יין לבנון על אבות ד:א

"בן זומא אומר". הפרק הזה לענין עבודה הוא שנוי, הן עבודה במעשה המצוות שבינו לבין קונו, הן במעשה המצוות שבינו לבין חברו, וכמו ששנה שמעון הצדיק ברישא "על התורה" והדר "על העבודה", כן שנה רבינו הקדוש בפרק השלישי דברי התנאים שדברו על שמירת התורות בלב, ואחריו קבע פרק זה על העבודה ומעשה המצות. ותני שלשה דברים [א] איזהו חכם וכו' [ב] איזהו גבור וכו' איזהו עשיר [ג] ואיזהו מכובד, חד על התורה ["איזהו חכם"], וחד על העבודה [הערת המגיה: המחבר מבאר להלן שהגיבור האמתי, וכן העשיר האמתי, תקנו מדות הלב שבהם. וזהו "עבודה"], וחד ["מכובד"] על גמילת חסדים, וכלהו משום עבודה מתניין, וכדאפרש.

"חכם" הוא המוכן לקבל מכל מי שיש בו דבר חכמה "איזהו חכם הלומד מכל אדם". כלומר מי הוא ה"חכם" הנזכר בכתבי הקדש, שנזכר תמיד לשבח, לדבר במעלתו ובשכרו, כמו (משלי יג, ד) "תורת חכם מקור חיים", (קהלת ד, יג) "טוב ילד מסכן וחכם", (משלי י, יד) "חכמים יצפנו דעת", (מל"א ב, ט) "כי איש חכם אתה" וכיוצא הרבה, ולא מצאנו התאר הזה גם פעם אחת לרעה, וכמו שבארנו בספרנו "גן נעול" מן המקראות כולם. ושמא תחשוב שהוא תאר בעל השכל והבינה הגדולים, ש[הוא] מבין מדעתו בכל חכמות הלימודיות כמו תקופות וגימטריאות דתנן לעיל, ובכל חכמת הטבע, ודורש באלהיות כפי רוחב דעתו, ולכשירצה יוכל ג"כ ללמוד חכמת התורה ולפלפל בשכל ובבינה, ורבים צריכים לתורתו בכל דבר ולמדים ממנו כל דבר חכמה, והוא אינו צריך להם, כי מה יודיעו לו והוא לא ידע? אין הדבר כן. שאין הנחת התאר הזה אלא על מי שקבל חקי תורה שבכתב ושבע"פ, והכין לבבו להיות נוהג כפי חכמתו, ואע"פ שאין בו שכל ובינה הרבה כפי השיעור הראוי להיות מתואר "משכיל ומבין". כי הנחת התאר בעבור ה"חכמה", לא בעבור "השכל והבינה". וכיון שהוא בשביל החכמה שאין עליה מופתים [הוכחות] לאדם, ולא יועילו לו שכלו ובינתו להוציא חקותיה מדעתו, וכדפרישית בבבא "אם אין יראה אין חכמה", תדע שאין התאר הזה כולל רק [על אדם] מאסף החכמה שבלבו, שקבל מפי חכמים שקבלו מרבותם הלכה למשה מסיני, כשעושה גם מעשיו כפי חכמתו. שאם אינו נוהג בחכמה אע"פ שלמד חקותיה לא יקרא "חכם". ודומה לתאר "צדיק", שאין הנחתו על מי שלמד דרכי הצדק, כל זמן שאינו נוהג בצדק. שאם נוהג ברשע [ר' מנוקדת סגול] יתואר "רשע ובליעל". וכן מי שקבל חקי החכמה, ואינו נוהג בהן לא יקרא "חכם", ועלה תני "איזהו חכם? הלומד מכל אדם", והיינו חכם בתורה שלומד על מנת לעשות. כי לפי שהתורה תלויה בקבלה, לא בשכל ובבינה וכדפרישית, אפשר שהמלמד אינו בעל שכל ובינה גדולה בטבע נפשו, והלומד ממנו [הוא] איש שכל ורב תבונות. אלא שהמלמד קבל חקי החכמה מרבו, וצריך המבין להיות תלמידו [כדי] לקבל מפיו תורה. וכן גם מי שכבר קבל השמועות, ויבוא לפניו דבר משפט, ויצטרך לדמות דבר לדבר ולהוציא דבר מדבר, ואע"פ שהוא איש מבין, לא יסמוך על סברתו, לפי שאין על סברות התורה מופתי הדעת, וירא פן יטעה, ויכשיל עצמו ואחרים במעשה, וכדתנן "עשה לך רב", וכדפרישית התם, ואם יש אחר ששמע שמועה בענין זה מפי חכם, או שדן מדעתו סברא אחרת, אע"פ שאינו מבין כמוהו, אם סברתו נכונה יקבל אותה ממנו. ואין דבר זה נוהג בתקופות וגימטריאות, כי לפי שהם דברי בינות שיוכל האדם להוציאם מדעתו, בהיות בו כח בינה גדולה, וכדפרישית בבבא "אם אין דעת אין בינה". לכן מי שאין בו כח בינה גדולה להוציא דברים מדעתו, צריך שילמד מבעל הבינה. אבל לא יתכן שיהיה המבין הגדול תלמיד ל"קצר הבינה" ולקבל מפיו דברי בינות. ואם כן למדנו מדברי משנתנו שהנחת תאר "חכם" על חכמים בתורה ההולכים בדרכיה.

