יין לבנון על אבות ד:כ

"אלישע בן אבויה אומר". מהך מתניתין מוכח נמי ד"לא המדרש עיקר אלא המעשה", ו"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז" וכו'. וכן לענין התלמוד והחכמה "יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז", וכדבעינן למימר.

בילדות יש ללמוד אך ורק תורה. אבל לימודים אחרים, ואפילו הנחוצים, יש לדחות לאחר כך "הלומד (תורה) ילד למה הוא דומה". ילדות היא מלידתו עד בואו לימי נעוריו, כמו (שמות ב, ו) "מילדי העברים זה". ואמר שטוב לאדם ללמוד תורה תחלה, טרם ילמוד דברי העולם ושאר דברים, ובעודנו ילד יחל ללמוד תורה. כי אז נשמתו כלוח חלק שלא נכתב עליו דבר מעולם, שנוח לכתוב עליו וניכרת הכתיבה היטב ונוח לקרותה. וכן הדברים שלומד האדם בילדותו בתחילה עושים רושם בלב ועומדים בו תמיד. אבל מי שלא למד בילדותו, וגם בנערותו סר ממנה, כי יזקן וילמוד בזקנותו אין הדברים מתחקים בלבו היטב, לפי שכבר מלא מחשבות רבות של הבל ורעיון רוח. כי אין לימוד התורה דומה ללימוד שאר הדברים וללימוד החכמות הטבעיות והמעשיות, שלכולם לב האדם נוטה אליהן, לפי שהם קשורים עם חפץ היצר. כי [הן] ממציאות לאדם ריוח ממון, ונותנים כבוד לבעליהן. גם מושגות לאדם, קצתן ע"י החושים כמו החכמות הטבעיות וחכמת כל מלאכת מעשה, וקצתן ע"י הבינה כמו החכמות הלימודיות, וכל זה איננו בחכמת התורה, שאין ליצר האדם חפץ בה, חכמתה בזויה בעיני הכסילים, איננה מושגת לבינת האדם. וכמו שביארנו במשנת בן זומא בפסוק "אל יתהלל חכם בחכמתו", ואמרנו שחכמת התורה אין לה משענת בנפש האדם רק על (ירמיה ט, כג) "השכל וידוע אותי", שהיא היראה. ולכן כשאדם עדיין ילד, ולא התגבר עליו יצר העולם דאגותיו וחשבונותיו ולומד תורה, אז תמצא התורה מצע נכון בלבו להשתרע עליו, כי הלב פנוי ומקבל השמועות בכל לב ועושין עליו רושם גדול. וגם כי יזקין לא יסור מהם, שכן טבע לב האדם שהלימודים שנשרשו בו, כמעט אי אפשר שיסורו. וההיפך מכל זה כשלומד בזקנותו, והיינו דקתני "הלומד (תורה) ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש", כלומר נייר שלא נכתב עליו דבר מעולם, והדיו תופסת עליו וניכרת היטב. וכן לב הילד שלא נחקקו בו צורות הבלי העולם עסקיו וחשבונותיו ורוע מחשבות היצר, ומחשבות און של השכל והבינה הטועות וחושבות רע בגאותם כדרך "החכם בעיניו" והנשען על בינתו. ודברי התורה תופסים בו וניכרים בקרבו. "והלומד תורה זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". כלומר אין צריך לומר אם הזקן כסיל וחפץ ברשע שאין לו תועלת מתלמודו, שהרי לא יכנסו הדברים בלבו כלל, והרי זה דומה לכותב בדיו על נייר כתוב, שאין הכתיבה השניה ניכרת כלל בעוד הכתיבה הראשונה קיימת. וכן זה שלבו מלא סכלות והוללות, שאין דברי התורה ניכרים בו כלל. אלא אפילו מסיר מלבו מחשבותיו הראשונות והחשבונות הרבים שחשב עליהם, ורוצה עתה להכניס דברי תורה בלבו, אינו מועיל היטב. כי לפי שהיו זמן רב חקוקים על לבו הבלי העולם ועסקיו, עתה שהסירם דומה למי שמוחק כתיבה מן הנייר לכתוב עליו מכתב אחר. שאע"פ שהוא מקבל צורת המכתב השני אינו ניכר היטב, אלא צריך לעיין ולראות ולדקדק טרם יכיר המכתב. ותנא לא תני אלא "ילד" ו"זקן", ויש ביניהן זמן אמצעי, והן ימי הבחרות והנערות, ואינן דומים לא לנייר חדש ולא לנייר מחוק; ל"חדש" אינן דומים, שהרי כבר קדמו מחשבות העוה"ז לתורה. ול"מחוק" אינן דומים לפי שעדיין לא השתרשו בהן חשבונות העולם, ולא מלאו הלב כולו, ויש בו עדיין מקומות פנוים לתורה, ודומה לנייר שעל מקצתו נכתב, ושאריתו עדיין פנוי. מה שאין כן בימי זקנה שכבר לבו מלא מחשבות ועניני הבל, וצריך להסירם בכח גדול טרם ילמוד, ודומה ממש לנייר מחוק. ואם כן למדנו מדבריו שראוי לאדם למהר ולעסוק בתורה בילדותו.

