יין לבנון על אבות ה:יא

"ארבע מדות בדעות". הך מציעתא בגמילת חסדים שבמדות, וקרי ליה "דעות" כלפי ארבע מדות ששנה למעלה שהן במעשים; והך דהכא אין בו מעשה אלא במחשבה. להכי קרי ליה "דעות", לא שהן מדות התלויות בשכל ובבינה, כי הכעס הוא ממדות הנפש.

"נוח לכעוס ונוח לרצות". כבר פירשתי במשנתו של ר"ע כי נפש האדם כוללת כחות כל מעשה בראשית, ובכל כח וכח הנטוע בה יש בו ענין של גמילת חסדים. על דרך משל כח הזריזות, ומשפט הזריזות קצוב בחכמה. על דרך משל שיקום בבקר ויעורר השחר ויקרא שמע ויתפלל וכיוצא בזה, והפלגת [הערת המגיה: שפע רב של] הזריזות הוא גמילת חסדים, כגון הקם בחצי הלילה ללמוד תורה ולרנן לפני הקב"ה. וכמו שאמר דוד (תהלים פו, ב) "שמרה נפשי כי חסיד אני", ואמרינן (ברכות ד.) "ולא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ארבע שעות. ואני חצות לילה אקום להודות לך", וכדפירשתי (אבות, א) בבבא "ועל גמילת חסדים". וכן באהבה וכן בשנאה בכולם יש גמילת חסדים. מיהו תנא דידן לא נקט מכולהו רק הכעס. לפי שברוב מדות הנפש, תלויות בהן מצות המפורשות בתורה. כגון [מדות] השנאה והנקימה והנטירה והאהבה, [תלויות בהן מצוות] כמו "לא תקום ולא תטור", "לא תשנא", "ואהבת לרעך כמוך". ובהנהו לא קא מיירי השתא, ועלייהו שנה ד' מדות בהולכי בית המדרש, וכדבעינן למימר [לקמן]. מה שאין כן הכעס שלא הזהיר עליו בתורה, והרי הוא בכלל גמילת חסדים. ועוד שכל המדות האחרות צריך האדם לנהוג בהן תמיד בחכמה. כגון ה"שנאה" אין לומר עליה "נוח לשנוא ונוח לאהוב" או "קשה לשנוא וקשה לאהוב" או "קשה לשנוא ונוח לאהוב, חסיד". שהרי היא ב"לא תעשה" ואסורה כל רגע. ואפילו "קשה לשנוא ונוח לאהוב" נמי באיסורא קאי. וכן הנקימה והנטירה, וכן הקנאה איננה ממדת החכם כלל. וכן הגאוה אפילו שמינית שבשמינית אסורה (סוטה ה. ע"פ הרמב"ם, הל' דעות פ"ב) .

אפילו נגד הרשעים אין להשתמש במדת הכעס מה שאין כן הכעס שהיא מדת כל אדם, ואפילו החסיד שבחסידים אי אפשר שלא יכעס כלל, שהרי משה רבינו רבן של כל ישראל כעס שלש פעמים. אחת בשעיר החטאת הנשרף, והשניה במי מריבה, והשלישית במלחמת מדין (ספרי, פ' מטות) . וכן מצינו באלישע (מגילה כח.) . וכיון שהמדה הזאת מצויה בכל אדם, אתי לאשמועינן מי מהן נוהג במדה זו לרעה, ומי בינוני, כשבעליהן חכמים ונוהגים בהם בחכמה. על דרך משל הגאוה רעה מאד וקרויה "תועבה" כדכתיב (משלי טז, ה) "תועבת ה' כל גבה לב". והיא [לעומת זאת] מדה יקרה [כשהיא] בארח חכמה. והוא מי שלבו גבוה ביראת ה' וללכת בדרכיו כדכתיב (דהי"ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'". וכן כולם. והדרוש הזה רחב מאד, ודיברנו בענינו בספר "גן נעול" (חדר ד, חלונות ו' ז') . מה שאין כן הכעס כשהאדם מרתיח דמו ויחר אפו אינה טובה בעצם, כי מה יועיל? ואם תאמר הכעס טוב ביראת ה' כגון הכועס על עוברי עבירה ועל מחללי השם, וכדכתיב (תהלים קלט, כא) "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים" וגו'. היינו שנאה ונקמה בארח משפט. אבל הכעס אך (למותר) [מיותרת], כי הכעס מבלבל הדעת. ומה טוב אם יעשה בהם נקמה מאהבת ה' ומיראתו ובמשפט שכלו, ולא יכעס. אמת, כי לולא הכעס היה האדם מתעצל למחות בעוברי עבירה ובתלמידים שאינן הגונים [אמר המגיה: עיין רמב"ם, הל' תלמוד תורה, פ"ה ה"ד]. כי אין כל אדם זוכה שישפוט בצדק ויעשה דין ברשעים ובמנאצים מרוב אהבת ה' ויראתו, אם לא תבער בו חמתו. מכל מקום מי שזוכה למעלה זו שיעשה כל ענייניו בלי כעס ורתיחת הדם, ודאי מדרגתו [היא] יותר גדולה בחסידות. ולפי שביטול המדה הזאת בלב הוא תיקון גדול מאד, שנה עליה משנתו לענין "גמילות חסדים".

