יין לבנון על אבות ד:יא

מצוה אחת, מעלתה להכריע לכף זכות "רבי אליעזר בן יעקב". אחר ששנה רבי שכל אדם חייב לעמול בתורה ובמצות, לפי שצריך עמל רב ושקידה גדולה לזכות אל השמירה ואל המעשה, מייתי משנתו של ר"א בן יעקב דמינה אשמועינן כמה טובה כפולה האדם עושה עם נפשו ע"י מעשה המצות, וכמה רעה גורם לעצמו ע"י עברו עבירות. ולכן טוב לאדם לסבול עמל ועול תורה ומצוה, כי פרי מעלליו יאכל, ואחריתו ישגא מאד. והיינו דקתני "כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד". פירוש מליץ אחד שיליץ עליו לטובה לפני המקום ב"ה, וע"י הפרקליט יזכה להפיק רצון מה' בעוה"ז ובעוה"ב. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד המלמד עליו חובה לפני המקום ב"ה, ומביא עליו רעה בדין ובמשפט. ובקדושין (לט:) תנן "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ", ואמרינן בגמרא "ורמינהו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, ואלו הן: כבוד אב ואם וגמילות חסדים והכנסת אורחים והבאת שלום בין אדם לחברו, ותלמוד תורה כנגד כולם". ומשמע הני הוא דאוכל פירותיהן והקרן קיימת, אבל מצוה אחריתי לא, ואנן תנן מטיבין לו דמשמע גם בעוה"ז? ומשני אמר רב יהודה הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבין לו, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה. ופריך מכלל דהני אפילו בחדא נמי, כלומר אם אחת מכל המצוות היתירה על זכיותיו עושה אותו לצדיק גמור, א"כ הני דחשיב במסכת פאה אפילו בדעביד חדא מינייהו נמי מטיבין לו ונוחל את הארץ, ואפילו לא קיים שאר המצות? בתמיה, והא רובא עונות הוא? ומשני אמר רב שמעיה לומר שאם היתה שקולה מכרעת. ופירש רש"י ז"ל הא דקתני אלו דברים וכו' במחצה עונות ומחצה זכויות קאמר, ויש במחצה זכיות אחד מאלו מכרעת את הכף כאילו הוא רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה דמתניתין. וכי לית ביה חדא מהני צריך למצוה יתירה.

וצריך טעם למאי דמפרש רב יהודה דהכי קאמר "כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו". ליתני "כל שזכיותיו מרובין מעונותיו מטיבין לו" וכו' ותו לא, וידענא שאם שקולין או פחותין דאין מטיבין לו? ותו סיפא דקתני וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו וכו', לאו כללא הוא, דאי איכא חד מהני דחשיב במסכת פאה אפילו שקולה מכרעת. ותו מאי משני כל העושה מצוה אחת יתירה וכו' פשיטא, דאטו במצוה אחת מטיבין לו? והא איכא רובא עונות. ואם תאמר דלא ידע הא, א"כ לפרוך אמתניתין אפילו בחדא בתמיה? ותו סיפא וכל שאינו עושה מצוה אחת, נמי פירושא אינו יתירה על זכיותיו, ואמאי אינו נוחל את הארץ? והא אמרינן מחצה על מחצה רב חסד מטה כלפי חסד. וייראה בעיני דהאי כל העושה מצוה תחת מטיבין לו, לאו בעושה מצוה יחידית, וכגון שהיתה הכף שקולה, ונתן פרוטה לעני, וע"י כן עודפת כף הזכויות, דא"כ ליתני סתמא מי שרובו זכיות מטיבין לו ונוחל את הארץ, וכל שרובו עונות אין מטיבין לו ואינו נוחל את הארץ. דבמחצה על מחצה כבר אמרינן בר"ה (דף יז.) "ורב חסד" מטה כלפי חסד, ונחשב גבי בינונים וכדפירש התוספות ז"ל בסוגיא זו. וכן משנתנו דתני כל העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, נמי לאו בעושה מצוה יחידית, וה"ה סיפא דהעובר עבירה אחת לאו בעושה עבירה יחידית, כגון שבטל ק"ש יום אחד או שאכל טריפות פעם אחת, דא"כ הוי ליה למתני "כל המקיים מצוה קנה לו פרקליט", ומאי מצוה "אחת"? וכן מתניתין דקדושין דתני "מצוה אחת".

