יין לבנון על אבות ד:ה

יש ללמוד תורה על מנת ללמד לאחרים "רבי ישמעאל אומר". כמו ששנו בן עזאי ור' לויטס ור' יוחנן בן ברוקא משניותיהן בשביל המעשה לפרושי "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" דתנן לעיל, הכי נמי רבי ישמעאל שנה משנתו לפרושי מה ששנה "איזהו חכם? הלומד מכל אדם" לענין המעשה. ואמר "הלומד על מנת ללמד", כלומר שלומד מפי כל אדם על מנת ללמד לאחרים, לא להתכבד שיהיה חכם ורב, או לקבל שכר ממון, וכמי שעוסק באומנות. דהא תנן בסמוך "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהן". וכולהו מתנייתי דאבות לא פליגי אהדדי, אלא לשם שמים להרביץ תורה בישראל ללמד את העם דעת. וכגון שרואה שאין עומד בפרץ, ואין רב ומורה, וכדתנן לעיל (אבות, ב) "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש", ומשפיל רוחו לעמוד ולשרת כל איש חכם לבקש תורה מפיו כדי שיזכה [אחר כך] ללמד תורה בישראל. והיינו דקאמר "הלומד על מנת ללמד", ולא תני סתמא הרוצה ללמד, לאשמועינן שטורח [מקודם] ללמוד מכל אדם כדי ללמד [אחר כך], וזוהי מצוה גדולה, כדכתיב (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך", ואמרינן (בספרי, ואתחנן, פסקא לד) "בניך אלו תלמידיך", והוא חפץ לקיים מצוה זו. [לכן] "מספיקין בידו ללמוד וללמד", כלומר שנותנין לו כח מן השמים ללמוד ולקבל חכמה ודעת, ויבין הדברים על בוריין. וגם מספיקין בידו ללמד, שיצליח בתלמידים וחברים מקשיבים, ושיהיה לו לשון למודים להפיק חכמתו לאחרים, וילמדו ממנו חכמה ודעת. כך נראה בעיני פירוש בבא זו.

ויש מפרשים "לומד על מנת ללמד", שכל עצמו אינו לומד אלא [כדי] להיות רב ויושב בישיבה או ליטול שכר, כמי שלומד אומנות להתפרנס בה. ולהכי מספיקין בידו ללמוד וללמד, ותו לא. אבל "הלומד על מנת לעשות" מספיקין בידו ג"כ לשמור ולעשות וגם ללמד. ואתי רבי צדוק ופליג [על תנא קמא, ואומר] "אל תעשם עטרה להתגדל בהן". ולא נהירא לי חדא שאין סברא להעמיד משניות המסכתא הזאת במחלוקת. ותו דאע"ג דנימא "לומד על מנת ללמד" אינו חוטא, לא יתכן לומר שמספיקין בידו מן השמים! ותו גם אם נוקים ר' ישמעאל ור' צדוק בפלוגתא, רחוק לומר דפליג ר' ישמעאל עם הלל הזקן, והלל ושמאי לא נחלקו בדבר זה. ואיך הבאים אחריהם יחלקו על הלכות ברורות שמזמן הלל, שעדיין לא היתה מחלוקת בישראל. ותו דבמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות, ו') חשיב "הלומד על מנת ללמד, והלומד ע"מ לעשות", אלמא דתרווייהו [הם] דברים גדולים. אלא העיקר כדפירשתי, וכדאפרש עוד.

