו זכויות ומיעוט עונות או מיעוט זכויות ורוב עונות, ובתוך זכויותיו עולה ג"כ זכות שהלך לבית המדרש לשמוע חקי האלהים ותורותיו. ולא תני הכא "זו מדה בינונית" משום דלא שייך בה בינונית כיון שלא עשה כלום, ואפשר דבינונית נמי לא הוי אם רובו עונות. והכי נמי לא תנא "יצא שכרו בהפסדו", שאע"פ שהפסדו גדול לפי שלא עשה, מ"מ אין לומר עליו "יצא שכרו", כיון שיש לו שכר הליכה. אלא תני "שכר הליכה בידו", ושכר זה מעט נגד הפסד שמפסיד שלא עשה. שהשכר זכות אחת [בלבד] על שהלך לבית המדרש, וההפסד בכמה דברים, בכל דבר ודבר שלא עשה, והן בלי מספר. ומשום הכי תני לההיא ברישא לפי שמעלתו מעוטה הרבה מ"עושה ואינו הולך", וכמו בשאר המשניות שבכלן שנה בתחלה בעל המדה הפחותה.

"עושה ואינו הולך". כלומר שמתקן נפשו בחכמה, וכובש את יצרו עד שמרגיל נפשו לקבל טבע החכמה. אבל אינו הולך לבית מדרש חכמים לשמוע תוכחותיהם ודבריהם, כי אומר "איני צריך לתוכחותיהם ומדרשם שהן ללמד לאדם מוסר הנפש, כיון שאני עושה מעצמי".

"שכר עשייה בידו". מקבל שכר על כל עשייה ועשייה שהוא העיקר, כדתנן "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", וכדאמרינן (קידושין מ:) "תלמוד גדול שמביא לידי מעשה". ואם האדם עושה עשה את שלו, אבל שכר הליכה אין לו כיון שאינו הולך. ולא תימא כיון שעושה מדעת עצמו מקבל שכר יותר מן ההולך ועושה, שזה היה צריך למוסר חכמים, וזה עשה מלבו. אין הדבר כן, לפי שאי אפשר שיעשה האדם עשייה גדולה ותיקון רב לבדו ומדעתו, כמו שיעשה כשהולך לועד חכמים ושומע דבריהם. וזה שעושה ואינו הולך אילו הלך היה עושה כהנה וכהנה, לפי שהשכחה מצויה באדם, וחבריו ורבותיו יזכירוהו בדבריהם. וכדתנן (אבות, ד) "הוי גולה למקום תורה וכו' שחבריך יקיימוה בידך", ופירשנו דלענין המעשה אתמר, והיינו "יקיימוה בידך". וקרוב לזה שנינו (אבות, א) "וקנה לך חבר", ופירשנו התם דלענין העבודה והמעשה אתמר. והיינו דכתיב (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם". כלומר ההולך לבית מדרש חכמים ושומע דבריהם ומוסרם ורואה מנהגיהם "יחכם", יהיה חכם. כי על ידי כן ירגיל נפשו שתעשה בחכמה, כי מלת "יחכם" על ההנהגה בחכמה והיא המעשה. ופסוק זה מופת [הוכחה] לדברינו, שאם תפרש "חכם" על בעל שכל ובינה החוקר והמעמיק בשכלו ובבינתו, איך אמר שההולך את חכמים יחכם? ולא יהיה כן אם ההולך קשה לשמוע ואדם שאין בו שכל ובינה. ובספר "גן נעול" בארנוהו ברחבה. וכן יותר יתאמץ האדם להתגבר על יצרו ולתקן נפשו כשישב בחברת חכמים ושומע דבריהם, כי איש את אחיו יאמר חזק, וזה מפורסם.

