יין לבנון על אבות ד:ג

לא לבזות אפילו את הכסילים, כי הלא נבראו בצלם אלוהים "הוא היה אומר". לפרושי סיפא דבן זומא תני לה, ששנה "איזהו מכובד המכבד את הבריות", ופרישית לעיל ד"בריות" הכל בכלל, כל יצורי עולם. [אמר המגיה: וכן כתב מהר"ל על אבות, פ"א, יהושע בן פרחיה]. והיינו "מכובד" שנותן כבוד לכל מה שברא הקב"ה בעולמו, והוא זוכה לכבוד הנאצל ממרומים, וכדמייתי מקרא "כי מכבדי אכבד". ועלה תני בן עזאי "אל תהי בז לכל אדם". ואל תאמר ש"אין האדם צריך לכבד אלא מי שהוא ראוי לכבוד, כגון תמימי דרך ההולכים בתורת ה', אבל כסילים וחסרי לב, לא". משום הכי תני המכבד את הבריות, דהכל בכלל, ש"אל תהי בז לכל אדם". ואל תטעה בנפשך לומר שאם תבוז לכסיל אינך עושה כנגד כבודו של מקום ב"ה, לפי שהוא עובר על מצותיו. אלא שתחטא [בזה]. וכן אמר שלמה ברוה"ק (משלי יא, יב) "בז לרעהו חסר לב, ואיש תבונות יחריש". ומכתוב זה למד בן עזאי מליצתו, ושתיהן לדבר אחד נתכונו, דכל שעושה דרך בזיון חוטא, ומראה על עצמו שהוא חסר לב שאין בו בינה ושכל. ודבר זה מתפרש ממה שבארנו בבבא "חביב האדם שנברא בצלם", אמרנו שהיא שנוייה לפרש מצות "ואהבת לרעך כמוך". שכוונת התורה שנאהב לכל אדם, לפי שכל אחד מהם הוא כמונו נברא בצלם אלהים. ומי שהוא בעל לב להבין כבוד הצלם הזה, ישתמר [ייזהר] [מ]לבזות בעליו, ולכן יפה אמר "בז לרעהו חסר לב". ושמא תאמר "אם כן אצטרך לפאר את הכסיל, והיה כצדיק כרשע?". לזה חתם "ואיש תבונות יחריש", כלומר לא שתאמר לרשע "צדיק אתה", אלא איש תבונות המבין בכבוד צלם האדם אל יבזהו, וכשיזכיר איש כסיל יחריש, לא יהללו ולא יבזהו. כי לא התירה התורה רק התוכחה, להשיבו מפשעיו, ועל זה אמר שלמה (משלי כז, ה) "טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת", שפירושו אצלי התוכחה הגלויה שיוכיח לרעהו על פשעיו, טובה כשהיא מאהבה מסותרת בלב המוכיח, והוא שמאהבתו את בני אדם וחפץ בטובתן, מוכיח אותם להשיבם אל דרך החיים. וכשהיא מאהבה לא ילבין פנים, וכדכתיב (ויקרא יט, יז) "ולא תשא עליו חטא". ואמרינן ב"תורת כהנים": "יכול ילבין פניו? ת"ל ולא תשא עליו חטא" [עכ"ל], אבל ידבר עמו פנים בפנים בלשון רכה ומאהבה מסותרת. מה שאין כן בז לרעהו, שמלבין פניו על חטאיו, או שמדבר עליו ומלעיג על מעשיו ב"קהל עם" שלא בפניו ושלא על צד התוכחה, אין זה אלא חסר לב, כי מבזה צלם האלהים, ואינו נותן כבוד לבוראו שנפח בו נשמת חיים. ועיקר האהבה הכתובה בתורה היא לענין זה שאל יבזה לשום אדם, כי הבזיון דבק בנפש, כדכתיב (תהלים עג, כ) "ה' בעיר צלמם תבזה", ובארנוהו (אבות, ג) בבבא "והמלבין פני חברו ברבים". ולפי שמצות "ואהבת לרעך" סתומה, וכדפירשתי במשנתו של ר' עקיבא, ואין אנו יודעים עד היכן הדברים אמורים? בא הלל הזקן ופירש הדבר, (שבת לא.) "מה דסני עלך לחברך לא תעביד", כלומר כל דבר שאילו עשהו זולתך לך היה שנוא בעיניך ואינך סובלו מזולתך, ככה לא תעשה גם אתה לזולתך. וכן כשאתה ששומע שכך או כך עשה פלוני לפלוני, ומעשהו שנוא בעיניך, לא תעשה כן אתה לזולתך. ואין רע מן הבזיון, שאי אפשר לשום נפש אדם לסבלו. ולכן אל תהי בז גם אתה לכל אדם, כי גם הוא כמוך בעל נפש בצלם אלהים.