מצוה, קיומה צריך להיות בשלימות אלא הכי פירושו: "כל העושה", היינו מעשה שלם, שתקן כח נפשו כפי תורתו שלא ינהג כי אם בדרך חכמה, וכדפירשתי בפ"ג דתנן "כל שמעשיו מרובין מחכמתו", והיינו שהרגיל כח נפשו לעשות כפי חכמתו, ומלת "עשייה" בכל מקום על התיקון [תוספת המגיה: כמו שכתב הרב המחבר בענין "ברא אלהים לעשות" במעשה בראשית]. ובפ"ב דתנן ר' אליעזר אומר "עין טובה" פירשתי שהאדם כולל כל כחות מעשה בראשית, וכל פעולה שהאדם פועל הן טוב הן רע נמשכת מכח פנימי. ויצר לב האדם רע כמפורש בכתוב. והכחות בטבעיהם נוטין אל הרע. ונברא האדם תחת השמש לתקן כחותיו. כי ה' ב"ה נתן בידו תורה וחכמה, והבחירה מסורה לו, ואם יחפוץ בחיים יוכל להרגיל כחותיו שלא יפעלו רק בארח חכמה. וכפי התיקון כן השכר, אם הרבה ואם מעט. ואשמועינן תנא דידן שהמתקן כח אחד בנפשו והרגילו עד שקבל טבע החכמה, ואינו נוהג רק בארח חכמה, קנה לעצמו פרקליט אחד המליץ בעדו, כי זה כל האדם ובעבור כן נברא. אבל מי שמקיים המצוה לפרקים, ולפרקים יצרו תוקפו ואינו מקיימה, היינו "זכיות" ו"עוונות", אבל לא מקרי "עשייה", כי אין הכח מתוקן, שהרי לפרקים עובר. ומשום הכי תני "כל העושה" שהוא התיקון. וכן תני "מצוה אחת", כלומר כח שלם שע"י כן תקן מצוה אחת ועושה אותה כל ימיו. כי מלת "אחת" מורה על תשלום המצוה כולה. [אמר המגיה: עיין דברי הרמב"ם בפירוש המשניות, סוף מסכת מכות. והיא ראיה לדברי הרב המחבר].

ואתן לך משל. התורה אמרה (ויקרא יט, יח) "לא תקום". והמצוה הזאת תלויה בכח פנימי, והוא כח הנקמה הנטועה בנפש. ואם האדם משולח וחפשי יהיה נוקם בטבע, בין על דבר גדול בין על דבר קטן, כי יצר הלב רע מאד. וע"י חכמת התורה יתקן את יצרו, ויהיה מושל ברוחו. ואם ברב כח השפיל רוח הנקמה עד ששם דלתים ובריח לפניו בחכמה וביראה, ולא יכול להתגבר עליו עוד, ואי אפשר שיתאוה עוד לנקום, היינו "עשיה" גמורה. אבל אם למד תורה וחכמה, והועילה לו שלפעמים כובש יצרו, ולפעמים יצרו תוקפו ונוקם, מונים לו מספר הזכיות ועוונות, ואם הם שוים הוי מחצה על מחצה, כלומר חציו מתוקן וחציו אינו מתוקן, והרי הוא "בינוני". וכן הענין בכל כחות הנפש. מיהו אם הוא בכל כחותיו מחצה על מחצה הוי בינוני, "ורב חסד" מטה כלפי חסד, אלא דעל כל פנים צריך שיהיה כח אחד מתוקן. ועלה תנן בקדושין (לט:) "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו" וכו'. וידע תלמודא דהעושה מצוה אחת היינו שתקן מצוה אחת לגמרי וזהיר בה תמיד, ומשום הכי לא פריך אמתניתין אפילו בחדא נמי. דידע דהאי העושה מצוה אחת מלבד שאר זכיותיו קאמר, שבין מחצה זכויותיו צריך שיעשה מצוה אחת עשייה גמורה. אלא פריך ורמינהו אלו דברים וכו', ובמאי קא מיירי? אי בשעשה מצוה אחת בין זכיותיו, מאי איריא "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז" וכו', שאר מצות נמי, כדתנן "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו" וכו'. ואם לא תקן מצוה אחת, הני נמי לא סגי, כדתני סיפא "וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו" וכו'. ומשני רב יהודה ודאי דבין שקיים אחד מאלו ובין לא קיים, אם עשה מצוה אחת מטיבין ואי לא לא, אלא איכא בין אלו דברים ושאר מצות, דמתניתין מיירי שעושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו, כלומר שהוא מחצה על מחצה, והמצוה האחת שעשה עודפת על מחצה זכיותיו, ואז נחשב כצדיק גמור ומטיבין לו. וקא סלקא דעתיה אם קיים אחד מהמפורשים במסכת פאה וגם עשה מצוה אחת ג"כ מטיבין לו אע"פ שבשאר מעשיו רובא עוונות, וקא מתמה מכלל דהני אפילו בחדא נמי? בתמיה, ומפרש רב שמעיה מלתא דרב יהודה לומר שאם היתה שקולה מכרעת, דבשאר מצות צריך שהמצוה האחת שעשה עודפת על מחצה זכיותיו. אבל כשיש במספר זכיותיו אחד מאלו השנויים במסכת פאה, די אם המצוה אחת שעשה גם היא במספר זכיותיו, ואם בין כולם הכף שקולה מכרעת.

