יין לבנון על אבות ד:יג

קלקולים המתהווים ע"י חסרון הכבוד לחבר או תלמיד, וחסרון המורא מפני רבו "רבי יהודה". לפרושי משנת ר' אלעזר בן שמוע מייתי לה, דמשום הכי צריך לחבב כבוד תלמידיו כשלו, ולתת מורא חבריו עליו, ויחשוב מורא רבו כמורא שמים, שעל ידי כן יהיה בקי בכל ספרי התורה, בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים. וכדאמר רבי חנינא (תענית ז.) "ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם". כי עיקרי השמועות צריך לקבל מפי רב, ולא ישען על בינתו, והיינו "מורא רבך כמורא שמים". והעושה כן יורה דעה יבין שמועה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אבל הנשען על בינתו וסומך על סברתו ועושה ע"פ דעתו וטועה, אע"פ שכונתו לשם שמים יקבל עונש. וכן החולק על דעת חבריו ועושה כדעתו וטעה, אע"פ שמכוין לשמים ייענש. וכן הדוחה דברי תלמידיו בקש [ע"י קש], וע"י כן לא הוציא לאור משפט ההלכה, וטעה ועשה לפי טעותו, אע"פ שכיון לעשות מצוה ג"כ ייענש. והטעם שאע"פ ששאר השוגגים פטורים, אין שוגג זה דומה להם. כי מי שנתחלף לו חלב בשומן פטור, לפי שלא הזיד, דמאי הוי ליה למעבד? וכן שלא היה לו רב שילמוד ממנו, ושגג בבלי דעת שדבר זה אסור, נמי פטור. אבל [א] מי שלומד תורה, ואינו זהיר בתלמודו, הן בלמדו לעצמו, [ב] ואינו ירא את רבו לדקדק בשמועותיו, [ג] ואינו ירא את חבריו וסומך על דעתו, [ד] וכן בלמדו לאחרים אינו נזהר בכבוד התלמידים להקשיב אזן לסברתם, ולא יחקור ויפלפל היטב, וע"י כן שגג באחת מכל מצות ה', טיהר את הטמא וטימא את הטהור, חייב את הזכאי וזיכה את החייב, וכל כיוצא בזה, אע"פ שעשה בשגגה, אינו פטור על שגגתו. "ששגגת תלמוד עולה זדון" כאילו עבר בזדון, לפי שהיה יכול להשכיל ולהבין ולדעת עומק ההלכה, ורק בגאותו סר מן הדרך הנכונה. וכל מה שיעשה שלא כדין ע"פ תלמודו, מזיד הוי. ולפי שעיקר הכל [הוא] המעשה ע"פ התורה, מה לנו בתלמודו ובתורתו אם אינו לומד כהלכה וע"י כן מעשיו מקולקלים? וטוב ממנו מי שלא למד כלל, שבכל דבר מעשה ישאל פי חכם ויורנו, ולא ישגה במעשיו. ולכן אתה צריך להיות זהיר בתלמודך שיהיה על דרך היותר נכון ובכל הדקדוקים, יותר ממה שתצטרך ליזהר בדקדוקי המצוה.

חייבים לדעת מה הטעם לכל משנה ואמרינן (ב"מ לג:) "דרש ר' יהודה בר אלעאי מאי דכתיב 'והגד לעמי פשעם' וגו' אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות" וכו'. והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, ופירש [שם] רש"י ז"ל "הוי זהיר בתלמוד: שהוא תירוץ טעמי המשניות. או אם תשמע דבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמיה ומי שנאה. ששגגת תלמוד: אם שגית בהוראה בשגגת תלמודך, שלא ידעת טעם המשנה ונתת אתה טעם אחר, ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבא לידך, ולמדת הימנה שלא כדת, שאין הטעם כמו שהיית סבור, שאילו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך. עולה זדון: ענוש אתה עליה כמזיד, שזדון הוא בידך שלא שאלת טעם מרבך" [עכ"ל רש"י]. ומה שפירשנו בדברי המשנה מסכים לדברי רבינו ז"ל, ונוסף עליהן שגם תלמידי חכמים המלמדים ברבים, ונושאין ונותנין בדבר הלכה, צריכין לחלוק כבוד אפילו לתלמידיהם וכל שכן לחבריהם, וכמו שפירשנו.

"רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם". האי תנא נמי לענין מעשה שנה משנתו, ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה". ומי שעושה מעשים טובים הוא הנכבד מכל אדם, ומועיל לאחרים יותר מבעלי הכתרים, וכדאפרש.

"שלשה כתרים הם". כלומר שלשה מיני שלטנות הם, שכל אחת מהן יש לה כתר, כי בהם מנהיגים את עם הארץ, וכל אחת משונה מחברתה, ושלשתן מן השמים. כי ה' ב"ה יסדם בקרב ישראל להורות להם הדרך אשר ילכו ואת המעשה אשר יעשון. ואין לך שלטנות בישראל שאינה כלולה באחת משלש אלה. האחת "כתר תורה", והם סנהדרי ישראל והשופטים המורים לעם את הטמא ואת הטהור ובין הקדש ובין החול בין דין לדין וכל דברי ריבות, ובידם מסרה התורה היכולת להמית ולהעניש ולהלקות ולקנוס ממון, כמו שנאמר (דברים יז, ח-יב) "וקמת ועלית וגו' ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא וגו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומת האיש ההוא". וכן בכל התורה נצטוו הזקנים אשר בשער שיורו את העם, ושישפטום משפט צדק, כדכתיב (דברים טז, יח) "שופטים ושוטרים תתן לך וגו' ושפטו את העם משפט צדק", והן משפטי התורה, והיינו "כתר תורה".

"וכתר כהונה". והן הכהנים מזרע אהרן המקריבים את קרבנות העם, ומכפרים עליהם לפני ה' ב"ה, ובידם מסרה התורה היכולת בכמה דברים לדין בין נגע לנגע, כי טומאה וטהרת נגעים, הן נגעי אדם הן נגעי בגדים ובתים, תלויין בדברי הכהן, ואיננה ביד שופטי ישראל. כי אין ת"ח היודע מראות נגעים יכול לטמא או לטהר, וכן הטמא אינו יכול להטהר לאכול קדש או ליכנס למקדש עד שיקריב הכהן קרבנותיו, כמו קיני זבה ויולדת ומצורע. ואם ישהא הכהן לא יוכל להטהר. וכן הכהן צריך לטהר את האדם מטומאת מת, כי צריך להזות עליו [אפר פרה אדומה] שלישי ושביעי, וכן חייבי עולה ונדרים ונדבות, הכהנים ממשכנין אותן, ובכלל זה כל הנהגת המקדש וכליו וסדר העבודה התמידין והמוספין שהן לכפר על כל ישראל. הכל מסור לכהנים בני אהרן, והיינו "כתר כהונה".

תפקידו של המלך "וכתר מלכות". האיש אשר בחר בו ה' מקרב עמו למלך ולשומו לנגיד, כמו שבחר בשאול ודוד אחריו, והם הנוהגים את העם בכל צרכי המדינה, אשר יוציאם ואשר יביאם, ובידו מסרה התורה היכולת הגדולה להעניש ולהרוג, כדכתיב (יהושע א, יח) "כל איש אשר ימרה את פיך וכו' יומת", (גיטין י:) ו"דינא דמלכותא דינא", לפי שהוקם לעשות משפט וצדקה בארץ, וכפי צורך הזמן. ואפילו לענוש ולהכות שלא כדין תורה, לא לעבור על דברי תורה אלא [כדי] לעשות סייג לתורה, וכמו שהרג דוד רכב ובענה וקצץ ידיהם בלי עדים והתראה לעשות סייג, לפי שראה שקמו עדת חנפים, וכדי למצוא חן בעיניו יהרגו אנשים צדיקים על לא חמס בכפם, ואם לא ידונם במשפט חרוץ ירבו רוצחים בישראל. וכן כל כיוצא בזה שהוא דינא דמלכותא, וכדתנן (אבות, ג) "הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", והתם פרישית לה, ובכלל זה [כח של המלך להרוג] האפיקורסים העוברים בשאט נפש להכעיס, וכהנהו דתני ר"א המודעי (אבות, ג) , וכן כל המחלל את השם בפרהסיא כל אלה וכדומים להם הרשות ביד המלך לעשות בהם משפט המלוכה, ולדונם כפי חכמתו אשר נתן אלהים בלבו. וזהו חכמת המלך, והכל בצדק ובמישור, כי צריך לילך בדרכי ה', שגם ה' ב"ה נוהג עם אלה למעלה ממדת המשפט הנהוגה, וכדפירשתי במשנת ר"א המודעי, והודעתי בקצרה שכן מפורש בתורה בפרשת "והנפש אשר תעשה ביד רמה". ויש בזה ענינים נפלאים, ואכתוב מקצת הדברים בפרק ששי בעז"ה בבבא "ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין". ואם תבין תראה כי אין עוד יותר משלשה כתרים האלו, כי שלשה אלו כוללים כל מיני שלטנות והנהגת העם.