והא דתני "ד' מדות בהולכי לבית המדרש", והאי אינו "הולך"? אין זו קושיא דמכל מקום כשהתחיל ללמוד ודאי הלך לבית המדרש לשמוע וללמוד, אלא אח"כ כשעלה בידו תלמודו יעסק במעשה ובתקון נפשו, יושב בביתו ואינו הולך עוד, לפי שסבור שאינו צריך לילך עוד אליהם. והיינו דתני "עושה ואינו הולך", ולא תני "לא הלך ועשה". לאשמועינן שעתה אינו הולך לפי שכבר בא לכלל חכמה ועושה ומתקן. והאי עדיף טובא מ"הולך ואינו עושה", וכדפירשתי לעיל ד"לא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות, א) , ויש בו מדת חכמים הנוהגים בחכמה. ומכל מקום לא תני "יצא הפסדו בשכרו", כיון שמפסיד שכר הליכה והוא הפסד גדול, אלא שאינו נחשב נגד שכר המעשה, ובשלהי מתניתין אפרש יותר.

"הולך ועושה 'חסיד'". הולך לבית מדרש החכמים ושומע תוכחותיהם ומוסרם, ועושה כדבריהם ומתקן נפשו לעשות כל מעשיו בחכמה, הרי זה "חסיד". ומיירי שתלמודו בידו ויכול לעשות אפילו אינו הולך לבית המדרש, דאל"כ אמאי קרי ליה "חסיד" כיון שהוא (צריך) [מוכרח] ללכת לועד חכמים לשמוע כיצד יעשה? אלא דומיא ד"עושה ואינו הולך", שיודע לעשות מבלי שילך. והכי נמי "הולך ועושה", שיודע ואעפ"כ הולך. לפי שירא לסמוך על עצמו, ומדקדק מאד לשמוע מפיהם חדשות דברים המחזקים אותו יותר במעשיו, ושהם יקיימוה בידו ויזכירוהו יום יום פן ישכח. ולפי שמפליג בטובה הרי הוא "חסיד".

"לא הולך ולא עושה". שאין נפשו חפצה ללכת לועד חכמים לשמוע תוכחות מוסר ואמרי דעת. לא שאינו צריך להם אלא מבזה ומקטין המדרש בלבו. "ואינו עושה" לפני עצמו [הוא ענין בפני עצמו], הרי זה "רשע". ודלא תימה שאין בידו שכר הליכה ולא שכר מעשה, מיהו "רשע" לא הוי, אלא כשאר כל האדם המקיימין המצות ואינן עושין ומתקנין מדותיהם, שלפעמים רובם זכיות. קא משמע לן ד"רשע" נמי הוי, והיינו כדפרישית וכגון שיש בעירו מדרש חכמים ויש לו פנאי ללכת אליהם, ואעפ"כ אינו הולך לפי ששונא תוכחת, הרי זה "רשע".

ואע"פ שזה אינו הולך, ואיך תני רישא "בהולכי בית המדרש"? האי נמי שכבר הלך ולמד, אלא שאינו עושה כתלמודו וכחכמתו. ומלבד שיצרו תוקפו ואינו עושה, מואס ג"כ ללכת לשמוע הרי זה "רשע". מה שאין כן הולך ואינו עושה, שנפשו חפצה ביראת ה' אלא שיצרו מתגבר עליו, שאינו נקרא "רשע". ושפיר קתני ואינו עושה, שאם חפץ יוכל לעשות, כיון שהוא מהולכי בית המדרש ולמד בנערותו, ועכשיו מלבד שאינו עושה אינו הולך, ועליו אמר שלמה בחכמתו (משלי טו, יב) "לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך". ופירשנוהו בספר "מעין גנים", שמלת "הוכח" על תוכחות החכמים המבררים דבריהם בדעת ובהשכל. וה"לץ" שונא תוכחות ואינו חפץ לדעת ולשמוע האמת, כי בשקוציו נפשו חפצה. ואל תאמר אולי הוא "לץ" לפי שלא למד ולא נתברר לו האמת, וכשישמע יחזור מתועבותיו, אין הדבר כן. שאם היה רצונו ללמוד היה לו ללכת לבית ועדן של חכמים לשמוע תוכחותיהם. ולפי שאינו הולך בידוע שהוא שונא תוכחת והוא "רשע". ועל זה אמר "לא יאהב לץ הוכח לו", שאינו אוהב לדעת האמת. וראיה [לזה] כי "אל חכמים לא ילך". ובמקום אחר אומר (משלי ט, ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך". ולא אוכל להאריך פה בענין התוכחת כי דברים רבים כתובים בספר ["מעין גנים"] הנ"ל על ענין זה. גם רמזנו עליו (אבות, ה) במשנת "שבעה דברים בגולם", בפסוק (איוב לב, יב) "והנה אין לאיוב מוכיח".