עיקר החכמה הוא לקבל מן מסורת הדורות שעברו וכבר בארנו בבבא "מרבה עצה מרבה תבונה", שבכל מקום שנזכרו לשונות של "עצה" סתם בכתבי הקדש, ולא נכתב אצלו באיזו מין עצה מדבר, יורו תמיד על הלכות התורה ודיניה. ולכן אמר שלמה בחכמתו (משלי יב, טו) "דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם". כלומר האויל ילך בדרך הישר בעיניו, ושנראה לו ישר כפי שכלו המבולבל, ולא ישמע לקול מורים ולקבלת חכמים. אבל השומע לעצה, שנשען על הוראת החכמים המורים כפי קבלתם, או ששומע לפסק דין שיורה חברו כשסברתו נכונה יותר מסברת עצמו, זהו ה"חכם", שנותן אות שאינו לומד בשביל התלמוד לבדו, שיקרא רב ומבין, אלא בשביל המעשה לעשות כהלכה. ולכן לומד מכל אדם ושומע לעצתם הטובה לעשות כאשר יורוהו, וכמו ששנינו בעדיות (פרק א' משנה ג') "הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין המקוה וכו', ושמאי אומר תשעה קבין, וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובים פוסלין את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם". ואמרינן (בתוספתא שם פ"א פסקא ב') "והלא אין לך אומנות ירודה אלא גרדי, אין לך מקום ירוד [בירושלים] משער האשפות [אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהן במקום שמועה, על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם עומד על דבריו במקום שמועה] עכ"ל. והכריעו בעדותן כל חכמי ישראל, ללמדנו שהכל תלוי בקבלה נאמנה. ואין ספק כי שמאי והלל היו חכמי לב ונבונים וקרובים לנביאים, ועמהם היו כל חכמי ישראל הגדולים, ולבבם רחב כפתחו של אולם. ושני הגרדיים האלו לא הגיעו לקרסוליהם, ואעפ"כ היו צריכים ללמוד מפיהם הלכה זו, לפי שהם קבלו האמת מפי שמעיה ואבטליון בהלכה זו, ושאר החכמים שכחו ולא ידעו, והיו רוצים להוציא משפט הלכה זו מדעתם. והיה הלל אומר מלא הין, ושמאי אומר תשעה קבין, וכל אחד דן ודרש וחקר ברוחב לבבו ונתן טעמים לדבריו לקיים דעתו, וכדפירש הראב"ד ז"ל במלתייהו. ולא הועילו כלום ולא קבלו החכמים דבריהם, אבל קבלו דברי הגרדיים שקבלו מפי שמעיה ואבטליון, לפי שאין חקי התורה ומשפטיה תלויים בבינת האדם ודעתו, וצריכים לקבלה. ויוצא מזה מוסר גדול שצריך האדם להשפיל רוחו בעניני החכמה ולא ישען על בינתו. ומי שהוא שפל רוח וכובש שכלו ובינתו ומקבל חקי החכמה מכל אדם קטן או גדול שקבלם באמת מפי רבו, ונוהג כן, זהו ה"חכם". וכמו שאמרנו שאין התאר הזה מורה שבעליו איש רב השכל חריף מפולפל, אלא שלומד החכמה לעשותה ולעבוד את אלוהיו. ועליו נאמרו כל התהלות והיקר והשבח בספרי הנביאים, כמו (משלי ג, יג) "אשרי אדם מצא חכמה", (משלי כח, כו) ו"הולך בחכמה הוא ימלט", (משלי יד, טז) "חכם ירא וסר מרע", (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו" וכיוצא בהן. ופירשתים כולם בספר "גן נעול". ועמו [עם החכם] שרויה השכינה, כדכתיב (ישעיה נז, טו) "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". ואם מקבל מכל אדם ומוסיף יום יום, הנה כל מה שישכיל ויבין בקבלתו יהיה בדרך אמת, כי יתן ה' את רוחו עליו, וכדכתיב (משלי ב, ט) "אז תבין צדק ומשפט ומישרים". והוא מעיין המתגבר ששנינו בפ"ב. ויש להאריך, אבל לא באתי רק לפרש דברי חכמים בקצרה. אבל מי שאינו לומד מכל אדם, אע"פ שחוקר בתקופות ובגימטריאות וכיוצא, וכן חוקר בתורה כפי אומד דעתו ונשען על בינתו, איננו "חכם", והוא קרוב להיות כסיל ועובר עבירה, וכדפרישית במשנת ר"א בן חסמא. וכן כלהו בבי דבן זומא מיירי בהכי, כולם להוציא מלב ההמון החושבים להיפך. כי לדעתם חכם יאמר על המבין והמשכיל יותר מכל אדם ואינו צריך לרב או למורה. וכן הם טועים בתארי "גיבור ועשיר ומכובד", ואשמועינן תנא דידן שאין הדבר כן, ואין דעת התורה והנביאים על "חכמים גבורים ועשירים ומכובדים" כאלה, אלא להיפך, וכדאפרש.

"שנאמר מכל מלמדי השכלתי" וגו'. מהאי קרא שפיר נפקי ליה שהחכם צריך ללמוד ולקבל מכל אדם, אע"פ שהוא רב השכל ממנו. דבריש הענין אמר (תהלים קיט, צז) "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי", וכדפירשתי בבבא "ואל תרבה שיחה עם האשה", שהאהבה גורמת השיחה. ולפי שהיה דוד אוהב תורה בכל לב, היה משיח בה כל היום ומערב ענייניה בשיחותיו, ואמר (תהלים קיט, צח) "מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי". כלומר מצותיך שלמדתי הביאוני לידי מעשה, לעשות כל מעשי כתורה וכהלכה, וזהו פירוש "תחכמני", כמו שהוכחנו בספר "גן נעול" שכל בנייני שרש חכם מונחים על ההנהגה כפי החכמה, ולא כאויבי [ש]אע"פ ש[הם] הוגים בתורה, אינן שומרים מצותיה. ואמר הטעם "כי לעולם היא לי", כלומר לפי שנהיתה לי התורה לקנין נפש, ואני אוהב אותה ועוסק בה לשמה. (קידושין מ:) ו"גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה", וכמו שפירשנו הענין הגדול הזה בפ"ק בבבא "על התורה". אבל אויבי תורתם מן השפה ולחוץ [הערת המגיה: עיין סנהדרין קו:].