יש ללמוד תורה גם בדברים שאינם נוגעים למעשה "על מנת לעשות". ליכא לדיוקי, מדסיפא בלמד על מנת לעשות, רישא בלמד על מנת ללמד ולא לעשות, דא"כ רשע הוא. ואמאי מספיקין בידו ללמוד וללמד? אלא רישא וסיפא לאו בחדא גוונא מיירי, ותרווייהו בצדיקים גמורים. ורישא במילי דאורייתא שאין בהם מעשה, כגון שלומד מעשה בראשית ומעשה מרכבה וידיעות דרכי ה', איך (נוהג) [מנהיג] עולמו בחסד ובצדק ובמשפט, שכל אלו יסודי התורה הם, ומכניסים אהבת ה' ויראתו בלב האדם, מודיעים תהלות ה' ונפלאותיו לבני אדם, לדעת כי ישרים דרכי ה' ונשגבים מדעת [אלו] אשר לא למדו ואשר לא ידעו את ה' ואת טובו. והן הן דרכי הבינה והדעת, שאע"פ שאין בהם מעשה, מצוה גדולה עושה שמלמד תורה ברבים, ומקרב בני אדם אל התורה, ולכן מספיקין בידו ללמוד וללמד. וכן זר [שאינו ממשפחת כהונה] הלומד "תורת כהנים" וסדר עבודת המקדש, שאינו יכול לעשות כתורתו, או שלומד הלכות טומאות וטהרות בזמן הזה, וכיוצא בדינים שאינן נהוגים, וכן תורת המלך, וכל כיוצא בזה. אם מכוון ללמד את העם דעת ויראת ה', "מספיקין בידו". ומשום הכי לא תני נמי בהאי שמספיקין בידו "לשמור ולעשות", כיון דמיירי נמי בצדיק המקיים כמו שלמד, דרישא לאו במילי דמעשה מיירי, ולא אשמועינן אלא דאפילו בלמד ללמד נמי מספיקין בידו רצונו.

וסיפא מיירי שלומד דינין וחקים הנהוגים, וכל מה שנכלל בסור מרע ועשה טוב. ואם לומד "שלא לעשות" רשע הוא. אבל הלומד על מנת לעשות, כלומר לדעת איך לעבוד את אלהיו, ואיך יתקן נפשו להרגילה ללכת בדרכי התורה והחכמה, הרי זה צדיק גמור. וקמ"ל דאע"פ שכל כונתו לתקן נפשו לבד, לא ללמד לאחרים ולהורותם הדרך אשר ילכו, מספיקין בידו הכל, וכדאפרש.

"ללמוד". שיבין דברי התורה וילמוד ליראה את ה' וללכת בדרכיו ולדעת מה טוב, ומה ה' דורש מבני אדם.

"וללמד". וכן זוכה שילמד דרך ה' לשאר בני אדם, ולהודיעם מה שהבין בתורה. כי לפי שכוונתו רצויה לקיים כל המצות, ולהשפיל רוחו בשביל התורה, הנה ימצא עזר אלהי, כדכתיב (משלי ב, ה-ט) "אז תבין יראת ה' וגו' אז תבין צדק ומשפט ומישרים". וכנוח עליו הרוח תפוצינה מעיינותיו חוצה, ותורה יבקשו מפיהו, וכדפירשתי במשנת בן עזאי, שעליו נאמר (משלי ב, ז) "יצפון לישרים תושיה". וללמד תורה ברבים תושיה גדולה היא, צפונה לישרי לב, וכן תלמוד תורה דרבים בכלל מעשה המצות, כדכתיב (דברים ו, ז) "ושננתם לבניך". וכיון שלומד על מנת לעשות, ראוי שיספיקו בידו גם המעשה הזה.