ביאור "ואהבת לרעך כמוך" ואפשר לומר שהלל פירש המקרא (ויקרא יט, יח) "ואהבת לרעך כמוך", שבודאי אין הכונה שיאהבנו כמו שאוהב את נפשו, וכמו שפירשנו שם. אלא הכי קאמר שתאהב לרעך באותו האהבה שאתה חפץ שיאהבך, והיינו כמוך, כלומר כמו שאתה מחשיב עצמך נגדו, כן תחשיבהו נגדך. והיינו "מה דסני עלך לחברך לא תעביד". אבל ר' עקיבא ודאי דריש "כמוך", שנברא כמוך בצלם אלהים, וכן מפרש לה בן עזאי, וכדבעינן למימר.

לא לבזות שום דבר (דומם, צומח או חי) שה' ברא "ואל תהי מפליג לכל דבר". האי נמי לפרושי מלתא דבן זומא דתני "המכבד את הבריות", ולא תני "המכבד את בני האדם". ואמרנו ד"בריות" כולל כל היצורים, שאל יקטן דבר מהם בעיניו, ויחשוב שאין בו תועלת, כי (תהלים קד, כד) "כולם בחכמה" עשויים. ועל זה מפרש "ואל תהי מפליג לכל דבר", ומלת "מפליג" כמו "מרחיק", וכדאמרינן (שבת יט.) "אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם שבת". וקרוב לזה (בראשית י, כה) "כי בימיו נפלגה הארץ" וכלומר אל תרחיק דבר מדעתך, ותאמר "מה יש לנו בדבר זה? ואינו ראוי לשום לב עליו", כי לא על אותו הדבר תלונתך, כי אם על מי שבראו, וכדפירשתי לעיל. מיהו לא שייך בזיון וכבוד ממש לבד בבני אדם, [אבל] ואחריני לאו בני בזיון וכבוד נינהו. ומשום הכי פירש בן עזאי [א] "אל תהי בז לכל אדם", [ב] ועל שאר הבריות מפרש מהו הכבוד שלהם, ואמר "ואל תהי מפליג לכל דבר", שע"י כן אתה בוזה כבוד הדבר ההוא, שהרי באמת נברא לכבוד המקום ב"ה, וכדכתיב (ישעיה מג, ז) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" וגו'. והדבר הקטן בעיניך הוא חלק מן הכל שנברא לכבודו ית'. ויפה שנה בן זומא "המכבד את הבריות", שע"י כן תכבד למלך הכבוד, כדרך (תהלים כט, א) הבו לה' כבוד ועוז, ובארנוהו במקומו.

[אמר המגיה: מעין דברי המחבר כתב גם כן מהר"ל למשנה זו. נ"ל להוסיף כאן שדברי הרב המחבר זצ"ל מדויקים במקרא שהמשנה הביאה בתחילת פרק ד'. "איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר (שמו"א ב, ל) "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" וצ"ע הרי במקרא זה מדובר בדברי הקב"ה על עצמו (על אלו שמבזים אותו וקרבנותיו) ולא מדובר כלל על המכבדים את הבריות, שעליהם רצה התנא להביא הוכחה?! אבל לפי היסוד שהניח המחבר הרי ברור הדבר שהמכבד את הבורא, מכבד את בריותיו. והא בהא תליא].