שלב אחרי שלב בהשתלמות בקיום המצוות ומדות הטובות והשתא ניחא דלא תני "כל שזכויותיו מרובין מטיבין לו" וכו', שאע"פ שזכיותיו מרובים, אם לא עשה מצוה אחת אין מטיבין לו. והא דאמרינן בעלמא רובו זכיות, היינו שיש ביניהן מצוה אחת, וכן לענין מחצה על מחצה. והאי מחצה על מחצה לאו דוקא שבכל מצוה ומצוה יהיה החצי זכיות והחצי עבירות, דהא לא אשכחן כלל, אלא שבין כולם הוא מחצה זכיות ומחצה עוונות. על דרך משל שבכח הזריזות נזדרז מאה פעמים לקום בבקר לקראות שמע ולהתפלל, ועשרה פעמים לא נזדרז, וכנגד זה בכח החסד פעל עשר פעמים חסד, ומאה פעמים לא עשה, וכן בכל דבר מונים לו ושוקלים לו זכויותיו ועוונותיו, כפי שקול דעתו של אל דעות, ואם הם מחצה על מחצה מטה כלפי חסד. ואשמועינן דדוקא בדאיכא מצוה אחת שלימה בתוך זכיותיו, כלומר כח אחד תקן לגמרי, ואי לא לא. ולכן אליהוא בן ברכאל כשהודיע לאיוב משלחת יסורין ומות בעבור הפשעים, אמר (איוב לג, כג) "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת". כלומר אם הדבר שקול, ויש רק מלאך מליץ אחד מני אלף, כלומר שבתוך אלפים כחות יש רק כח אחד מתוקן, המגיד יושר האדם, שבדבר הזה הוא ישר ומתוקן "ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת". ודע שבכל כח וכח כלולים חלקים רבים, ואין חלק זה דומה לחלק אחר שבו, וכל תיקון חלק קרוי גם כן מעשה שלם. ואני אפרשנו לך מן המשל שזכרתיהו. בכח הנקמה יש פרטים. הסכל הגדול כשלא יכבדוהו כפי גאותו יסכים להנקם. ויש אחר לא יעבור על לבו רוח נקמה בעבור זה, אבל כשיפסידו מעט ממונו אז יעבור עליו רוח נקמה. ויש שלא יחוש גם לזה, אבל כשיבוזו לו בדברים ויכלימוהו מעט חושב לנקום נקם. ויש שלא ינקום גם בשביל אלו, אבל כשיצערוהו בגופו אז תעלה נקמתו באפו, וכיוצא באלה פרטים רבים. ומי שיצרו תוקפו לנקום נקם בשביל כל אלה, ובעבור מורא שמים התחיל להיות מושל ברוחו והשפילו בחלק אחד, ותחת שקודם זה היה נוקם מפני כבודו וגאותו, עתה השפילו ושם דלתיים ובריח לפניו, ואין רוחו מתעורר עוד לנקום נקם בשביל זה, אע"פ שלא עשה המצוה בחלקים הנשארים, כבר תיקן דבר בנפשו. ואם זכיותיו ועוונותיו שקולים וגם עשה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, לפי שקנה לו פרקליט אחד. והוא הדין בכל כח וכח, כל שמתקן חלק אחד שלם עשה מצוה אחת, והיינו דאמרינן (שבת לב.) על "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף, אפילו תתקצ"ט שבאותו מלאך לחובה ואחד לזכות פודין אותו", כלומר אפילו אותו פרקליט שקנה במעשה המצוה אינו כולל רק חלק אחד שתקן, ותתקצ"ט חלקים נשארו בלתי מתוקנים, נפדה בשביל החלק שתיקן. ולפי שאין לך אדם בישראל הירא את ה' שלא יתקן חלק אחד מכחות נפשו הרבות, לכן יאירו כולם באור החיים, ונפרעים ממנו על עוונותיו בגיהנם ומצפצפים ועולים. והיינו דתנן (סנהדרין צ.) "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב". מיהו המחלל השם ומכחיש האמת, מלבד שלא תקן מאומה, שהרי אין פחד אלהים לנגד עיניו, אלא שהשחית הדעת הנטועה בו, שאין עליה שלטון היצר, ולכן נכרתין מארץ החיים, וכדתנן (אבות, ג) "המחלל את הקדשים" וכו' אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעוה"ב". הכי נראה לי. והדבר מתקבל על הדעת.