דקדוקי לשון, נטיות שונות של פעל "שמר" "לשמור". אין לפרש "לשמור" מן העבירות ולא תעשה, "ולעשות" מצות עשה, דבכלל "לעשות" הכל הוא [בכלל], כדכתיב (דברים ל, יד) "בפיך ובלבבך לעשותו". וכל לשון "מעשה" על תקון הדבר, וכמו שהאדם עושה נפשו ומרגילה לקיים מצוות עשה, כן צריך לעשות נפשו להרגילה להשתמר מן העבירה. ובלשון זה השתמשו התורה והחכמים תמיד, כמו (אבות, א) "לא המדרש עיקר אלא המעשה", (אבות, ג) "כל שמעשיו מרובין מחכמתו". שבכל מקום יכלול סור מרע ועשה טוב, כי לכולן צריך מעשה, או כבישת היצר, או התאמצות לקיים. ועוד שמלת [א] "לשמור" לא ייאמר על השמירה מחטוא. וכל שהן [ע"פ דקדוק הלשון במבנה] בקל [ב] [כלומר בניקוד פתח, כמו בשמות יט, ה, יורה] תמיד על המעשה. [ג] ואלה [הלשונות] שהן על ההרחקה [מן עוון] הן ב[נטיות] נפעל. כמו (דברים יב, ל) "השמר לך", או בהתפעל, כמו (תהלים יח, כד) "ואשתמר מעוני". מיהו "לשמור" [בבנין קל] דקתני [במשנתנו] היינו על שמירת התורה בלב, והוא כלשון התורה (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם", וכל שמירה היא בלב. והיינו שיהיה לב האדם כאוצר ששמור בו חכמה ותורה, וזה חסד גדול [ע"י ה'], כדכתיב (משלי ב, י) "כי תבוא חכמה בלבך". שאם אין החכמה שמורה בלב, אי אפשר שיעשה כל עת כפי חכמתו, כי אין הלימוד לבדו מועיל. כי בעת המעשה תהיה החכמה כשכוחה מלבו ולא ימצאנה. ולכן אמרה תורה "ושמרתם ועשיתם". [אמר המגיה: שמא לזה נתכוונו חז"ל "תלמודו מתקיים בידו", עירובין נד ע"א, שבעלי ענוה זוכים שלעת הצורך הם נזכרים ללימודם, ואינו שכוח מליבם]. כלומר "למדו היטב" וחלו פני ה' שתהיה התורה שמורה בלבבכם, ועשיתם הכל כפי החכמה. וכן "בפיך ובלבבך לעשותו", הפה הוא התלמוד, והלב הוא השמירה, והכל כדי לעשותה. כי המעשה הוא עיקר הכל, וכדפירשתי לעיל. וכבר פירשתי דבר זה במשנתו של שמעון הצדיק (אבות, א) , שאמר "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה", שהיא ג"כ על שמירת התורה בלב. אבל מי שאין לבבו שלם עם ה', ואינו לומד ביראת ה' על מנת לעשות, אע"פ שלומד ומלמד, אינו שומר בלב, [הוא] לומד תורה ומשכחה, אין לבבו מתגבר כל עת בחכמה. ואע"פ שבשעת תלמודו זוכר הענין, [אבל] אחר כך הדברים כשכוחים ממנו. וכשיקרה דבר מעשה פתאום, לא ימצא דרך החכמה בלבבו.

"ולעשות". שזוכה למה שכיון [בעת לימודו], שיעשה כל מעשיו כפי החכמה. כי לפי שהחכמה שמורה בלבבו, תרגיל החכמה את הנפש לסור מרע ולעשות טוב, וכן זוכה שתקראנה לידו מעשה מצות ותושיות רבות לזכות את עצמו, וכדפירשתי גבי "ששכר מצוה מצוה", שהאלהים יזמין לידו מעשים שיצטדק בהן. והרב בעל תוספות יו"ט ז"ל מוחק מלת "לשמור". ולפי פירושנו אין אנו צריכין למחוק הגירסא הכתובה בספרים. ואשמועינן השתא דעיקר הכל המעשה, ואם האדם חפץ לעבוד את בוראו, לא יירא מתגרת היצר, ולא יפחד משום דבר, כי מן השמים יספיקו בידו, הכל מדה כנגד מדה.

