יין לבנון על אבות ד:יז

"הוא היה אומר". דע שהאדם צריך לעמול בתורה ובמעשה, וכדתנן (אבות, א) "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה" וכו', ופרישית התם, על התורה שיכנסו הדברים בלבו, להבין ולהשכיל בדבריה, כי על ידי כן תבא החכמה בלבו וירגיל נפשו שתתנהג בחכמה. והוא העיקר, וכדתנן (אבות, א) "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", וכדתני ראב"ע (אבות, ג) "מי שחכמתו מרובה ממעשיו" וכו', והתם פרישית לה. וכלה הך פרקא מתנייא [כל הפרק הרביעי הזה נשנה] לענין המעשה וכדתני ר' נהוראי "שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען", והאי נמי פרישית לה, וכן ר' מתיא בן חרש דאמר "הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים", להורות שיהיה האדם נשען על חכמת הגדולים כעיור הנשען על הפקח. ולא יהיה [האדם לראש ומנהיג] "עינים" לשועלים שילכו הם כאשר [הוא] יורם כפי דרכי בינתו.

המעשה הוא עיקרי יותר מהלימוד ואל יאמר האדם שעיקר הבראו בעוה"ז בשביל התורה והמדרש, ושיוסיף להשכיל ולהתבונן ולגלות עמוקות וצפונות התורה ודברי החכמה, והמעשה [הוא] טפל. [ויטעה לחשוב עוד כי] ואם יכלה ימיו ושנותיו בדברי תבונות, יעלה שמים בתבונותיו, שע"י כן יזכה לגמול הטוב. [עד כאן הביא הרב ממחשבתו של הטועה]. כי אין הדבר כן, אלא עיקר הבראו בשביל המעשה, ועל כן נברא בו יצר הרע המסיתו והנלחם בו תמיד להדיחו ממצות ה', וצריך האדם להסירו ולהכבישו וללכת בדרכי ה', וכדתנן (אבות, ד) "איזהו חכם וכו', איזהו גיבור" וכו', שנשנו כולם לענין המעשה, וכדפירשתי לעיל. תדע שאם היה נברא בשביל החכמה להשכיל ולהבין, לא היה צריך לבוא לעוה"ז, כי קודם הבראו היה משכיל ומבין יותר מאד ממה שיוכל להשיג ולדעת בהיותו בעוה"ז. וכמו שרמזו חכמים ז"ל במסכת נדה (ל:) בפסוק "בהלו נרו עלי ראשי", אמרו: "קודם שיצא הולד לאויר העולם נר דלוק על ראשו ובו צופה מסוף העולם ועד סופו. וכיון שיוצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ושוכח הכל". ללמדנו שבטרם יצא מרחם, אור עולם על נשמתו ויוכל להשיג ולהבין תעלומות חכמה, ונמשל לנר הדלוק על הראש. ובצאתו לאויר העולם מתטפש ונשכח ממנו הכל. והדבר ברור למבינים, שברב יגיעת האדם בבינה ובהשכל בעוה"ז, לא ישיג חלק קטן ממה שהיה בכחו קודם בואו לעולם. ומהאי טעמא אמרינן (ויק"ר לה, ו; ע"פ ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) "מי שלומד ואינו עושה נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם". והכל טעם אחד שכל עיקר הבראו בשביל המעשה, כי הנשמה לבדה לא תוכל לעשות טוב ורע, כי נמנע ממנה יצר העולם. ולכן נבראת בגוף תחת השמש שתתקן עצמה במעשה, לא בשביל הלימוד, כי לענין הלימוד טוב לו אז מעתה וכדפירשתי. ויפה אמרו ש"לומד ואינו עושה נוח לו שלא נברא, או שנהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם", כי טרם צאתו היה לומד יותר ומבין יותר. ואמנם בהיותו בעוה"ז ודאי שצריך ללמוד ולהבין ולהשכיל, והיינו טעמא כדאמרינן (קדושין מ:) "גדול התלמוד שמביא לידי מעשה", כי אם אינו לומד אינו יודע כדת מה לעשות. וכן אם אינו לומד ושמח ומשכיל ומבין, לא ישתרשו שרשי החכמה בלבו, ולא יוכל למשול על רוחו, וכדפירשתי