יש ללמוד אפילו ממי שהוא פחות ממנו בשכל ואחריו אמר (תהלים קיט, צט) "מכל מלמדי השכלתי", כלומר גם הגדלתי בשכל יותר ממלמדי, והשכלתי בחכמה יותר מהם, למצוא טוב טעם ודעת בחקים שלמדתי. וגם זה בעבור שאהב תורה מאד, וכמו שסיים "כי עדותיך שיחה לי", שהוא אות על רוב אהבתו את התורה, וכמו שאמרו ז"ל שהיה דוד דורש דברים שלא שמעתן אזן מעולם [אמר המגיה: מדרש בלשון זו לא מצאתי. אבל יש ב"מדרש הגדול", שמות לה, א: "היה יושב ודורש לישראל בסתרי תורה וכו' ומגלה להם רזים וסודות". ובמדרש שוחר טוב, שמואל, סוף פרשה כב, "למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד למאה שנה"] כלומר טעמי תורה ולדמות דבר לדבר וכיוצא, וכמו שכתוב עליו (שמו"א טז, יח) "ונבון דבר וגו' וה' עמו". ותאר "נבון דבר" הוא היותר נכבד שבכל התוארים, וכמו שבררנו דבר זה בספרנו "מעין גנים". ומדקאמר "מכל מלמדי השכלתי", שמע מינה שמדת החכם להיות לומד מכל אדם, אפילו מאותן הפחותין ממנו בשכל ובבינה, דאל"כ כיון שהיה רב השכל מהן למה היו הם מלמדין אותו, ולא הוא להם? אלמא שהחכם בתורה צריך ללמוד מפיהם מה שקבלו מרבם, כן נראה בעיני. ותו לא קשיא מה שהקשה הרב בעל תוספות יו"ט ז"ל בשם ר"י ליווא [מהר"ל] זצ"ל אם פירושו שנעשה משכיל יותר ממלמדיו מה חידוש הוא שלאחר שלמד האדם ממלמדיו ישכיל יותר ויגדל מהם? דקרא מיירי על זמן שהיה עדיין תלמיד ולומד מפיהם, שהיה יותר משכיל מהם אלא שהיה צריך להם בעבור החכמה. ותראה שהכל מתיישב ע"י ההוראות הנכונות שיסדנו שמורים עליהם, שרשי "חכמה" "שכל" "בינה" ו"דעת" וכיוצא, וההבדלים שהבדלנו ביניהם.

"איזהו גיבור? הכובש את יצרו". לענין עבודה קתני לה, דומיא דרישא "איזהו חכם", לא מי שמתגדל בשכלו ובבינתו, להעמיד דעתו נגד דעת החולקים עליו, אלא להיפך שיסגור שכלו, וישים לפניו דלתים ובריח שלא יפרוץ לצאת, וילמוד מכל אדם גם ממי שקטן ממנו מאד בשכל, לפי שמלמדו חקי אלהים ותורותיו. ומי יעיז פנים נגד דבר ה'? ככה לענין הגבורה, אין תאר "גיבור" המהולל בכתבי הקדש על מי שהוא בעל כח גבורה בטבע נפשו, ומשתמש בגבורתו להתגבר על אויביו, וישחק לכל פחד, וישים נפשו בכפו להלחם ולהנקם מכל המתקומם כנגדו. אלא להיפך כי התאר הנכבד הזה יונח על הכובש את יצרו הרע, שבהיות לאל ידו לעשות רע, ורוחו עולה ומסיתו לעשותו, הן רוח תאותו, או רוח גאותו, או רוח נקמתו, או רוח כעסו ואפו, וכיוצא באלה, וכההיא דתנן לעיל (אבות, ג) "ורוח בא ועוקרתו והופכתו על פניו", והוא מתגבר על רוחו וכובשו ומושל עליו שלא יפרוץ לצאת לעשות כחפצו, וישם דלתים ובריח לפניו. לפי שירא את ה' ולכבודו מונע מעצמו לעשות דבר הסותר לחקי חכמתו, זהו הגיבור באמת, לפי שמנהיג גבורתו בחכמה, ואינו משתמש בה כפי שרירות לבו ויצרו הרע אלא כאשר תורנו יראתו וחכמתו. ובעבור כן מתוארים הצדיקים במקרא "גיבורים", כמו (שופטים ו, יב) "ה' עמך גיבור החיל", (רות ב, א) "ולנעמי מודע לאישה, איש גיבור חיל". וזהו דרך ה', שהוא ב"ה מתואר "גיבור" ועמו הגבורה העליונה שאין לה חקר, ואעפ"כ אינו משתמש בה רק בארח חכמתו, בארח משפט, וכדפרישית במשנת "הכל צפוי" בבבא "ובטוב העולם נדון", וכדאמרינן (יומא סט:) "למה נקראו אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו העטרה ליושנה. אתי ירמיה ואמר האל הגדול והגיבור, אתי דניאל ואמר האל הגדול והנורא, אמרו גויים מרקדין בהיכלו איה גבורותיו? איה נוראותיו? אתו אנשי כנסת הגדולה ואמרו האל הגדול הגיבור והנורא כמו שאמר משה רבינו בתורה, אמרו הן הן נוראותיו הן הן גבורותיו". כלומר שכביכול מנהיג גבורותיו ונוראותיו בארח משפט חכמתו. ולפי שגזר בארחות חכמתו העליונה שבחטאת ישראל ירקדו גוים בהיכלו, ושלא יגלה גבורתו עליהן עד קץ הזעם, מניח אותם לעשות ואינו מוחה בידם. וכן הצדיק צריך שיהיה גיבור לכבוש את יצרו, ולהנהיג גבורתו בדרכי היראה והחכמה. ואם כן כמו שהשכל והבינה כלולים בחכמה, והיא תנהג אותם, ככה הגבורה כלולה בחכמה, ונהוגה על ידה בנפש הצדיק. וכן מצאנו בספר משלי במהלל החכמה שאמרה (משלי ח, יד) "אני בינה לי גבורה".