המעשה הוא עיקר יותר מהתלמוד מיהו עיקר דמייתי הך מתני' הכא לחזק דברי הפרק שמודיע ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה", ועל זה דברי משנתנו הם מופת [הוכחה] גדול, שעל כרחך כל ימי היות האדם חי בעוה"ז יש תקוה שיזכה לחיי עולם. ואפילו היה רשע גמור כל ימיו, אם באחרונה שב בתשובה גמורה יש לו חלק לעוה"ב. ואי אמרת בשלמא שעיקר הכל המעשה, היינו שיזכה האדם ברגע אחת גם בזקנותו, וכענין שפירשנו במשנת "העוה"ז דומה לפרוזדור", שגם בעת הזקנה יוכל לכבוש היצר ולהתחרט ממעשיו ולשוב לעשות מעשים טובים. אלא אי אמרת שעיקר זכות הנפש הוא בשביל התורה להבין ולהשכיל, איך אפשר שישוב הרשע ויהיה צדיק גמור? כיון שבימים הראשונים עזב תורת ה', לא יוכל לתקן את אשר עיוות, שכשילמוד עתה אינו דומה אלא רק לדיו כתוב על נייר מחוק, ואין דברי התורה תופשים בו, ואינן רושמים בלבו, ואין בו כח עוד להשכיל ולהבין בדברים. ומינה תשמע שעיקר הכל המעשה, והתלמוד בשביל המעשה, כי (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". וכיון שעיקר הכל המעשה, אם שב בתשובה שלמה והתגבר מדעתו על יצרו הרי זה עשה את שלו, כך נראה לי.

נוסף על קבלת שמועות התורה במסורת הדורות, צריכים לרב כדי להטעים את הדברים "רבי יוסי בר יהודה". האי תנא נמי במצות תלמוד תורה קא מיירי, והודיע ממי ראוי ללמוד תורה. דאע"ג ששנה בן זומא "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", ופירשנו לעיל לפי שכל דברי תורה מפי השמועה איש מפי איש, ואינה תלויה בבינת האדם. ועל כן המשכיל והמבין יוכל לקבל ממקבל אחר שאינו משכיל ומבין כמוהו. וא"כ מה לי מקבל מן הקטנים למקבל מן הזקנים? כיון שכולם בעלי אסופות ולא הוציאו הדברים מלבם! [אבל] אין זה אלא בשמועות עצמן וההלכות הברורות והפסוקות בלי טעמים וראיות. אבל להטעים השמועות בחן ושכל טוב, ודאי שאינו דומה תורת קטנים לתורת זקנים. כי שכל [של] הקטן וטעמו דומה לפרי שאינו מבושל כל צרכו ואוכליו תקהינה שניו, כי כח השכל והבינה הנטוע באדם מוסיפים כח ובישול עם הימים, וכדתנן (אבות, ה) "בן ארבעים לבינה", וכדאמרינן (ע"ז ה':) "אין אדם עומד על (סוף) דעת רבו אלא אחר מ' שנה". הלכך הלומד מן הקטן אע"פ שמוסר לו מה ששמע מרבותיו, כיון שלא ירד לסוף דעת בו, מוסיף וגורע בטעמי השמועות, והלומד ממנו אינו מוצא טעם טוב בדבריו. והיינו דמדמי לה לאוכל ענבים קהות, ולשותה יין מגתו, כי החכמה מתוארת בכתבי הקדש באכילה ובטעם, וכדפרישית במשנתו