יין לבנון על אבות ה:א

סיכום מה הוא התוכן העיקרי של פרקים ג, ד, ה "בעשרה מאמרות נברא העולם". אחר ששנה רבינו הקדוש הפרק השלישי על התורה, והפרק הרביעי על העבודה, קבע עתה הפרק הזה ללמדנו דרכי ה' וחסדיו, ולהודיע מדותיו של הקב"ה שהן כולם בחסד וברחמים, ונותן גמול על הטוב ועל הרע כפי שורת חכמתו העליונה. כמו שכתוב (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט", וכדפרישית במשנתו של ר"ע ששנה (אבות, ג) "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה", ולכן כל מנהגיו וגזרותיו מלאים טעם ושכל טוב, כולם מתאימות זה עם זה בארח חכמה. וכן הודיע בו דרכי נפש האדם, ומי הוא הראוי להקרא "חסיד", וכענין שפירשנו בפרק קמא בבבא "ועל גמילות חסדים". והיינו דקאמר "בעשרה מאמרות נברא העולם", פירוש בעשרה צווים נברא העולם וחלקיו כולם. וכל נברא ונברא התהוה על פי מאמר ומצוה אחת של הבורא ב"ה. ולהכי לא קאמר "ברא את העולם", כי לא יתכן שברא ע"פ מאמרו והמצוה שצוה לעצמו [ית"ש], אבל העולם הוצרך להבראות ולהיות ע"פ מאמר השם ומצותו. כי כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ, ואין בעליונים ובתחתונים מסרב נגד מאמרו. והיינו דקתני "נברא העולם", וכלשון הכתוב (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו", לא אמר "עשה" אלא "נעשו" כלומר הוא ב"ה דיבר ונעשו כדברו.

הגדרת מאמרו של הקב"ה (לענין בריאת העולם) ובדרך משל נאמרו הדברים, כי המאמר הוא הרצון העליון שחפץ כך, וכן כל "ויאמר" שבמעשה בראשית משמעותו כך. ונכתב בלשון אמירה לסבר את האוזן, כמלך שמצוה על דבר ונעשה כך. והני עשרה מאמרות דקתני היינו אלו שנתחדש מהן בריאה ודבר חדש, דבהדיא תני "נברא העולם". ואלו הן: "ויאמר אלהים יהי אור", "ויאמר אלהים יהי רקיע" וגו' "ויהי כן". "ויאמר אלהים יקוו המים" וגו' "ותראה היבשה ויהי כן", "ויאמר אלהים תדשא הארץ" וגו' "ויהי כן", "ויאמר אלהים יהי מאורות" וגו' "ויהי כן", "ויאמר אלהים ישרצו המים" וגו' "ויברא אלהים את התנינים" וגו', "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה" וגו' "ויהי כן", "ויאמר אלהים נעשה אדם" וגו', "ויברא אלהים את האדם" וגו', שבכולן נזכר או הויה או בריאה, "ויאמר להם אלהים פרו ורבו" וגו'. וכן היה באותו יום, שנולדו קין והבל ותאומותיהן כמו שקבלו קדמונינו (מדרש ב"ר כב, ב) , ובכלל זה (בראשית א, כב) "פרו ורבו" הנכתב אצל דגים [אע"פ שלא כתוב שם "ויאמר"]. וראיה דבתר [הכי כתיב] (בראשית א, כח) "ויאמר אלהים פרו ורבו" כתיב "ויהי כן". והשכל מורה עליו שנטיעת הכח בבעלי חיים להוליד היא בריאה נפלאה בכח עליון. אבל ויאמר בתרייתא (בראשית