ועוד כיון דתנא ב"גמילות חסדים" עסיק במדות, לא מצא גמילות חסדים יותר גדולה שיוכל האדם לעשות לנפשו היקרה, גם [גמילות חסד עי"ז] לבני אדם, מביטול הכעס. לנפשו [הוא] גומל חסד, שהממהר לכעוס מבלבל דעתו וחכמתו, וגורם רעה לנפשו, וכדאמרינן (פסחים סו:) "כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו. "חכם" [למדנו] ממשה דכתיב "ויקצוף משה על פקודי החיל", וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" וגו' [ההלכה לעניני טהרת כלי הנכרים]. מכלל דמשה איעלם מיניה. נביא מאלישע דכתיב (מל"ב ג, יד-טו) "לולי פני יהושפט" וגו' וכתיב "ועתה קחו לי מנגן" וגו' [עכ"ל הגמרא]. מה שאין כן שאר המדות כשישתמש בהן לרעה אינן מבלבלים הדעת מיד אלא כשמשתרש בהן.

וכן היא גמילת חסדים גדולה לבני אדם, שהנוח לכעוס בני אדם מתרחקים ממנו ויראים שיכעיסוהו בדבר קטן. וע"י כן מבטל כל מיני גמילת חסדים, אין ביתו פתוח לרווחה ואין עניים בני ביתו שהוא גמילת חסדים דיוסי בן יוחנן (אבות, א) . [ועוד כי] אינו דן כל אדם לכף זכות, כי טרם שישכיל לדונו לזכות כבר מיהר לכעוס עליו, וכמו שתבין ממה שפירשנו במשנתו של ר' לויטס איש יבנה (אבות, ד) , והיינו גמילת חסדים דיהושע בן פרחיה (אבות, א) . וכל שכן שאי אפשר לו להיות "אוהב שלום ורודף שלום ואוהב את הבריות ומקרבן לתורה" [כמדתו של הלל, אבות, א], שהרי הוא ממהר לכעוס על כל דבר, וע"י כן בא לידי קטטה ובא לידי שנאה והתלמידים מתרחקין הימנו, והיינו גמילת חסדים דהלל, וכדפירש הלל בעצמו (אבות, ב) "ולא הקפדן מלמד", והתם פרישית לה. ולכן שאר המדות אע"פ שמשתמש בהן לרעה אין רע כל כך לענין גמילת חסדים. שהמקנא בחברו, לעצמו הוא עושה [רעה], ולחברו אינו עושה כלום [בפועל], וכן שאר המדות. ולהכי נקט מדת הכעס לדוגמא מכל מדות הנפש. וראיה גדולה לדברינו ממשנת ר' אליעזר בן הורקנוס ששנה (אבות, ב) "אל תהי נוח לכעוס", והתם פרישית דלענין גמילת חסדים שנה משנתו. והודיע שאין גמילת חסדים יותר גדולה במדות הנפש הכלולות בעין טובה ממי שאינו נוח לכעוס, כי מי שנבהל לכעוס בועט במלכו ובאלהיו, ושם מפורש.

