יין לבנון על אבות ג:יח

הגדרה מדויקת של המלה "חכמה" "רבי אליעזר בן חסמא אומר". חתם רבינו דברי הפרק הזה במשנתו של ר' אליעזר בן חסמא, לפי שכל דברי הפרק היו בשביל "על התורה", להודיע שחייב האדם להכניס דברי התורה בלבו לפי שהן דברי אלהים חיים ודרכי החכמה הגמורה. כי מי מבלעדי ה' יוכל לחוקק דברי חכמה? והוא לבדו הבין דרכה וידע מקומה (ע"פ איוב כח, כג) , והיא תעלומה מבני אדם, לא ימצאוה במופתי הבינה והדעת, וגם כל דרכיה הם נגד טבע יצר לבו. ולכן צריך שתקדם לה היראה, ו"אם אין יראה אין חכמה", וכדפרישית במשנת ראב"ע. והואיל [כי] במקומות מפרק זה נזכר לשון "חכמה", כמו במשניותיו של ר' חנינא בן דוסא ששנה כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו' וכל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו', וכן במשניותיו של ראב"ע, ושמא יטעו בני אדם לומר שה"חכמה" נופל על דברים שמבין האדם בשכלו ובינתו, ומוציאם מדעתו, כמו חכמת המספר וחכמת המדידה וחכמת תכונת השמים, חכמת הטבע ומה שאחר הטבע. להכי מייתי מלתא דר' אליעזר בן חסמא לקבוע הכלל הגדול שיסדנו בספר "גן נעול", שאין לשון "חכמה" סתם שבכל המקרא ודברי חכמים נופל אלא על חכמת המנהגים שהן דברי השתי תורות, שבכתב ושבע"פ, שיש בכל ענין מהם שתי דרכים במציאות, כמו הטומאות והטהרות, הזימה והפרישות, המנוחה והעבודה, האכילה והצום, הגאוה והענוה, הנדיבות והכילות, הרחמים והאכזריות, וכל כיוצא בהן. שהדרך הנכון בכל אחד מהן שהאדם צריך ללכת בו הוא "דרך החכמה", והדרך השני הוא "דרך סכלות" או "דרך הרשעה". מה שאין כן כל הדברים שאינן תלויין במנהגים, ואין בהם במציאות רק דרך אחד, איננו בכלל ה"חכמה", אלא דברי "בינה ודעת". ובכלל זה כל הידיעות שזכרנו למעלה כמו חכמת המספר והמדידה ותכונת השמים וחכמת הטבע וחכמת האלהות, שאין בכל דבר מהן שתי דרכים במציאות. על דרך משל שנעמוד על גודל השמש, על גודל הירח, על גבהם מן הארץ, אין בזה אלא דרך אחד שהוא האמת. וכל החושב להיפך איננו על דרך מצוי במציאות, אלא מדמה שוא. שאם גבה השמש באמת על דרך משל אלף אלפים פרסאות, המרבה והממעיט מסך זה חושב שוא. ואם אור הירח נאצל עליו מן השמש, החושב להיפך איננו על דרך כלל אלא מדמה מה שאינו ישנו. וא"כ אין בכל אלו הדברים דרכים רבים שיוכל האדם ללכת בהן, אלא דרך אחד לבד.

מה שאין כן במנהגים שיש דרכים רבים בכל דבר, וכולם נמצאים במציאות, תמיד השאלה "באיזו דרך נלך?" ותהיה המענה בדרך שחקק אדון הכל יתברך שמו. כי הוא הבין דרך החכמה, והוא ידע מקומה, ועל ענין זה כתוב בתורה (דברים כח, ט) "והלכת בדרכיו". כלומר אע"פ שיש לפניך בכל דבר דרכים רבים, אין בידך לבור לך דרך שתרצה, אלא והלכת בדרכיו שהוא יתברך נוהג בהן, ושצוה לנו לנהוג בהם (דברים ח, ו) . ועל דרך זה נקראים כל מנהגי התורה חקותיה ומשפטיה "הלכות", לפי שהן הדרכים שילך בהן האדם. וכן על המחלוקת שבין חכמי ישראל איך משפט המעשה בדבר מן הדברים, מנהגם לומר "הלכה כפלוני", כלומר הדרך הנכון שילך בו האדם בדבר זה הוא כדברי פלוני, לא כדברי החולק עליו. וזהו ששנה תנא דידן "קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות", כלומר המנהגים שינהג האדם בדיני הקינין, ובדיני נדה, שהן מחקי התורה שיש בהן דרכים רבים, הן הן גופי הלכות, והדרכים הקבועים שילך בהן האדם. והוא הדין כל חקי התורה ומשפטיה הן גופי הלכות ודרכי החכמה. ונקט "קינין ופתחי נדה" לרבותא, וכדאפרש בשלהי מתניתין. ו"גופי הלכות", כמו עיקרי הלכות החכמה, והן החכמה ממש, לא דברים טפלים לחכמה. כמו גוף האדם שהוא עיקר, ומה שעל גופו ואצלו טפל לגופו. וא"כ קינין ופתחי נדה ודומיהן הן גופי החכמה.

