יין לבנון על אבות ד:כא

"רבי אלעזר הקפר". האי תנא נמי אשמועינן דלא המדרש עיקר אלא המעשה. וחתם רבינו הקדוש במשנתו פרק זה, משום דמילי רברבי אשמועינן, המלמדים טעם כל המשניות שנשנו מקמי הכי וכדבעינן למימר.

קנה, תאוה וכבוד. במה הם גרועים מכל שאר המדות הרעות "הקנאה". אע"ג שיש כמה מדות באדם שכל אחת מהן תוכל להוציא את האדם מן העולם, וכדתנן לעיל (אבות, ב) "עין הרע ויצה"ר ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם", וכן העצלה והבטלה כדתני (אבות, ג) ר"ח בן דוסא "שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת הילדים וכו' מוציאין את האדם מן העולם", וכן הגאוה והכעס וכיוצא. לא נקיט מכולהו רק קנאה ותאוה וכבוד, משום דאינך אינן שולטין בכל עת בנפש. וכן אע"פ שמוציאין את האדם מעוה"ב אינן מוציאין אותו מן העוה"ז קודם זמנו אם עדיין לא יצאו לפועל. שהמתגאה הולך ברום לבב (איוב טו, כז) "ויעש פימה עלי כסל", ואע"פ שבגאותו יתקוטט עם בני אדם ויבא לידי שנאה ומריבה, ולפעמים יפול ביד שונאיו. כל זמן שלא בא לידי כך אפשר שיחיה בגאותו כמה שנים. וכן הכועס אינו רק לפרקים, וכשיעבור כעסו הלך צערו, ואע"פ שלפעמים מדבר בכעסו דברים או עושה מעשים שיוציאוהו מן העולם, כל זמן שלא בא לידי כך אפשר שיאריך ימים. וכן תמצא בכל מדה ומדה, לבר הנך תלתא דחשיב ר"א הקפר שהן מוציאין את האדם מן העוה"ז ומן העוה"ב, בין שיעשה על פיהן מעשה בין שיושב בטל. כי הקנאה מכלה גוף האדם ומקצר חייו, שכן טבע מדת הקנאה לאכול בשר בעליו, כמו שאמר שלמה בחכמתו (משלי יד, יא) "ורקב עצמות קנאה", ונאמר (איוב ח, ב) "ופותה תמית קנאה". וכן התאוה, והוא המתאוה וחומד לדברים רבים שתחת השמש, אוכל את בשרו. כי כשאינו משיג תאותו יכלה בשרו כל היום מכליון עינים ודאבון נפש. ושלמה אמר (משלי יג, יב) "תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה". למדנו שאם אינה באה דומה לעץ מות, לפי שהיא מחלת לב, ומן הלב (משלי ד, כג) "תוצאות חיים". וכן ראש הכתוב, אצל קנאה אמר (שם יד, ל) "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה", כי נוגעת ללב ויחלה ואין עוד חיי בשרים. וכן הכבוד, והוא הרודף אחר כבוד, וחפץ שיכבדוהו בני אדם, יצטער תמיד ויהיה לו לב רגז כשרואה שאינן מכבדים אותו כחפצו. וכל מה שיקרה לו יכאיב לבו, וכל דבר קטן נחשב בעיניו לבזיון, ומצטער תמיד כשרואה עצמו במיעוט נכסים ובמיעוט שאר המעלות. וכל זה בדברים המותרים, שמתקנא בעושר חברו ובחכמתו ובאשתו ובניו וכיוצא, ומתאוה לדברי הרשות, ומבקש כבוד בהיתר. ואין צריך לומר אם מקנא ברשעים ובאנשי חמס להיות כמוהם, ומתאוה לדברים האסורים, ומבקש כבוד באיסור, ובהא לא קא מיירי דלאו בשופטני עסיק. אלא אפילו בבעל תורה ומצות, רק שלא תקן נפשו בחכמה, ולא העביר שלשה אלה בני מות מלבו, לא תועיל לו חכמתו ותורתו ומעשיו הטובים אין צריך לומר כשעושה מעשה כפי מדותיו, כגון שבקנאתו רודף אחר חברו, ולהשיג תאותו עובר עבירות, ולהשיג כבוד הוא חנף ומרע, דפשיטא [ד]רשע הוא. אלא אפילו יושב ובטל, כל אחת מהן בטבע מדתה מוציאה אותו מן העולם הזה ומת בקוצר ימים מתחלואי לבו, ונידון לעולם הבא ג"כ (ע"פ דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבד את ה' שמחה ובטוב לב". כי אם הלב מלא רוח קנאה תאוה או כבוד אי אפשר שיעסוק בתורה ויעמול בה, ואי אפשר שיבין ביראת ה', ואי אפשר שיעשה מצות בשמחה וכתיקון.