"שנאמר טוב ארך אפים מגיבור" וגו'. כבר רמזנו בבבא "ואל תהי נוח לכעוס", פירוש (קהלת ז, ח) "טוב ארך רוח מגבה רוח", ואמרנו שנופל על המאריך ברוחו לחשוב מחשבות של חכמה ודעת, ואינו ממהר לכעוס, גם על דברים שהם מצערים אותו וקשים לסבול. וכמו שסמך (קהלת ז, ט) "אל תבהל ברוחך לכעוס" וגו', וכדתני ב[אבות] פ"ו "והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו", ושם אפרשנו בעז"ה. ומדת הגיבור היא להיפך, שתעלה חמתו באפו על המתקומם כנגדו, ויתאמץ להתגבר עליו ולהנקם ממנו, וכמו שאמר ע"ד המשל (ישעיה מב, יג) "ה' כגיבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה יריע אף יצריח על אויביו יתגבר". ובהא לא מיירי תנא דידן, כי מדת ארך רוח יקרה מאד, וכדאפרש ב[אבות] פ"ו בעז"ה. אלא בכובש את יצרו, וקאמר קרא "טוב ארך אפים מגיבור". ומלת "טוב" הונח תמיד על דרכי החכמה, כדפרישית לעיל גבי "שנתן להם ככלי חמדה". כי מי שהוא ארך אפים, וכובש חרון אפו שלא יתקפנו להנקם מחבירו שהרע עמו, עושה גבורה יותר גדולה ממה שיעשה הגיבור החוגר חרבו להלחם. כי הגיבור מושל על פחדו, וכח גבורתו תתחזק ע"י יצרו שחפץ להנקם או להתגדל ולעשות לו שם בגדולים, או לשלול שלל ולבוז בז. ובעל ארך אפים מושל על כח הכעס והחמה שלא יעלה, ומדתו תתחזק ע"י החכמה ויראת ה' ההפוכים מדרכי יצרו, ואינו משתמש בגבורתו להעלות חמה ולנקום נקם אלא ע"פ החכמה. וכבר רמזנו בבבא "כל שהיא תפארת לעושהו", פירוש פסוק (משלי יט, יא) "שכל אדם האריך אפו". ותראה כי אריכת אפים היא בכח השכל הנטוע בנפש. וכאן שזכר התאר "ארך אפים" מורה שכן מנהגו תמיד להאריך אפו, וזה אות שהוא חכם וירא את ה' מאד, ולא יחר אפו ויתגבר אלא ע"פ החכמה, כמו גיבורי ישראל הטובים שנלחמו בעד עמם ובעד ערי אלהיהם. ואם כן מושל גם על הגבורה עצמה, ונודע שהוא טוב מגיבור. וכן המושל ברוחו ומשפילו עד שאין בכח הרוח לעלות אל הלב זולתי ברצונו, ואז דומה הרוח כאילו יש דלתים ובריח לפניו, שאינו יכול לצאת עד שיפתחו הדלתות, כי יראת ה' תסגור בעד הרוח, שלא יוכל לחשוב מחשבות תאוה וחמדה וכיוצא. רק אם ירצה בעליו לחשוב בדבר כשתורנו חכמתו לחשוב עליו, אז יתירנו ויניחנו לחשוב ולעשות. ולכן על מי שרוחו מושל עליו אמר (משלי כה, כח) "עיר פרוצה אין חומה, איש אשר אין מעצור לרוחו". המשיל הנפש ההולכת אחר רוחה, לעיר פרוצה אין חומה, שיוכל כל אחד לצאת מן העיר אל המקום שירצה ללכת ואין מונע. לפי שיושביה אינן יכולים להסגר בעיר במצות המושל, כי אין לה חומה ודלתים ובריח. וככה דומה איש שאינו מושל ברוחו, ואינו סוגר אותו בחכמה וביראת ה', כי אז כל כחות הנפש יוצאים ועולים על הלב ומתמלאים אותו סכלות ורעה, והלב נצוד בידם לעשות ככל העולה על רוחו. ועל זה אמר "ומושל ברוחו [טוב] מלוכד עיר". הזכיר לכידת עיר, לפי שצריך שתרדנה חומותיה ואז תלכד. והנה זה פורץ העיר ומשחית חומותיה בגבורתו, והמושל ברוחו עושה ההיפך, שמשים חומה ודלתים ובריח לפני נפשו וסוגר כחותיה שלא תצאנה החוצה. והוא טוב מלוכד עיר, מטעם שאמרנו על דבר זה בראש הפסוק.

"איזהו עשיר? השמח בחלקו". משום מעשה טוב בין אדם לחברו תני לה, ודומיא דתרתי בבי קמייתי דחכם וגיבור, כמו שהסכלים טועים להניח אלו התוארים היקרים למי שאינו כדאי להן, כן תאר "עשיר" איננו כפי דעת ההמון, בהיותו בעל נכסים רבים ומלא ביתו כסף וזהב, וכל היום מרבה נכסים וטורח לאסוף ולכנוס. אלא איזהו "עשיר" כשנזכר לשבח בספרי הקדש, הוא השמח בחלקו אשר נתן לו אלהים הן רב או מעט, כששמח בו ונפשו שבעה ואמרה מצאתי הון, זהו ה"עשיר" הגמור, למצוא בעשרו חן בעיני אלהים ואדם. כי אם אינו שמח במה שיש לו, וכל אשר יש לו יקטן בעיניו, ויתאוה תמיד להוסיף רבבות על רבבות, מתואר בכתבי הקדש "סכל וחוטא".