לא ללמוד תורה לשם הנאה אישית "רבי צדוק אומר". אחר ששנה ר' ישמעאל שהלומד ע"מ ללמד, וכן הלומד ע"מ לעשות, מספיקין בידו מן השמים, קבע משנת ר' צדוק לאשמועינן דלא מיירי ר' ישמעאל אלא כשמכוין לשם שמים, ועושה מיראת ה' ואהבתו, שהן יסוד כל תלמוד וכל מעשה. אבל אם מכוין להנאתו, מלבד שאין מספיקין בידו, אלא שנוטל חייו מן העולם, והיינו דקאמר "אל תעשם עטרה להתגדל בהם", שאע"פ שהתורה היא עטרת תפארת לעושיה, וכדתנן (אבות, ו) "ג' כתרים הם", אין זה אלא שהנכתר בה מרומם על כל המעשים, שפל רוח וענו ואהוב לאלוהיו, וכדתנן בפרק בתרא, אבל אסור לאדם לעשותה עטרת לכבודו, להתגדל בה בעיני הבריות, שיקראוהו "חכם ומורה", ושיכבדוהו ויושיבוהו לראש ישיבה. ומי שלומד על מנת כן, אינו בכלל "לומד על מנת ללמד", וכדאמרינן (נדרים סב.) "לאהבה את ה' שלא יאמר אדם אקרא [כדי] שיקראוני חכם, אשנה שיקראוני רב, ושאהיה זקן ואשב בישיבה, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך. ר"א אומר עשה הדברים לשם פועלם ודבר בהם לשמם" [עכ"ל הגמרא].

יש ב' מצבים ותקופות של הלימוד לא לשמה. האחת היא לפני שהתחיל לימודיו (ואז לימוד כזה מותר, כי תביא אל לשמה); והשניה אחרי שכבר השיג קצת חכמה (ואז לימוד כזה אסור) מיהו לאו כל אדם זוכה ללמוד מתחלה מאהבה ומיראה, כי העושה מיראה כבר הבין, כדכתיב (משלי ב, ה) "אז תבין יראת ה'", מכלל דמקמי הכי לא, ומהאי טעמא אמרינן (פסחים נ:) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה", שמכל מקום הוא לומד ומקבל, וע"י כן בא לעסוק לשמה. כי יבין יראת ה' ע"י תלמודו ויהפך לאיש אחר, מה שלא יזכה אם לא ילמוד כלל. מה שאין כן אם כבר למד תורה וקבל השמועות, והוא משתמש בהם להנאת עצמו, אקרי "רע" שנותן מופת על עצמו שאינו ירא את ה', ואין התורה חשובה בעיניו תורת ה', אלא היא בעיניו כאחת מכל המלאכות שיתפאר בהן האדם. ומשום הכי לא תני ר' צדוק "אל תלמד להתגדל בתורה", דלכתחלה שפיר דמי, דמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל תני "אל תעשם עטרה להתגדל בהן", כלומר אם קנית תורה ומעשים טובים, יהיו עטרת תפארת לראשך, ליראה את ה' ולעשות רצונו. ולא תעשם עטרה לכבודך, להתגדל בהן בעיני בני אדם, שיקראוך רב ויושיבוך לראש בישיבה. ועלה אמרינן (ברכות יז.) כל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא, והיינו אם כבר למד וקבל, ובכל זאת עוסק שלא לשמה.