פושעי ישראל בגופן, בעבירה אחת "והעובר עבירה אחת". לא תני גבי עבירה "עושה", דלא שייך תיקון אצל עבירה, אלא "עובר" כמי שעובר מדרך סלולה ללכת ארחות עקלקלות. משום דבכל דבר חכמה יש בו שני דרכים, האחד סלולה והשני עקלקלות, והנלוז מדרך האמת נקרא "עובר עבירה", וכן נקרא "חוטא", וכדפירשתי בפ"ג גבי "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה". ועבירה אחת אפשר דומיא דמצוה אחת, שבדבר אחד לא נזהר כלל, ולא תיקן בנפשו מאומה. ולהכי היא קטיגור, דאע"פ שרובו זכיות ועשה מצוה אחת, נפרעין ממנו ביסורין על העבירה. אבל אינה מכרעת לטרדו מעוה"ב, וראיה דאמרינן (ר"ה יז.) "פושעי ישראל בגופן יורדים לגיהנם ונדונין בו י"ב חדש, לאחר י"ב חדש גופן כלה וכו' ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים", ומוקמינן לה דפושעי ישראל בגופן היינו קרקפתא דלא מנח תפילין כלל. ופירוש ר"ת ז"ל (שם, תוספות ד"ה קרקפתא) שהמצוה בזויה בעיניו, שמגונות עליו רצועות של תפילין שבראשו. ואפילו הכי לאחר שקבלו יסורי גיהנם אית להו תקנתא, וכדקתני "ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי צדיקים". פירשו על זה שהצדיקים מתפללים עליהם לזכותם לעוה"ב. (תנא דבי אליהו רבה, פרק ג; ילקוט שמעוני, מלאכי, סוף רמז תקצ"ג, וכן "זהר חדש", מוסד הרב קוק, דף כה) . ואפילו רובא עונות, וכדאמרינן התם "מחצה עונות ומחצה זכיות ואית בהו נמי עון דפושעי ישראל בגופא עליהן נאמר והבאתי את השלישית באש, ומצפצפין ועולין", וכל שכן עבירה אחרת, ויותר "כל שכן" כשאינו נזהר בה מעצלות או מתאוה, לא בעבור שהיא מגונה בעיניו דפשיטא שאינה מכריעה לחובה. אלא דהר"ן ז"ל [שעל הרי"ף, בנדפס דף ד' ד"ה בינונים] כתב דהוא הדין לשאר מצות עשה שלא קיימם מעולם, שלא קרא ק"ש ולא בירך על המזון אחריו מעולם [עכ"ל]. וסוף סוף יש להן חלק לעוה"ב אפילו רובא עונות. אבל מחצה על מחצה וגם עשה מצוה אחת מטיבין לו בעוה"ז ובעוה"ב, ונפרעין ממנו על עונותיו בעוה"ז, דעבדין ליה לפעמים יום ביש.