א, כט) לא קא חשיב, שלא היתה ממנו בריאה ותולדה, אלא מצוה והודעה. והני תשעה הויין, וכדפרכינן בגמרא (ר"ה לב.) , כלומר כל "ויאמר" של בריאה ותולדה אינן רק תשעה? ומשנינן "בראשית" נמי מאמר הוי, דכתיב (תהלים לג, ו) "בדבר ה' שמים נעשו". ואין ספק בזה שהיה מאמר לבריאת שמים וארץ וצאצאיהם שהיה ביום הראשון, וטעם שלא נכתב בו מאמר, תלמוד מדברינו בפירוש בבא (אבות, ד) "הוא היוצר הוא הבורא", שאמרנו שהבריאה הראשונה היתה יש מאין, ושאר הבריאות היו יש מיש. ואע"פ שאף הן הפלא ופלא ודומות ליש מאין, סוף סוף כבר היה יש שיצאו ממנו, ועליהן ראוי לומר "ויאמר אלהים", שציוה על היש שיוציא יש אחר. אבל טרם ברא דבר לא יתכן לומר "ויאמר אלהים", שהרי לא היה עדיין חומר או שום דבר שיצוה עליו ה' ב"ה שיוציא את השמים ואת הארץ. ולכן כתב "בראשית ברא אלהים" וגו', וזהו יש מאין הכלול בלשון "בריאה" וכמו שבארנו שם. ואחר שברא אלו מאין, נכתב על שאר הבריאות "ויאמר אלהים". וסוף סוף גם שמים וארץ נבראו במאמרו וברצונו, ועל זה אמר תלמודא (ר"ה לב.) "בראשית נמי מאמר הוא". ויוצא מזה ענין גדול, והוא שאע"פ שלשון "בריאה" נופל גם על בריאת יש מיש בכח עליון, וא"כ תאמר שאין ראיה ברורה מתורת משה רבינו ע"ה שנברא העולם מאין, וכמו שדיבר ע"ז הר"י אברבנאל ז"ל בפירושו לתורה, הדבר מוכרח מפסוק הראשון. שאילו היה חומר קדמון שממנו נברא העולם כדעת המינים, היה ראוי לומר גם אצל בריאת שמים וארץ "ויאמר אלהים". ומדכתיב "בראשית ברא" וגו', ולא כתיב "ויאמר" למדנו שהיתה בריאה זו הראשונה יש מאין.

"ומה תלמוד לומר". כלומר מפני מה פירשה התורה בבריאת שמים וארץ עשרה מאמרות? בשלמא אם מסברא היינו אומרים שהיה צריך למעשה הגדול והנורא הזה מאמרים רבים, מאמר לכל פרט ופרט, על דרך משל מאמר לבריאת השורים, ומאמר לבריאת האריות, ומאמר לבריאת הנמרים, וכיוצא בכל דבר ודבר והיו מאמרות לאלפים, ניחא דהוצרך לאשמועינן כח ה' הגדול שעשה הכל בעשרה מאמרות. אבל לפי האמת ידענו מסברא שלא היה צריך אפילו לעשרה מאמרות, כי הוא האל עושה כל בחפצו (ישעיה מ, כח) "לא ייעף ולא ייגע". אלא שרצה לברוא העולם בעשרה מאמרות לסוד כמוס אצלו ית' לא נודע לנו, אם כן יקשה לאיזו צורך הודיע לנו בתורה שנברא בעשרה מאמרות. והרי זה כמיעוט בכבודו ח"ו? והיינו דקתני "ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להבראות?" כלומר מושכל ראשון הוא שהיה יכול לברוא אותו במאמר אחד, ועל כרחך משום הכי הודיענו בתורה שנברא בעשרה מאמרות ללמדנו דבר לטובתנו. וא"כ עלינו להתבונן איזה דבר אנו למדים ממנו, והשיב "להפרע מן הרשעים" וכו', כלומר דבר גדול אנו למדים מזה, וכדבעינן למימר.