אימתי מותר לו לאדם לקבל ממון מפני שמלמד תורה לאחרים "ולא קרדום". כמו הקרדום שמשתמש בו האדם לצורך גופו, לחפור בו לעבודת האדמה, לא תשתמש על דרך זה בתורה, להיות מלמד ברבים בשביל ממון, כמי שעוסק בסחורה, וכדאמרינן (נדרים לז:) "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלוהי, מה אני בחנם אף אתם בחנם". ויראה לי דלא מיירי ר' צדוק בת"ח וצדיק המלמד תורה ברבים ובני אדם מכבדים אותו בכסף וזהב מרצונם, לפי שהוא מוצא חן בעיני אלהים ואדם, ש[כביכול] "אם לוקח מידם נוטל חייו מן העולם". דסברא הפוכה היא, דלמה יגרע משאר העניים שאמרה תורה (דברים טו, ח) "פתוח תפתח את ידך וגו' די מחסורו אשר יחסר לו". ועוד דא"כ בכהאי גוונא להתגדל נמי אסור, ואם ברצון הבריות נמי לא, א"כ לא משכחת חכם וראש ישיבה כלל, שהרי כולם מכבדים לראשי ישיבות ולמרביצי תורה ברבים, וכדאמרינן (יומא עא:) גבי שמעיה ואבטליון שבאו העם לקראתם ביוה"כ לתת להם שלום, ולא עשו כן לכהן גדול שיצא מקדש הקדשים. גם כמה ראיות יש במקרא שהיו מביאים דורונות לנביאים, וכדכתיב (שמו"א ט, ז) "ותשורה אין להביא לאיש האלהים". אלא ר' צדוק מיירי במי שעושה סחורה מתורתו, ואינו חפץ ללמדה אלא בשכר ממון, ואם לא יתנו לא ילמדם. וכן לענין עטרה להתגדל, שמבקש להיות ראש ישיבה, ובתנאי זה ילמוד ברבים, ואם לאו לא ילמדם, דבכי האי גוונא הוי בוזה דבר ה', ועלה קאמר אל תעשם. כלומר אתה אל תעשה תורתך לעצמך לעטרה, ולא תעשנה לקרדום לחפור בו, דכיון שאינו עוסק בתורה רק בעבור הנאות עוה"ז, ואם אינו משיג חפצו לא יעסוק בה, הרי זה מופת שאינו מאמין בקדושת התורה, ושהיא חיי עולם. ומשום הכי נענש מדה כנגד מדה, ונוטל חייו מן העוה"ב.

אימתי הנהנה חומרית מהתורה נוטל חייו מן עוה"ב ועל זה מייתי ראיה ממשנתו של הלל, שהיה אומר "ודאישתמש בתגא חלף", וכדפרישית בפרק קמא שהלל שנה ארבע בבות, וכל חדא גרועה מחברתה וכן ענשה חמור, ועל כן "חלף", והוא שנוטל חייו מן העולם הבא, לפי שענינו רע מחבריו. שכל אחד נענש מדה כנגד מדה, וכן זה שאין בו אמונת התורה, וכל תלמודו ומעשיו להתגדל ולהתעשר, לא יהיה לו חלק בעולם הבא, והמשילו למשתמש בתגא, ופירשנו שם דמשום הכי אמר "תגא" סתם, שהמשתמש באחד מן הכתרים להנאתו נוטל חייו מן העולם, שכולם נתנו לתקון בני האדם, להביאם לחיי עולם. והמחליף בהן ומשתמש בהן להנאתו, ענשו מדה כנגד מדה, שיאבד עולמו, והיינו דקאמר הא למדת (שהאוכל הנאות) [שהנהנה] מדברי תורה נוטל חייו מן העולם, ודמיא למשנתנו בפרק קמא "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות", ובכללו ג"כ שיתפרנס ממעשה ידיו, ואין מדה טובה הימנה. שכשעוסק במלאכה ואינו צריך ליהנות מבני אדם, מקדש שם שמים בתלמודו ובמעשיו, לפי שהכל יודעים שאינו עושה להנאתו, אלא למען האמת. וכדתנן "איזהו עשיר? השמח בחלקו", שנאמר (תהלים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל" וגו', והיינו שמח בחלקו, שאוכל יגיע כפו, ואינו דואג ומקמץ שהוא חלק רע, כדכתיב (קהלת ו, ב) "ולא ישליטנו האלהים לאכול ממנו". והשמח בחלקו אינו נבהל להון, ואפילו מביאים לו דורונות לא יקבלם, ועליה כתיב (משלי טו, כז) "ושונא מתנות יחיה". ואין לך כבוד התורה גדול מזה. מיהו אם אין לו מה לאכול, ולא למד אומנות להתעסק בה, ודאי שמותר לו ליטול צדקה כדי פרסנתו. דמה יעשה? האם ימות ברעב בצמא בערום ובחוסר כל? אין זה מדעת התורה. ואם עושה כן ומת, מאבד עצמו לדעת הוא. ועל זה שנינו (אבות, ג) "אם אין קמח אין תורה". ומכל מקום כשנוטל מתנה יטול בתורת עני, דלא גרע מעני אחר. אבל כששואל בעבור תורתו, ושירבו לו מתן בעבור שהוא ת"ח, הרי זה בכלל אוכל הנאות מדברי תורה, ומוכר תורתו בסחורה. ועל כהאי גוונא אמרינן (פסחים קיג:) "פשוט נבלתא בשוקא ושקיל אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבא אנא, וסניא בי מילתא". כלומר תנו לי בעבור כהונתי או בעבור תורתי. שאם עושה כן מחליף התורה והכהונה שהן חיי עולם בשביל הנאתו. מה שאין כן כשהבריות אוהבים אותו ומרחמים עליו ונותנים לו דורונות מעצמן, שמותר לו ליטול, שהרי אינו משתמש בתורתו. ואם לא היו נותנים לו לא היה שואל ומבקש מהם מאומה בעבור תורתו, והיה לומד מתוך הדחק. ואדרבא מצוה גדולה היא לסייע אנשי התורה ולחזק ידיהם, וכדאמרינן (כתובות קה:) "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב בכורים", ומייתינן ראיה מאלישע שנאמר (מל"ב ד, מב) "ויבא לאיש האלהים לחם בכורים" וגו' וכי אלישע כהן היה? אלא כל המביא דורון כמקריב בכורים. וכן הוא דעת התורה, שהרי צוה הקב"ה לתת לכהנים וללוים המעשר והתרומה ושאר המתנות, לפי שהם קדושים לאלוהיהם ומורי התורה בישראל, וע"י כן יחזקו ידיהם ללמד תורה ומצוה ביעקב מתוך הרחבה, וכמפורש בדהי"ב (לא, ד) "למען יחזקו בתורת ה'", וכדאמרינן בגמרא (חולין קלד:) דרב אמי קבל שקא דדינרי ששלחו לישיבתו. וחלילה שהיה רב אמי נותן חקים שיתנו כסף ומחיר בעבור התורה. אלא שהנדיבים בעם שלחו כסף להחזיק ידי התלמידים, וקבל רב אמי. ולפי שהדבר כן הוא, צריך כל ת"ח לדקדק מאד כשצריך לשאול נדבה מן העם שלא יכשל לתת פתחון פה להמון העם, שיחשדוהו שמבקש מהם בעבור תורתו וחכמתו, שזהו חלול השם, וכאוכל הנאות מדברי תורה, וכסבורין שבעבור כן לומד ומלמד שיקבל הנאות.

