יין לבנון על אבות ה:יב

"ארבע מדות בתלמידים". סיפא בגמילת חסדים שבשכל ובינה וחכמה ודעת. ומשום דקתני מציעתא ארבע מדות בדעות, והני נמי דעות ממש נינהו, תני ב"תלמידים", לאורויי לן דמיירי השתא במדות שהתלמוד נקנית בהן, והן השכל והבינה וכיוצא. ולאו ב"תורה" מיירי במשנה זו, דההיא אתמר ב"ארבע מדות ביושבים לפני חכמים" וכדבעינן למימר. אלא במדות שבאדם, כלומר ארבע מדות יש בענין הלימוד, במי שנותן דעתו ללמוד, באיזו שיהיה, הן בתורה, הן בתקופות וגמטריאות וכל חכמה לימודית, הן בכל מלאכת מעשה, בכולם שייכים ארבע מדות הללו. ולהכי תני בתלמידים סתמא, שכל הלומד דבר מרב נקרא "תלמיד", וכמו ארבע מדות באדם, וארבע מדות בדעות, אלא דנפקי מינה לענין גמילת חסדים וכדאפרש.

"ממהר לשמוע וממהר לאבד". מי שהוא בטבע בעל הבנה ותופס השמועות מהרה, אלא שמטבעו ג"כ למהר ולאבד מה ששמע, שאין הדברים רשומים בזכרונו.

"יצא שכרו בהפסדו". יצא נקי משכרו שהוא ממהר לשמוע, בהפסד שמפסיד שהוא ממהר לאבד, ומעלתו אינה נחשבת לכלום. דמה יועיל תפיסתו והבנתו ואינו מעלה בידו מאומה כיון שמאבד מה ששמע? וקא משמע לן שמי שיש בו מדה זו אל יתפאר בה, ואל יאמר "הלא הקשבתי אזן ללמוד חכמה, והבנתי דברי רבי". כי מה לנו ולתלמודו אם מאבד מה ששמע? ולהכי תני "יצא שכרו בהפסדו", כלומר שאינו מקבל שכר על תלמודו. דומיא ד"נוח לכעוס ונוח לרצות", אע"פ שהרגיל עצמו לרצות למקניטו, אין לו שכר כל זמן שאינו מרגיל נפשו שלא תהיה נוחה לכעוס, וכדפירשתי טעמא לעיל. והכי נמי צריך לשקוד על תלמודו ולחזור עליהם יום יום כדי שיזכור תלמודו. ומהאי טעמא נקט בתרוויהו "ממהר", ולא תני "שומע מהרה ומאבד מהרה", משום דתרווייהו בגברא תליא. כי בעל השמיעה בטבע, אילו רצה לא היה לומד כלל, כדרך (משלי א, ז) "חכמה ומוסר אוילים בזו" וכתיב (משלי ב, א-ב) "בני אם תקח אמרי וגו', להקשיב לחכמה אזניך". עכשיו שמסר לבו ללמוד, ראוי שיקבל שכר על הדרישה. וכן ממהר לאבד אע"פ שכך טבעו, אם רוצה ישקוד על תלמודו ויחזור עליו פעמים רבות עד שיזכרנו, וכדאמרינן (מובא ב"ספר הקנה") "חזור חזור ועל תצטרך לבלזר". ואמרינן (חגיגה ט:) "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (פעמים) . ולכן המאבד [לימודו], הקולר תלוי על צוארו. ואע"פ שהיה ממהר לשמוע אין לו שכר בעמלו. [אמר המגיה: ראיה לדברי הרב המחבר יש בדברי רש"י למאמר חז"ל "אגרא דפרקא רהטא" (ברכות ו:) ופירש שם: "עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע הדרשה מפי חכם היא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד" עכ"ל].

"קשה לשמוע וקשה לאבד". קשה עליו בטבעו לשמוע ולהבין השמועות, שאין בו בינה יתירה, אלא לאחר שנתן לבו הרבה על הדבר ושמע אותה פעמים רבות עד שהבין אז קשה בטבעו לאבדו, ונרשמת היטב בזכרונו. "יצא הפסדו בשכרו", כלומר יצא נקי מהפסדו שמפסיד שצריך לעיין זמן רב טרם ישמע ויבין, בשכרו שהוא קשה לאבד. כי מה יוכל לעשות אם אין בו בינה יתירה למהר ולשמוע? וכיון שנתן לבו לתלמוד וחפץ להבין, ואחר שהבין קשה לאבד, הרי יש תלמודו בידו, ואין הפסדו כלום נגד שכרו שתלמודו משתמר בו שהוא העיקר.