תוכן ענין השמחה בחלקו ואולם השמחה היא מתת אלהים יתנה לטוב לפניו, והוא האיש שמנהגיו בחכמה. כי בהיותו אוהב חכמה ויראה, תתענג נפשו בדשן החכמה, ויבוז לכל אשר תחת השמש, ולא יבקש מן הקנינים הזמניים כי אם מה שהוא הכרחי לו ללחמו וללחם ביתו. וכשהשיג זאת לא יחמוד ליתרונות המהבילים שנפשם דבקה בקנינים הללו. ובמעט שמצאה ידו ישמח מאד, ויזכור אם היה במחסור כל, [כי] היו צרותיו ועניו מעבירין אותו על דעתו (עירובין מא:) . ויתן תודה למי שהכל שלו שחננו בזה, והקל מעליו שיוכל לפנות לבו לתורה ולחכמה. ומי שהוא על מצב זה הוא ה"עשיר" הגמור. ומי שאינו שמח בעשרו, אע"פ שרבו רבבותיו, אינו עשיר בנפשו, כי במה הם נחשבים בעיניו לנגד מה שחפץ לאסוף ולכנוס עוד? ואיננו טוב לבני אדם, לפי שכל פניותיו הם להוסיף ולהרויח, לא יחפוץ להתחבר כי אם עם עמי הארץ המועילים והעוזרים לו במשאו ובמתנו ובעסקיו. והחכמים ואנשי חן וכל שכן עניים צדיקים ואביונים הם עליו לטורח, אע"פ שלא יבקשו ממנו דבר, כי נפשו נבהלה תמיד בעסקיו. ואין צריך לומר שקשה עליו לעזור לזולתו בממונו, לפי שכל היום עושה חשבון על עשרו, וכשיתן ממנו דבר יחרד בלבו שחסר עתה עשרו ממה שהיה, תחת שהיה מצפה להרבותו. ואפילו לחמו בדאגה יאכל, לפי שצריך לשלם במיטב כספו, ודואג תמיד פן ייעני וירד מגדולתו ומכבודו. וכששומע זולתו עשיר ממנו, יקנא בו ויאכל את בשרו. ואין צריך לומר שלא יעבוד את ה' בשמחה, כי רחוק בינו ובין השמחה מרחק רב, לפי שאינו שמח אלא לפי שעה כשמוסיף הון. וכשיהיה רגיל בתוספת זה, ישוב וידאג להוסיף עוד. ואיך תשמח נפשו בה' ותודהו על חסדו, ולבו לא נכון עם אל, כי מנע ממנו תאותו, ולא ברכו כאוות נפשו. והוא לא ידע כי אם כל היום יברכנהו אלהים, והיה כזה יום מחר יום של דאגה, כי יחפוץ עוד, על זה אמרו (אמר המגיה: במדרש קהלת, א, לד. הנוסח: "אין אדם יוצא מן העולם" ושמא הגר"א שהעתיק נוסח זה באגרתו, ראה זאת בספרנו זה) "אין אדם מת וחצי תאותו בידו". וחלילה לומר שדבריהם כוללים כל בני אדם, כי יש עשיר השמח בחלקו וכל תאותו בידו וכדברי משנתנו, והוא החכם הדבק בחכמה ובכשרון מעשים. ולפי שלא אמרו "לעולם אין חצי תאותו של אדם בידו", אומר אני שמלת "מת" כמו (תהלים קטו, יז) "לא המתים יהללו יה", שאיננו על שוכני קבר, אבל הדבקים דבקות גמורה בקנינים הארציים נקראים על דרך השיר [אמר המגיה: עיין "מורה נבוכים", ח"ג פ"מג "מליצות פיוטיות"] "מתים", כי גוף האדם מת כל רגע. ובלשון לועז הורגלה המליצה הזאת להאמר על כל החיים, אבל הנביאים השתמשו בה לבד על הדבקים בדברים הזמניים, ואין להם דבקות בחכמה ובדעת שהן חיי הנפש. ואלו לא יהללו יה. אלא אותן שנאמר עליהן (דברים ד, ד) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", אלה הם הנקראים חיים. ולכן אמר תחלה (תהלים קטו, יג-טו) "יברך יראי ה' הקטנים עם הגדולים", ואמר "יוסף ה' עליכם" וגו', ואמר "ברוכים אתם לה' עושה שמים וארץ", כלומר שיקבלו ברכה מאת ה' ברכת שמים, וברכת ארץ, שינחלו חיי הנפש חכמה ודעת, גם יאכלו מטוב הארץ ויהיו שמחים בחלקם. ואחריו הודיע שהברכה הזאת היא מתת אלהים, וכדברי קהלת שאביא לקמן. כי אף על פי שיש בארץ אנשי עושר ונכסים, אין להם נחלת שדי ממרומים חכמה ודעת. ועל כן גם עשרם לא יחשב למאומה, וזהו שאמר (תהלים קטו, טז) "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". ומי יעלה השמים לקחת אור ושמחה? ולכן "לא המתים יהללו יה" וגו', אבל אנחנו המבורכים מה' נוכל להללו באמת, וזהו שחתם (קטו, יז) "ואנחנו נברכך יה מעתה ועד עולם הללויה". ועל דוגמא זו אמרו ז"ל (מדרש קהלת, א, לד. ושם הנוסח "אין אדם יוצא מן העולם") "אין אדם מת וחצי תאותו בידו". אבל אדם [צדיק] הנקרא "חי" כל תאותו בידו. וכבר בארנו דברים בפירוש בבא "חביב האדם שנברא בצלם", והם מפרשים יותר מה שאמרנו פה. ויוצא מזה כי השמח בחלקו, יקבל כל אדם בשמחה, וישתעשע עם בני אדם בחכמתם ובדבריהם; ואין הבדל אצלו אם הם בעלי נכסים או עניים מאדם. לפי שתכלית עסקו עמהם איננו בשביל תוספת הקנינים. וכן במעט שיתן לעניים כפי מסת ידו ישמח, בעבור שיש בידו לשמח לב עניים ואביונים, וכן מה שמפזר לפרנסתו ובעבור אנשי ביתו יעשה בשמחה, ולא ידאג כי נכון לבו בטוח בה' שיוכל לתת לו די מחסורו. והוא יוכל לעבוד את ה' בשמחה, כי אין נפשו דבקה בקנינים הארציים. גם יודה לה' על מה שהכין לו מטובו ומחסדו. והיינו דקתני תנא דידן "איזהו עשיר השמח בחלקו". ודע כי חלק גדול מספר קהלת יסד שלמה על ענין זה, ואמר (קהלת ב, כו) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" וגו', והוא מתבאר ממה שפירשנו, ובסמוך נסתייע עוד מדבריו.

