יין לבנון על אבות ד:ט

"רבי יונתן אומר". הך נמי משום "על העבודה" קתני לה, והיינו דקאמר כל "המקיים" את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, ולא תני "הלומד" תורה מעוני, משום דבמעשה מיירי. ולעיל תנן "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ", והתם בתלמוד תורה מיירי, וכדפרישית שבהיות האדם טרוד במזונותיו אין לבו פנוי לתורה להגות בה יומם ולילה. ולכן המקבל על עצמו עול תורה גם בעניו ובצרותיו, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. אבל הכא דבקיום מצותיה של תורה עסיק, וחייב האדם לעבוד את ה' בכל מדה שמודד לו, תני "כל המקיים את התורה מעוני" וכו'.

אלא שדברי משנתנו צריכין טעם, ששנה "מעוני" דמשמע שעניו [הוא] מביאו לקיום התורה ולא תני "בעוני"? ועוד דסופו לקיימה מעושר לאו כללא הוא, וכמה צדיקים יוכיחו שהיו נגועים בעוניים עד יום מותם. וכן סופו לבטלה מעוני נמי ראינו רשעים מצליחים עד קיצם. וגם למפרשי המסכתא ז"ל הוקשה כל זה. ויראה דאתי לפרושי מה ששנה בן זומא "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ופרישית שאין לבו דבק בקנינים הזמניים, והוא יעבוד את ה' בין במיצר בין במרחב. אבל מי שנבהל להון, וכל ענינו לאסוף ולכנוס, אין צריך לומר שלא יעבוד את השם בעוני, אלא שגם אם יעשיר אין לבו פנוי לתורה, לפי שעיניו לא תשבענה, ונבהל תמיד להוסיף על מה שיש לו. ועל זה אמר "כל המקיים את התורה מעוני", ואין העניות מעבירו על דעת קונו, סופו לקיימה מעושר, אפילו ייעשר לא יבטלנו עשרו ועסקיו ומקח וממכר מקיום התורה. ותני "מעוני" להורות שהעניות עצמה מביאו לקיים התורה, שבהיות ביתו ריקן ואין לו עסקים, מפנה לבו ומקדש זמנו לקיום התורה. ולכן גם כשיעשר ויהיה לאל ידו להרבות בעסקים ולאסוף הון, יחדל ממנו ויבלה ימיו בקיום התורה. כי בהיות לבו טהור ועומד בתקפו בעניו, כשתשיג ידו לעושר בודאי ישמח בחלקו ולא ירבה בעסקים. "וכל המבטל את התורה מעושר", והיינו שאינו שמח בחלקו, ועושרו אינו מניח לו לעבוד את ה', לפי שנבהל תמיד להון ודואג על נכסיו שלא יתמעטו, "סופו לבטלה מעוני", כלומר גם כשיאבד עושרו, ולא יהיה לו עסקים כלל, יבטל תורה מעוני. כי לפי שכל ענינו לאסוף ולכנוס, תעבירהו עוניו על דעת קונו. אבל המבטל תורה מעוני, אפשר שלא יבטלנה מעושר, כי העניות מעבירה אותו על דעתו, ובעושר יסתפק ולא יהיה נבהל להון. וכן המקיים תורה מעושר, אפשר שאם יגיע לעוני לא יקיימנה מטעם שאמרנו. ומשום הכי לא נקט רק שתי חלוקות הללו "מקיים תורה מעוני", ו"מבטל תורה מעושר".

שלשה פירושים למשנת "המקיים את התורה מעוני" ובספר "מדרש שמואל" פירש בשם הרב ר' משה אלמושנינו ז"ל שכל המקיים את התורה מעוני, ולא הטרידוהו צרותיו לעבור עליה, כל שכן כשישיג עושר שיקיימנה. וכן להפך המבטל את התורה מעושר שלבו פנוי ואעפ"כ מבטל, כל שכן שיבטלנה מעוני. ולכן מבטל מעוני אינו ודאי שיבטל מעושר, והמקיים מעושר אינו ודאי שיקיים מעוני, ולכן לא שנה שתי חלוקות הללו. והרב בעל "מדרש שמואל" ז"ל פירש מדעתו להיפך, דלרבותא נקט שתי חלוקות אלו ומכל שכן האחרות. כי העוני גורם קיום התורה, לפי שהעוני מכניע היצר, והעושר גורם לביטול תורה, כי יצרו מתגבר עליו. ולכן אמר "כל המקיים את התורה מעוני", שעוניו גורם שיקיים התורה, סופו שיקיימנה אפילו מעושר. (ואפילו) [ואילו] אם מתחלה העשיר היה עושרו מבטלו מתורה, [אבל] עכשיו שקדמה העוני ובא לקיום התורה, מצוה גוררת מצוה לקיימה אחר כך מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר שעושרו גורם לו הביטול, סופו לבטלה מעוני. אע"פ שאילו קדמה העוני היה מקיים את התורה, הואיל וביטלה מעושר, עבירה גוררת עבירה ולסוף יבטלנה גם מעוני, כי עבירה גוררת עבירה. ואלה הפירושים הם היותר קרובים לפשט משנה זו, ומה שפירשתי אני הוא על סדר משנת בן זומא כנגד בבא "איזהו עשיר".