יין לבנון על אבות ג:ט

ביאור יראת חטא הקודמת לחכמתו "רבי חנינא בן דוסא אומר". אחר ששנה "המהלך בדרך ואומר מה נאה" וכו', "והשוכח דבר אחד ממשנתו" אחר שהיה שמור בלבו, שמעלה עליהן הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, ובשלמא מפסיק ממשנתו ומדבר בדברי הבל יתכן לפי שעדיין לא נכנסו דברי התורה בלבו, ואינו שמח בהם שמחת לב, ודברי העולם גוברים על דעתו, אבל השוכח דבר ממשנתו אם כבר היתה בלבו לפי שיושב ועוסק בדברים בטלים, איך יגיע לידי מדה זו אם כבר טעם טעם החכמה? להכי מייתי דברי ר' חנינא בן דוסא שפירש הדבר ואמר "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל מי שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת". כלומר אע"פ שלמד תורה וחכמה ונכנסו הדברים בלבו, אם יראת חטאו קודמת חכמתו מתקיימת בלבו ולא תסור ממנו, ואם לאו אין חכמתו מתקיימת, כי תסור ותשתכח מלבו. והאי תנא תלתא מילי קתני, [א] כל שיראת חטאו וכו', [ב] כל שמעשיו מרובין וכו', [ג] כל שרוח הבריות וכו', חד משום על התורה, וחד משום על העבודה, וחד משום על גמילת חסדים. ומשום דתרתי קמייתא לפרושי מתניתין דלעיל מייתי לה, נקט אגב גררא כולהו מילתא דר' חנינא בן דוסא. אלא שהדברים צריכין פירוש, שאם תפרש קודמת, שתחלה צריך להיות ירא חטא קודם שיקבל החכמה, לא יתכן לומר "חכמתו מתקיימת", שהרי עדיין אין בו חכמה? ואם על מה שיקבל מדבר, למה צריך שתהיה יראת חטאו "קודמת"? ודי אם באים כאחת. והרב ר"ע מברטנורא ז"ל פירש, מי שמקדים במחשבתו יראת חטאו לחכמתו, שאומר "אלמד בשביל להיות ירא חטא", חכמתו מתקיימת, לפי שהחכמה תביאהו לכך והוא נהנה בה. אבל מי שאינו לומד על מנת לעשות, אין חכמתו מתקיימת, כי לפי שהיא מונעתו מלכת אחרי שרירות לבבו [ולכן] הוא קץ בה ומניחה. וכתב הרב בעל תוספות יו"ט ז"ל דבהא מתרצא מאי דתנן לעיל "ואין בור ירא חטא", והכא תני כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו? דמשנתנו במחשבה מיירי שרוצה להיות ירא חטא, וההיא דהתם במעשה. והך פירושא קשיא לי ד"הלומד ואינו עושה נוח לו שלא נברא" (ברכות יז.) , ומה ענינו למשנת חסידים? ותו דכל שכן הוא ממי שחכמתו מרובה ממעשיו דתני בתר הכי. אלא כדפרישית דאדלעיל קאי, ו"קודמת" היינו במעלה ובחשיבות, ומשנתנו מתפרשת בההיא שפירשנו בבבא "ר"ש בן נתנאל ירא חטא", ותני "איזוהי דרך טובה וכו' ר' שמעון אומר הרואה את הנולד", ואמרנו שם דירא חטא היינו רואה את הנולד, שאפילו כשעוסק בדברים המותרים רואה בדעתו מה יהיה נולד מזה, כי אפשר שע"י המותר יבוא לידי אסור. ולכן עושה לעצמו גדרים וסייגים, ופורש אפילו מן המותר לו כדי שלא יבוא לידי חטא. ועיקר הדבר בארנו בפרק קמא בבבא "וכל המרבה דברים מביא חטא", שהחטאים נטועים בכל הנפשות, ולא יסורו מהן לעולם. אלא שבנפש החכם אינן עומדים בציור הלב, לפי שחכמתו על פניו, ולכן לא יטה