אין לבזות את הרשעים שהרי עתידים לחזור בתשובה, ונמצא שבזית את הנכבד מאד "שאין לך אדם שאין לו שעה". רישא קא מפרש שאמר "אל תהי בז לכל אדם" בין צדיק בין רשע. ושמא תאמר תינח צדיק שמשתמש בצלמו לעבוד את ה', הרי צלמו נכבד. אבל כסיל וחוטא המשתמש בו לרעה ומשפילו עד שאול, למה הוזהרתי לכבדו? וקאמר "שאין לך אדם שאין לו שעה". כלומר אילו אי אפשר לאדם לשוב מדרכו הרעה שהולך בו, יפה אמרת כיון שצלם הכסיל הזה מרשיע, מה יתרון יש בו? וטוב ממנו נפש הבהמה שלא ידעה עשות רע. אבל אין הדבר כן, אלא האדם בעל בחירה. ואם זמן רב הלך באולתו, אם רוצה יעשה לו לב חדש ורוח חדשה, (ישעיה נה, ז) "יעזוב רשע דרכו וכו' וישוב אל אלהיו וירחמהו", (ברכות לד:) "ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד". ואם כן צלמו עומד תמיד בכבודו, ומחר כשייטיב מעשיו נמצא בזית את הנכבד מאד.

וכדאמרינן (קדושין מט:) "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור אפילו היה רשע גמור כל ימיו, הרי זו מקודשת. שמא הרהר תשובה בלבו". וכדאמרינן (ע"ז י:) "יש קונה עולמו בשעה אחת". והיינו דקתני "שאין לך אדם שאין לו שעה", כלומר אין לך אדם אפילו הרבה לחטוא, שאין לו שעה שיוכל לשוב מאולתו ושב ורפא לו. ולכן ה' ב"ה שצופה מראשית אחרית מאריך לרשעים כדי שישובו, וכדפרישית בבבא "ובטוב העולם נדון". ואפשר שבעומק המליצה כלל "שאין לך אדם" אפילו הרשיע מאד, שאין לו שעה שישוב לאלהיו ויטהר מגלוליו, כי הקב"ה מגלגל עם בני אדם גלגולים רבים הנעלמים מדעתנו, ומלמדו דעת ומצרפו ומלבנו, ולסוף יבוא זמנו שיהיה טהור. ולכן אין טוב לבזות שום אדם. וכן אמר הכתוב (שמות כג, ה) "כי תראה חמור שונאך וגו' עזוב תעזוב עמו", [ואמרו חז"ל בפסחים קיג:] ובאיזו שונא מדבר, אם בשונא ממש, כבר נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך", אלא בעובר על התורה ואינו מקבל תוכחת, ובכל זאת עזוב תעזוב עמו. כי אין לך אלא להוכיחו ולהחזירו למוטב ולדונו כפי משפטי התורה, לא להקלותו ולבזותו.

"ואהבת לרעך", שיטת רבי עקיבא ושיטת בן עזאי והנה במשנת "חביב האדם שנברא בצלם" בארנו שב"תורת כהנים" (ויקרא י״ט:י״ח) אמרינן "ואהבת לרעך כמוך" אמר ר' עקיבא זהו כלל גדול בתורה, והיינו "חביב אדם שנברא בצלם". בן עזאי אומר "זה ספר תולדות אדם כלל גדול ממנו", והדבר צריך פירוש. ואומר אני דבן עזאי דמשנתנו מפרש מה שאמר שם, כי בבריאת האדם נאמר (בראשית א, כו) "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". וענין הצלם בארנו שם. ואמנם "כדמותנו" יראה שהוא [כינוי] על "הבחירה", שיהיה האדם מושל ברצונו לעשות כחפצו, וזהו הדמיון כביכול למעשה ה', כי כל אשר חפץ ה' עושה בכל. ולאדם ניתנה הרשות לעשות בפעולות אדם כמו שיחפוץ. ואין כן המלאכים כי מעשיהם קבועים בלי בחירה. ואילו היה צלם האדם עשוי באופן שלא יהיה אפשר לשוב מדרך שבחר בו, א"כ כשמרשיע לא היה ראוי עוד לכבוד, וכמו שאמרנו למעלה. אבל לפי שנברא ג"כ בדמות, ויוכל לעשות כל שעה כמו שירצה, יפה נאמר "אל תהי בז" לו "שאין לך אדם שאין לו שעה" וכדפרישית. אבל לא מצינו במעשה שנזכר דמות, אלא (בראשית א, כז) "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו", וכן בפרשת נח נאמר (שם ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם", לבד במקרא שהביא בן עזאי נזכר בו הדמות, שנאמר (בראשית ה, א) "זה ספר תולדות אדם וגו', בדמות אלהים עשה אותו". שמענו שנברא בדמות, ויפה אמר "זה ספר תולדות אדם כלל גדול ממנו". כי מפסוק "ואהבת לרעך כמוך" למד ר' עקיבא שחביב אדם שנברא בצלם, וכן עזאי הוסיף שעיקר האהבה היא מפסוק "בדמות אלהים עשה אותו", שממנו יוצא שאפילו חוטא וכסיל בכלל האהבה, וש"אל תהי בז לכל אדם", וכדקתני טעמא "שאין לך אדם שאין לו שעה".