להתרחק מלקבל מתנות (ועל האמוראים שנהגו כך) ולפי שיש לדקדק הרבה, ומי יעמוד בזה? לכן החסידים הראשונים היה נזהרים מאד מלקבל מתנת בני אדם, ומיד שהיה רק נדנוד של חשד היו מונעים עצמם. ומוטב היה להם להקל בכבוד עצמן מאד משיקבלו מתנה מבני אדם אפילו בהיתר, שלא יבואו לידי נדנוד עון זה שהוא חילול השם. וכשהיו באין לידי צרה מבקשים עזרת אדם, היו מתחפשים ומתנכרים שלא יכירום, כדי שלא יחשדום שמגידים שמם שידעו שהם ת"ח ויתנו להם בכבוד תורתם, ועלה מייתינן בגמרא (ב"ב ח.) עובדא דר' יונתן בן עמרם בשנת בצורת שבקש מזונות מרבי, וכששמע שאמר רבי מי שהוא עם הארץ אל יכנס, התחפש ואמר פרנסני ככלב וכעורב. ואח"כ הצטער רבי. ואמרו לו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכתר תורה? כלומר שמדקדק מאד שלא לקחת מתנות בני אדם כלל אע"פ שאינו תובע בפה, לפי שיודע שירבו לו מתן בעבור חכמתו ותורתו, והרי הוא נהנה מכתר תורה. ולכן בשנת בצורת שהיה צריך לקחת להחיות נפשו, היה עושה בדרך תחבולה, שלא יכירו מי הוא, ויחשבו שהוא עני עם הארץ ויקבל בתורת עני, ולא הרבה בעבור תורתו. והוא לבדו היה עושה כן, וכמו שאמרו שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא וכו', אבל שאר חכמי הדור היו מקבלים לצורך חיותם, משום דכל שאינו שואל בפיו בתורת ת"ח, מותר לקחת מצד הדין. ויונתן בן עמרם לפנים משורת הדין הוא דעביד. וכן הלל הזקן שהיה חוטב עצים (יומא לה:) , והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון, ודאי שאם היו נותנין לו היה מותר לו לקבל, אלא מדת חסידות היתה בו כמו יונתן בן עמרם. ולפי שידע שיתנו לו בעבור תורתו ומעשיו לא היה חפץ ליהנות כלל, שלא יהיה כמשתמש בתגא. ואילו לא הכירוהו והיו נותנין לו אין חשש כלל, אע"פ שיתנו הרבה, שהרי לוקח בתורת עני ונאמר בתורה (דברים טו, ח) "די מחסורו אשר יחסר לו". וכן שאר החכמים הנזכרים בתלמוד שלא היו מקבלים מבני אדם כלל, והיו עוסקים במלאכה ומתפרנסים בדוחק, מדת חסידות היתה בם, ומטעם שבארנו, לא משורת הדין. ומלבד שהיו חוששים פן יתראה כנהנה מכתר תורה, עוד היו בוחרים במלאכה כדי שיתפרנסו ממעשה ידיהם, לא להצטרך לבריות, וכדתנן "איזהו עשיר? השמח בחלקו", וכדכתיב (תהלים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". ולכן קרנא דיין בא"י הוי תהי באמברא דחמרי, ורב הונא הוי דלי דולאה כדאמרינן בכתובות (קה.) , ור"ח בן דוסא יצאה עליו בת קול כל העולם כלו נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש (ברכות יז:) . כולם עשו כן בדרך חסידות, וגם ליהנות מיגיע כפם, לא כפי שורת הדין.