"שנאמר יגיע כפיך כי תאכל" וגו'. מייתי ראיה דאין עשיר ואיש מצליח אלא השמח בחלקו, ועל דרך שבארנו אנחנו ענין זה. שבהיותו שמח בחלקו הן רב הן מעט, ונהנה בשמחה מברכת ה' אשר נתן לו, נותן אות כי הוא איש ירא את ה' ודבק בחכמה ודעת, ועליו קאמר קרא יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. ותחלה אמר (תהלים קכח, ב) "אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו", כלומר כל הירא את ה' והולך בדרכיו אשריו, כי ינחל חיי עולם. ואם לפעמים בעוה"ז יש "צדיק ורע לו", ומדוכא בחלאים או ביסורי עוני וכיוצא, אחריתו ישגא [יגדל] מאד לחיי עולם. ויש אחר הירא את ה', ומצא ידו כדי פרנסתו ושמח בחלקו, זהו מתת אלהים שזכה לשני שלחנות, ואז טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב. ובין שיהיה עשיר גדול ויש לו עבדים ושפחות העושים את מלאכתו, ונחלת שדה וכרם, ויושב שקט ושאנן; ובין שיש לו רק מעט, וצריך להתפרנס מיגיע כפו ומזיעת אפו, מכל מקום לפי שהוא צדיק ושמח בחלקו הרי הוא עשיר, שהרי ממעט שיש לו הוא נהנה בשמחה, ואין לבו דואג מה נאכל מחר. וזהו שאמר "יגיע כפיך כי תאכל", אם יש לך די פרנסתך אפילו מיגיע כפיך, שאתה צריך לאומנות להתפרנס ממנה, אלא שאתה שמח בחלקך, והיינו דקאמר "כי תאכל", שאתה שליט על מה שבידך לאכול בשמחה את לחמך, וכמו שאוכיח מדברי קהלת, אז "אשריך וטוב לך". ומפרש בן זומא "אשריך בעוה"ז וטוב לך בעוה"ב", לפי שבעולם הזה נתן לך ה' ב"ה חכמה ודעת ושמחה, ולך ראוי לתאר "עשיר" בעבור שאתה שמח ואוכל בשמחה מה שיש לך, וכן "טוב לך" לעוה"ב וכדפירשתי לעיל. וכדוגמת המליצה הזאת אמר קהלת (קהלת ה, יז-יח) "הנה אשר ראיתי אני, טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמול תחת השמש וגו', גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו, זה מתת אלהים היא". ולפי שידעת שאין אדם אשר לא יאכל, א"כ [לשון] "והשליטו לאכול ממנו" על כרחך דומה ל"יגיע כפיך כי תאכל", כלומר שהשליטו להשתמש במה שיש לו וליהנות ממנו בשמחה, וכאמרו "ולשמוח בעמלו". ויפה אמר שזהו מתת אלהים, לפי שהיא מדת האיש הטוב לפני ה', שנתן לו חכמה ודעת ושמחה, וכמו שבארנו למעלה.

ואחר כן זכר ההיפך ואמר (קהלת ו, א-ב) "יש רעה אשר ראיתי תחת השמש ורבה היא על האדם. איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים וכבוד ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה ולא ישלטינו האלהים לאכול ממנו כי איש נכרי יאכלנו זה הבל וחלי רע הוא". וזהו ענין עשיר שאינו שמח בחלקו, ואינו נהנה ממה שיש לו, מדאגה שיחסר עשרו. וזהו "ולא יאכל ממנו", שאינו שמח בהנאתו ממנו, שהרי אי אפשר לומר שיהיה כל ימיו ברעב, שא"כ ימות מהרה, והוא אומר בפסוק שלאחריו (קהלת ו, ג) "אם יוליד איש מאה ושנים רבות יחיה וגו' ונפשו לא תשבע מן הטובה" וגו', הרי שמדבר מאיש מאריך ימים ובכל ימיו אינו שבע מן הטובה, וזהו עצמו כאמרו (קהלת ה, ט) "אוהב כסף לא ישבע כסף". ולפי שאינו שליט על שלו לאכול ממנו בשמחה, ובמותו יניחנו לאחרים, על כן אמר "ואיש נכרי יאכלנו", שאחרי מותו ישמח בו נכרי. וכל זה מופת ברור ליושר פירושנו בדברי המשנה, שלמד הדבר היטב מקרא "יגיע כפיך כי תאכל" וגו'. ועל כרחך קרא בהכי מיירי: "יגיע כפיך כי תאכל" ששמח בחלקו ונהנה ממנו. דאי במתפרנס מיגיע כפו ואינו שמח בחלקו, א"כ גם הוא בחלי רע כמו העשיר שאינו שמח בחלקו, ולאיזו ענין זכר "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך"? וטוב ממנו איש אשר נתן לו אלהים עושר ונכסים ואינו צריך להתיגע, ומקדש זמנו לתורה, דהא קרא בירא ה' מיירי. אלא ודאי בשמח בחלקו, והא גופא קא משמע לן דאע"ג שצריך לעסוק במלאכה ואומנות להתפרנס ממנה, כיון שהוא שמח בחלקו, אשריו בעוה"ז וטוב לו לעוה"ב. והיינו ממש כדברי משנתנו, "איזהו עשיר השמח בחלקו".