של ר"א בן חסמא, והבינה מתוארת בשתיית היין, וכדכתיב (משלי ט, ה) "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי", והוא מאמר החכמה כמפורש בספר משלי. וכינו הלכות החכמה לאוכל "לחם", והשגת הבינה ל"יין". מיהו ענבים אע"פ שהן מידי דמאכל אינן עיקר האכילה אלא הלחם. וגופי השמועות נמשלות בלחם, כמו שהלחם עיקר חיי הגוף, וכן גופי ההלכות עיקר חיי הנפש, וכדתנן (אבות, ג) "קנין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". והיינו דלא תני "לאוכל לחם יבש או נקודים שאין בו טעם", משום דעיקרי השמועות יוכל האדם ללמוד מן הקטן כמו מן הגדול, וכדפירשתי לעיל. אבל טעמי השמועות ודברי שכל טוב המטעימים ההלכות שהן בכלל החכמה, דומים לאוכל ענבים שהן ערבים לחיך, ואם הם קהות מקהים השיניים ואינן ערבים לו, ודומה לו הלומד מן הקטן שאינו יכול להטעים השמועות. ולפי שמדבר על טעמי ההלכות שהן דברי שכל, מדמה אותם למאכל ענבים שהיין אגור בתוכו, וכן ההלכות שטעמי השכל קשורים עמהם. והדר תני "ולשותה יין מגתו", והיינו על דברי בינה, והוא הבנת דבר מתוך דבר. והקטן המוציא דברים בבינתו אינן נאמנות כדברי הזקן המבין דבר מתוך דבר. כי בינת הקטן אינה שלמה ונקיה, כי היא קשורה עם ילדות ושחרות המרבים הבל, ולכן נמשלת ליין בגתו שאינו טוב לשתיה, לפי שהוא חדש ומעורב בשמרים. אבל בינת הזקן אם רב ואם מעט, היא שלמה ובשולה, ואינה עם תערובת מקרי הגוף. ולהכי הלומד טעמי תורה מפי זקן, ודברי בינה שהוציא מתלמודו, דומה לשותה יין ישן ואוכל ענבים מבושלות כל צרכן. ועיקר דברי המשנה סובבים על דברי התנאים הראשונים שלמדונו שהמעשה עיקר ולא המדרש, וכל אחד מביא ראיה לדבריו, וכמו שפירשנו למעלה. כן נלמוד מדברי ר' יוסי בר"י שאין המדרש עיקר חיי האדם בעוה"ז, דכיון שתורת הקטן נמשלת לענבים קהות וליין מגתו, ואינה מתוקנת וטובה עד ימי הזקנה, ואם יהיה המדרש עיקר א"כ אי אפשר שתכשר נפש האדם בחכמה ובבינה עד מלאת לו ימים רבים ויבואו ימי הזקנה. ומה תאמר על המתים טרם יבואו ימי הזקנה, וכלו ימיהם בעסק התורה והשקידה על המדרש, ולא העלו בידם מאומה, שהרי עדיין דומים לבוסר המקהה השיניים? וחלילה לומר כן. אלא על כרחך המעשה עיקר, ויוכל כל אדם לעשות מצות ה' בכל לב ובכל נפש ועודנו נער. ועיקר העבודה היא בימי הילדות והבחרות, וכדאמרינן (ע"ז יט.) "אשרי איש אשר לא הלך וכו', אשרי מי שעבד ה' בעודו איש", בתקפו ובבחרותו, כי אז בוער בו אש היצר, ואם יתגבר עליו אשרי לו. והבן.

