יין לבנון על אבות ד:ז

דיין, מי הוא הראוי לקבל על עצמו תפקיד זה "רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר". לפי ששנה הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד, וכן הלומד על מנת לעשות מספיקין בידו הכל. ושמא תאמר דין ומשפט נמי בכלל תורה ועבודה הוא, וכמו שהמלמד תורה ברבים מזכה לעצמו ולאחרים, הכי נמי מי ששופט בין איש לרעהו בכלל זה, ואם כן ראוי לאדם להביא עצמו לכלל זה שיהיה דיין ושופט? קא משמע לן ד"דין" שאני, שאע"פ שאינו עושה להתגדל, או להיות קרדום לחתוך בו, טוב מזה שיחשוך עצמו מלהיות דיין, וכדקתני טעמא "כל החושך עצמו מן הדין פורק ממנו" וכו', ולא מיירי לדון יחידי, אלא גם לדון בין שאר דיינים, ומשום דלא סגי בלאו הכי. שאע"פ צריכין להיות שופטים בקרב העם, תני החושך עצמו, כלומר שחפץ להתרחק ממנו, ואינו מביא עצמו ברצונו לידי כך. מה שאין כן אם הצבור צריכים לו, וליכא דגמיר וסביר כוותיה, וממנים אותו דיין על הצבור, מאי אית ליה למעבד? שאם הוא מומחה, ואין כמותו בישראל ודאי שראוי לקבל על עצמו טורח העם ומשאם וריבם, כמו שמצאנו אצל משה רבינו ע"ה, שנאמר (שמות יח, ג) "וישב משה לשפוט את העם", וכן שלמה וכיוצא בהן שהיו גדולי עולם, ואז הוא מצוה גדולה. וכדתנן (אבות, סוף א') "על ג' דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום". ותנא דידן מיירי ביש אחרים גדולים ממנו או חכמים כמותו, וקא משמע לן שראוי למנוע עצמו מן הדין, ולא יתקע עצמו לדון, כמי שתוקע עצמו ללמד תורה ברבים או לעשות המצות, לפי שאינן דומין זו לזו. דבדין איכא למיחש משום איבה גזל ושבועת שוא. מיהו מי שאינו חושך עצמו מן הדין, אלא שאינו גס לבו בהוראה לאו רשע הוא, ותנא במילי דחסידות עסיק ועצה טובה קא משמע לן שלא יעשה האדם כן.

"איבה". שהיוצא מחוייב מבית דין נוטר איבה בלבו על הדיינים, וכסבור שנשאו פנים לבעל דינו. ואע"פ שאין ראוי לדיין לחוש על זה, וכדכתיב (דברים א, יז) "לא תגורו מפני איש", משום סיפא נקט לה ש"הגס לבו בהוראה הוא שוטה", שהרי נוטל על עצמו איבה, ולשמחה מה זו עושה? אבל אם צריך להיות דיין, ודאי שאין לו לחוש לאיבת בעל דין, ויקוב הדין את ההר. ולפי שאין חיוב לאדם שיתקע עצמו לדין, ויוכל להניח הדבר לגדולים ממנו, תני פורק ממנו איבה משום עצה טובה.

"וגזל". שתוכל לטעות ולהורות שלא כדין, ותחייב את הזכאי, ותזכה את החייב, ונמצא אתה גוזל ממון, ואמרינן (סנהדרין ז.) כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, הקב"ה גובה ממנו נפשות, שנא' (משלי כב, כב) "אל תגזל דל כי דל הוא כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש", ומה לך לצרה זו להביא עצמך לידי כך?

"ושבועת שוא". לאו למימרא שמא תחייב את האחד או את שניהם שבועה, וישבעו לשקר. חדא, שאין לדיין לחוש לזה, ומה יוכל לעשות? והתורה אמרה שבועת ה' תהיה בין שניהם, וכדאמרינן (ב"ק סט.) בשביעית על כהאי גונא "הלעיטהו לרשע וימות". ועוד, דא"כ אמאי תני שבועת שוא, שבועת שקר הוי ליה למתני, כדכתיב (ויקרא יט, יב) "ולא תשבעו בשמי לשקר". אלא שמא תטעה בדין לחייב אחד מבעלי דינין שבועה שלא כדין תורה, ואפילו ישבע באמת הרי זה שבועת שוא, דכל הנשבע שבועה שאינה צריכה בכלל שבועת שוא הוא, כמו נשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש דהוי שבועת שוא, וקולר תלוי על צוארך, שאתה לפי שטעית גרמת לו לישבע. והני תלתא חששא גבי דין הוא דהוי, ולא בתלמוד תורה ושאר מעשה המצות. ומטעם זה אין דין ושאר מצות שוין, שאע"פ שראוי לאדם לעשות כל מצות ה', ימנע ממושב דיינין אם יוכל, וכגון שיש אחרים טובים ממנו וכדפירשתי.