ומשום הכי תני אצל מצוה "פרקליט", ואצל עבירה "קטיגור". והוי ליה למתני גבי מצוה "סניגור" שהוא נגד "קטיגור". משום דסניגור וקטיגור הם דורשי טוב ורע, וכנגדן הזכיות והעונות. שכל מצוה ומצוה יחידית היא סניגור, וכל עבירה ועבירה היא קטיגור, ועולים כולם במשקל. אבל "פרקליט" היינו מליץ טוב להציל לאדם מרעתו, והוא לבדו דוחה כל הקטיגורים, והיינו מעשה המצוה והתיקון השלם וכדפירשתי לעיל. וכל העושה מצוה אחת לבדה דיה להיות פרקליט, וכדכתיב "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף". ו"פרקליט" לשון מליץ, שכן תרגום (איוב טז, כ) "מליצי רעי": "פרקליטי חבריי", כמו שכתב הרב בעל תוספות יו"ט ז"ל בשם הערוך. אבל העבירות אינן פרקליטין. וכל שכן המתקן הרבה שיש לו פרקליטין רבים. ולכן בדין הוא שיתאמץ האדם ללמוד תורה ולשמרה בלב, כי על ידי התורה מחליש כח היצר ומתקן הנפש.

אחרי כן מצאתי בירושלמי (קדושין פ"א ה"ט) שאמרו כל העושה מצוה אחת היינו שהוא נזהר במצוה זו ואינו עובר עליה כל ימיו [לשון הירושלמי: "ולא עבר עליו מימיו"], ראיתי ואשמח, כי הן הן הדברים שחדשנו, שהעשייה היא התיקון, וכשהנפש מתוקנת באותו הדבר, שוב אין יצרו מתגבר עליו, ונזהר בו כל ימיו, וזהו פירוש המשנה באמת.

אע"פ שהאדם ניצול מן הגיהנם, אבל ייענש על עונותיו בעוה"ז מיהו אע"פ שהעושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד, היינו שלא ירד לגיהנם, ושייטיבו לו ויאריכו לו, וכדכתיב (איוב לג, כד) "ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת" לפי שתיקן מאומה. ולא בעבור כן עונותיו נמחלים, אלא נפרעין ממנו בהאריך הימים [תוספת המגיה: כלומר במשך ימי חייו] על עונותיו, כי אין לפניו יתברך משוא פנים ומקח שחד, והיינו כל זמן שלא עשה תשובה על עונותיו. אבל כשיעשה תשובה ומעשים טובים על עונותיו, אז ניצול גם מן הפורענות, והיינו דסיים "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות". והיינו דאמרינן (קדושין ל"ט:) דעבדינן ליה יום ביש, ודומה לפעמים כאלו שרף כל התורה כלה, והיינו להפרע ממנו מעונותיו.

"תריס", ההסבר לשימוש בביטוי מסוים זה "כתריס". הוא המגן, וכמו שהנלחמים שמים מגן כנגדם שלא יפגעו החיצים שיורו המורים בגופם, ואם יסירו המגן יפגעו בהם החיצים, כן התשובה מן החטאים היא כמגן שלא יפגע בו הפורענות בשביל עונותיו. כי שלוחי ההשגחה משוטטים בכל הארץ ומכים בכל המכות, וכדתנן (אבות, ג) "והגבאין מחזירין תדיר ונפרעין מן האדם" וכו', ומי (שמוכן) [שראוי] לקבל מכותם בשביל עונותיו נפגשים בו. וזה ששב בתשובה אע"פ שעיוה ופשע ומוכן לקבל חיצי הפורענות, הנה התשובה עומדת כמגן להצילו ממנה. ולכן המשיל התשובה למגן, לפי שצריך שיעמוד בתשובה תמיד שלא ישוב לכסלה, שאם שב וחזר ועשה העון, הסיר התריס ויפגעו בו הרודפים. וכן המעשים טובים הם כתריס לפני הפורענות, כי השב בתשובה צריך שיעשה מעשים טובים נגד מעשה העבירות שעשה. וקא משמע לן שאין העונות נמחלין מכל וכל, אלא כדתניא (יומא פו.) "עבר על כריתות ומיתות בית דין תשובה תולה ויסורין ממרקין". והיינו כתריס שאם יוסר רגע יורוהו המורים, וכן רגע שעוזב דרכי התשובה באים עליו יסורין למרק. אבל מועילה שלא יבואו פתאום לכלותו, אלא מעט מעט וברחמים גדולים ושב ורפא לו, כך נראה לי.