תקופות וגימטריאות, הן סוג של בינה, ולא חכמה "תקופות וגמטריאות". תקופת הכוכבים במסילותיהם, כמו (תהלים יט, ז) "ותקופתו על קצותם", וכן (שמות לד, כב) "תקופת השנה", והיא חכמת התכונה, וכן גמטריאות, שהיא חכמת המדידה הנקראת בלשון יון גיאמיטריא אינן חכמה, לפי שאין בהן "הלכות", וכמו שאמרנו שאין בכל דבר מהן אלא דרך אחד, וכל הסותר הוא שוא ואפס. והן הן דברי בינות שיעמוד האדם עליהן מדעתו, וכדפירשתי בבבא "אם אין דעת אין בינה", שכל החכמות הלימודיות בנויות על המושכלות הראשונות הנטועות בדעת, אבל הם [רק] "פרפראות לחכמה". ומדהנך [הן] "פרפראות" שמע מינה דקינין ופתחי נדה הן החכמה. מיהו לא תני ברישא קנין ופתחי נדה "גופי החכמה", משום דבעי לאשמועינן טעם הדבר למה אלו חכמה, ותקופות וגמטריאות אינן חכמה. לפי שבכל דבר חכמה צריך שיהיו הלכות כדפירשתי לעיל, וכיון דבקינין ובפתחי נדה איכא הלכות, ממילא ידעינן שהן חכמה, ומשום הכי תני הן הן "גופי הלכות". והאי דנקט "קינין ופתחי נדה" טפי משאר ההלכות, ראיתי להרב מהרי"ק זצ"ל ב"כסף משנה" (הל' יסודי התורה, סוף פרק ד', עיי"ש שינויי לשונו) שפירש שהודיענו אע"פ שקינין שערכן דבר מועט, ופתחי נדה מאוס ומגונה, ונגד זה "תקופות" מדברים על עצם השמים לטוהר ומאורות השמים, ו"גימטריאות" ערכן רב, שתלוין בהן חשבונות המלכים ומדידת המדינות, הנה קינין ופתחי נדה הן גופי הלכות ומביאים את האדם לחיי העוה"ב, ותקופות וגימטריאות אינן רק פרפראות לחכמה. וזה הפירוש מתוק מכל הפירושים שנאמרו על זה.