בכל מה שברא ה' בעולמו יש תועלת, אע"פ שלפעמים נעלמה מאתנו מה היא "ואין לך דבר שאין לו מקום". סיפא קא מפרש, דמשום הכי "אל תהי מפליג לכל דבר, לפי שאין לך דבר שאין לו מקום", ו"מקום" כלומר יש לו מקום לעמוד עליו ושנברא עבורו, שהכל נברא לתועלת, וכדפירשתי לעיל במשנת "שלשה שאכלו על שלחן אחד". שלכל דבר יש תועלת, חוץ מזבחי מתים דכמאן דליתא דמי. שלא ברא הקב"ה דבר בעולם לחנם, כי (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ", ויש בכל דבר ודבר תעלומות חכמה, ואם [אמנם] הם נעלמים מלבות בני אדם. וכמו שאמר אליפז לאיוב (איוב יא, ה-ו) "מי יתן אלוה דבר" ויפתח שפתיו עמך, "ויגד לך תעלומות חכמה, כי כפלים לתושיה". כלומר מי יתן שידבר עמך הקב"ה וילמדך טעמי הדברים שברא, אז יוודעו לך תעלומות חכמה, טעמים של חכמה שהן נעלמים מלב כל אדם. ותחת שמקצת מעשיו נדמים שאין בהם תועלת וחכמה, תראה שיש בכל תושיה כפלים. וכבר פירשתי שמלת "תושיה" על מעשה כפי החכמה, וכלומר תבין שבכל מה שעשה ה' כפי ארחות חכמתו, יש בו כפלים ותועליות רבות של חכמה. ולכן אם תראה דבר מופלג מדעתך, ולא תבין למה נברא, אל תפליגהו. ולא תשען על בינתך, אבל תהיה שפל רוח ותאמין שהנעלם ממך עד מאד, [הוא] גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם [מה] טעמו ותועלתו, וכדאמרינן גבי דוד (מדרש "אלפא ביתא דבן סירא", מובא ב"אוצר מדרשים" לר"ד אייזנשטיין, ח"א דף 47) שהיה תמה על בריאת השממית וקורי העכביש עד שבא במערה בברחו מפני שאול, וניצול בקורי העכביש. כך נראה לי פירושא דמתניתין.

ומפרשי המסכתא זצ"ל פירשו "אל תהי בז לכל אדם", לומר "מה יוכל לעשות לי?", "ואל תהי מפליג לכל דבר", אל תרחיק דבר לומר "רחוק דבר זה ואין לדאוג ממנו". שאין לך אדם שאין לו שעה שיש יכולת בידו להרע לך, וכן אין לך דבר שאין לו מקום. ולא נראה כן, דא"כ מה ענין זה ל"משנת חסידים"? ואינו אלא עצת שכל. ואפילו מי שאינו ירא שמים אומר כן. ומאד הנאני דברי החסיד ז"ל שהביא בעל "מדרש שמואל" ז"ל, שנטה במקצת פירושו למה שאמרנו. ותוכן דבריו: שבן עזאי דבר נגד בבא רביעית של בן זומא ואמר "אל תהי בז", כלומר אם לא תכבד אל תהי בז, או אל תהי בז אותו מלכבדו. ונתן טעם ל"איזהו מכובד? המכבד את הבריות", כי החכם שהגיע למעלת הענוה רואה צורך הדברים בעולם, כי אין דבר בטל בעולם, כי הכל מעשה ידיו יתברך. ומטעם זה החכם מכבד את הבריות, ולזה אמר אל תהי בז, כי לועג לרש חרף עושהו, ואין לך אדם שאין לו שעה, או בעוה"ז או בעוה"ב. ואולי בעוה"ב מעלתו גדולה ממעלתך. וכן אל תהי מפליג שום דבר לומר שאינו נכון, שלא היה ראוי להיות נברא, כי אין בעולם דבר שאין לו טעם למה נברא. והמפליג אינו מספר בשבחו של עולם. ואע"פ שאנחנו פירשנו הדברים על דרך אחרת, כבר נטה קצת למה שאמרנו.