טעם שנתחלקה הבריאה לעשרה מאמרות "אלא להיפרע". פירוש: אילו לא הודיע שנברא בעשרה מאמרות, והיה כותב סתם שברא את השמים והארץ והאור והרקיע והיבשה והים והדשאים והמאורות והדגה והעוף והבהמה והחיה והרמש והאדם, מבלי חלוק מאמרות, הייתי אומר שכל העולם כלו מראש ועד סוף חשוב לפניו ית', שהרי חפץ לברוא אותו, אבל החלקים והפרטים אינן חשובים כל כך. ויוצא מזה שהמרשיע לאבד חלק מחלקיו אין רע כל כך, וכן המקיים חלק אחד ממנו אין טוב כל כך. להכי כתב עשרה מאמרות, להודיע שכל חלקיו שקולים זה בזה, שהרי ברא כל חלק במאמר בפני עצמו כמו חברו. וכמו דאנן ידעינן שבמאמר אחד היה יכול להבראות, ואין רבוי המאמרות בהכרח. על כרחך צריכין אנו לומר שרצה להודיע שכל חלק חשוב לפניו בפני עצמו, כמו שחלק כבוד לכל חלק להקדים לו מאמר. ולמדנו מזה שהמאבד ברשעתו חלק אחד נפרעים ממנו כדי רשעתו הגדולה שאבד דבר חשוב ורצוי בעיני המקום ב"ה, ומקפידים על מעשיו. וכן המקיים בצדקתו חלק אחד ממנו משלמים לו שכר טוב בעמלו שקיים דבר החשוב והרצוי לפניו ית'. ולאו למימרא שמאבד החלק כולו, או שמקיים החלק כולו. שהרי הכללים שמורים לעד, ועד נצח לא יאבדו, ואילו צפה המקום ב"ה שתגדל רעת בני אדם כל כך שיחזור כל העולם או חלק אחד מברואיו כולו לתהו ולאפס, לא היה בורא אותו. אבל ראה שבכל דור ודור יהיו צדיקים שבעבורן יהיה תקומה לעולם, וראיה מדור המבול שהיה נח ובניו, וכל שכן בדורות אחרים וכדבעינן למימר. אלא שמאבד קצת מאחד החלקים, או שמקיים קצת מהן נפרעים ממנו או מטיבים לו. ולטעם זה כתב בכל אחד מאמר בפני עצמו, להודיע שחביבים בעיניו, ושחפץ בתחתונים כמו בעליונים. לא כמו שחושבים הטועים שאין כבודו יתברך לפקוד על השפלים, אלא הכל רצוי לפניו וחפץ בהם. ועל כן הרשעים שבגלל פשעיהם מביאים רעה לעולם כגון (מל"א ח, לז) "רעב כי יהיה, דבר כי יהיה" בבהמות, או באדם, "חרב כי תעבור" וכיוצא בזה, הרי הן מאבדים את העולם, כלומר חלק נכבד מן הבריאה. כי בהשחתת התבואה בשדפון ובירקון וכיוצא מאבדים החלק שנברא במאמר מיוחד, והוא מאמר "ויאמר אלהים תדשא הארץ". ודבר המשחית בבהמה מאבדים חלק שנברא במאמר מיוחד, והוא מאמר "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה בהמה ורמש" וגו'. וכשגורמים חרב ודם מאבדים חלק שנברא במאמר, והוא מאמר "ויאמר אלהים נעשה אדם". וכשמאבדים הדגה אשר במים כמו שהיה במצרים שמתה הדגה בעבור פשעיהם, יענשו על שאבדו חלק שנברא במאמר, והוא "ויאמר אלהים ישרצו המים", וכן בכל דבר ודבר. ולהיפך בצדיקים שבצדקתם מביאים קיום וברכה לעולם. יש שבעבורו יתברכו תבואת השדה, ויש שיתברכו בעבורו הדגה אשר במים, ויש שבעבורו לא תהיה משכלה ועקרה בבהמה, ויש שבעבורו יהיה שלום בארץ, וחרב