ומלבד זה תדע כי שלשה אלו אין לבעליו מהן תרופה, כי המקנא במה ירפא ובמה יכבה אש קנאתו? היעלה שמים ויקח לעצמו חכמה ובינה כחכמת מי שקנא בו? וכן המקנא בגבורת חברו, ביופיו, בכבודו ובהצלחתו, והנה אין תרופה למכתו. וכן בעל התאוה, מאין ימלא תאותו? וכמו שאמרו ז"ל (ע"פ מדרש קוה"ר א, לד) "אין אדם מת וחצי תאותו בידו". וכן הרודף אחר הכבוד והכבוד בורח ממנו, ואיננו בידו. ובמה יכריח רוח בני אדם שיכבדוהו? ולכן כל ימיהם רעים ותחלואים. מה שאין כן שאר המדות הרעות שבעליהן מסתפקים מהן, כמו המתגאה שמח בגאותו, ואומר בלבו "מי כמוני?" וכשחבריו אינן מודים לו, ילעיג עליהם וידבר עליהם דופי שהן פתאים ולא יבינו ערכו. וכן השונא מסתפק בשנאתו ואינו מבקש דבר, וכן הכועס וכיוצא, אבל שלשה אלו מבקשים ואינן משיגים (ולא בחכמה ימותו) (איוב ד, כא) ["ימותו ולא בחכמה"]. ועוד כי שלש אלה מתעוררים בלב בכל רגע, הקנאי כל מה שרואה מתקנא בו; המתאוה כל מה שרואה מתאוה אליו; בעל הכבוד כל מי שפוגע מבקש ממנו כבוד. לכן אין להם "רגע בלי פגע". משא"כ שאר המדות רעות שהן רק לפרקים ובפרטים, חקור ותמצא. ואפשר דהנך תלתא דנקט רבי אליעזר הם נגד שלש מעלות שחשב בן זומא בראש הפרק, "חכם גיבור ועשיר". וחכם הוא הלומד מכל אדם ואינו מתקנא בחכמת חברו להשפיל כבודו בקנאתו, אלא מתקנא ביראת ה' וחפץ להיות צדיק, ואוהב חברו המלמדו והולך אצלו ולומד ממנו. אבל הקנאה מוציאה את האדם מן העולם. וגיבור היינו הכובש את יצרו ואינו מתאוה לדברי העולם. אבל התאוה מוציאה את האדם מן העולם, ועשיר היינו הך, דהשגת העושר בכלל תאוה היא. ו"מכובד" היינו המכבד את הבריות, לא שמבקש מהם כבוד, כי הכבוד מוציאה את האדם מן העולם. וכן "עשיר" היינו השמח בחלקו, והיינו נמי הך דמכבד את הבריות, לא שמבקש עושר למצוא על ידו הכבוד, כדרך (דהי"א כט, יב) "והעושר והכבוד מלפניך". ולהכי תני "עושר" בין "איזהו גיבור" ו"איזהו מכובד", דאתרוייהו קאי. שלפעמים האדם מבקש עושר מפני התאוה לאכול ולשתות ולהתענג, ולפעמים מפני הכבוד שיהיה שר ומושל ומכובד. ושפיר שמעינן ד"לא המדרש עיקר אלא המעשה", כלומר תיקון הנפש כפי חכמת התורה. תדע שהרי החכמה הגדולה שלמד אדם ותבונתו לא תעמודנה לו כל עוד שיש בלבו רוח קנאה תאוה או כבוד, כי כל אחת מהן מוציאה אותו מן העולם בלי חמדה, ומטרידתו מחיי עוה"ב.