ראיה שמותר להממונה על הקהל לקבל מהם מתנות, אם הוא עני והיינו דאמרינן (ברכות י:) "הרוצה ליהנות יהנה כאלישע, והרוצה שלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי", כלומר מי שאינו מדקדק בדבר זה, ומקבל דורונות, יקבל בכבוד ובהרחבה כאלישע, "די מחסורו אשר יחסר לו", כדכתיב בקרא (מל"ב ד, י) גבי שונמית שהיתה אשה גדולה, והתאכסן הנביא בביתה, ונתנה לו חדר כסא שלחן מטה ומנורה. ומי שמדקדק ואינו רוצה ליהנות, אל יהנה כלל משום אדם ושום דורון קטן או גדול, כמו שעשה שמואל הרמתי, שכל מקום שהלך שם ביתו [ברכות י:]. וראיה גדולה ממה דאמרינן (הוריות י.) בעובדא דרבן גמליאל ור' יהושע דהוו אזלי בספינתא וכו' ותמה ר"ג על חכמת ר"י ואמר לו "כל כך יש בידך ואתה עולה בספינה? והשיב עד שאתה תמה עלי, תמה על ב' תלמידים שיש לך ביבשה ר"א בן חסמא ור"י בן גודגדא שיודעים לשער כמה טפות יש בים ואין להם לא פת לאכול ולא בגד ללבוש. נתן דעתו להושיבם בראש", פירש בקונטרס כדי שיהיו מתפרנסים בשררה שיתן להם. ומהאי עובדא שמעינן שמותר לו לת"ח ליטול דורונות מבני אדם, דאי לאו הכי מה יועיל להם השררה לענין פת לאכול ובגד ללבוש, אם לא יוכלו לקבל מבני אדם? והכי נמי אמרינן (כתובות קו.) ת"ח המלמדים הלכות שחיטה והלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה. והיינו משום שהיו יושבין כל היום ללמד, ולא היו יכולין לעסוק במלאכה, והיה מוטל על הציבור לפרנסם. וכן אמרינן התם (כתובות קה.) גוזרי גזרות שבירושלים נוטלים שכרם תשעים ותשע מנה מתרומת הלשכה. והיינו נמי משום שהיו עוסקים כל היום בדין, והיו צריכים להתבטל ממלאכתם. מכל הלין נשמע שמותר לת"ח ליטול דורונות מבני אדם.