"נוח לכעוס ונוח לרצות". על כל דבר קטן או גדול ממהר לכעוס. וכן הוא נוח לרצות, מיד שיפייסוהו יתפייס, או שמתפייס מאליו כשישקוט דמו מכעסו,

"יצא שכרו בהפסדו". הכא לא תני זו מדה בינונית כדתני גבי "שלי שלי ושלך שלך" והכי נמי לא תני "זו מדה בינונית" גבי "קשה לכעוס וקשה לרצות", ואע"פ ששניהן בינונים, בין חסיד ורשע. דבשלמא לעיל איצטריך למיתני "זו מדה בינונית", משום דסלקא דעתך שאפילו בינונית ליכא, שבטל דעתו אצל כל אדם, וכדפירשתי לעיל שכמעט אין הדעת סובלת לומר "שלי שלי ושלך שלך", וכדקאמרי י"א שהיא מדת סדום. להכי תני תנא קמא שהיא מדה בינונית, כלומר אע"פ שאין בה מדת חסד, "רשע" נמי לא הוי. מה שאין כן הכא דליכא למטעי שהן מדות בינוניות, לא חסיד ולא רשע. שאם הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, נודע שמטבעו למהר במדותיו, דהא בהא תליא. ואם הוא קשה לכעוס וקשה לרצות, נודע שמטבעו לאחר במדותיו, והא בהא תליא. וכדברי המשל "הממהר לאהוב ממהר לשנוא", וכן בכל דבר.

ולעיל לא הוי מצי למיתני "יצא שכרו בהפסדו", דלא מיקרי "שכרו" כלל. ואי משום שאומר "ושלך שלך", אין רוח הבריות נוחה מזה, ורובם רוצים ליהנות לזולתם במקום שאינן חסרים, כגון ההלוואות לעשירים וכיוצא, שזהו משא ומתן של בני אדם אלו עם אלו. וכן לא הוי מצי למיתני "יצא הפסדו בשכרו", שאין כאן הפסד ולא שכר של מצוה, אלא מנהג מדיני, וכדפירשתי לעיל. משום הכי תני "זהו עם הארץ". אבל גבי מדת הכעס שפיר תני "יצא שכרו בהפסדו", ויצא כמו (פסחים כב:) "יצא נקי מנכסיו", כלומר יוצא נקי משכרו ברוב הפסדו. כלומר "שכרו" לפי שהוא נוח לרצות ולמחול שהיא מדה טובה, אינו חשובה כלום נגד מה שמפסיד לנפשו ולבני אדם ע"י שהוא נוח לכעוס. וטעמא כדאמרן לעיל, שהכועס מבלבל דעתו ושכלו, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו. ומה יועיל שאח"כ ישקוט מכעסו וירצה ויתפייס, וכבר הפסיד הרבה בכעסו ובלבל דעתו. וכן יעשה תמיד שהרי הוא נוח לכעוס, ואפשר שיכעס פעמים רבות בכל יום. ולכן שכר הריצוי אינו כלום נגד ההפסד שגרם לעצמו בכעסו. וכן הכועס יתרחקו ממנו בני אדם וכדפירשתי לעיל. ומה יועיל שהוא נוח לרצות? והרי אין בני אדם נהנין מחברתו ודואגים שיכעס עליהם כרגע. ואע"פ שיודעים שאחר עבור כעסו ימחול להם, שעת הכעס מה תהא עליה? וכההיא (אבות, ב) ד"אין הקפדן מלמד".

"קשה לכעוס וקשה לרצות". מאריך אפו ואינו כועס אלא על דבר גדול, שכבר הרגיל נפשו שאינו חושש למה שיעשו לו. רק כשתגדל המעשה ודן בלבו ובשכלו שהרעה העשויה גדולה אז בא לכלל כעס, והיינו "קשה לכעוס". וכמו כן "קשה לרצות" שאם בא לכלל כעס על מעשה מן המעשים שוב אינו מוחל מהרה, ואינו מעביר על מדותיו.