"מכובד" נקרא רק איש חכם וצדיק המכבד את הבריות "איזהו מכובד המכבד את הבריות". האי נמי משום מעשה טוב שבין אדם לחבירו נקט לה, וכדפרישית בריש מתניתין, ודמיא נמי לתלתא בבי קמייתא, כמו "איזהו חכם" זה שאינו נשען על שכלו, אלא לומד מכל אדם, ואיזה גבור זה שאינו עושה כגבורתו, אלא כובש את יצרו, "ואיזהו עשיר" זה שאינו טרוד לאסוף ולכנוס, אלא שמח בחלקו, הכי נמי "איזהו מכובד", זה שאינו רוצה שיכבדוהו ומתרחק מן הכבוד, אלא הוא מכבד את הבריות. והכי פירושא: מי שהוא שר ועשיר וגדול יכבדוהו בני אדם בעבור עשרו וגדלו, כענין (בראשית לד, יט) "והוא נכבד מכל בית אביו". לפי שהיה יורש הממשלה אחריו. ואין זה המכובד הנזכר בספרי הקדש. כי הנכבד מבני אדם שאמרנו, לפעמים הוא רשע וכסיל, ואעפ"כ ישתחוו לו ויהדרוהו מטעם שאמרנו. אבל שם התואר "מכובד" איננו זולתי על איש חכם וצדיק המכבד את הבריות. ומלת "בריות" כוללת לכל יצורי עולם, שהן כולם בריותיו של יוצר הכל ב"ה, דהא לא תני "המכבד את כל אדם", כדתני ר' ישמעאל "והוי מקבל את כל אדם בשמחה", וכדתני שמאי בפרק קמא "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", אלא המכבד את "הבריות". והוא המתואר "מכובד", כמו שנאמר (ישעיה נח, יג) "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד". וכמו ששם התואר "חכם" בעבור החכמה האסופה בו והמושלת בלבו שנוהג בה, ושם התואר "גיבור" בעבור הגבורה והעוז שבנפשו למשול על יצרו, ושם התואר "עשיר" בעבור השמחה שבנפשו לשמוח במה שיש לו ולהסתפק בו, כן שם התואר "מכובד" איננו בעבור הכבוד שחוצה לו שאחרים מכבדים אותו, אלא בעבור מדת הכבוד שבנפשו, שבו מכבד את הבריות. והכבוד הזה שאנו מדברים עליו הוא ענין נעלה מאד, וכמו שרמזנו בבבא "חבה יתירה וכו' שנקראים בנים למקום", שפירשנו בקצרה מקרא (משלי ד, ח) "סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה". ואמרנו שבכל מקום שנזכר בספרי הקדש לשונות של "כבוד" אצל הענינים האלהיים, הוא על השכל הנאצל ממרומים על האדם, רוח שכל ובינה, כמו (תהלים ח, ה) "וכבוד והדר תעטרהו", (משלי ג, לז) "כבוד חכמים ינחלו", ודומיהן. ולכן תאר "מכובד" נופל על מי שזכה בחכמתו לדבקות אלהים ולשכל נאצל. ורבותינו ז"ל מכנים אותו בשם "תלמיד חכם", וכמו שבארנו בבבא "ויהי מורא שמים עליכם". שעל כן אמרו (ברכות יט.) "ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום". ולכן אמרו "ולקדוש ה' מכובד", זה תלמיד חכם [אמר המגיה: מקור לדרשה זו שהת"ח הוא המכובד, מצאנו בזוהר ח"ג דף קמה.] כי איש מופלא כזה יכבד את כל הבריות, לפי שמבין בסגולת כל דבר, ושכולם נבראו מאדון החכמה יתברך שמו לתכלית נכבד. וכדתנן בשלהי מסכתין (אבות, ו) "כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו", וכדאפרש התם בעז"ה. ומי שמבין זאת לא יקל בעיניו שום בריה ולא יבזהו, אין צריך לומר שלא ילבין פני אדם ולא יבזהו, שהרי נברא בצלם אלהים כמוהו, וכדפרישית בבבא "חביב אדם שנברא בצלם", אלא שלא ילעיג על שום בריה, כי כולם בחכמה עשויים. והלועג עליהם חרף עושם (עיין משלי יז, ה) , וכאילו אינו נותן כבוד למלך הכבוד אשר עשם. ומי שזכה להבין דבר זה באמת, ונותן כבוד בלבו לכל הבריות, זהו המכובד באמת. כי נותן אות שיש בו כבוד נאצל ובינה יתירה שזכה אליו בחכמתו ובצדקתו. ולקמן מפרש בן עזאי הך מלתא, ושם אדבר בו בעז"ה.

אבל אותם המחסרים בכבודן של המצוות, הם הנעשים בזוים "שנאמר כי מכבדי אכבד" וגו'. מקרא זה נאמר על בני עלי שהיו בוזים זבח ומנחה, והיו מכבדין את עצמם, וכמבואר בכתוב (שמו"א ב, כט) "למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, ותכבד את בניך ממני להבריאכם מראשית כל מנחת ישראל לעמי". כלומר איך קלו בעיניהם מצותי ותורותי אשר צויתי ממעון קדשי מן השמים? ונתנו יותר כבוד לעצמם, למלאת תאותם ולהראות גדולתם לעיני מקריבי הקרבנות. ועל זה אמר (שמו"א ב, ל) "לכן נאום ה' אלהי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם, ועתה נאום ה' חלילה לי, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". כלומר אני אמרתי שממשפחתך ומבית אביך אבחר הכהנים הגדולים המשוחים בשמן משחת קדש לעולם, וכבוד והדר אעטרם, וזהו "יתהלכו לפני", כמו (בראשית ה, כב) "ויתהלך חנוך את האלהים", (זכריה ג, ז) "ואתן לך מהלכים בן העומדים האלה", והיא דבקת הנפש באור העליון. ועתה כי חטאתם חטאה גדולה כזאת, ולא נתתם כבוד לתורתי ולמצותי, חלילה לי לעטר אתכם כבוד רוח אלהים להיות כהנים גדולים. לפי שאין האדם זוכה לכבוד הגדול הזה אלא בהיותו חכם וצדיק ונותן כבוד למלך הכבוד. ומהו הכבוד שיוכל לתת לו? הוא שיכבד תורתו ומצותיו ומעשיו מראש ועד סוף, ולא יקל דבר מהם בעיניו, כי נצטוו ונעשו כולם לכבודו. אבל בוזי תורה ומצוה, או בוזה מעשה ה' ב"ה ואת בריותיו שברא, נותן אות שאין בו כבוד, אבל הוא איש נקלה ונבזה, ואינו יודע את ה' ואת דרכיו, ולא יזכה לכבוד. ועל זה אמר "כי מכבדי אכבד", כלומר המכבדים תורותי ומצותי ומעשה ידי, ומתבוננים בסגולותיהן ובאותות החכמה שנראים בהם, אותו אכבד לעטר אותו כבוד השכל והבינה ממרומים. "ובוזי יקלו", כלומר הבוזים תורותי ומצותי ומעשי, "יקלו" ויהיו נקלים ונבזים. ולא אמר "ובוזי אקל", כי בוזי תורה אין צורך שיבזו אותם מן השמים, כי הם נקלים ונבזים מאליהן, לפי שדבקים בפתיות ובדרכי היצר הבזויים, ויותר שיתרחקו מאור האמת, יותר יוסיפו קלון. ולכן אמר "יקלו". ועל זה אמר שלמה (משלי ג, לה) "כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון", ויפה בארנוהו בספר "גן נעול".