כך היא פירוש משנתנו לפי דעתי. ונשנית על הסדר כמו הראשונות, נקט תחלה "הולך ואינו עושה", שמדתו גרועה שאין לו אלא שכר הליכה, ואח"כ נקט "עושה ואינו הולך" שהוא הנוהג בחכמה וטוב הרבה מן הראשונה. ואח"כ נקט "הולך ועושה, חסיד", ובסיפא נקט "לא הולך ולא עושה, רשע". ורש"י ור"ע ברטנורא ושאר מפרשי המסכתא זצ"ל הוקשה להם לפרש "עושה" שבמשנתנו על העשייה, דא"כ "הולך ואינו עושה" רשע הוא? ועוד ליתני "ארבע מדות בלומדי תורה, לומד ואינו עושה שכר למוד בידו, עושה ואינו לומד שכר מעשה בידו". ולכן פירשו הולך ואינו עושה, שהולך לבית המדרש ואינו לומד ולא מבין. ועושה ואינו הולך שלומד בביתו ואינו הולך לבית המדרש. ולא מתחוורא הדין פירושא [לא נכונה פירוש זה] בעיני, דא"כ "לא הולך ולא עושה" נמי שאינו הולך לבית המדרש, וגם אינו לומד לעצמו, ואמאי קרי ליה "רשע" אם מקיים המצות ונזהר מעבירות? וכי מי שאינו לומד תורה "רשע" הוא? ועם הארץ יוצא בק"ש שחרית וערבית (מנחות צט:) , וכדפירשתי בפרק קמא בבבא "אהוב את המלאכה". אלא עיקר כדפירשתי דמשום "על העבודה" תני הך מתניתין, ו"עושה" היינו תיקון הנפש, והליכה היינו תהפוכות מחשבת הלב, וכדפירשתי בפ"ג בבבא "שנים שיושבין וכו' הרי זה מושב לצים", ועל זה אמר (תהלים א, א) "אשר לא הלך בעצת רשעים". וכן "הולך לבית המדרש", היינו שנפשו חפצה בתוכחות החכמים ובדבריהם הנעימים. ולפי זה כל הארבעה השנויין במשנתנו "הולכים לבית המדרש". ואפילו הרשע ועושה לפנים להיות לו שם [ש' מנוקדת צירי] בחכמים, אלא כשלבו סר משמוע ומואס בתוכחות "אינו הולך" (מקרי) [נקרא]. שאין [ה]הליכה בענין זה על צעדת הרגלים, אלא הליכת הלב, וממש כדברי הכתוב (משלי יג, כ) "הולך את חכמים יחכם", דבודאי בהליכת הלב מדבר. דאם לא כן, מאי "יחכם"? וכי מי שהולך עם חכמים ואינו שומע מפיהם דבר יחכם? וכן משנתנו בהולך במחשבת לבו אחר מדרשי החכמים, ומשום הכי תפס תנא דידן לשון ב"הולכי לבית המדרש", ולא תני "ארבע מדות בלומדי תורה" וכדכתיבנא לעיל. משום דכל שאינו לומד ואינו עושה מטרדת עסקיו לא מקרי "רשע". אבל ההולך לבית המדרש ולבו מואס בדברי חכמים וגם אינו חפץ לתקן נפשו, זהו "רשע".