"יצא הפסדו בשכרו". כלומר יוצא נקי מהפסדו ברוב שכרו. הפסדו שהוא קשה לרצות ו"אינו מעביר על מדותיו" שהיא מדה גרועה, וכדאמרינן (ר"ה יז.) "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו". אינה חשובה כלום נגד מה שהשכיר לנפשו ולבני אדם במדתו הטובה שהוא "קשה לכעוס". שע"י כן עומד תמיד ביישוב הדעת, כי אינו כועס רק לפרקים רחוקים, ואינו מבלבל דעתו וחכמתו, ותלמודו מתרבה ומתקיים בידו. ואין גמילות חסדים גדולה ממנה שהאדם עושה לנפשו. וכן אין בני אדם בדלין ממנו והתלמידים מתקבצים אצלו. כי יודעים שאינו מקפיד על ענייניהם ואינו כועס, כי לא יכעס רק על דבר גדול, ויוכל כל אדם להשתמר עצמו שלא יעשה ענין מכוער ורע שיכעס עליו. והיינו דקאמר ר' אליעזר (אבות, ב) "אל תהי נוח לכעוס", ולא תני מידי מ"נוח לרצות". משום דעיקר הקפידא ב"נוח לכעוס", שאע"פ שהוא "נוח לרצות", אין בו טובה שהרי יצא שכרו בהפסדו. מה שאין כן מי שאינו נוח לכעוס, אע"פ שהוא קשה לרצות ואינו חסיד גמור, מכל מקום יצא הפסדו בשכרו וגומל חסד לנפשו ולאחרים.

"קשה לכעוס ונוח לרצות". כדפרישית שמאריך אפו ואינו כועס רק על דבר גדול, וכבר הרגיל נפשו שאין חושש להבלי בני אדם ולדבריהם, ואינו כועס רק כשיעשו לו רעה גדולה שאינו יכול להאריך אפו עוד, כי שכלו ובינתו דנין שראוי לחרות אף במי שעושה כן. אבל "נוח לרצות", אחר ששקט רתיחת דמו, ומפייסים אותו נוח לרצות ולמחול, הרי זה "חסיד" וכדאפרש. מיהו לא תני "אינו כועס, חסיד", דבכהאי גוונא לא משכחת אינש בעולם, וכדפירשתי לעיל שגם אב בחכמים וחסיד שבחסידים בא לכלל כעס. אלא מדת חסידות מי שהוא קשה לכעוס ונוח לרצות.

תכונת החסידות במניעת הכעס, כאשר מבין בשפלות המצב האנושי ואין לו ציפיות גדולות מהם "חסיד". זהו חסיד גמור, שהוא קשה לכעוס, וזהו מדת החכמה. וגם הוא נוח לרצות ומוחל על עלבונו, אע"פ שהוא כועס בדין ובמשפט, והרי זה מדת חסידות, שהיא תפארת לחכמה. מה שאין כן הקשה לכעוס וקשה לרצות, שאע"פ שנוהג בחכמה אין בזה משום "חסידות", והיינו דקאמר שלמה בחכמתו (משלי יד, כט) "ארך אפים רב תבונה, וקצר רוח מרים אולת", ופירשנוהו בספר "מעין גנים", ופה בקצרה אפרש. מי שהוא קשה לכעוס ומאריך אפו, סימן שהוא רב תבונה שמקובצים בו תבונות רבות, וע"י כן רוחו מאריך בתבונותיו ובזה כובש כעסו. על דרך משל שמבין תבונות יתרות ביראת ה' כבודו וגדלו, ומבין הרבה בשפלות האדם כי "במה נחשב הוא". והוא בז לענייני העולם ואינו מתקצף על הנעשה לו תחת השמש, כי הכעס מבלבל הדעת, וכל חפצו בתבונה ובדעת. ו"קצר רוח" שאינו יכול להאריך ברוחו, אות שאינו רב תבונות, וע"י קוצר רוחו בא לידי כעס מהרה ומרים אולת בכעסו, וכדאמרן שהכעס מבלבל הדעת, ואם אין דעת יעשה אולת. ובמקום אחר אמר (משלי יט, יא) "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע". ושם פירשנו ההבדל שבין "שכל" ובין "תבונה", אין כאן המקום להאריך, רק לפרש שה"שכל" הוא הכח המרכיב התבונות והמקבצם במחשבת הלב. כי אין די בהיות האדם רב תבונה, אם אין תבונותיו מקובצים במחשבתו להוליד עצה טובה. והשכל הוא הממהר לקרב התבונות השמורות בלב וישימם לעיני הלב וירכיבם כרגע, ובזה תוסר [אמר המגיה: "תיווסר", לשון מאסר] הנפש שלא תפרוץ אפה. והנה העיקר הן התבונות, והשכל הוא הפועל. והכתוב הראשון מלמד על השני. וכל זה בדרך חכמה, שממדתה להאריך אף. ולכן אמר "רב תבונה" ואמר "שכל אדם", כי כל תבונה ושכל באורח חכמה כדפירשתי (אבות, ב) בבבא "ר' אלעזר אומר לב טוב".

