יין לבנון על אבות ד:ח

"הוא היה אומר". אחר שהזהיר שיחשוך האדם עצמו מהיות דיין, תני השתא "אל תהי דן יחידי" וכנגד הדיין דיבר. שאם תצטרך לתקוע עצמך לדין, וכדפרישית לעיל דעכ"פ צריך שיהיו דיינים על ישראל, וכגון דליכא אחריני דגמירי וסבירי כוותיה, ואז מצוה עליו לדון את העם, מכל מקום אל תדין יחידי. ואע"ג דמדין תורה יחיד מומחה מותר לדון בדיני ממונות, וכדאמרינן (סנהדרין ג.) רב אחא בריה דרב איקי אמר מדאורייתא חד נמי כשר שנאמר בצדק תשפוט עמיתך. ותניא (שם) דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. ולמאן דלית ליה ערוב פרשיות כתוב כאן אפילו יחיד שאינו מומחה דן מן התורה, אלא שחכמים תקנו שלא ידונו בפחות משלשה הדיוטות, ויחיד מומחה אוקמא רבנן אדיניה ודן לכתחלה מן התורה. ולמאן דאית ליה ערוב פרשיות בעי מדאורייתא ג' מומחין, וחכמים תקנו דסגי בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה. ומשנתנו אליבא דתרווייהו נשנית, שאע"פ דמדאורייתא יחיד מומחה דן, אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד. וכן למאן דאמר דמדרבנן יחיד מומחה דן, אל תעשה כן, שאין דן יחידי אלא אחד. ור' אבהו דאמר שנים שדנו לדברי הכל אין דיניהן דין, לא מצי פריך עליה ממשנתנו דתנא אל תהי דן יחידי, ומשמע דמדינא מותר, ואם דן דינו דין. דהכא ביחיד מומחה קא מיירי, ור' אבהו בהדיוטות קא מיירי. אבל התם פרכינן עליה מהא דדן את הדין זכה את החייב וכו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו, וההיא בהדיוט מיירי, מדקתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור. ומשני הכא במאי עסקינן דקבלוה עלייהו, ושמעינן שאם קבלו עליו לדיין אפילו הדיוט דן לכתחלה, ואם לא קבלוהו לא יכול לכופם לבוא לדין, ויחיד מומחה יכול לכוף. ומשנתנו בכל גוונא מיירי ומתוקמא אפילו בשקבלוהו עליהם לדיין בין מומחה בין הדיוט לא ידון יחידי, ומדת חסידות היא. ולהכי נקט "אל תהי דן", ולא תני "אל תהי דיין", דאפילו פעם אחת וכשיקבלוהו נמי לא. וקאמר טעמא שאין דן יחידי אלא אחד, והוא הקב"ה, שהוא לבדו דן יחידי, ואם תדין יחידי "לבשת גאה וגאון" שאין כדאי לבשר ודם להשתמש בו, ולכן תצטרף עמך אחרים.

אפילו בשעת גמר דין לא לפסוק לפי היחיד המומחה "ואל תאמר". כלומר אל תאמר אם מדין תורה מותר לי לדון יחידי, ולא צרפתי עמי אחרים רק מפני הענוה, לפי שאין דן יחידי אלא אחד, א"כ די לי בהיותם יושבים עמי בדין, אבל בגמר דין אחתוך אותו כפי דעתי, כי מומחה לרבים אנכי, ואפילו יחלקו עלי אומר להם "קבלו דעתי", כלומר אומר להם שראוי שיקבלו דעתי ויבטלו דעתם, כי כל קבלה היא ברצון, וכדפרישית בפרק קמא בבבא "כשקבלו עליהם את הדין". דע שאסור לך לעשות כן, שאע"פ שאתה גדול מהם בחכמה, אם הם חולקים עליך תחתוך הדין כפי דעתם, שהן רשאין לפסוק הדין לפי שהן רבים, ולא אתה היחיד. שכן אמרה תורה "אחרי רבים להטות", דבודאי היושבים עמו גמירי, והן מחולקין בשיקול הדעת. אע"פ דאיהו גמיר וסביר לא יוכל לומר "קבלו דעתי", דאחרי רבים להטות כתיב. אבל אם לא מצא אינשי דגמירי, והושיב אצלו שני רועי בקר, על זה לא אמרה תורה "אחרי רבים להטות", שאין אלו דיינין כלל, וטועים בדבר תורה. ומשום הכי תני [קבלו] "דעתי", כלומר הנראה בעיני כפי שיקול דעתי, ומשמע שהחולקים עמו ג"כ בני דעת תורה נינהו. ויראה דלכתחלה ודאי צריך לצרף אצלו שני דיינים היודעים דעת התורה, ואם לא מצא יצרף עמו הדיוטים גמורים למראה העין שלא יהיה כדן יחידי. וממילא לא יחלקו עמו כיון שדן דין תורה ואינהו לאו גמירי.

בדברי תורה מותר ליחיד שקיבל מסורת נאמנה, לחלוק מפני כך על הרבים ודוקא בדין אינך רשאי לומר "קבלו דעתי", לפי שהדין תלוי בשיקול הדעת, אבל בתלמוד תורה אם קבלת ההלכות באמונה מרבך שקבל מרבו ורבו מרבו עד הלכה למשה מסיני, אפילו יחלקו עליך רבים מדעת עצמם, תוכל לומר "קבלו דעתי", ותעמוד על שמועתך, וכדפרישית במשנת בן זומא ["איזהו חכם?"] מענין הגרדיים. וכמו ששנה בפרק קמא דברי הזוגות על הסדר, פתח בקטן וסיים במופלאים שבחכמה וכדפרישית התם, הכי נמי בפרק זה השנוי "על העבודה", קבע תחלה דברי בן עזאי ודברי ר' לויטס לכל אדם, ואח"כ דברי ר' ישמעאל לחכמים, ואחריו החושך עצמו [מן הדין] ליושבים על מדין, ולבסוף אל תהי דן יחידי אפי' למומחה ולמופלא שבחכמה.