יין לבנון על אבות ד:ב

ע"י שמחה בקיומה של מצוה קלה, יזכה לקיים בשמחה גם את המצוה החמורה "בן עזאי אומר". לפרושי מילתא דבן זומא אתי, ששנה "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". ובכלל "כובש יצרו" שתים, קום ועשה ושב ואל תעשה. שאם ישיאך יצרך לבטל המצות, [ת]היה כובש אותו ו[ת]עשה כאשר צווית. ואם ישיאך יצרך לעשות מה שהוזהרת ממנו, [ת]היה כובש אותו ו[ת]חדל מעבור עליהן, ועליהן שנה "הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה". ומליצתו ערוכה לעומת מליצת "איזהו גיבור". כי מדת הגיבור לרוץ באומץ לב ובשמחה לעשות גבורות, לא יירא ולא יפחד, וכאמרו (תהלים יט, ז) "ישיש כגיבור לרוץ ארח" וכתיב (איוב טז, יד) "ירוץ עלי כגיבור". וכן אתה [ת]היה רץ בשמחה לעשות המצוה. אלא שהגיבור לא ירוץ רק ברצותו לעשות דבר גבורה, כגון לצאת לקראת נשק, ללכוד עיר בצורה וכדומה, אבל לא ירוץ למעשה קטן שיוכל כל אדם לעשותו. ולענין מעשה המצות לא תעשה כן, אלא תרוץ בשמחה לעשות אפילו מצוה קלה, וכדתני "הוי רץ למצוה קלה". כי בענין המצות תקרא גיבור גם בעבור הקלה, וכדתני טעמא "שמצוה גוררת מצוה", שעל ידי שהכינות לבבך לעשות הקלה, תעשה גם החמורה. ואם כן הדבר דומה לגבור הרץ בשמחה ללכוד כפר קטן, כי יודע שע"י לכידת הכפר יוכל ללכוד העיר הבצורה שבמדינה. ואם לא ילכוד הכפר תחלה, יקשה עליו לכידת העיר. וכן הוא בעשיית המצות שאם תרוץ לעשות הקלה, יהיה נקל לך לעשות החמורה, ואי לא לא. והנה המרוצה היא תמיד להשיג דבר הרחוק ממנו ולהתקרב אליו. והנמשל בעשיית המצות, שתהיה מושל ברוחך המעלה בלבך מחשבות הבל למשוך אותך אחר מראה עיניך, ולהקטין בעיניך עבודת ה' ומצותיו. וכשתרגיל להשפיל רוחך ולרוץ למצוה קלה, כבר הכינות לבבך לעבודת ה', ויקל בעיניך אח"כ לעשות גם החמורה בשמחה. וכבר פרישית בפ"ב בבבא "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה", דקלה היינו קלה לעשותה, שאין יצרו של אדם תוקפו, ואין בה חסרון כיס, וכדאמרינן (ע"ז ג.) "מצה קלה יש לי וסוכה שמה", ואמרינן "מאי קלה? שאין בה חסרון כיס", וכן בכל דבר. וחמורה היינו חמורה לעשותה, שיצרו תוקפו או שיש בה חסרון כיס, והתם לענין זהירות אתמר, לבקש אחריה לקיימה, לפי שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות, והכא לענין הזריזות מתנייא, שירגיל לבו לשמוח בעשייתה, כדי שיכוין לבו לעבודת ה'. ולפום דפרישית לא גרסינן "למצוה קלה כלחמורה", אלא "למצוה קלה" ותו לא, משום דלא מיירי אלא במתחיל שיתחיל בקלה, ועי"כ יגיע לרוץ לחמורות. והרב בעל תוספות יו"ט ז"ל כתב: "כלחמורה ל"ג לה בס"א, וספרים דגרסי נשתבשו מריש פ"ב דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו'. ובמסכת אבות שבאה לידי מא"י נמחק מלת כלחמורה", ונכון הוא.