"ממהר לשמוע וקשה לאבד". שהוא בטבע בעל הבנה, וממהר לשמוע השמועות ולהבינם, וכן הוא בטבע זכרן, וקשה לאבד השמועות, הרי זה "חכם". ולגירסא זו אין הפירוש שמי שיש בו שתי המעלות הללו נקרא "חכם", שכבר בארנו בכמה מקומות שבכל מקום שנזכר תואר "חכם" הוא מי שלמד חכמה ותיקן נפשו בחכמה ונוהג במנהגי החכמה. וזה שממהר לשמוע וקשה לאבד, אפשר שיעלו בידו כל השמועות ויזכרם, ובמנהגיו יהיה כסיל. אלא הכי פירושו: מי שיש בטבעו שתי המעלות הללו מוכן להיות "חכם", כי החכמה נקנית בשמיעה ובלימוד ובשמירת הלב. וכיון שממהר לשמוע וקשה לאבד, יוכל לאסוף מהרה כל השמועות וכשאספם ישתמרו בלבו. ואם יתקן נפשו כפי תלמודו יהיה "חכם", מה שאין כן הממהר לאבד אין בידו חכמה כלל, ואיך אפשר שיחכם באחריתו? וכן הקשה לשמוע יבלה רוב זמנו ולא יבין רק חלק קטן ממה שלומד, ובקושי שיהיה "חכם", אע"פ שמקבל שכר על תלמודו ובעמלו שהוא עמל, מכל מקום לא יגיע לכלל "חכם". וכן דומה לזה מקרא (איוב יב, יב) "בישישים חכמה", ומקרא (איוב לב, ז) "אמרתי ימים ידברו". כי לפי שאין קץ לחכמה, צריך זמן רב לאסוף השמועות, וכדפירשתי במשנת (אבות, ה) "שבעה דברים בגולם". ולכן הקשה לשמוע קשה שיהיה חכם. אבל יותר נראית בעיני הגירסא שהובאת בספרים בשם הר"י לירמא ז"ל דגריס "ממהר לשמוע וקשה לאבד, חלק טוב", וכן מצא גירסא זו בספר ישן. והיא מכוונת לסיפא ד"קשה לשמוע וממהר לאבד חלק רע", ולא תני "טפש" או "סכל". והכי פירושו: מי שיש בו שתי מדות טובות, שהוא ממהר להבין, וקשה לאבד, הרי זה חלק טוב, שבנקל ובזמן מועט ילמד הרבה, וגם זוכר שמועותיו בלי עמל וטורח. והכי לא שייך למתני "חסיד", לפי שהמעלות הללו מתת אלהים הן, וחלק שנתן לו מן השמים. והיינו דקתני "חלק טוב" וכדבעינן למימר.

"קשה לשמוע וממהר לאבד". דאית ביה תרתי לגריעותא. שאינו מבין השמועות אלא בקושי, ואחר שהבין ממהר לאבד בטבעו, הרי זה "חלק רע". והכי נמי לא שייך למתני "רשע", דמאי אית ליה למעבד אם לא חלקו לו מן השמים כחות הבינה והזכרון?

ובכל ארבע החלוקות השנויין במשנתנו אין בהם "רשע". שהרי כולם עושין את שלהן כפי הדין ומקשיבים אזנם לתלמוד, האחד ממהר לשמוע והרי הוא לומד, והשני קשה לשמוע והרי הוא לומד, וכן השלישי וכן הרביעי. ושמא תאמר ה"ממהר לשמוע וממהר לאבד" לא נהג כדין שלא חזר על תלמודו ולא עמל לזכור? האי לאו "רשע" הוא, שחושב שעוסק תמיד בתורה ומוסיף יום יום להבין שמועות אחרות, ומכל מקום אינו בטל מן התורה. ואשמועינן תנא דידן שהעושה כן טועה, כי יצא שכרו בהפסדו. וטוב לו שיחזור זמן רב על תלמודו שהבין כבר, עד שיזכור היטב מה שלמד, אע"פ שע"י כן לא ילמוד הרבה, לפי שהמעט שזוכר טוב יותר מהרבה שלומד ושוכח. [אמר המגיה: וכן פסק בשו"ע הרש"ז מלאדי, הל' תלמוד תורה, פ"ב ה"ג]. כי התלמוד השמור בלב מביא לידי מעשה, (אבות, א) ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה". ולכן הראשון צריך שיבלה זמנו בחזרת תלמודו, והשני יבלה זמנו לעיין בשמועותיו עד שיבינם. והשלישי צריך לבלות זמנו ללמוד הרבה ולאסוף השמועות. והרביעי יבלה זמנו בעיון ובחזרה, ואז כולם שוין. אע"פ שאחד אסף הרבה והשני מעט, כי "לפום צערא אגרא", כי לא התחסד אחד מהן יותר מחברו, שהבינה והזכרון מתת אלהים הן. וקא משמע לן שאין במהירות השמיעה וקשיות האבדון משום גמילת חסדים, וכדתנן לעיל (אבות, ב) "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת", ופרישית לה התם.

ומהו גמילת חסדים בשכל ובזכרון? כשמוסיף לעמול וטורח טרחה גדולה ביום ובלילה ושוקד תמיד על התורה, וכדפרישית (אבות, א) במשנת שמעון הצדיק, ושם תראנו. ויפה פירש ה"ר שמואל אוזידא ("מדרש שמואל") דלא תני בהך מתניתין "נוח לשמוע ונוח לאבד" כדתני לעיל גבי ארבע מדות שבדעות. משום ד"נוח" היינו שרצוי בעיניו. וגבי כעס שייך לומר שטוב בעיניו לכעוס. אבל "נוח לאבד" לא שייך לומר, דאנן סהדי שאין דעתו נוחה לאבד מה שלמד.

והנה ד' חלוקות שבמשנתנו דומות לד' חלוקות שבמשניות הראשונות, דנקיט ברישא מדה בינונית שאין בה טובה וקרובה לחלק רע. והדר תני מדה בינונית הטובה ממנה. והדר תני חלק טוב, ובאחרונה חלק רע.