יין לבנון על אבות ד:יב

הדרכות כיצד ללמוד וללמד "רבי אלעזר בן שמוע". האי תנא לענין מצות תלמוד תורה שנה משנתו, שצריך האדם להזהר בה מאד. ויש בתלמוד תורה שני מצות. האחת, ללמוד לעצמו, והיינו (דברים ו, ז) "ודברת בם בשבתך בביתך", ונכפלה בתורה פעמים רבות. והשניה, ללמד לאחרים, והיינו (שם) "ושננתם לבניך", וכדתניא [בספרי, ואתחנן, פסקא לד) "בניך אלו התלמידים". ואשמועינן דבתרווייהו יעשה לשם שמים לדעת האמת, ויהיה שפל רוח. והיינו דקתני "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", והיינו במצות תלמוד תורה לאחרים, שיכבד לתלמידו ויחוש על כבודו, כמו שחביב עליו כבוד עצמו. ולאו למימרא שיכבדהו בדברים, ויקפיד שלא יבוש. דההיא [כבר] אתמר לעיל "איזוהי מכובד? המכבד את הבריות", אלא לענין [עצם] התלמוד קתני לה. שכמו שחביב כבודו על עצמו, וכבודו היינו כבוד הנשמה, והן דברי שיקול הדעת וסברת הלב, וכמו שעושה עם עצמו, כשמעיין בהלכה וסובר סברות ישים כל סברא העולה על הלב בשיקול דעתו, לראות אם היא נכונה וכהלכה אם לאו. ואם רואה שיש בה טעם יקיימנה, ואם אחר ששקל וטרי בה ומצא שאיננה כהלכה יבטלנה, והכל לקיים האמת. והנה לא ידחה סברתו בקש [ע"י קש] ובתחלת העיון, כי כבודו חביב עליו, ואומר בלבו שמא יש בה ממש? כן ינהג עם תלמידיו, שיהיה כבודם חביב עליו ככבודו, ואע"פ שהן תלמידים לומדים מפיו וצריכים לו, כשישאלו וישיבו כפי סברתם, ינהג בהן כבוד ויעיין בדבריהם ובסברות שהמציאו מלבם, לראות היעמדו בהלכה אם לא. וישתמר מ[ל]הקל בכבודם לומר "תלמידים הם, ומה לי לשמוע דבריהם? ובודאי אין בהם ממש", ויתאמץ לדחות דבריהם בתחלת העיון, לפי שהן דברי התלמידים. חלילה לך מעשות כדבר הזה, שאין זה אלא גבהות הלב, שלפעמים ענינים נכבדים ודברי טעם יוצאים מפי התלמידים, והן מועילים לרב המלמדם לעמוד על דבר אמת, וכדאמר רבי חנינא (תענית ז.) "הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם", וזה פירוש נפלא.

כבוד חברך בלימוד תורה "וכבוד חברך כמורא רבך". איכא בין כבוד למורא. "כבוד" כדאמרינן שלא יבוז דבריהם, ויחוש לכבודם שאפשר [שהם] מדברים דברי טעם. ו"מורא" היינו שלא יסתור דבריהם, והכי אמרינן (קדושין לא:) "איזהו מורא? לא יסתור את דבריו" וכו', וגבי תלמיד לא שייך מורא, שאע"פ שיכבד דברי התלמיד לעיין בהם כהוגן, אין התלמיד רשאי לחלוק על רבו בסברא. ואם התלמיד אמר כך והרב בדרך אחר, ואין סברת התלמיד נראית בעיני הרב, מותר לרב לסתור סברת התלמיד, ואינו צריך לנהוג בו מורא. מה שאין כן התלמיד שצריך לנהוג מורא ברבו יתר על הכבוד, והיינו שיבטל סברתו מפני סברת הרב המקובלת. אבל גבי חברים העוסקים בתורה לא איצטריך למיתני שיהא כבודם חביב עליו כשלו, דמהיכי תיתי לא יהיה כבודם נחשב בעיניו ושיבטל סברתם ונימוקם בלי טעם? והם חבריו חכמים כמוהו. ובודאי שיעיין יפה בדבריהם טרם ישיב עליהם. ומי שאינו עושה כן שופטני הוא ואיש זדון, ובההוא לא קא מיירי. אלא אשמועינן דאף על גב שאינך צריך לירוא מפניהם, ומותר לך לעמוד על סברתך ולסתור דבריהם, מדרך חסידות [הוא] שיהא כבודם חביב לך ככבוד רבך שמוראו עליך, שאסור לך לסתור דבריו. כן יהיה כבוד חברך שתבטל דעתך מפני דעתם. ואם הם סוברים כך ואתה סובר כך, ידמו בעיניך כאילו הם רבותיך ולא תסתור דבריהם, וכדאמרינן (ב"מ נט:) גבי תנורו של עכנאי, ואמר ר' יוסי (שבת קיח:) "מימי לא עברתי על דברי חברי". וכל זה בכלל שפלות הרוח, שתנענע ראש לדברי חברים [אמר המגיה: מליצה ע"פ יבמות קכא.], ולא תשען על בינתך. ובפ"ב תנן ר"א אומר "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך", ופירשנו התם דמשום "עין טובה" נקט לה, שיהיה בעל עין טובה בתורה, דעיקר עין טובה היא בתורה. ואפילו הכי יש בה גמילת חסדים בין אדם לחבירו. שהרי (ש) אם ברום לבבו ידחה דברי תלמידיו, לפעמים שידע התלמיד בעצמו שסברתו נכונה, וכשרבו דוחה אותה יצטער ויפלו פניו, ויוכל לצאת מזה גם תקלה לתלמידים. ותבין שדברי ר"א בן שמוע כלולים בבבא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות", שבכלל זה שיתן כבוד לדברי תלמידיו, ושישקול אותם במאזני דעתו, וישמח אם ידברו נכונה.

"ומורא רבך". כלומר צריך אתה לירוא מרבך, ולקבל השמועות מפיו, ולא תסתור דבריו, ולא תטיל בהן ספק, ולא תדמה שסברתך ישרה מסברתו. כמו שיש עליך מורא שמים, שאתה חייב לירוא מאדון השמים ולקבל מצותיו חקותיו ותורותיו, בין אם תבין בין אם לא תבין, וכדכתיב (משלי ג, ז) "אל תהי חכם בעיניך ירא את ה' וסור מרע". ואמר (משלי ג, ה) "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען". וכבר פירשתי ענינים אלו במקומות רבים. ומציעתא וסיפא בתלמוד תורה דעצמו אתמר, שצריך לקבל באמונה מרבו, ולנהוג מוראו עליו, וכן לענין דבוק חברים, שלא יתעקש כנגדם. והעושה כן יזכה לכתר תורה, ויעלו בידו כל השמועות והטעמים, והסברות הנכונות, ולא יטעה במעשה המצות, וידע לקיים כל דבר על בוריו. ולפום דפרישית לא הוי מצי למיתני "יהי כבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חברך", דכיון דבעי למתני "וכבוד חברך כמורא רבך", והיינו שלא יחלוק על חבריו ואם כן לא יקיים סברתו נגד סברת תלמידו, והא ליתא. משום הכי תני "כשלך" וכדפירשתי, הכי נראה לי.