מעלת כתר שם טוב, ובלעדו גם החכם בתורה לא יצליח "וכתר שם טוב". לא יקשה עליך א"כ ארבעה נינהו, ואיך תני שלשה? דהכי פירושא דמתניתין, שלשה כתרים הן ולא יותר, כלומר שלשה כתרים נתנו מן השמים לבני ישראל, ושלשתן אינן תלויין ביד האדם, כי "כתר תורה" והם השופטים והסנהדרין צריכים לחכמה גדולה ובינת הלב שיקבלו כל התורה כלה, ולהבין בין דין לדין ובין דם לדם, וכל דברי ריבות. והחכמה והבינה מתת אלהים הן, כדכתיב (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", וכמו שאמר שלמה בתפלתו (מל"א ג, ט) "ונתת לעבדך לב שומע" וגו', וכדפירשתי בפרק קמא גבי "הוו מתונים בדין". ולאו כל אדם זוכה, שהיא מתנה מן השמים, ואע"פ שאמרו "שלשה כתרים הן וכו' כתר תורה מונח לכל, כל הרוצה ליטול יבוא ויטול", היינו שיוכל לתקן עצמו ללמוד תורה, וכדתנן בפ"ב "התקן עצמך ללמוד תורה", וכדפרישית התם שצריך טוהר הלב והכשר הנפש לקבלתה, ואי לא לא. וסוף סוף (מגילה ו:) "לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא היא". (שמו"א ב, ט) "ולא בכח יגבר איש", (משלי ב, ו) "כי ה' יתן חכמה". ונשיאי ישראל ושופטיהם מתמנים ע"פ אחרים, ואין חכם יכול ליקח עטרה לעצמו לדון את העם.