"והגס לבו בהוראה". כבר פרשתי דרישא עצה טובה קא משמע לן. וכשאינו חושך עצמו מן הדין לפי שחושב לעשות מצוה ועושה לשם שמים אינו רשע ולא גס רוח. וסיפא מיירי שנקל בעיניו לדון ולהורות, ואינו חרד בהוראה ולא מתירא שמא יעות משפט. "וגס לבו" כמו ששנינו (כתובות יב.) "כדי שיהא לבו גס בה", כלומר שלא יתבושש ממנה. וכן הכא שאינו צנוע ולא בוש לדון ושמח להורות, הרי זה שוטה רשע וגס רוח. וכדאמרינן (סנהדרין ז.) "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב חדה מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוח לו מתחתיו". ולכן מי שנקל בעיניו להיות דיין ושמח לדון ולהורות הרי הוא שוטה, דכיון שאינו מוכרח לדון, ורק בגאות לבו הוא עושה, אילו היה רואה את הנולד ופקח היה נמנע, שהרי אין לו רק איבת הבעלי דינין. ואחר שאינו מסתכל בזה הרי הוא שוטה ואטום הלב.

"רשע". שאינו חושש לגזל ולשבועת שוא שיבואו על ידו.

"וגס רוח". כמו גבה רוח, ופרישית במשנת ר' לויטס, שרוחו מושל עליו, ומתלבש בגאוה וממלא כל לבו גאה וגאון, ועושה מעשיו כפי גאותו. ועל כן תקע עצמו להיות דיין. ומשום הכי תני תחלה "והגס לבו", ומלת לב על השכל והבינה, וכדפירשתי בפ"ב. כי הדיין צריך להיות איש שכל ובעל בינה גדולה וכדפירשתי בפרק קמא גבי "הוו מתונים בדין". ומי שהוא שפל רוח איננו נשען על שכלו ובינתו, וירא שהם קצרי יד מהבין, ושלא ידין דין אמת לאמתו. אבל הגס לבו סימן שחושב את עצמו לחכם ונבון להבין דבר משפט, ואין זה איש הלב אלא גס רוח, שרוחו מושל עליו ומעלה רוח גאוה על לבו, ובגאותו הוא מדמה שאין שופט ודיין כמוהו. ולא רציתי לפרש "החושך עצמו מן הדין", שמשתדל לעשות פשרה כדי שלא יחתוך הדבר ע"פ דין תורה, פן יטעה, וכדאמרינן (סנהדרין ו:) ר"י בן קרחא אומר מצוה לבצוע שנאמר "אמת משפט שלום שפטו בשעריכם", איזו משפט שיש בו שלום? הוי אומר זה בצוע, וכן בדוד הוא אומר "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו", איזהו משפט שיש בו צדקה? הוי אומר זה בצוע" [עכ"ל הגמרא], חדא, דלשון המשנה לא משמע כן, וכן סיפא דמתניתין לא מתוקמא בהכי. ועוד דאע"ג שכן הלכה שמצוה לבצוע, איכא תנא בסנהדרין (ו:) דסבירא ליה אסור לבצוע, דאמרינן התם ר"א בנו של ר"י הגלילי אומר אסור לבצוע וכל הבוצע הרי זה חוטא, וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ה', אלא יקוב הדין את ההר שנאמר (דברים א, יז) "כי המשפט לאלהים הוא". וכן משה היה אומר "יקוב הדין את ההר". ואע"ג דלא קיימא לן כותיה אלא כר"י בן קרחא, וקודם גמר דין, מ"מ אין סברא שתהיה משנתנו שנויה במחלוקת, ואין כזאת בכל משנת אבות, ועיקר כדפרישית.