לברוח, להמלט, לנוס; ההבדלים ביניהם "ובורח מן העבירה". לענין "סור מרע" תני לה. ולאו למימרא שאם תבא עבירה לידו והוא בסכנה להכשל, שיברח ולא יעבור, שאין זה לשון "בריחה" אלא לשון "ניסה", שהנמלט ממקום סכנה נקרא "נס", כמו (שמות ד, ג) "וינס משה מפניו", (ויקרא כו, יז) "ונסתם ואין רודף". ואין הבדל אצלו לאיזו מקום שינוס, כי אינו רוצה רק להנצל מן הסכנה. אבל לשון "בריחה" נופל גם על הדואג מסכנה שאפשר שתקרה לו אם יאריך לעמוד במקומו, ובורח אל מקום ידוע הטוב בעיניו יותר, כמו (בראשית טז, ו) "ותברח מפניה", כי דאגה שתהיה מרה באחרונה אם תאריך לשבת עמה. וכן (בראשית לא, כא) "ויברח הוא וכל אשר לו", שהיה דואג מחמיו וממשפחתו. וכן (שופטים ט, כא) "וינס יותם ויברח". לפי שכולם ודומיהן ראו שלא טוב לשבת עוד במקומות שהיו, וייראו מרע שעתיד להתגלגל ולבוא עימהם. וכן הכא "ובורח מן העבירה", כשתראה יצרך שכל ענינו לפתות אותך, אע"פ שעדיין לא הגעת לעשות, [ת]היה דואג ממה שיקרך אח"כ, וזכור שכשתגיע לעשות הקטנות תבוא לידי סכנה עצומה לעבור על החמורות, ולסוף אפשר שתהיה מכלל ה"חכמים בעיניהם", ועל כן ברח לך ממקומו, וזה כמו שאמרו ז"ל (סוכה נב:) "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש", כלומר שים לבבך ומחשבותיך על ענינים טובים, וברח לך למקום תורה. וזה דומה למה ששנינו בפ"ב "רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא", וקאמר "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? הרואה את הנולד", והיינו שדואג ממה שיוכל לבוא, ומתרחק אפילו מן המותר שיביאנו לידי חטא. ודומה ממש לבריחה שיברח האדם מחברה שנראין מסוכנים בעיניו בהמשך הזמן. ומשום הכי לא איצטריך למיתני מעבירה קלה כמו ששנה למצוה קלה, דהא מיירי שיתרחק מדרכי היצר גם קודם שבא לידי מעשה.

"שמצוה גוררת מצוה". זה שאמרתי הוי רץ למצוה קלה, לפי שמצוה קלה גוררת מצוה אחרת, שהכל תלוי בהרגל. אם הלב למוד להיות נוטה לדבר, יגיע מדבר לדבר, ומה שהיה קשה עליו מתחלה יקל עליו אח"כ, וכדפרישית בבבבא "הוי קל לראש". (מדרש ספרי, פרשת שלח, פסקא קיב) "רבי אומר עשה אדם מצוה אחת אל ישמח באותה מצוה [בלבד] שלסוף גוררת מצות הרבה. עבר אדם עבירה אחת אל ידאג על אותה עבירה [בלבד], שלסוף גוררת עבירות הרבה" [עכ"ל]. ויש קל וחומר במצוה אחת, על דרך משל לרוץ לשמוע פרק אחד בשבוע, לסוף יגיע להגות בתורה גם ביום גם בלילה. ראה חבירו הולך ותועה ברחוב העיר, ורץ לקראתו ושאל מה תבקש, ואומר: "איפה איש פלוני?" והלך עמו להביאו לאיש אשר הוא מבקש, לסוף יגיע לעשות חסדים גדולים בגופו ובממונו, וכן בכל דבר. וכן עבירה גוררת עבירה, כשיהיה נקל בעיניו לעבור אפילו על עבירה קלה, לסוף יעבור על החמורה. וכדאמרינן (שבת קה:) "כך הוא אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שיאמר לו לך עבוד ע"ז".