לשון "מנוחה" ואח"כ אמר "ותפארתו עבור על פשע", כלומר לפי שמכל מקום הכעס מצוי בכל אדם, ואי אפשר שלא יכעס כלל, וכדפירשתי לעיל דמהאי טעמא תני "קשה לכעוס". הנה תפארת לחכמת החכם היא לעבור על פשע, שאע"פ שכעס בדין, יהיה נוח לרצות. וזהו מדת חסידות שהיא תפארת לאדם על חכמתו. ו"תפארת" בארנוהו (אבות, ב) בבבא "כל שהיא תפארת לעושיה". אבל ה"נוח לכעוס" אע"פ שהוא "נוח לרצות" יש בו מדת כסיל, וכדקתני "יצא שכרו בהפסדו". וכמו שאמר קהלת (ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח". פירוש אל תמהר לכעוס בבהלה על כל דבר שיארע לך, והיינו נוח לכעוס, שהעושה כן הוא כסיל, כי כעס בחיק כסילים ינוח. ומה נכבד הפסוק הזה כשתבין מלת "ינוח". שבספרנו על "יסודות הלשון" בררנו שלשון מנוחה נופל בלשון הקדש על שמונה ענינים, ואין לשון מנוחה נופל אלא על השקט אחר התנועה אע"פ שלא היה עיפות. ולכן נופל גם על דבר שאין בו רוח חיים, כמו המטה והאבן המטולטלים, כשנחים מצאו מנוחה. כי אין מנוחה אלא אחר תנועה וטלטול. ואמרנו שם שאחד מן השמונה דברים שנופל עליהן לשון זה הוא מנוחת המדות בלב. והענין כך הוא, לפי שנפש האדם היא בעלת הכחות כולם והיפוכיהן, וכל שעה מושל בלב מדה אחרת, פעם אוהב, פעם שונא, פעם כועס, פעם רצוי, פעם מרחם, פעם מתאכזר. הנה כל מדה מטולטלת מחברתה, על דרך משל כשגוברת השנאה מיטלטלת מדת האהבה מן הלב. כשתגבר האכזריות מיטלטלת מדת הרחמים. וכן הכעס מטלטל הרצון, וכן להיפך האהבה מטלטלת השנאה, והרחמים מטלטלת האכזריות, והרצון מטלטל הכעס, וכן כל כיוצא בזה. וזה כל אדם, זולתי אם התגברה מדה ידועה בלב, וכמעט שהיא מושלת בו תמיד, ואין בכח המדות האחרות לטלטלה מן הלב, יאמר עליה שמצאה מנוח בלב אחר תנועתה וטלטולה, כי השתרשה בו מזמן לזמן, וכאילו היא מצויה שם תמיד.