מעלת הזקנים. השפעת איתנות הגוף על טיב השכל. האבות מולידים דרגות הנפש ומעלתה שבצאצאיהם "רבי אומר". האי תנא לא פליג אדר' יוסי ב"ר יהודה, וסבירא ליה נמי שאינו דומה תורת זקנים לתורת קטנים, וכדאמרינן (נדרים מ.) "סתירת זקנים בנין, ובנין ילדים סתירה". ובכל התורה נמשלה החכמה לזקנה, כדכתיב (דברים כא, ב) "ויצאו זקניך ושופטיך", (ויקרא יט, לב) "והדרת פני זקן", (דברים כא, כ) "אל זקני עירו". משום שהחכמה מצויה בזקנים, הן בעבור שברוב הימים הרבו ללמוד הרבה, וברוב נסיונותיהם הרגילו נפשם לשמור חקי הדברים והתחזקו שרשיה בלבם, מה שאין כן הקטן, כי צריך זמן לקבלת השמועות הרבות עם טעמיהן, וכמפורש בספר איוב (יב, יב) "בישישים חכמה וארך ימים תבונה". גם אליהו בן ברכאל שהיה צעיר לימים חשב כן, שאמר (איוב לב, ז) "אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה". ועוד שהאדם בימי בחרותו לבו קשור בהבלי העולם הרבה, ורוב חלומות והבלים בלבו ואין דעתו מיושבת עליו, ושכלו ובינתו הולכים ותועים. מה שאין כן הזקן, וכדפירשתי לעיל. וכיון שברור הדבר שכן הוא, איך יעלה על הדעת לומר שרבי חולק עליו? אלא מלתא אחריתא קא משמע לן, והכי פירושא. ודאי אם הקטן נשאר כפי שכלו ובינתו הטבעית, טוב ממנו הרבה הזקן, ומטעמא דפרישית. אבל יש שני מיני שכל ובינה ודעת. האחד שהוא כפי יצירת כל אדם, וכל בני עולם שוין בהם. כי לכל הנפשות חלק ה' ב"ה כלל הכחות, ובכללן כח השכל, וכח הבינה, וכח הדעת, וזה בכלל כל מעשה בראשית. ועולם כמנהגו נוהג בגזרת ה' ב"ה כפי שגזר בעת מעשה שמים וארץ, וכמו שבעת ההיא גזר שיחולו כחות ידועות בשמים ובארץ וצבאותיהם, וכן לכל מין ומין מן בעלי החיים, כמו כן גזר אז שיחול על האדם נשמת חיים. והכל נוהג דור אחר דור, כי אין כל חדש תחת השמש, כלומר מה שמנהגו כפי הבריאה הראשונה אין בו דבר חדש, וכמפורש בספר קהלת (א, ט) , וזאת הגזרה היא מאמר "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". ולפי שבריאת האדם בכלל כל מעשה בראשית, אע"פ שנשמתו נבדלת מכל הנבראים כי היא עליונה, וכדפירשתי בפ"ג, מכל מקום יקרו לה המקרים שתחת השמש, לא בנשמה עצמה חלילה, כי היא איננה משתנית כמו שאר הברואים, אבל תשתנה במקרה בעבור שהיא קשורה עם הגוף והשנוי בפעולותיה. וזה בכמה דברים, האחד, שחזקתה וכחה תלוי בחזקת הגוף, תראה שבהיות הגוף עדיין קטן וחלש, תהיינה פעולות הנפש חלושות ורפויות. וזה ידוע לכל שהילדים נעדרו השכל והבינה והדעת ושאר הפעולות הנפשיות, וכפי שיחזק הגוף, כן יתחזקו כחות הנפש, כלומר תראינה פעולותיה בגוף. השני, שכפי השתנות מקרי הגוף, כן ישתנו פעולות הנפש, כמו בעת הרעבון והצמאון והצרה והמחלות, וכן בעת התאוות והחמדות כולם ימירו ויחלישו פעולות הנפש, ואין זה בנפש עצמה, אלא בפעולתה, שאין אורה זורח בעת ההיא על הכלים