לא תעבור, וכמו שמפורש בספרי הנביאים. הנה יקבלו שכר טוב על זה שקיימו הדברים החשובים לפניו ית'. ולמדנו שמלבד שהאדם נענש על פשעיו לפי שעבר על מצות מלך מלכי המלכים הקב"ה. גם נפרעין ממנו על מה שסבב בפשעיו אבדון העולם בכל חלק מחלקיו, ולהיפך הצדיקים מלבד שמשלמים להם שכר טוב בעבור שקיימו מצות ה', עוד נותנים להם שכר לפי שסבבו שיתקיים העולם בצדקתם, כך נראה בעיני. אבל לא רציתי לפרש "המאבדים את העולם" שמאבד נפשו ברשעתו, וקרי ליה "את העולם" לפי שהאדם [הוא] תכלית הבריאה, ומקיימים את העולם שמקיים את נפשו בצדקתו, שאין זה מענין משנתנו שאמרה "בעשרה מאמרות". שאפילו היה כתוב רק מאמר אחד נמי ידעינן שנפרעים מן המאבדו ומשלמים שכר טוב למקיימו, לפי שאבד עולם מלא, ולפי שקיים עולם מלא, יען האדם תכלית הבריאה, ואם מקלקל מעשיו הרי הוא כמאבד הכל. ומדתליא ב"עשרה מאמרות" למדנו שבפרטי הברואים מדבר, כגון העשבים ובעלי החיים וכיוצא, וכדפרישית שבשביל עונות בני האדם נענש העולם, (ישעיה ל, יח) "כי אלוהי משפט ה'". אבל יבואו בדין הגדול לעתיד לבוא לפי שגרמו כל זה במעשיהם. מיהו הא גופא לא איצטריך לאשמועינן שהרשעים מאבדין את העולם, והצדיקים מקיימין אותו, שכל ספר התורה והנביאים מעידים על זה. בשביל דור המבול נמחה האדם והבהמה עד רמש עד עוף השמים כל צמח וכל עץ השדה. בשביל חטאת סדום ועמורה נהפכה היבשה לגפרית ומלח. בשביל חטאת מצרים מתה הדגה, והשחית הצפרדע והערוב אדם ובהמה וכן הדבר, והברד והארבה השחיתו כל ירק וכל עץ, וכן כמה וכמה ראיות. ולהיפך בצדיקים שבאה הברכה לרגלם [מפורש בספרי הנביאים]. והא מלתא שמעון הצדיק נקט לה (אבות, א) "על שלשה דברים העולם עומד" וכו', כלומר שהעולם נברא בשביל האדם שיעסוק בתורה ובעבודה ובגמילת חסדים, וכדפירשתי התם.

יש עונש לרשעים על שגרמו נזק לדומם, לצומח ולבעלי חיים אבל אתי לאשמועינן שלא יאמר הרשע "אע"פ שהקב"ה נפרע ממני לפי שלא קיימתי תורתו, ועצר את השמים, והביא רעב וחרב ודבר, לא אענש על שגרמתי הצרה, ומה איכפת ליה להקב"ה בצמחים ובבעלי החיים וכיוצא שלא נבראו רק בשביל האדם, ואם אין האדם צדיק המה יאבדו". להכי כתב בכל בריאה ובריאה "ויאמר", להודיע שאין הדבר כן, אלא "ישמח ה' במעשיו" וחפץ בהן. ולכן המאבדן יפרע ממנו, והמקיימם יתן לו שכר טוב. ומזה תבין טעמא דמשנתו של ר' אליעזר הקפר ששנה (אבות, ד) "הוא העד הוא הבעל דין והוא עתיד לדון", ופרישנא לעיל שאל יאמר האדם "אם חטאתי מה פעלתי לו? ולא יגמלני על מה שפשעתי בינו לביני". [לא כן הוא.] דכיון שהרשע מאבד את העולם בפשעיו, והקב"ה חפץ בעולמו ובכל חלקיו, משום הכי הוא הבעל דין ועתיד להפרע ממנו על מעשיו, כי חלק העולם ששחת הרשע צועק חמס ומבקש משפט, והבן.