כללו של דבר, ה' ב"ה בוחן לבות וחוקר כליות, ורואה שאם ת"ח עוסק בתורה לשמה, ומוצא חן בעיני הבריות שמשלחים לו דורונות, ואילו לא היו מחזיקים בידו לא בעבור כן היה מתבטל מתורתו, והיה מצער עצמו בפת חרבה ומים במשורה ולומד תורה ומלמדה, וכן אינו שואל דבר בעבור תורתו, ואינו נותן פתחון פה לבריות לומר שלומד תורה להנאת עצמו, והוא שונא בצע, וכל כסף וזהב שבעולם אינו שוה לו לעבור על קטן או על גדול מדבר תורה, ואינו מחניף את העשירים על מנת לקבל מהם בצע כסף, וכל כיוצא בזה, ודאי שהוא ירא את ה' מאד. ואם מקבל דורונות הנשלחות לו בהיתר ובכבוד לא יחשוב ה' לו עון, ואין זה בכלל אוכל הנאות מדברי תורה. למעלה ממנו מי שנהנה מיגיע כפו, ומתפרנס ממלאכתו, ואינו חפץ במתנות בשר ודם כלל, ועליו אמרו (ברכות ח.) "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים". אבל השואל בעבור תורתו, או מבקש מבני אדם שיכבדוהו או יעזרוהו יותר מאדם אחר בעבור שהוא ת"ח, הרי זה בכלל אוכל הנאות מדברי תורה, וכמי שעושה תורתו סחורה להסתחר בה. ועל כהאי גוונא מייתי עובדא דרבי טרפון (נדרים סב.) שאמר "אוי לו לטרפון שזה הרגו", וכששמע בעל הכרם הניחו וברח, ואמרו שהצטער ר' טרפון כל ימיו ואמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, שכל המשתמש בכתר תורה אין לו חלק לעוה"ב. וכל זה אמת, שנדמה למי שעושה סחורה בתורתו, כי בעל הכרם לא פטרו רק בעבור שהגיד שמו שהוא ת"ח, כלומר "הניחני בשביל תורתי", וסבור היה בעל הכרם שהוא הגנב ושהמות ראוי לו, ולא פטרו רק בשביל התורה. והנה אכל הנאות מדברי תורה, ואע"פ שאם היה מעלים שמו, לא היה בעל הכרם מאמין לו שהוא נקי כפים, מכל מקום היה יכול להנצל ע"י ממון כי ירבה כפר נפשו, והיינו דאמרינן עלה (שם) "מה הוי ליה למעבד?" כלומר אם לא היה מודיעו שהוא תלמיד חכם ושמעו הולך בכל הארצות לא היה פוטרו, כי לא היה מאמין שהוא נקי כפים. ואמרו "הוי ליה לפיוסי בדמי", כלומר ר' טרפון היה עשיר גדול, ואם לא היה מאמין לדבריו היה יכול לתת כסף וזהב כפר נפשו ולהעלים מי הוא, וכן כל כיוצא בזה. ועלה קאמר ר' צדוק "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם". וכל שכן מי שאינו רוצה ללמד רק בשביל בצע כסף, וכל תלמודו רק להתעשר, עלה תנן (אבות, א) "ודאשתמש בתגא חלף", וכדפירשתי. ואם תתבונן בפירושו של הרמב"ם ז"ל למשנה זו, ובפירושו של הר"י אברבנאל ז"ל, גם בהלכות תלמוד תורה להרמב"ם ז"ל (פ"ג ה"י ה"יא) ומה שתמה עליו רבינו בעל כסף משנה ז"ל, ירויח לך הענין מפירושנו שפירשנו אנחנו על המשנה הזאת. כי לא רצינו להאריך ולהעתיק דברי הרבנים הנ"ל, רק לכתוב מה שנראה נכון בדבר זה.