אחריהן. אבל כשיתעסק בדברי הבל ויסורו מחשבות חכמתו מעל פניו לפי שעה, אפשר שיעלה החטא על לבו. ולכן תנן "סייג לחכמה שתיקה", כי אין סכנה יותר לחכם מרוב הדבור, והיא תעביר מחשבות חכמתו מעליו ותביא חטא, וכן בכל סייג וסייג. כל אדם צריך שידע בעצמו איזו חטא נקל לעלות על לבו ולהפרידו מן החכמה, כי אין בני אדם שוין בהן, בקצתן נקל שיתגבר עליהן חמדת הממון, ובקצתן חמדת הכבוד. וכל אחד כשידע חטאתו הנטועה בו ביותר, צריך שישמור ממנו פן יתגבר עליו, ויעשה לעצמו גדרים וסייגים. ואם לא יעשה כן לקדש עצמו במותר לו, יבוא מן המותר אל האסור. וכשיגבר עליו אחד מן החטאים, תדבק בו נפשו ויעסוק בו, ואז תסור תורתו מלבו וישכחנה. והיינו דקתני "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו", כלומר אע"פ שכפי שורת חכמתו מותר לו להתעסק בדבר מה, אלא שירא מחטאו, שיודע בעצמו החטא שלבו מתאוה אליו, ואומר אם אתעסק במותר זה אבוא ע"י כן לידי חטא, ומקדים יראתו לחכמתו ונמנע מן המותר. אז חכמתו מתקיימת, כלומר אז חכמתו השמורה בלבו מתקיימת בו, ולא תסור ממנו כל ימי חייו. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, שאינו עושה אלא כפי חכמתו, ואומר "חכמתי תעמוד לי, ולמה אפרוש עצמי מן המותר? הנה לבי שמח בחכמה ואיני דואג שאבוא לידי חטא", אין חכמתו מתקיימת, אע"פ שהיא שמורה בלבו לא תתקיים בו, כי ע"י שיבלה זמנו לפעמים במותר לו, עסקיו יסיחו דעתו וחכמתו ויביאו החטא אל לבו, ומעט מעט ידבק בחטא, ודברי התורה יסורו מלבבו. ואע"פ דבפרק קמא בבבא "על התורה" אמרנו שבהיות התורה בלבו, גם אם יחטא "המאור שבתוכו מחזירו למוטב", היינו כשחוטא לפי שעה מתגרת היצר הנקרא לילה. אבל מי שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אפשר שמעט מעט ידבק לבו בדברי הבל ואומר אין רע והתורה משתכחת ממנו. וכדתנן "ואל תרבה שיחה עם האשה וכו' גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה".

ולדברינו לא תקשי דיוקא דרישא אסיפא, דתני רישא כל שיראת חטאו קודמת, קודמת אין אבל כאחת לא, ותני סיפא וכל שחכמתו קודמת, הא כאחת שפיר דמי, וכמו שהקשה הרב בעל "מדרש שמואל" ז"ל, דלפום מאי דפרישית אי אפשר שיהיו שתיהן כאחת. והכי נמי לא קשיא [שאלת תוספות יו"ט] מההיא ד"אין בור ירא חטא", דמתניתין בתלמיד חכם מיירי, ו"קודמת" דתני היינו שנותן ליראתו קדימה על חכמתו, וכדאמרינן בעלמא (הוריות יג.) "האיש קודם לאשה וכו' כהן קודם ללוי" וכו'. והכי נמי אתיא שפיר לישנא דיראת חטאו, לפי שמדבר בחטא הידוע לו, שלבו משתוקק אליו ביותר, ועלה תני ר' דוסתאי ב"ר ינאי "כל השוכח דבר אחד ממשנתו" השמורה בלבו, וכדפרישית לעיל, ואפשר שיבוא לידי כך, אם חכמתו קודמת ליראת חטאו, ואינו נזהר במותר לו ואינו רואה את הנולד, שע"י כן לבסוף ישב ישיבת קבע לעסוק בדברים בטלים, ויגרום רעה לעצמו שיסורו דברי התורה מלבו, והבן.