בפ"ג. וכן תלמוד תורה עצמה וטורח העיון והבינה כולם "מעשה" הן ומתקנים הנפש. והנה אם היה עיקר בריאת האדם בשביל התורה לבדה שישכיל הרבה ויבין תעלומותיה, היה צריך זמן הרבה קודם שיזכה נפשו, אין זה צריך [ל]ראיה. וכל אדם יודע שללמוד המקרא כולו ולשננו בעל פה, וכן ללמוד המשנה כולה ולשננו בעל פה, וכל שכן ללמוד התלמוד כולו, ואין צריך לומר להשכיל ולהבין בכל דבר ודבר ולהשיג תעלומות חכמה ומעמקי התבונות, שיכלו שנים רבות ולא יתקיים החצי ביד האדם. וכל זה במי שחננו ה' דעה בינה והשכל וזוכר תלמודו ומתקיים בו. ומה יעשה מי שאין בו כח השכל והבינה הגדולים, ומה שלומד היום שוכח למחר, וצריך לחזור על דבר אחד פעמים רבות קודם שיהיה שמור בקרבו, ויכלה רוב זמנו בשמירת חלק קטן מן התורה. וכן הטרדות והיגונות, עול מלכות ועול דרך ארץ המטרידים לב האדם מן התורה, ומחשיכים עיניו מהשכיל ומהבין. האם תאמר שלא יזכה לחיי העוה"ב? חלילה חלילה לומר כן, כי פעמים רבות האיש שהוא קצר הבינה והשכל, מעלתו רבה מאד ממעלת האיש רב תבונות הכולל חכמה רבה, אם הוא [איש קצר התבונה] צדיק וכובש יצרו וירא את ה' מאד יותר מבעל התבונות. לפי שעיקר השכר והגמול על המעשה, לא בעבור ההשכלה וההתבוננות. ולפי שעיקר הכל המעשה, יפה אמרו (ע"ז י:) "יש קונה עולמו בשעה אחת". לפי שהמחשבה הטובה ביראת ה' וההסכמה ההחלטית שיסכים האדם בלבו למשול על יצרו (ולהכבישו) [ולכובשו] תחתיו ולעשות הכל כרצון האלהים, דיה להביאו לחיי העוה"ב אע"פ שלא עשה עדיין מעשים טובים כפי הסכמתו. כי ה' ב"ה בוחן לבות ודורש כל הלבבות, ויודע משקל המחשבה והסכמה אם היא באמת ובתעצומות רב ולא ברפיון ובחנופה. ואם ההסכמה כהוגן, ואע"פ שבעל ההסכמה הטובה מת כרגע ולא עשה מעשים טובים בפועל, יבוא לחיי העוה"ב, כי יודע ה' שאם היה חי שנים הרבה היה נוהג כפי הסכמתו והיה כובש יצרו בכל עת ומרגיל נפשו אל הדרכים הטובים. [הגהה: יש מקור לזה בסוף "יסוד התשובה" לרבינו יונה].

עיקרה של תשובה הוא בלב שלם, וברגע קטן יכול האדם ליהפך להיות צדיק גמור והיינו דאמרינן (קדושין מ.) "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", וזאת היא התשובה הגמורה, ונבראת קודם שנברא העולם. לפי שראה ה' ב"ה בחסדו הגדול שהיא תקנת הנפשות, והוא ב"ה חפץ חיים, ויפה תני (קידושין מט:) "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, אע"פ שהיה רשע גמור כל ימיו הרי זו מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו", אלמא דבהסכמת הלב סגי. ואם מסכים כהוגן ובאמת הוי מכאן ואילך צדיק גמור. והיינו דקאמר בן עזאי "אל תהי בז לכל אדם שאין לך אדם שאין לו שעה". ופרישית התם שיש לו שעה קטנה שיוכל לשוב בתשובה שלימה ויהיה צדיק גמור. ומעתה יתבארו דברי משנתנו. ר' יעקב מפרש משלו שהמשיל העוה"ז לפרוזדור, והעוה"ב לטרקלין, משום כל בני אדם חביבין שנבראו בצלם, ויש בכל נפש ונפש הכחות כולם, וכדפירשתי בפ"ג גבי "חביב האדם שנברא בצלם", וראויה כל נפש בעבור כבודה להכנס לטרקלין לראות את פני המלך ה' צבאות, אלא שבעוה"ז שנבראת בגוף ונטוע בו היצר הרע, להטות כחות הנפש הטובות כולן לרעה, ע"י כן נהיתה מלובשת בגדים צואים על כבודה ועל תפארתה. ואם האדם חפץ יוכל להסיר מעליו בגדיו