המתנהגים על פי החכמה, זוכים אל הכבוד האמיתי ובקצרה נזכיר, כי החכמים ההולכים בחכמה אחריתם לנחול כבוד, שהוא נחלת שדי ממרומים אור השכל והבינה, ואז יהיו מכובדים. והכסילים הסרים מן החכמה, אחריתם שירום הקלון בלבם לעשות כל התועבות, ודומה ממש לאמרו "ובוזי יקלו". ואם כן מפסוק זה אנו למדין, שאין מכובד אלא המכבד את הבריות, ולא תני תנא דידן "המכבד את התורה והמצוה", דומיא דבני עלי שהיו מבזים זבח ומנחה. דהתם מעשה שהיה כך היה, ולפי שהיתם חטאתם גדולה מאד, נפרע מהם באף ובחמה גדולה כמבואר בספר שמואל. ומשנתנו מיירי בשומר תורה ומצוה, ומשום הכי תני ברישא איזהו חכם וכו' איזהו גיבור וכו' ובההיא קא מיירי. וכיון שהוא חכם וצדיק, מכבד ג"כ את הבריות, מקבל כל אדם בשמחה, וכן חושב בכבוד על כל הבריות. וכשהגיע גם למעלה זו אז יקרא מכובד, וכדאפרש בעז"ה במשנתו של בן עזאי. ומפרשי המסכתא זצ"ל לא פירשו משנתנו על דרך זה. אבל לפירושנו מתישבים הכתובים שלמד מהן דבריו על מכונן, ותו לא קשיא מידי. וכמו ר' עקיבא ששנה שלש פעמים "חבה יתירה נודעת להם", ולא פירש מה היא החבה היתרה? משום דסמיך אקראי דמייתי ראיה למלתיה, וכדפרישית במשניותיו שהביא הכתובים האמורים בענין שנזכר בכל אחד מהן החבה היתרה, הכי נמי בן זומא כשתשגיח בדבריו תראה שסמך על המקראות שמהן הביא ראיה, המפרשים [את] הדברים. ומדברינו יוצא שעיקר הכל [הוא] יראת ה' וחכמה. כי אם אין יראה אין חכמה, וכן אין גבורה, ואין עושר ואין כבוד. לפי שכל המתנות האלו לא יתקיימו ואינן לטובת בעליהן אלא בהיותו נוהג בחכמה, כי אז לומד ומקבל מכל אדם לדעת מה יעשה, ואיך יעשה כהלכה. וכן ביראת ה' וחכמה כובש את יצרו. וכן ע"י שדבק ביראת ה' וחכמה, יבוז לכל אשר תחת השמש, וישמח בחלקו.

וכן בהיותו חכם גיבור ועשיר על דרך זה, אז יגיע למעלת "המכבד את הבריות", כי יזכה לבינה ודעת ויהיה חכם לב, ואז יקרא ג"כ "מכובד". ותבין שכל הבבות הולכות על הסדר, תחלה צריך לקבל החכמה ויחפוץ לעשותה. אחרי כן צריך שיתגבר לכבוש את יצרו כדי שיגיע לכלל מעשה. ואחר שזכה לתלמוד ולמעשה הרי הוא בר לבב, ואינו אנוש (א' מנוקדת קמץ) עוד מיצרו, וידבק דבקות לב בחכמה, ואז יבוז לכל הקנינים הארציים וישמח בחלקו. וכשיגיע למעלה זו, אז תנוח עליו כבוד, כאמרו "כבוד חכמים ינחלו", וברוחב לבבו יבין בכל הדברים ויכבד את הבריות, וייקרא קדוש ה' ומכובד. וא"כ כל המדרגות קשורים ביראה, שאם יבין ביראת ה' לקבל תורה וחכמה, באחריתו ינחל כבוד. ועתה יראה וישמח לבך מה שכתוב (ירמיה ט, כב-כג) "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו, אל יתהלל הגיבור בגבורתו, ואל יתהלל עשיר בעשרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה'". הסתכל שלא אמר "אל יתהלל החכם בחכמה, והגיבור בגבורה, והעשיר בעושר", כי ראוי להתהלל בשלשתן כשהן מתנהגות בדרך ישר, וכהנהו דתני תנא דידן. ועל כן אמר "בחכמתו בגבורתו ובעשרו", כולם בכינוייהן המורים להיפך, שהוא חכמה בעיני בעליו, וכן גבורה ועושר, וכגון שהוא מבין בתקופות וגמטריאות, וגם מפלפל בתורה ובחריפות גדול. אבל אינו ירא את ה' ואינו לומד מכל אדם דרך המעשה. וכן גיבור לצאת למלחמה להנקם מאויביו, וכן עשיר בעל נכסים רבים וכל היום אוסף וכונס יותר; ובאלה לא יאות להתהלל, אלא כשהן על דוגמא שנזכרים במשנתנו. וזהו שאמר "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ". כלומר עיקר הכל הוא יראת ה' להבין ולדעת את ה', ולהכיר שתורותיו ומצותיו אמת, ושכולן חסד משפט וצדקה, ולהדמות אליהן במעשיו, כי עיקר הכל הוא המעשה. וזהו שחתם "כי באלה חפצתי נאם ה'", כלומר אין רצוני בבעלי בינה ושכל ובעלי חכמות, ולא בגיבורים ולא בעשירים שמתהללים בהם ההמון, אבל חפצי ורצוני במעשה צדק ומשפט וחסד, שהן "תורה ועבודה וגמילות חסדים". ומי שעושה זאת הוא יקרא "חכם גיבור ועשיר ומכובד", מטעם שאמרנו למעלה, שכולן נשענים על יראה וחכמה. והנה דברי בן זומא מלאים חן ושכל טוב, וכל משניות הפרק כולם לפרש הדברים הללו נשנו, וכמו שאמרנו שכל הפרק הזה שנוי בשביל מעשה, וכמו שיתבאר בעז"ה בפירוש כל משנה ומשנה.