יין לבנון על אבות ד:יט

אין כפילות בביטויי המקרא (ודלא כמו שכתבו מקצת מהמפרשים) "שמואל הקטן אומר". המשנה הזאת צריכה טעם, למה קבעה רבינו אחר משנתו של רשב"א? ומה חידש שמואל הקטן, ומקרא מפורש הוא? ויראה לי דשמואל פירש טעם הכתוב למה כפל הדברים, "בנפול אויבך", "ובכשלו". וראה רבינו שפירושו נכלל במשנת ר"א שקדמה, על כן קבע דברי שמואל אחריה, והניחן בלי פירוש, לפי שמתפרש מדברי המשנה שלפניה. ושמע פתרון דבר. הכתוב אומר (משלי כד, יז) "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגל לבך", ואין זה כפל ענין במלות שונות, כמו שאמרו מפרשי המקרא ז"ל במקומות רבים. כי לדעתי (גם) [אפילו] במקום אחד לא יתכן לומר כן, וכמו שבארנו בפתיחתנו הראשונה מספר "גן נעול" בכונה הששית. ובפתיחתנו השניה הבאנו על קצת מיני הכפולים הללו פירושים מספיקים, והפירושים בנויים על המלות השונות שאין ענינן וטעמם אחד אלא יש הבדל ביניהן. וכן בכתוב הזה יש הבדל בין "בנפול" ובין "בכשלו". גם צריך טעם למה הזכיר "שמחה" סתם, ואצל "גילה" סמך מלת "לבך"? גם אמרו "פן יראה ה'", ולא אמר "כי יראה ה'". ומהו "והשיב מעליו אפו"?

ששון ושמחה, ההבדל ביניהם והאמת כי מלת "אויב" בכל המקרא נופל על האיבה הגמורה שרודף אחריו ומבקש רעתו, וכן נכתב על הרשעים הגמורים, כמו (במדבר י, לה) "ויפוצו אויביך", (תהלים צב, י) "כי הנה אויביך ה'" ודומיהן. וב (אבות) פ"ג בבבא "והוי מקבל את כל האדם בשמחה", רמזנו שאין מלת "שמחה" נופל אלא על השמחה הבאה אחר משפט השכל, ולכן סמך שמחה ל"לב", כמו (תהלים טז, ט) "לכן שמח לבי", (תהלים ד, ח) "נתתה שמחה בלבי" ודומיהן. ולא כן לשון "משוש וששון וגיל" שהן נופלים גם על המשוש הטבעי בלי עזרת השכל, כמו הרעב ונפשו תאבל; כשימצא מה לאכול, ישיש. ועל כן כשידבר על גילה של מחשבת השכל סמוך אליו מלת "לב". ויש כללים רבים בזה, אבל אין פה המקום להאריך.

נפילה ומכשול, ההבדל ביניהם. אין לשמוח בנפילת האויב וההבדל שבין לשון "נפילה" ללשון "מכשול", כי "נפילה" היא על ידי צרה הבאה על האדם מן השמים שלא מדעתו, ולשון מכשול יונח גם על הרעה שמסבב האדם לעצמו ע"י מעשיו, כמו (הושע יא, א) "כי כשלת בעונך". והנה מטבע האדם כשיגיע פורענות לאויבו המבקש רעתו שישיש, כי עתה יפרוק עולו מעל צוארו. ואין זה רע, כי הטבע הנטוע בו יחייב כן. אלא כשיתן לבו וישכיל על הדבר ראוי לו שלא ישמח אלא יצטער. שאע"פ שהיה אויבו, נמצאו בו דברים טובים, והוא מעשה ידיו של הקב"ה. ואיך ישמח במפלתו בעבור שהיה אויבו? ולכן לא אמר "בנפול אויבך אל תשיש" או "אל תגיל". כי "המשוש והגיל" הטבעי הבאים קודם משפט השכל, אין האדם נענש עליהן. אבל אמר "אל תשמח", שהיא השמחה במחשבת השכל, כדרך הסכלים שיאמרו "ראוי היה שיפול", וכיוצא בזה. וכן לענין "המכשלה", שאם יכשל במעשיו ויעשה עניינים רעים המכשילים אותו, אע"פ שתשיש בטבע וכמו שאמרנו, אל יגיל "לבך", שהוא על הגיל במשפט הלב, ומטעם שאמרנו. ואמנם לפעמים אויבו שנפל ושנכשל הוא ג"כ רשע גמור אויב חרף ה', ואז ראוי שישמח במפלתו ובכשלונו, דזמנין מצוה (למחדי) [לשמוח] במפלת הרשעים, וכגון המחטיאים את הרבים, וכדכתיב (משלי יא, י) "ובאבוד רשעים רנה". וכן לענין המכשול, יש לשמוח במכשול החנפים המרמים את הבריות ומראים עצמם כצדיקים, שינתן לפניהם מכשול כדי שיתפרסמו מעשיהם ברבים. אלא שה"שנאה מקלקלת השורה" (ב"ר פ' נה) . כי לפי שהוא אויבו ידינהו לחובה, ואומר בלבו שהוא בודאי רשע גמור או חנף ומרע, וה' ב"ה בוחן לבבות ויודע שאין הדבר כן. וירע בעיניו שמחתו וגילת לבבו. ועל שתי אלה אמר "בנפול אויבך אל תשמח, ובכשלו אל יגיל לבך". ואמר הטעם: "פן יראה ה'", שאין הנופל רשע ואין הנכשל חנף ומרע, "ורע בעיניו" שתשמח על מפלת יצוריו ויגיל לבך בהכשלם, ויקרך עון ויפרע ממך. ואת אשר חפצת לא תהיה, כי "והשיב מעליו אפו", ותצטרך לראות כי יקום אחרי נפלו, וישוב אחרי הכשלו. ומייתי לה נגד מה ששנה רשב"א "אל תרצה את חברך" וכו', שהזכיר שתיהן במשנתו, נפילה ומכשול. אל תרצה את חברך בשעת כעסו, הוא "מכשול" שנכשל בכעסו, ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, הוא "נפילה". ואל תשאל וכו', הוא "מכשול", ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו הוא "נפילה". והודיע שמלבד שאינו עושה לו טובה, אלא שגורם ההיפך ממה שכיון אליו. ועלה קאמר שמואל הקטן, שכמו שיזהר האדם מעשות טובה לאוהבו שלא בשעתו, ככה יזהר מלהיות נוהג ברעה עם אויבו שלא בשעתו, שלא ישמח ויגיל לבו במפלתו ובכשלונו. שמלבד שאינו עושה טוב בעיני ה', אלא שגורם ההיפך ממה שיכוין אליו, כי על כן ישיב ה' אפו מעליו. גם בדברי איוב מצאנו שאמר (איוב לא, כט) "אם אשמח בפיד משנאי והתעוררתי כי מצאו רע". הזכיר לבד "השמחה" האסורה, וכן סוף הפסוק אמר "והתעוררתי" מבנין התפעל, המורה שמעיר עצמו ע"י מחשבות שכלו ובינתו, וזה אסור, והבן.