הצואים כרגע, והיינו אם ישוב בתשובה בלבו, ויסכים בכל לב למשול על רוחו, ולהנהיג כחותיו בדרכי ה' ב"ה, וכדקתני "שמא הרהר תשובה בלבו". ולכן יהיה העוה"ז דומה בעיני האדם כעומד בפרוזדור להכנס לטרקלין, ואיננו יודע מתי יקראוהו לבוא פנימה, וכן האדם אינו יודע מתי ימות, ובעבור כן ישוב כרגע בתשובה כדי שיהיה מתוקן להכנס בכל רגע לטרקלין. ואם יוסיף חיים, אז יעשה מכאן ואילך מעשים טובים, כמו שהסכים בלבו, ואם ימות היום אין בכך כלום, שהרי עשה תשובה, והשליך מעליו בגדיו הצואים. מה שאין כן אם לא היה האדם זוכה לחיי העוה"ב רק ע"י מעשים טובים רבים וחכמה ותבונה הרבה, היה צריך זמן רב, ולא היה די בשעה אחת, וכדפירשתי לעיל. ועל זה שנה "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז, מכל חיי העוה"ב", כלומר זה שהמשלתי עוה"ז לפרוזדור, לפי שדומה אליו ממש. כי שעה אחת לבדה בתשובה יפה לתקן נפש האדם יותר מכל חיי העוה"ב, שיהיו רבים וארוכים. שאע"פ שכל מעשה בני אדם בימים ההם יהיו טובים, וכדכתיב (תהלים פה, ט) "ואל ישובו לכסלה", ובתורה נאמר (דברים ל, ו) "ומל ה' אלוהיך את לבבך" וגו'. ונאמר (ישעיה ד, ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו", אין מעשה הימים האלו יפים וטובים לתקן הנפש, אלא דומים למעשה מלאכי עליון שנאמר עליהם (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", כי אין יצר הרע שולט במלאכים. וכל זה גמול על מה ששלטו על יצרם בעוה"ז. אבל מי שלא תקן נפשו בעוה"ז, הרי זה מעוות לא יוכל לתקון בעוה"ב, כי אין בהם [מעשה] תיקון אלא [מתן] שכר, כדאמרינן (ע"ז ג.) "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וכדפירשתי שנברא האדם בשביל המעשה, ולולא המעשה היה עומד במרום ומשמש את קונו ככל מלאכיו. הלכך דוקא יפה תשובה ומעשים טובים בעוה"ז כשיש יצר רע, ובשעה אחת סגי, וכדפירשתי לעיל. וחיי עולם הבא ארוכים מאד, וכדאמרינן בכמה מקומות לעולם שכלו ארוך, וכדכתיב (ישעיה סה, כב) "כי כימי העץ ימי עמי". ואשמועינן שכל הימים הרבים ההם לא יספיקו לטובת נפש האדם, מה שתספיק שעה אחת מחיי העוה"ז הקצרים לענין התיקון.

לא ע"י חכמה והשכלה בסודות התורה זוכה האדם להיות בן עוה"ב, אלא בשביל מעשיו הטובים [אמר המגיה: וכך מפורש אמרו חז"ל כאשר ר' חנינא בן תרדיון שאל לר' יוסי בן קיסמא "מה אני לחיי עוה"ב?" וענה לו "כלום מעשה בא לידך?" (ע"ז יח.). הרי מפורש שזוכים מפני המעשים ולא מפני הלימוד כשלעצמו] מה שאין כן לענין החכמה והתבונה והדעת, להבין ולהשכיל, שאי אפשר לומר שבעבורם נברא האדם, ואם הבין תבונות רבות בסודות העליונות ובתורה ובכל חכמה, זוכה בהן לחיי עולם, ואע"פ שהזיד במעשה. דאם כן למה היה צריך לבוא בעוה"ז בגוף קשה, ולב האדם אטום ומטופש וכל זה לתקן עצמו להכנס לטרקלין? הלא בשעה אחת בהיותו בטרקלין ישכיל ויבין הרבה מאד [יותר] מכל מה שהבין כל ימי חייו בעוה"ז. ודבר זה מפורש בנביאים שנאמר (ישעיה יא, ט) "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ונאמר (ירמיה לא, לד) "ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו וגו', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ומבואר שיבואו כולם למדרגת הנבואה, וכדכתיב (יואל