שבגוף שעליהן זורח אורה. ודבר זה עמוק ורב מאד, ואין זה המקום לדבר בו. וכן בעת הזקנה, בעבור שיחלש הגוף, תתטפש דעת האדם ושכלו ובינתו וכיוצא בכחות הנפשיות. וכל זה לפי שמתמוטטים כלי הגוף שעליהן זורחת הנפש. והנה תמיד השינוי בגוף שלא יוכל לקבל שפע אור הנפש, לא בנפש עצמה. וכן הנפש הזאת חלה על האדם כפי מזג הגוף, שכפי הכנת הטפה כן תחול עליו נפש ידועה. והכל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כי הוא ב"ה לבדו מבין מזג הטפה והכנתה, והיינו דאמרינן (נדה טז:) "המלאך הממונה על ההריון מביא הטפה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש גבור או חלש" וכו', כלומר מההיא מזג טפה זו, ואיזה מין נפש תחול עליה. ומזה תבין שהאבות מורישים החכמה לבניהם בכח ולא בפעל, שעל הרוב מזג הבן כמזג האב. ואם היה האב בעל נפש גדולה כפי מזגו, על הרוב יהיה מזג הבן שוה לו, ויחול גם עליו נפש בעלת שכל ובינה הרבה, ויחכם אם יבחר בטוב. והיינו דתנן בעדיות (פ"ב מ"ט) "האב זוכה לבנו בחמשה דברים: בנוי בכח בעושר בשנים ובחכמה", ופרשתיה בספר "רוח חן", והרחבתי לדבר בענין זה, כי הוא דרוש נכבד ורחב מאד. ופה אינני רק רומז רמיזות למבינים. וכל זה אם האדם נשאר במצבו שהועמד עליו מעת היצירה, וכל דרכיו הולכים כפי המנהג, שאז יהיה בקטנותו בעל התערובות, ושכלו ובינתו דומים לענבים קהות וליין בגתו. והדבר דומה לנמשל בכל ענין, כמו הענב שאינו מבושל, והיין החדש, אע"פ שאם יעמוד הענב על הגפן, והיין יתישן יהיו טובים וערבים מאד, מכל מקום בתחלתן אינן טובים לאכילה ולשתיה. כי (טבע) הענב טרם בשולה [טבעו] להקהות השניים, והיין בגתו [טבעו] שלא יערב לשתיה. ואע"פ שהוא המובחר שבענבים והטוב שביינות, טובים מהן הענבים הבשולות והיין הישן, אע"פ שהם ממינים הפחותים. וכן טבע גוף האדם אע"פ שמזגו טוב ויש בו שכל ובינה הרבה, טוב ממנו הזקן אע"פ שאין בו שכל ובינה הרבה, לפי שהמעט שבו ישן ומבושל.

הוספת שכל הנאצל להאדם, נוסף על שכלו הטבעי ועתה דע כי ה' ב"ה שם כח באדם לטהר הנפש ולזכות הלב ולבקש קרבת אלהים, לדבקה בו לאהבו ולירוא ממנו, ולחשוק חשק רב בתורה ובמצוה. וכפי טהר הנפש ורב החשק ויתר העבודות שבלב כן יזרח עליו כבוד ה', ויתן עליו חן ושכל טוב ממרומים, נוסף על מה שחלק לו בעת היצירה, והוא נקרא שכל הנאצל. ויש בזה ענינים נפלאים ועמוקים, והמעט שחשבתי עליו כתוב בספר הנ"ל, ועליו אמר שלמה המלך ע"ה (משלי ב, א-ו) "בני אם תקח אמרי וגו' להקשיב לחכמה אזנך וגו' כי אם לבינה תקרא וגו' אם תבקשנה ככסף וגו', אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא". ואמר הטעם "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". כלומר שמא תאמר "מה יועיל רוב החשק וטהרת הלב אם לא חלק לי בינה ודעת הרבה כשנוצרתי", אל תאמר כן! כי עם