"הוא היה אומר כל שמעשיו" וכו'. כבר פרישית בפרק קמא בבבא "על התורה" פירוש הסוגיא דקדושין (מ:) "נענו כולם ואמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שע"י שדברי התורה נכנסים אל לבו והוגה ומתבונן בהם, יתקן נפשו להעביר יצר הלב, ויעשה המצות בשמחה, וישתמר מכל רע. וכאמרו (משלי ב, יא) מזמה תשמור עליך תבונה תנצרכה, (משלי ב, יא) להצילך מדרך רע וגו' (משלי ב, טז) להצילך מאשה זרה וגו', (משלי ב, כ) למען תלך בדרך טובים" וגו'. והתיקון הזה הוא עיקר הכל, והוא קשה יותר מתלמוד, כי טבע יצר הלב נלחם בו תמיד. ואם זכה שטהר לבו עד שהחל לקבל טבע שני, ונקל עליו ללכת בדרך טובים, לא לבד שיעשה דברים שתורנו בהן חכמתו, ושכלו ודעתו יבינו כי נכון לעשותו, או להזהר מ[ל]עשותו, אלא אפילו דברים שאינו מבין, ושנראים הפוכים מדרך בינתו, אעפ"כ בהיותו שותה כצמא דבר ה', וטהר לבבו ללכת בחקותיו ותורותיו וג"כ עושה כתורתו. זהו האיש שמעשיו מרובין מחכמתו, ועלה תני שחכמתו מתקיימת. לפי שהכין לבבו לעשות ועושה, שוב אין יצרו מבלבלהו, ולבו פנוי מכל רע, ונשארת חכמתו שמורה בלבו תמיד. ונקט ר' חנינא בתרתי מתנייתא "חכמתו", ולא תני "משנתו" "תלמודו" או "תורתו" כמו באינך מתניתא, והרי ה"חכמה" שבספרי הקדש ובדברי החכמים היא התורה, וכדפירשתי לעיל. משום דלשון "חכמה" כולל השמועות שקבל, גם טעמי תורה ודברי שכל ובינה שהתבונן בהם והתבונות שהפיק. ובהא קא מיירי ברישא ובסיפא, כדפירש דרישא ש"יראת חטאו קודמת לחכמתו" ולדרכי שכלו ובינתו; או "חכמתו קודמת ליראת חטאו" שאומר "אעשה כדרכי חכמתי, ואשען על מה שהבנתי בתורה, ולמה אתרחק מן המותר?". והכי נמי סיפא "מעשיו מרובין מחכמתו", שעושה יותר ממה שתורתו דעתו ובינתו. אבל מי ש"חכמתו מרובה ממעשיו", שלא הכין לבו לעשות כחכמתו, ואע"פ שתורתו בלבו והוגה ומתבונן בה, לפעמים יצרו מתגבר עליו ואינו עושה כחכמתו, אפילו חכמתו אינה מתקיימת. דאע"פ שלבו שמח בחכמתו, מתוך שאינו נזהר במעשה, ימלא לבו ממחשבות היצר ולא יהיה פנוי לתורה, ולסוף יעזבנה ותסור מלבו. ובההיא מיירי ר' דוסתאי ברבי ינאי ש"השוכח דבר אחד מתלמודו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו", ומיירי בתלמיד חכם שתורתו שמורה בלבו, ושוכח אותה ע"י שיושב ומסירה מלבו. ויהיה כן לפי שאינו נזהר במעשה ויצרו מתגבר עליו, ואינו יכול לעסוק בתורה, וכשיושב ועוסק בשיחה בטלה ובדברי הבל יסירם מלבו וכדפירשנו לעיל. ועלה קאמר קרא "השמר לך ושמור את נפשך מאד" שהיא השמירה מחטא ועון, שעל ידיהן בא לידי עזיבת התורה הקשה מכל, וכדאמרינן (ירושלמי, חגיגה פ"א ה"ז) "על עזבם את תורתי, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ופרישית לה בפרק קמא.