"ששכר מצוה". אם תאמר אמת שע"י השפלת הרוח לשמוח לקראת מצוה קלה, הוכן הלב לעשות גם החמורה, וכן לענין העבירה, אבל היאך תני "שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה", דמשמע ש"ודאי" יבוא לקיים החמורה, ולעבור על עבירה החמורה? ומי ערב בדבר? ושמא לא תבא לידו שיוכל לקיימה, וכיון שלא תבא לידו לא יעשה מעשה. ולא החכמה עיקר אלא המעשה. וכן לענין העבירה, "מי לא סגיא" [הערת המגיה: לשון התלמוד, "שמא יארע"] שלא תבוא חמורה לידו? להכי הוסיף ושנה "ששכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה". כלומר ודאי כן הוא שאם עשית מצוה קלה בשמחה, ולבך נכון לעשות החמורה, שתבא מעשה לידך ותקיימנה. כי ה' ב"ה בוחן לבב וחוקר כליות, ואם רואה בקרב איש רוח נכון ולב טהור לקיים מצותיו, יזמן המצוה לידו כדי שיזכה נפשו. כי טוב ה', וכדתנן (מכות כג:) "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

ה' מסייע בידי בעלי רוח טהרה שיזכו לפעול פעולות חשובות והיינו דקתני ששכר מצוה מצוה, כלומר מי שמקיים מצוה אחת בשמחה ובטוב לב, לפי שלבו נכון, שכרו מצוה אחרת גדולה שיזכה בה נפשו לעדי עד. וכן לענין העבירה, מי שעובר על עבירה אחת, לפי שרוחו סר, והכין לבו לעבור על מצות ה', יכשל בעבירות אחרות שיזדמנו לידו, וכדאמרינן (יומא לח:) "בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו". וכיון שפותחין לו [לטומאה] ואין מונעין מידו, הרבה מסייעין יש לו, [והם] כל מחשבות יצר לבבו [תוספת המגיה: ולכן אין צורך לתוספת על כך ע"י הקב"ה]. ובא לטהר שאין לו מסייעים, לפי שיצרו נלחם בו תמיד, מסייעין אותו מן השמים, וזהו העזר האלהי המוליכו אל החכמה ואל המעשה הטוב, כדרך (תהלים קמג, י) "למדני לעשות רצונך כי אתה אלהי, רוחך טובה תנחני בארץ מישור". וכמו שה' ב"ה נותן רוחו הטוב על הנפשות הטהורות השוקדות על התורה, וזה לענין התורה והחכמה, כן עוזר ומושיע אותם לקיים המצות, ומזמנם לידם. לפי שאין ברשותו של אדם לקיים המצות, ואין בידו רק הבחירה והחפץ, לא המעשה. כי מי שלבו נכון למלט קהל גדול מצרתם, ולשום נפשו בכפו בעבורם, אם אין מעשה בא לידו אין בכחו להשלים חפצו. וכשה' ב"ה רואה לב טהור, מסבב שיבואו מעשים לידו שיזכה בהן. וכפי טהרת הלב ותקון הנפש כן גודל המעשים הטובים שיזדמנו לידו. ועל דרך זה משה רבינו ע"ה שהיה גדול מכל אדם, קבל תורה מסיני, זכה וזיכה את הרבים. [וכן] יהושע הכניס ישראל לארץ. [וכן] דוד תקן משמורות ושירי קדש. [וכן] שלמה בנה בית ה'. וכן בכל דור ודור ה' מושיע לישרי לב, להושיע בידם את ישראל. והיינו דאמר שלמה (משלי ב, ד) "אם תבקשנה ככסף" וגו', כלומר אם תבקש חכמה ובינה, ולשמור מצות ה', שתיהן יעלו בידך. על אור החכמה אמר (משלי ב, ה-ו) "אז תבין יראת ה'" וגו', כי יתן ה' חכמה "מפיו דעת ותבונה". ועל העבודה ומעשה המצות (משלי ב, ז) "יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תום". ומלת "תושיה" הוא המעשה ע"פ החכמה, כדפירשתי בפרק קמא גבי "על שלשה דברים העולם עומד". ו"יצפון" כמו (תהלים לא, כ) "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך", כלומר ה' ב"ה צופן תושיות ומעשים נכבדים כפי החכמה, והם שמורים לישרים שבכל דור ודור. ביד זה יעשה תושיה זאת, וביד אחר תושיה אחרת, הכל כפי מעלת הישר, וכדפירשתי לעיל ממשה דוד ושלמה. וכן כל כיוצא בזה, וכן הוא "מגן להולכי תום", וכדתנן "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות", והיינו "מגן". וכדתנן "העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד", והוא מגן בעדו. ועל דרך שפירשנו תמצא קלה וחמורה בכל מצות התורה.