ומדת "נוח לכעוס" כך היא, שהכעס מצוי תמיד בלבו, וכועס בכל רגע על כל דבר ומצא הכעס מנוח בלבו. ולכן הזהיר "אל תבהל וגו' כי כעס בחיק כסילים ינוח". כלומר גם החכם והחסיד כועס וכדפירשתי לעיל, אבל אין זה רק לעתים רחוקות. ובחיק כסילים הנבהלים ברוחם לכעוס תמיד, ינוח הכעס בו. ולמדנו שה"נוח לכעוס" [הוא] כסיל, והיינו יצא שכרו בהפסדו, דתנא תנא דידן, שהוא מפסיד במדתו. ויש לי עוד ראיות, אבל לא אאריך.

"נוח לכעוס וקשה לרצות". ששתיהן לגריעותא שכועס על כל דבר קל, שהוא מדת הכסיל שיצא שכרו בהפסדו. גם קשה לרצות, שאינו מוחל ואינו מתפייס כשיפייסוהו. הרי זה "רשע", כלומר אין בזה מדה בינונית, אלא מדתו להרשיע לבריות והוי רשע. ולא תימא "נוח לכעוס" מדת כסיל היא, ו"קשה לרצות" לאו בר גמילות חסדים הוא, ודמיא לקשה לרצות דיצא הפסדו בשכרו, ומאי טעמא הוי "רשע"? משום דלא דמיא הא להא. דבשלמא "קשה לרצות" דרישא, היינו משום ד"קשה לכעוס", ואינו כועס אלא בדין ועל דבר גדול, ואין רע שהוא קשה לרצות, דלאו כל אדם מעביר על מדותיו בכי האי גוונא. אבל זה ש"נוח לכעוס" אפילו על דבר קל ושלא כדין אלא בכסילות וברוח נבהלה, ואעפ"כ "קשה לרצות", אע"פ שדעת כל אדם מכרעת שכשישקוט מכעסו ראוי לו להתחרט על שהיה נבהל ברוחו, כההיא ד"נוח לכעוס ונוח לרצות" דפירשתי לעיל. וכיון שעומד בדעתו ואינו רוצה לרצות ודאי "רשע" הוא, ואין זה אלא רוע לב. כך הוא פירוש משנתנו לפי דעתי.

ודמיא למשנה ראשונה בחלוקותיה, דנקט ברישא מדה בינונית שאין בה טובה וקרובה למדת הרשע. והדר תני מדה בינונית הטובה ממנה. והדר תני מדת החסיד, ובאחרונה מדת הרשע. וכן במשנתנו נקט ברישא מדה בינונית שאין בה טובה וקרובה למדת הכסילים. והדר תני מדה בינונית הטובה ממנה. והדר תני מדת החסיד. ובאחרונה מדת הרשע. לא כפירוש ר"י אברבנאל ז"ל שכתב "נוח לכעוס ונוח לרצות" טוב ממדת "קשה לכעוס וקשה לרצות". ואין דבריו נכונים מכמה טעמים. דפרישית לעיל ד"נוח לכעוס ונח לרצות" מדת כסילים היא, ומקרא מלא הוא (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס" וגו', ועוד מקרא שנאמר (משלי יט, יא) "שכל אדם האריך אפו", וכן מקרא (משלי יד, כט) "ארך אפים רב תבונה", וכן (משלי טז, לב) "טוב ארך אפים מגיבור". ראינו שכל המקראות מקפידים שלא יהיה האדם "נוח לכעוס". ועוד שהסברא נותנת כן כמו שכתבנו בטעם המשנה. ועוד דא"כ מאי טעמא דהמשנה (אבות, ב) "ואל תהי נוח לכעוס"? טפי הוי ליה למימר אל תהי קשה לרצות. ועוד דא"כ אין סדר במשנה, שבאחת שנה המדה הרעה בראשונה, ובשניה שנה הטובה בראשונה. ועוד שהוא גורס בשתיהן יצא שכרו בהפסדו, וא"כ היא היא, ולערבינהו ולתנינהו "נוח לכעוס וכו' וקשה לכעוס וכו' יצא שכרן בהפסדן". ועיקר כדפירשתי. וכן שיטת רש"י ז"ל, וכן שיטת רבינו יונה ז"ל.