תועלת שיש בלימוד החכמות הלימודיות, כדי להשיג על ידיהן יראת ה' ואני מוסיף לומר דנקט הני לפי שאין דעתו של אדם משגת בהן דבר, כמו ז' ימי נדה, וי"א יום שבין נדה לנדה, וכן יולדת וזב וזבה ומצורע שצריכין להביא קינין לטהרתן אחרי ימי ספירתן וטבילתן, ואין כן שאר הטמאים שטובלין וכשהעריב שמשן אוכלין בקדשים. וכל אלו חקים גמורים, והן גופי תורה ועיקרים גדולים שבהלכות החכמה, כי יש כרת על שתיהן, הנדה בכרת, ומחוסר כפורים שאכל קדש או בא אל המקדש גם הוא בכרת. ונגד זה תקופות וגמטריאות שהן דברי בינה, נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת ואינן הלכות, שהרי קהל הנבונים יבינו בהן על דרך אחד. ועל ההלכות שתלויים בהם המנהגים שיצרו של אדם מסיתו לעבור עליהן כשיקיימם ביראת ה' יקבל עליהן שכר, לא על דברי בינה ודעת כשנלוז מן החכמה, וכדכתיב (דברים ל, טו) "ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע" וגו' (דברים ל, יט) "ובחרת בחיים למען תחיה" וגו'. למדנו שחיי האדם תלויים במנהגים שהן בבחירתו, ונאמר (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון". מיהו "תקופות וגמטריאות הן פרפראות לחכמה", כלומר ראוי לאדם שיעסוק בהם וידעם, שעל ידיהן יקרב לנפשו חקי ה' ותורותיו. ומה נכבד המשל שהמשילם ל"פרפראות", שכבר רמזנו בבבא "ר"א אומר עין טובה" שכח החכמה נמשל לחוש הטעם, ובכלי זה תלויין חיי האדם כי צריך לאכול ולשתות. וכן בחכמה תלויין חיי הנפש, כדכתיב (ויקרא יח, ח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". ולכן בכל המקרא נמשלה החכמה ללחם ולכל תנובה טובה, וכמו שהודענו בפתיחתנו הראשונה לספר "גן נעול". גם פירשנו שם משל של יותם בן ירובעל שאמר במענה התאנה (שופטים ט, יא) "החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה?" וגו'. והלחם הוא עיקר חיי הגוף, ולכן כל סעודה קרוייה לחם, אלא שהלחם לבדו אינו ערב לחיך, ועל כן יאכל האדם עמו כל מיני תבשילין לפרפר [ללפת] בהם את הפת ולהמתיקו לחכו. ובכל זאת הלחם עיקר החיים, וכן הוא בנמשל, חקי התורה והלכותיה הן העיקר והן חיי הנפש, אלא בעבור שאין דרכי החכמה מתבררים לאדם במופתי הדעת, גם אינן ערבים לנפשו בעבור שהן הפוכים מתאותו ומיצר לבבו, וכדפרישית לעיל במשנת ר' אלעזר בן עזריה, צריך האדם לעשות פרפראות לחכמתו, להמתיקה לנפשו. ודברי יראת ה' הן הן הפרפראות, שבהיותו ירא את ה' ומבין בכבודו ובמעשיו הגדולים, ישמח לבו לקבל דבריו ולעשותן, וכדפרישית בבבא "אם אין יראה אין חכמה". ולפי שיראת ה' היא להבין בגדולותיו של מקום ב"ה, וכמאמר התורה אצל היראה (דברים י, יד) "הן לה' אלוהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה", ראוי לאדם שיבין בחכמות הלימודיות לדעת תכונת השמים ומדת הארץ באמת, אז ישתומם ויבהל על המעשה הגדול אשר עשה ה', ויכיר מעט מחכמתו של יוצר בראשית, ויתברר לו שהוא החכם באמת, ויכנע מחקי תורתו ומשפטיו שציוה לבני אדם ולא יהרהר עליהן, והיינו "תקופות וגמטריאות". ויפה שנה שהן פרפראות לחכמה, כלומר שממתיקין דרכי החכמה לנפש. שכשיראה כי נוטה שמים ויוסד ארץ בחכמה בתבונה ובדעת הוא אלוהי ישראל אשר מסר תורה לעמו, ידע בכל לב שחכמת התורה נפלאה ושכל דבריה צדק ומישרים. ואם ריק הוא, מדעתו [הוא ריק], ישען ויבטח באלוהיו היודע סוד החכמה, שהרי נתברר לו שמעשי ה' רמים ונפלאים וטובים מאד. ומהן ידון לכל דברי התורה וחקותיה, וכדכתיב (ירמיה יז, ז) "ברוך הגבר אשר יבטח בה'". וכן שלמה כשהזהיר האדם שיבטח בה' ולא ישען על בינתו ולא יהיה חכם בעיניו, אבל ילך בדרכי התורה לפי שהן דבר ה', הזכיר (משלי ג, יט) "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" וגו'. כלומר הרי לך מופת על יושר דברי התורה כשתראה מעשה שמים וארץ שהן בחכמה ובתבונה ובדעת, והיינו דאמרינן (שבת עה.) "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ונביא אוכח להו לישראל שסרו מן התורה ולא השגיחו על דבריה לפי שלא האמינו בצדקתה ובישרה, כי לא הביטו אל מעשה שמים וארץ. ודברי המשנה הזאת עדים נאמנים על יושר הכללים שיסדנו בספרנו "גן נעול" על הנחת לשונות של "חכמה" בספרי הקדש. וממה שפירשנו במשניות הפרק הזה התבאר שנשנו כולם על התורה ועל השמירה בלב [של] חקותיה והלכותיה דרכיה ונתיבותיה, הן תורת המעשים, והן תורת הדרכים והאמונות. וזהו מה שרצינו לבאר.

סליק פרק ג