ה' ב"ה החכמה והתבונה והדעת, והוא יאציל רוח ממרום על הלבבות הטהורות. ובספר הנזכר כתבתי הבדלים יקרים שבין שכל היצירה, ובין שכל הנאצל, כי הוא איננו קשור בכח הגוף, ולכן יחול גם על הילד, ופתאום יחכם יותר מן הזקנים, כמו שתמצא ביוסף וירמיה ויאשיה, שחל עליהם רוח החכמה ועודם נערים, בעבור רוב קדושתם וצדקתם. ואחריהם ר"א בן עזריה כשהיה בן י"ח שנה כשמנוהו נשיא, ואמרו עליו (חגיגה ג':) "אין דור יתום שראב"ע שרוי בתוכו". וכן הרבה בכל דור ודור, הכל במשקל, כל אחד כפי אמונת לבו. כי ה' ב"ה בוחן לבות וחוקר כליות, וחפץ לזכות הנפשות. ואם רואה נפש מוכנת יתן עליו רוח טובה ממרומים, אם רב ואם מעט כפי זכותו. ולפי שאינו קשור עם כח הגוף אינו משתנה בתמונותיו, וכן אינו מט לעת הזקנה, אדרבה נתוסף יותר. והיינו דתנן (סוף קינים) "זקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן (מתטפשת) [מיטרפת] עליהן, וזקני (ת"ח) [תורה] כל זמן שמזקינין דעתן (נתוספת) [מתיישבת] עליהן". כלומר זקני ע"ה אע"פ שהן בטבע בעלי שכל ובינה, לפי שמנהגם בטבע, לכן כל זמן שמזקינים דעתן מתטפשת עליהן. כי כן טבע הרכבת בנין גוף האדם עם נפשו מחייב, שבהחלש הגוף יחלש אור הנפש הזורח עליו, ולא יראה עוד כבודו, וכמו שקרה בעודנו נער וילד. אבל זקני ת"ח הצדיקים שקנו שכל נאצל ממרומים שאינו קשור עם הגוף, לכן כל זמן שמזקינין והגוף הולך וחסר דעתן נתוספת עליהן. ושם בארנו הכל על נכון.

מעשים טובים גורמים לתוספת השכל הנאצל ממרומים ודבר זה רצה רבינו הקדוש ללמדנו, והיינו דאיכא בין ר' יוסי בר"י לרבי. ר' יוסי מיירי בשכל היצירה, אם ידוע שהקטן לא זכה בצדקתו לשכל נאצל ממרומים, ועל כן דמהו לענבים קהות וליין בגתו, שכל אדם מבין שבטרם עת בשול הענבים הם קהות, וכשהיין בגתו, כלומר בגת שנדרך בו הוא חדש. וכן להיפך שאם הענבים בשולות והיין ישן ניכר לעיני הכל, וכן תורת הקטן ותורת הזקן. ורבינו הקדוש לא הזכיר ענבים ויין בגתו, דבהא מודי דודאי אם בידוע שבשניהן שכל אנושי לבד, כמו ענבים ויין בגת, דיפה הזקן אע"פ שאין בו כח שכל ובינה הרבה, מן הקטן שיש בו הרבה. ומשום הכי נקט קנקן, והוא הכלי שיש בו יין, ואם היין נתון בקנקן שוב אין להבחין אם הוא חדש או ישן, עד שישתה ממנו ויטעם מה הוא. כי אין לקחת ראיה מן הקנקן על היין, שלפעמים הקנקן ישן, ומלבד שאין בו יין ישן, אלא שגם חדש אין בו. והנמשל ממש בקטן ובזקן, שאין לקחת ראיה מן הגוף על הנפש, כל עוד שלא נשמע תורתו ודבריו ומנהגיו. כי איך תתבונן (לבד) [אם לא] בגוף, ותאמר אם הוא נער ודאי שכלו ובינתו אינן מבושלות כל צרכן. כי אין זה הבחנה, שלפעמים הגוף חדש, ואור הנפש שבו ישן, כלומר אור נאצל ומתת אלהים, נתנוהו עתה בנפש הנער הזה. וכן להיפך אל תתבונן בגוף זקן, ותאמר ודאי שכלו ובינתו מבושלים כל צרכן, שהרי פעמים רבות