חבורה של מצוה לשם שמים מה מעלתה. וקלקול של חבורה שאין כוונתה לשם שמים "רבי יוחנן הסנדלר אומר". האי תנא נמי "על העבודה" תני למלתיה, וקא משמע לן שכל המעשים תלויין ביראת ה', והיא המצלחת את מעשה בני אדם. ולכן כל כנסיה שהיא לשם שמים, הן שמתכנסין ועושים חברה ללמוד תורה וחכמה, הן שמתכנסין לעשות מצות וגמילות חסדים, הן שמתכנסין ומשתתפים לישא וליתן באמונה וכל כיוצא בזה, כשאנשי הכנסיה לבם לשמים, ואינן מכוונין לכבוד עצמם להתגדל ולהשתרר זה על זה, אע"פ שהן בתחלתן בדוחק השעה, על דרך משל שנאספים ללמוד תורה, וקשה עליהם לירד לעומק הדברים, [בכל זאת] המקום יהיה בעזרתם ויחון אותם דעה והשכל, ולא תצטרך הכנסיה להתפרד, וכדתנן "מספיקין בידו ללמוד וללמד". וכן כשנתכנסו לעשות מצות וגמילות חסדים, ואין ידן משגת, יתן להם המקום ב"ה משאלות לבבם, ותתקיים הכנסיה. וכן כשמתקבצים לישא וליתן על צרכי הצבור וכיוצא, אע"פ שהרבה דעות יש בבני אדם, וכל אחד רוח אחרת עמו, ותרבה ביניהם המחלוקת, בכל זאת יהיו לאגודה אחת, ולא יפרדו איש מעל אחיו, כי לבסוף יסכימו כולם על דעת אחת. ועל כל אלו וכיוצא בהן שנה "סופה להתקיים", כלומר אע"פ שבתחילתה היתה רפופה, והיה לדאוג שלא תתקיים הכנסיה, סופה להתקיים. כי לפי שלבם לשמים, כל אחד נשמע לעצת חברו כשהיא טובה, ולא יקנתר ויחלוק עליו מגאוה ובוז, ה' ב"ה יעשה שלום ביניהם, ויורה להם הדרך הישר שיטו כולם לבבם אליו. ודמיא להא דתנן בפ"ה "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים", והתם אפרש בעז"ה. וכן מה שיסכימו עליו הכנסיה ימלא ה' ב"ה עצתם, ויתן להם כח לעשות כהסכמתם, וע"י כן תתקיים הכנסיה. כי מה יועיל אם יסכימו על דעת אחד, אם מבלי יכולת לא יוכלו לעשות כחפצם, ויפרדו זה מזה? וכל כנסיה שאינה לשם שמים, הן שמתכנסים לעסוק בדברים לא חפץ ה' בהם, או שמתכנסים לתורה ולעבודה, אלא שאין לבם לשמים, וכל אחד עושה להתגדל ולהשתרר, וכההיא דתני ר' צדוק "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם", אע"פ שבתחילתה הכנסיה חזקה, הן שיש בהם גדולי השכל והבינה, וכן עשירים ובעלי נכסים, לפי שאין לבם לשמים אין סופה להתקיים. כי לפי שכל אחד רוצה להתנשאות ולעמוד על דעתו, תרבה ביניהם המחלוקת, ויבואו לידי קטטה מצה ומריבה, ולא תעמוד הכנסיה, כי יפרדו איש מרעהו בתחרות ובשנאה. וכן גם אם יסכימו על דעת אחת, תופר עצתם ולא יצליחו במעשיהם, כדרך שכתוב (ישעיה ח, י) "עוצו עצה ותופר", כי אע"פ שבני אדם נועצים ומסכימים, גמר הדבר ביד ה' הוא, והוא ב"ה ימנע מהם המעשה, ואז לא תתקיים הכנסיה. ורש"י ז"ל פירש "סופה להתקיים, עתידה שתהיה העצה קיימת ומצלחת". ולדעתי כלל בפרושו הקצר מה שאמרנו, והוא שיסכימו לסוף על דעת אחת. והיינו עתידה שתהיה העצה קיימת, ולא תתפרד הכנסיה לפי שאינן מסכימים על דעת אחת. וכן "תהיה מצלחת", כלומר שיהיה כח בידם לעשות כעצתם ולהצליח במעשיהם, ולא תתפרד הכנסיה בעבור אפס כח, ובין כך ובין כך סופה להתקיים על הכנסיה.