ו"כתר כהונה" נמי מן השמים היא, וניתנה לאהרן ולזרעו אחריו, כדכתיב (במדבר יח, ז) "והזר הקרב יומת". וכן "כתר מלכות" מן השמים היא, כדכתיב (דברים יז, טו) "שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוהיך בו", אלמא שהיא מתנה מן השמים. ונתן הקב"ה כתר מלכות לדוד ולזרעו עד עולם, כמפורש בקבלה. אבל "כתר שם טוב", והיינו בעל מעשים טובים, והוא האיש הירא את ה' מאד, וקבל חקי החכמה ושמרם בלבו, ושרשי החכמה מרובין בנפשו ועושה כל מעשיו כפי חכמתו, איננה מן השמים. כי זה כל האדם, שהרי הבחירה מסורה בידו להטיב או להרע. ולהכי אינך תלתא יורדין מן השמים לארץ, והך ד"שם טוב" עולה מן הארץ לשמים, וכדאמרינן (ברכות לג:) "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". והיינו דקתני "וכתר שם טוב עולה על גביהן", כי הם למטה, והיא העולה למעלה לשאת ענף ולעשות פרי. כי היא המביאה את האדם לחיי עולם הבא, לא כתר תורה לבדה, ולא כתר כהונה לבדה, ולא כתר מלכות לבדה. כי אע"פ שזכה האדם לתוספת רוח חכמה ובינה, וראוי להיות שופט ישראל, אם יסור לבו מה' לעבור על מצותיו, אין כתר תורה שלו נחשבת לכלום. וכמו שמצאנו בחכמים גדולים בתורה שהיה אחריתם רע ומר, כדאמרינן (חגיגה טו:) גבי דואג ואחיתופל תלת מאה בעיי בעי דואג במגדל הפורח באויר, וכשסרו מדרך ה' לא הועילה להם תורתם. וכן הכהן מזרע אהרן אם אין לו כתר שם טוב אין כהונתו כלום, כדאשכחן גבי בני עלי, לפי שעשו הרע בעיני ה' לא היה להם אחרית טובה. וכן המלך מבית דוד אם אינו נוהג בדרכי ה' לא יועיל לו כתר מלכות, כדאשכחן גבי יהורם ומנשה ואמון ויהויקים וכיוצא. ומשום הכי [שם טוב] עולה על גביהן, שהוא למעלה מכל. ואם אינו עולה על גביהן, לא משכחת לאידך תלתא לגמרי, שאין כתרם כתר, כי תחלוף ותעבור כצל. וקרי תנא דידן שם טוב בשם "כתר", ולא תימא מאי שלטנות והנהגה שייכא בשם טוב דקרי לה כתר? דודאי אית בה שלטנות, דשם טוב היינו ששמו הטוב הולך בתוך אחיו ועד למרחוק, וכולם מפארים את מעשיו הטובים והנהגתו הישרה, ושמו הגדול יתברך מתקדש על ידו, שכולם אומרים אשרי מי שלומד תורה ועובד את ה': "ראו פלוני שלמד תורה לשמה וקיים אותה, כמה מעשיו נאין כמה משאו ומתנו נאה, אשרי מי שזה ילד, אשרי מי שזה גידל", וכדאמרינן ביומא (פו.) שעל זה נאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. ולפי שכולם מהללים מנהגיו [ע"י כן] מתקנאים בו ובאים לחסות תחת כנפי השכינה, ללמוד תורתו ולעשות מעשים טובים. והנה על ידי שמו הטוב מנהיג את העם ומדריכם בדרכי החכמה. ומי שזכה לכתר שם טוב אשריו, והוא אהוב יותר למקום ב"ה מן החכם שבחכמים שלא זכה עדיין לשם טוב. לפי ששלטן השם הטוב יקר יותר ממיני שלטנות של הכתרים השלשה. כי "כתר תורה" לא תשלוט רק על אזן שומעת שאינה יודעת בין דבר לדבר, והשופט יורה וידין כיצד תתנהג. וכל זה אם היא מעצמה חפצה להתנהג במנהגים ישרים, ואם לאו לא ילך אל השופט כלל. וכן "כתר כהונה" אינה שלטת רק במי ששב בתשובה, שכשמביא קרבן יכפר עליו הכהן. אבל אם אינו שב מרצונו, מה יוכל הכהן לעשות לו? ואפילו מקריב קרבנו אין בו תועלת, שכן נאמר (משלי כא, כז) "זבח רשעים תועבה". וכן "כתר מלכות" אינה שלטת רק להעביר פרצת הזדון מן הארץ בחרב וביד חזקה, לא להשיב פושעים מדרכיהם ולהחזירם למוטב. אבל "כתר שם טוב" שרואין בני אדם מעשיו ומתקנאין בו, וע"י כן מבינים מה טוב [הוא] לירוא את ה' ולעשות מצותיו, היא שלטת על הנפשות הנסוגות אחור להשיבם ולקרבם לתורה ולעבודה. ואין דבר גדול מזה, שכן מפורש בקבלה (ירמיה טו, יט) "ואם תוציא יקר מזולל וגו' כפי תהיה". וכדפירשתי בפ"ב גבי "קנה שם טוב קנה לעצמו", ומשום הכי עולה על גביהן. ולפי ששם טוב גדול מכל, לכן צריך אתה לקנות מעשים טובים, ולראות שכל מעשיך יהיו הגונים ורצויים, ותמצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. וכדקאמר ר' יהודה "הוי זהיר" בשגגת תלמוד, משום דעיקר הכל הוא המעשה הטוב שתזכה באחרית לשם טוב, כך נראה לי.