יין לבנון על אבות ד:יח

כל מצוה צריכים לקיימה דוקא בעונתה ולפי משפטה "רבי שמעון בן אלעזר". האי תנא נמי בגמילת חסדים קא מיירי, וקא משמע לן דאע"ג שאין למעלה ממעשים טובים, (קהלת ג, א) "לכל זמן ועת לכל חפץ", ואם האדם עושה המצוה כתקנה ובשעתה אז היא חביבה (פסחים סח:) , וזוכה על ידה לחיי העוה"ב, ואם לאו אינה עומדת לו. וכן אמר שלמה בחכמתו (קהלת ח, ה) "שומר מצוה לא ידע דבר רע, ועת ומשפט ידע לב חכם". ובספר "גן נעול" פירשתי פסוק זה, שהודיענו שאין טוב לאדם רק לירוא את ה' ולשמור מצותיו, ולא יחקור ולא ידחה בבינתו ובשכלו, אלא ישען ויבטח בה'. ואם כה יעשה ינצל מכל רע, ועלה קאמר "שומר מצוה לא ידע דבר רע". ודוקא אם עושה המצוה בעת הראוי לה, וכההיא דמשנתנו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו", שאין זמן הכעס הגון לרצות, אלא ימתין "עד שיעברו פנים של כעס". אבל אם עושה שלא בעונתו לא עשה ולא כלום, ואפשר שיכשל. וכן בכל דבר, כגון הקורא ק"ש שלא בעונתה, לא עשה המצוה כתיקונה. וכן דוקא כשיעשה המצוה כהלכתה, וכגון שראה אשה טובעת בנהר, אל יאמר [תמיד] "נזהרתי מהסתכל באשה ואיך [כעת] אעלנה?" שא"כ הוא כמו שופך דמים, וכדאמרינן (בסוטה כא:) שהוא "חסיד שוטה". וכן בכל דבר מצוה צריך שיהיה במשפט התורה ובדעת. ולכן צריך לימוד ודעה והשכל כפי כחו. והיינו דאמרינן (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ותנינן "הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון", וכדפירשתי לעיל. שצריך האדם להגות ולהבין בכל כחו כדי שיבוא לידי מעשה הטוב, ומי שלומד כהוגן ומבין על בוריו ועושה כחכמתו היינו "לב חכם", וכדפירשתי גבי "לב טוב" ד (אבות) פ"ב, ועלה קאמר "ועת ומשפט ידע לב חכם", כלומר עת הראוי למצוה. ומשפט ההלכה בכל מצוה ידע לב חכם, לא הפתי והשוטה ששגגו בתלמוד. ולכן אם תראה פועלי צדק ונכשלים ברעה, תדע שלא עשאוה בעיתה וכמשפטה. והיינו נמי דר' יעקב שעיקר הכל המעשה, וקורת רוח של עולם הזה איננה רק בשביל המעשה. מיהו שאר המצות המפורשות לא הוי מצי למנקט, שהרי הלכותיהן גלויות בתורה שבכתב ושבע"פ, ופשיטא שאם אינו עושה אותן כתיקונן והלכתן אין מעשיו כלום. משום הכי נקט מילי דגמילות חסדים לדוגמא, דברים התלויין בשיקול דעת כל אדם, ויודה עליהן. כך הם פשטן של דברי משנתנו.