יש לקיים המצוות אע"פ שאינו יודע להם טעם והא דלא תני "וכל שאין מעשיו מרובין מחכמתו אין חכמתו מתקיימת", שאם אינו נזהר היטב אלא בדברים שמוצא בהם טוב טעם, ג"כ אין חכמתו מתקיימת?, משום דלאו כללא הוא, דהא אפשר שמוצא בכולם טעם בחכמתו. ועוד שאין במליצת "כל שאין מעשיו מרובין מחכמתו" במשמע שאינו עושה כלום, אלא שעושה כחכמתו וכתורתו ומקיים הכל כמו שלמד, ואינו מוסיף לעשות לפנים משורת חכמתו. מה שאין כן כל שמעשיו מרובין מחכמתו, אי אפשר במשמעותו אלא שעושה יותר ממה שתורנו דעתו ובינתו. ובמקצת ספרים גורסין "וכל שאין מעשיו מרובין על חכמתו". ולפרושנו לא יקשה קושית בעל "מדרש שמואל" בשם הרב רבינו יונה זצ"ל איך אפשר שיהיו מעשיו מרובין מחכמתו, ואיך יעשה אם לא למד? דמיירי שלמד, אלא שאינו מבין טעם הדברים, והיינו מרובה מחכמתו וכדפירשנו. וה"ר יונה ז"ל (כאן, וכן ב"שערי תשובה", שער שני, פסקא י') פירש כל שמעשיו מרובים מחכמתו, היינו שמקבל על עצמו לעשות מה שיאמרו לו החכמים. ומעתה מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כלה, כיון שבדעתו לקיים מה שיאמרו לו. ומביא ראיה מברייתא אבות דר' נתן דאמרינן התם כל שמעשיו מרובין מחכמתו שנאמר נעשה ונשמע, שהקדימו נעשה לנשמע, וקבלו שכר כאילו עשו הכל קודם ששמעו. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו שלא יאמר אשנה הלכה ואקיימנה. ואם כך הפירוש, איני מבין מה טעם "חכמתו מתקיימת"? טפי הוי ליה למימר "מקבל שכר כאילו עשה". אלא אם כן תוסיף דברינו על דבריו, שבהיותו מקיים אפילו מה שלא הבין, אין יצרו מבלבלהו ותורתו משתמרת בלבו. והברייתא שהביא מסייעת פירושנו, שהרי פירשנו "מעשיו מרובין", שעושה יותר מחכמתו, אפילו דברים שנראין בעיניו הפוכים מדרכי בינתו, לפי שיודע שהן דברי אלהים חיים, וכדפרישנו בבבא "והוי שותה בצמא את דבריהם". ושם אמרנו שכן עשו ישראל במעמד הר סיני שאמרו תחלה נעשה ואח"כ נשמע, כלומר על כל פנים נעשה מה שיצונו ה' אלהינו לעשות, ואח"כ נשמע. כלומר נסביר פנים להתבונן בטעמי הדברים, כדרך (משלי ד, ה) "קנה חכמה קנה בינה", ושאמר אחריו (משלי ד, ז) "ראשית חכמה קנה חכמה ובכל קנינך קנה בינה", וכדפרישית התם. והיינו דקאמר תנא דברייתא כל שמעשיו וכו' שנאמר "נעשה ונשמע". וכן ראוי לכל חכם לקבל על עצמו לעשות הכל, אפילו אינו מוצא בו טעם בחכמתו. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו הוא להיפך, שאמר אשנה הלכה תחלה ואתבונן בה שתסכים לדעתי ואח"כ אקיימנה. מיהו לאו דוקא "אשנה הלכה ואקיימנה", אלא כל שחכמתו מרובה כולל ג"כ שעדיין לא טהר לבו לעשות הכל, וגם במקצת ששנה ומצא בה חכמה ודעת, עובר ג"כ כשיתקפנו יצרו. ולכן גם חכמתו אינה מתקיימת. ולפירושנו ניחא ג"כ דלא תני נמי הכא "כל שמעשיו קודמין לחכמתו וכו' וכל שחכמתו קודמת למעשיו" וכו'. שהרי תפרש קודמת שיש לה יתרון בעיניו, ואם חכמתו קודמת למעשיו מאי הוי? והא אמרינן (קידושין מ:) "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", ולמה אין חכמתו מתקיימת? והרי אינו עובר על תלמודו. אלא שכעוסק בתורה ובא דבר מעשה לידו, תורתו קודמת בעיניו. אבל "כל שחכמתו מרובה ממעשיו", על כרחך לא יתפרש אלא בלומד ואינו מקיים, והיא הגורמת שגם חכמתו אינה מתקיימת, ומעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שלבסוף יהיה מעוזבי תורה. ולקמן שנה ר"א בן עזריה כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה וכו', ויתבאר יותר בעז"ה.