אפילו חדש אין בו. ולאו למימרא שהוא ע"ה ואין בו תורה כלל, דבהא לא קא מיירי, דפשיטא אילו אלף שנים יחיה גבר אם לא ילמוד תורה לא יחכם. אלא שאם נשאר על מצב יצירתו, אע"פ שבקטנותו היה בו יין חדש, עתה אם חלש הגוף אולי נתטפש דעתו, ואותו החדש שהיה בו חלף הלך לו. ורמז רבינו על ההבדל שבין השכל האנושי, לשכל הנאצל ממרומים. והשתא ניחא דנקט ר' יוסי תרתי, ענבים ויין, ותני גבי יין בגתו, ורבינו נקט יין לחוד, ותני גבי יין קנקן, ור' יוסי מודי בהא, כי אין חולק על זה, וכל הנביאים מעידים עליו, וכדפירשתי לעיל. וכן מפורש בדברי אליהוא, כשראה שאין מענה בפי הזקנים, וידע בעצמו שלבו מלא חכמה ותבונה, אמר (איוב לב, ח) "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", והיינו הך דפרשינן שהוא רוח השם הנאצל על הלבבות הטהורות. ובספר "גן נעול" דברתי נכבדות בפירוש פסוקים אלו. מיהו ר' יוסי עיקר דבריו להשמיענו שאם אין האדם עוסק במעשה המצות ואינו מושל על רוחו, הנו נשאר על מצבו שנולד בו, ולא תוכל לומר עוד שיזכה את ארחו בשביל המדרש, שהרי הוא אז בשכלו האנושי דומה לענבים קהות וליין בגתו. ורבינו הקדוש מפרש הענין השני, שלפעמים זוכה האדם גם בעוה"ז למצוא קורת רוח, ולהבין ולהשכיל גם בילדותו, ולמצוא בשעה אחת יותר ממה שימצאו זקנים וישישים, וזהו מעין העוה"ב. וכמו שאמרו רבנן לר' אמי (ברכות יז.) "עולמך תראה בחייך", ובארנוהו (אבות, ב) בבבא "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העוה"ב", אלא שלא בא לכלל קורת רוח כזה מרוב שכלו והתבוננות שלו, אלא בצדקת תורתו ומעשיו הטובים שעשה, בהיות בו לב טהור מוכן ללכת במישרים כל הימים אשר הוא חי על פני האדמה. וזה גלוי וצפוי לפני המקום ב"ה, כדפרישית במשנתו של ר' יעקב, שמטעם זה "יש קונה עולמו בשעה אחת". ולכן אע"פ שעודנו נער ולא הרבה בכשרון מעשים, נחשב למקום ב"ה כאילו עשה, ונוחל נחלת שדי ממרומים, ויוסיף עליו מאור פנים בשכל ובבינה, וכמו שאמר דוד לשלמה בנו (דהי"א כב, יב) "אך יתן ה' לך שכל ובינה" וגו'. ומשום הכי קרי ליה רבי יין ישן, לפי שכל מה שהוא משכיל ומבין איננו חדשות מכח שכלו, אלא ע"י שכל הנאצל עליו. דאי פירושא דמתניתין שלפעמים שכל הנער בטבעו מבושל יותר משכל הזקן, היכי קרי ליה "ישן" וסוף סוף חדש הוא? והוי ליה לפלוג אדר"י ולמימר אין המשל שלך דומה לנמשל, דיין לעולם הישן טוב מן החדש, מה שאין כן השכל, פעמים שהחדש טוב מן הישן או דומה לו. אלא ודאי כדפירשתי, דרבי לא מיירי בשכל הטבעי, אלא בשכל נאצל שזכה אליו בישרת לבבו, דומיא ד"קורת רוח של עוה"ב", שבעליהן זוכין להן ג"כ בשביל מעשיהם הטובים שעשו בעוה"ז וכדפירשתי במשנתו של ר' יעקב. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי (מליצה ע"פ שה"ש ז, י) "חיכם כיין הטוב הולך למישרים". כך נראה לי.