עת פיוס, עת נחמה, עת תוכחה וכיו"ב יש זמן הראוי לכך, ויש זמן שמקלקל בכך "אל תרצה את חברך בשעת כעסו". כי בעודו בכעס לא יקבל דברי פיוס, ויכעס יותר ונמצא אתה מכשילו. לפי שיוכל לעשות מעשה מתוך הכעס שגבר עליו על ידיך, ונמצא כעובד ע"א, וכדתניא (שבת קה:) "הקורע בגדיו בחמתו והמשבר כליו בחמתו יהא בעיניך כעובד ע"א, שכן דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך עד שיעבוד ע"א". והרי זו מצוה הבאה לידי עבירה. וכן "אל תנחמהו בשעת שמתו מוטל לפניו", כי בהיות המת נגד עיניו אין דעתו סובלת לקבל תנחומין. ואין התנחומין מתקבלין רק אחר הקבורה שעבר המת מנגדו. ולכן נקרא "אונן" קודם הקבורה, והאנינות היא בלב, מרירות וקובלנא. וכשנקבר נקרא "אבל", והתנחומין מועילין להעביר האבל, לא לאנינות, וכלשון (במדבר יא, א) "ויהי העם כמתאוננים", ולא נאמר "כמתאבלים". כי העלילו בלב, ולא קבלו דברי אמת, ולא רצו בתנחומי הצדיקים. ובפירושנו "רוח חן" ("חכמת שלמה", פרשה ט"ז) פירשנו פרשת המתאוננים. ולכן כשתנחמהו בעודו אונן תוסיף על אנינותו, ונמצא אתה מכשילו. כי אפשר שמרוב אנינותו יטיח דברים כלפי מעלה, והרי זו מצוה באה לידי עבירה. וכן "אל תשאל לו בשעת נדרו", כי בעת שנודר לבו חפץ מאד בנדרו, ואע"פ שנודר בלי טעם, הוא הגון בעיניו, כי לולא זאת לא היה נודר. ואם תבקש לו פתח חרטה בעת ההיא, לא יקבל ויאמר נדרתי בכל ענין שבעולם שלא יועילו לי כל פתחי חרטות, ונמצא אתה מכשילו, שע"י כן יקים את נדרו, ואח"כ לא יוכל לעמוד בו ויחל את דבריו, וכדאמרינן (נדרים נט.) "כל הנודר כאלו בנה במה, והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן". ולכן אם תשאל לו בשעת נדרו תהיה מצוה הבאה לידי עבירה. וכן "אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו", כי בעת קלקלתו הוא מתבייש מבני אדם, וע"י שאתה בא אליו תוסיף צער על צערו. ודוקא לראותו הוא דלא, והיינו שביאתך אליו איננו רק לראות פניו ולשאול בשלומו כדרך אוהבים וחברים שמקדמים זה אל פתח זה לראות פנים. אבל כשתוכל להושיעו ממצוקתו ומקלקלתו ודאי דמצוה רבה שתלך אליו, וכדכתיב (ויקרא יט, טז) "לא תעמוד על דם רעך". ומשום הכי תני "לראותו", ולא תני "אל תבא לבית חברך בשעת קלקלתו". והנה כבואך אליו בשעת קלקלתו, אולי מתוך שאתה מוסיף על צערו יטיח דברים כלפי מעלה, וכמו שקרה לאיוב עם רעיו, והרי זו מצוה הבאה לידי עבירה. ולמדנו שהכל יפה בעתו. ולפעמים אדם חושב שעושה מצוה ועושה עבירה, וכדפירשתי לעיל. ואיכא טובא לבר מהנהו ארבעה דדמיין להו. על דרך משל המדבר דברי שכל טוב באזני כסילים, שמתוך כך גורם שיבוזו האמת, וכדכתיב (משלי כג, ט) "באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך", וכדאמרינן (יבמות סה:) "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך אסור לומר דבר שאינו נשמע". וכן יוסר את הלץ, שגורם שיבזהו, גם ידבר דופי על האמת, כדכתיב (משלי ט, ז) "יוסר לץ לוקח לו קלון", וכדומים לזה הרבה בכל דבר ודבר, עת לזה ועת לזה. מיהו נקט הנהו והוא הדין כל דדמי להו, וכדפירשתי לעיל. ואדר' מתיא בן חרש מייתי לה דתני "הוי מקדים בשלום כל אדם", דאע"ג דהכין מבעי למעבד, לאו כל הזמנים הוא, כי יש זמן שאין נכון לדרוש בו בשלום חברו ואהובו, וכ"ש בשלום אדם אחר שאינו קרוב עמו. והיינו הך דר"ש בן אלעזר, דאפילו לעשות שלום ולרצות חברו מכעסו, יש זמן שאין נכון לעשות כן. וכן התנחומין והשאלה על הנדר ולשחר פניו ולקרוא לו בשלום, כולם טובים בזמן הראוי להם, ובזמנים אחרים אינן טובים. ולפום הך פירושא ר' יעקב מפרש סיפא דרבי מתיא דסליק מינה, ורשב"א מפרש רישא דר' מתיא, והכין מסתברא לי בפשט המשנה.

ועוד ראיתי במשנה זו חידה עמוקה, ואע"פ שאין דרכנו לפרש המשניות על דרך המשל והחידה, כי אין משנה יוצאת מפשוטה, וכמו שכתבנו בהקדמת הפירוש הזה, הנה מה שנאמר עתה יש בו תועלת. אם כיון התנא אליו מה טוב, ואם לאו מכל מקום דברינו יעמדו במקומם. ואומר אני כי רבינו הקדוש קבע משנת רשב"א אחר משנתו של ר'יעקב לבאר ברמז, כי ישרים דברי ר' יעקב ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה", ושאין תכלית יצירת האדם תחת השמש בעוה"ז בשביל רוב התבונה והשגת הסודות והעמוקות שבתורה וחכמה, אלא "יפה שעה אחת של קורת רוח בחכמה ובתבונה בעוה"ב מכל חיי העוה"ז", לפי שאין בכח נשמת האדם לדעת סוד הדברים בעוה"ז. לפי שיש ארבעה דברים המונעים ממנו ההשכלה וההתבוננות בדברים הצחים והנעלמים בדרכי החכמה [כדלהלן]:

האחד, כי בעיניו רואה צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ואין בכחו להבין עיקרי הדברים, ומי יעמוד בסוד ה'? ואם ירבה לחקור ולהעמיק גורר עון, וכדתנן "סופה בטלה וגוררת עון", וכדפירשתי בפ"ב, וכדתני ר' ינאי "אנו אין בידינו" וכו', וכדפירשתי לעיל, וכמו שהעיד החכם מכל אדם, (קהלת ח, יז) "וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא". ואמר (קהלת א, יח) "כי ברב חכמה רב כעס". ואמר (קהלת ז, ז) "כי העושק יהולל חכם". ואם רוב החקירה מביא לידי כעס, אין מדה יותר רעה ממנה. כי הכעס מאפיל נגה השכל והבינה, וכדאמרינן (פסחים סו:) "כל הכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, ואם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו". וכמו שיקרה לאדם בענין זה בעוה"ז, כן יקרנו בכל התעלומות וההשגות הדקות והצחות. שכשהן נעלמות ממנו וירבה לחקור ירבה כעס, ובכעסו יאבד חכמתו ובינתו. ואיך אפשר א"כ שנברא בעבור כן ואינו בידו.

האדם הולך ומתקרב בכל יום ויום לקראת מיתתו שנית, כי בעבור שסוף האדם למות, והמות נתון בין עיניו, ומי שנותן לבו לחכמה יזכור כל רגע שהוא מחובר לגוף עפר ואפר, וכל יום ויום מתקרב אל המות שעל כן נקרא האדם "הולך" [בלשון הוה], כדכתיב (קהלת יב, ח) "כי הולך האדם אל בית עולמו", לפי שכל רגע ורגע הגוף הולך וחסר והוא מת תמיד. וכל זה עצבון גדול לנפש, ואם האדם בעצבון איך יתן לב להשכיל ולהתבונן? שכל זה אי אפשר רק בהיות הלב שוקט והשמחה גוברת, וכדאמרינן (שבת ל:) "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו' אלא מתוך שמחה של מצוה". וא"כ איך יעלה על הדעת שעיקר בריאת האדם בעוה"ז בשביל החקירה וההתבוננות. ורש"י זצ"ל כתב על יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב וכו' "יפה לקורת רוח והנאה, מכל חיי העוה"ז, מכל קורת רוח של עוה"ז, לפי שאין בו לאדם קורת רוח שלמה, מפני צרות ורעות הבאות עליו, ויום המיתה שמתיירא ממנו". ואע"פ שנטינו מדבריו בפירוש "קורת רוח", מכל מקום עיקרי דבריו ז"ל נאמנים הם.

למען השגת תעלומות החכמה צריך האדם לשקט הלב ומנוחת הרעיון שלישית, האדם בעוה"ז (ישעיה נז, כ) "כים נגרש", ולבו ימלא סכלות והוללות, לפי שנטוע בו יצר קשה כברזל. וכדאמרינן (ב"ר פ' ל"ד) "עלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה שהיא רעה", שהקב"ה קראו רע, שנאמר (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו". ומי יעמוד כל עת נגד תוקף הסתת היצר המשיא לב האדם לכל דבר רע, לסתור בניני החכמה והבינה? ואע"פ שהאדם מתגבר עליו וכובשו תחתיו, מכל מקום הוא תמיד בעבודה קשה ובטרדות הלב במלחמה קשה כזאת. וכל זה מונע קורת רוח מן האדם, כי להשגת התעלומות צריך השקט הלב ומנוחת הרעיון. ויותר מזה שלפעמים האדם קשה רוח, והיצר חזק מאד מאד ומכשילו כרגע, ואי אפשר לו להתגבר עליו ע"י תלמודו וחקירותיו. כי רוח היצר ממלא כל הלב ויצודנו במכמרתו, וכמו שדברנו למעלה במשנת ראב"ע. ואין כח בשכל ובבינה להתיר אגודת היצר ומתק רגבותיו ברגע שהיצר חזק מאד, וע"י כן בא לידי עבירה. וכשהרוח מתגבר אין אור השכל מאיר באמת, כי הוא כעבד לעבוד לתחבולות היצר, וכמו שבארנו היטב בספר "גן נעול" בעז"ה.