ג, א) "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר", ואין סגולה למעלה ממנה. וממילא נדע שאין העוה"ז נצרך לאדם בשביל החכמה והתבונה והדעת, ואינו נצרך לשכל ולבינה, רק בשביל המעשה. שע"י שהוא לומד ומבין ומשכיל, הוא ירא את ה' ועושה מצותיו. ומינה נשמע שאם לומד ואינו עושה, לא פעל מאומה. כי כלום לחכמתו ולתבונתו אנו צריכים לעולם הבא? והיינו דקתני "ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". והמליצה הזאת רומזת על מה שאמרנו, מדלא תני "ויפה שעה אחת של הנאה בעולם הבא", כי לשון זה מורגל במשנה ובתלמוד, או "שעה אחת של עונג" כיוצא בזה, אלא נקט "קורת רוח". יראה לי שרומז על השגות השכל והבינה שיתוספו לעתיד לבוא מאד מאד. כי קורת רוח היינו השקט הדעת להבין ולהשכיל. וראיתי לרש"י זצ"ל שפירש "קורת רוח לשון נתקררה דעתו", שמתקררת ומתישבת דעתו עליו מפני שמחה, והיינו כדברינו שדעתו מתקררת בשמחתה, כדרך (תהלים צז, יא) "ולישרי לב שמחה", בעבור שמשיגים האמת ואין מתבלבלים במחשבותיהם.

יקר רוח וקורת רוח הם בעיקר לעתיד לבוא. אבל בעוה"ז שכר מצוה הוא לפי הטורח והעמל ואפשר שזהו ענין הקרי והכתיב שבפסוק (משלי יז, כז) "חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה", שמלת [קרי] "יקר" נכתב "וקר", וכבר בארנו פסוק זה בפרק קמא בבבא "וכל המרבה דברים מביא חטא", ואמרנו שמלת "אמריו" [בפסוק הנ"ל] בכנוי, שהן אמרים הנוגעים לצרכי גופו, והחושך אותם הוא איש יודע, שנפשו דבקה בדברים עליונים. ועל כן חושך אמריו שלא להפסיק דבקותו. ועל זה אמר "יקר רוח איש תבונה", כי לתבונה יתן קולו בשבתו עם זקני ארץ. אבל כשיושב בין הדוברים דברי חול חושך אמריו.

והשתא מתניתין הכי קאמר: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העולם הבא" הדומים להם במעשים טובים, כי בימים ההם יעבדו את ה' שכם אחד וידבקו בו. [אמר המגיה: נ"ל כי הרב המחבר מפרש מושג של "עולם הבא" במשנה זאת לתקופה שהיא אחרי תחיית המתים, ועדיין בני אדם משמשים בגוף. וכך הביטוי בבבא בתרא (עה:) "ירושלים של עוה"ב אין עולין לה אלא המזומנין לה". ועיין כאן דברי מהר"י אברבנאל והתוספות יו"ט]. והיינו כענין "תשובה ומעשים טובים". ואעפ"כ אינן יפים המעשים טובים הרבים שיעשו לאורך ימים [הערת המגיה: כלומר בעולם אחרי התחייה], כשעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעוה"ז ומטעם שאמרנו. והדר תני "ויפה שעה אחת של קורת רוח" מרוב שמחה והשגת האמת בעוה"ב, מכל חיי העוה"ז הדומים להם בהשכלה ובהשגה. כי המשכיל בעוה"ז כל ימי חייו, לא ישיג מה שישיג בשעה אחת לעוה"ב. ולפי שהדבר כן הוא, תהיה כל מגמתך בעוה"ז לעבוד את ה' ולשמור מצוותיו וכל עמלך שאתה עמל יהיה בשביל המעשה. [א] הן בתורה תתבונן למען תלמד ליראה את ה' אלוהיך, ולדעת משפט המעשה, ותהיה לומד מכל אדם, "ואל בינתך אל תשען", ותהיה גולה למקום תורה, ותהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים, כמו ששנו כלהו תנאי דפרקין, [ב] הן במעשה תהיה גיבור לכבוש יצרך, שמח בחלקך, ומכבד את הבריות. ועיקר הכל "התשובה" לעשות חשבון בינך לבין עצמך, ולהכנע מיוצרך, ולשוב אליו בכל לב, ואז תצליח בעוה"ז ובעוה"ב. כך נראין הדברים, והמשל אמת, והנמשל נכבד מאד.