רביעית, כי רעת האדם רבה עליו בעוה"ז, והוא (ע"פ תהלים לח, יח) נכון לצלע בכל עת, פעם בחלאים רעים פעם ביסורין, פעם בעוני ובריש (משלי כח, יט) , פעם בטרדות האשה והבנים, פעם ברדיפת בני אדם ובעלילותיהם, וכיוצא באלה יגונות ודאגות בלי מספר. ואיך אפשר שיאירו השכל והבינה ויעלו שמים לראות במראות אלהים? ולבו בל עמו, כי הולך ותועה בעקלקלות, עומד מחריש משתאה על צרותיו ועל דאבון נפשו. ושוב אין מקום לטעות ולומר שהיות האדם בעוה"ז הוא למצוא קורת רוח לנפשו בחכמה ובתבונה. כי ארבעה מיני מניעות שדברנו בהן הכוללים הכל יספיקו להסיר אדם מדרך האמת, ולשומו נלוז מן החכמה, וסר מן הבינה, ותועה מדרך השכל. ולולא ה' עזרתה לו לא היה אפשר שיבין דבר אפילו בדברים פשוטים, ועל אחת כמה וכמה בתעלומות.

עיקר יצירת האדם היתה למען תיקון מעשיו. ולכן הושם בעוה"ז, מקום רוגז ועמל הא למדת שמשנת ר' יעקב ברה כחמה, שטובה שעה אחת בתשובה ובמע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, ולא נברא האדם אלא בשביל המעשה וע"י כן יזכה לכל הטובה בעוה"ב, ובעבור כן צריך שיבא בעוה"ז. מקום אין בינה, מקום המות, מקום היצר, מקום הצרות, כדי שיתגבר בעבור מורא שמים על יצרו התקיף, לצרף וללבן חלאת הגוף בכור ברזל העוה"ז. ואם היתה עבודת ה' בלי צער ובלי גבורה לא היה זוכה לטובה, והיינו דתנן לקמן "לפום צערא אגרא". אבל העוה"ב הוא עולם הגמול, ושם יבין וישכיל ברגע כל התעלומות, וכמו ששנה "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז". כי אז יעמדו בסוד ה', ויראו וידעו מה שהיה נעלם מהם בעוה"ז, צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכל כיוצא בזה. וכמו שהעיד מלאכי הנביא (מלאכי ג, יג) "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע" וגו', וכדתנן "והכל מתוקן לסעודה", וכדפירשתי לעיל. וע"י כן יסור הכעס מלב בני אדם. שם לא יהיה המות נתון בין עיניהם, כי הוא עולם שכולו ארוך, וכדכתיב (ישעיה כה, ח) "בלע המות לנצח" וגו' שם לא יתקפם היצר, כי הכל מתוקן, כדכתיב (זכריה יג, ב) "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ושם לא יהיו צרות ורעות, כדכתיב (ישעיה סה, טז) "כי נשכחו הצרות הראשונות" וגו', ואמר (ישעיה סה, יח) "כי הנני בורא את ירושלים גילה ועמה משוש", וכיוצא בזה.

הנמשל של ארבע המניעות שיש במשנה זו ואחרי דברי ההצעה הזאת תבין משנת רשב"א שנזכרו בה ארבעת המניעות האלו בהסתר, וכה יאמר: הלא מודה אתה שאין ראוי לך לרצות חברך בשעת כעסו, להניח דעתו, כי יכעס יותר, וכדפירשתי לעיל. ככה לענין כעס הנפש בחקירותיה, איך תניח דעתה ברוב חקירות השכל? ו"ברוב חכמה רוב כעס" (קהלת א, יח) . וכן מודה אתה שאל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, שאינו מקבל תנחומין. וכן לענין עצבון נפש האדם על הגויה המתה תמיד, איך תנחמנה ותמרמר יותר? וכן מודה אתה שאל תשאל לו בשעת נדרו, כי מרוב חפצו לנדרו יקיימהו יותר, וכן לענין חפץ היצר הגובר איך תבטל רצונו בעת גבורתו, ואז יתגבר יותר? וכן מודה אתה שאל תשתדל לראות פניו בשעת קלקלתו, כי יבוש יותר. וכן לענין קלקלת האדם וצרותיו בעוה"ז, איך תבוא לראות פניו בחקירות ליישב דעתו, ויוסיף להצטער עוד על צרתו! הנה בארנו בקצרה, ואתה העמק וחקור ותמצא מרגוע, כי הדברים קרובים לפשט, וההצעות ברורות ונכונות, ויועילו למי שחפץ לקבל תועלת.