יין לבנון על אבות ג:ח

"רבי דוסתאי ברבי ינאי משום ר' מאיר אומר". לעיל גבי ר' אלעזר שהיה בור סוד שאינו מאבד טפה פירשנו שלא בא לשבחו בזכרון, אלא מעלתו בלימוד התורה קא משמע לן, שהיה כל כך שמח בקבלת התורה, ודבריה יקרו בעיניו מכל חפצים, עד שהיו כמו מכתב אלהים חרות על לוח לבו, ונעשו לו לקנין גמור ולכן לא שכח דבר. ועל זה כתוב (משלי ד, ה) "קנה חכמה וגו' אל תשכח ואל תט" וגו', ודוד אמר (תהלים קיט, טז) "בחקותיך אשתעשע לא אשכח דבריך". אבל מי שלומד עראי אינו שמור בלב, וכההיא ד"מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה" וכו', ומה שלומד היום שוכח מחר, ואין תלמודו בידו לעולם, וכדפרישית בבבא "על התורה" בענין השמירה בלב. ובההיא לא מיירי תנא דידן, דפשיטא שמי שאין תורתו שמורה בלבו עדיין שישכח מה שלומד, ולא שייך לומר שאם שוכח יתחייב בנפשו, שהרי אמרו רז"ל (פסחים נ:) "לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", וכל מתחיל ללמוד ישכח הרבה. אלא משנתנו מיירי במי שתורתו שמורה בלבו, ואח"כ פירש מן התורה ועסק בדברים בטלים, שע"י כן נשכחו מקצת דבריה מלבו, וכדתני במשנת חסידים (ירושלמי, סוף מסכת ברכות) ומייתינן לה בפרק קמא "אם תעזבני יום יומים אעזבך", וההוא זדון גמור הוא. ומעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, וזהו ממש כדברי הכתוב "קנה חכמה וגו' אל תשכח". כלומר אחר שקנית החכמה והיא שמורה בלבבך, אל תשכחנה בזדון ע"י שתעסוק בדברים בטלים. שאילו היתה לך שעשועים יום יום, לא היה אפשר שתשכחנה, בהיותה קנינך ושמורה בלבך, וכדברי המשורר (תהלים קיט, טז) "בחוקתיך אשתעשע לא אשכח דברך". ועל זה שנה כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו וכו', ו"ממשנתו" דייקא, והיינו שהיא כבר בידו ושמורה בלבו. ולכן אפילו על דבר אחד ששכח באופן זה הרי הוא כמתחייב בנפשו, דאי לאו הכי הוי ליה למתני "כל השוכח דבר אחד מן התורה". אלא ודאי בשכבר היא קבועה בלבו, ומייתי לה מקרא שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך", ולאו ראיית עין ממש קאמר, והן מה שראו האותות והמופתים וגלוי שכינה, כי לא ראו רק הדור ההוא, והמצוה היא לדורות, בניהם אשר יקומו מאחריהם. אלא ראית עין דקרא היינו ראיית השכל [אמר המגיה: כן אמרו חז"ל בירושלמי ברכות פ"ה ה"א], וכדפרישית בבבא "עין טובה". כלומר השמר לך פן תשכח בזדון הדברים שכבר ראו עיניך, שקבלת מרבך בעין טובה; ואחרי שקבלת אותם, תשוב מאחריהם ותתעסק בדברים בטלים, וע"י כן יסורו מלבבך. הא למדת שהכתוב מדבר בשכבר היו על לבבו, וע"י שיעזוב אותם ולא יתעסק וישתעשע בהם יסורו מלבבו. וא"כ הוא הגורם, כי לולא שעזבם בזדון, לא היה אפשר שיסורו לעולם מלבבו. ואילו לא נאמר "ופן יסורו מלבבך", הייתי טועה לפרש אשר ראו עיניך מדבר אפילו לא בא לכלל שמירה ג"כ מתחייב בנפשו אם שוכח מה שלומד. ואין ראוי שיתחייב על זה, כי אם אין בכחו לקבוע הדברים על לבו, מה יעשה? ופשיטא שישכח אותם. להכי כתב "ופן יסורו מלבבך", ללמדנו שאינו מחייבו אלא בהיותן שמורים בלבו, וע"י שפונה מהן ומתעסק בדברים בטלים שוכח אותם, ולסוף יסורו מלבבו. ואי קשיא לך אם כן לכתוב לבד "פן יסורו מלבבך", ואנא ידענא דמיירי בשתורתו שמורה בלבו? ו"אשר ראו עיניך" למה לי? שאם הם בלב פשיטא שראו אותם עיניו. אין הכי נמי, אלא דאיצטריך "אשר ראו עיניך" למתחיל בתורה, שאינו לומד עדיין בשמחה ובכל לב, ומפסיק ממשנתו בשביל דברי חול, וכההיא ששנה ר' יעקב ש"הולך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה", דבכה"ג שעושה בזדון נמי מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, שגורם שלא יכנסו דברי תורה בלבו. אבל עיקר הכתוב על מי שתורתו בלבו ואח"כ פורש ממנה, ואפילו לא שכח כי אם דבר אחד מתחייב בנפשו. ומשום הכי במילתא דר' יעקב תני סתמא "מעלה עליו הכתוב", ולא נקט קרא, אבל במילתא דר' דוסתאי נקט קרא משום דבהא משתעי. וממילא נפקא לן נמי מילתא דר' יעקב. והיינו דקאמר ר' דוסתאי "כל השוכח וכו' מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר וגו' אשר ראו עיניך, ואילו לא נאמר רק את הדברים אשר ראו עיניך, יכול אפילו תקפה עליו משנתו, כלומר אפילו במתחיל ללמוד, ואין בכחו לשמור הדברים בלבו, לפי שתלמודו תקפה וחזקה ממנו, וע"י כן הוא שוכח, ואפילו הכי מחייבו הכתוב, ת"ל ופן יסורו מלבבך, אלמא שהכתוב מדבר בשכבר נכנסה תורתו בלבו ולא תקפה עליו, אלא ששוכח אותם בזדון, וכגון שפורש מן התורה ועוסק בדברים בטלים, וכדקתני הא אינו חייב עד שישב ויסירם מלבו, כלומר שישב ישיבת קבע לעסוק בדברי חול ויסיר דברי התורה מלבו. וזהו ענין הישיבה שזכר, דאילו ארעי הא תנן במיעוט שחוק ובמיעוט שיחה, שהמעט מותר וראוי אפילו לחכם שבחכמים לבדח דעתו, וכדאפרש התם. אבל כשישב לעסוק בדברים בטלים, יסירם מלבבו בזדון, שעד הנה היו מצטיירים במראה הלב, ועכשיו מביא בלבו ציורי הבל ובטלה, ודברי התורה סרים מן הלב, והרי הוא הגורם והמסירם מלבו. וא"כ "פן יסורו" דקאמר קרא אי אפשר אלא במסירם מלבו.

יש השוכח תורתו ואינו נענש על כך ומינה שמעינן נמי שאם לא ישב והסירם מלבו, אלא אחר שהיו שמורים בו, נאנס ע"י צרה או חולי ובאו אל הלב יגון צרה וסרו ממנו דברי התורה, שאינו מתחייב בנפשו, כיון שהוא לאונסו. והיינו דאמרינן בפ"ק דברכות (ח:) "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו", ופי' בקונטרס שחלה או שנטרד בדוחק מזונות. ומדבריו ז"ל תלמד שכשהאדם סובל עול דרך ארץ וצרות העולם עליו, אי אפשר לו שיעסוק בתורה כהוגן ושישתמר תלמודו בלבו, ואם צרותיו ישכחו תלמודו מלבו אינו נקרא "פורק עול תורה" בזדון, דומה ממש למה שפירשנו בריש משנתו של ר"ח בן תרדיון, ובמשנתו של ר' נחוניא בן הקנה. והאי "זקן ששכח תלמודו" היינו בשכבר היה תלמודו בידו, והיתה תורתו כמכתב אלהים חרות על לוח לבו, אלא שמחמת אונס הוצרך לעזוב תורתו וסרו דבריה מעל לבו ושכחה. ותדע דסיים תלמודא "דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", וידוע כי טרם שברם משה היה מכתב אלהים עליהן, ולכן כשנשברו עשה להם ככבוד הראשון להניחם בארון. ודומה להן ממש זקן ששכח תלמודו, וסר מכתב אלהים מעל לוח לבו, חייבין לנהג בו כבוד כמתחלה. ומשום הכי קרי ליה "זקן", ד"אין זקן אלא זה קנה חכמה" (קידושין לב:) , וקנין החכמה היינו בהיות התורה שמורה בלב. ומעתה הוריתיך מה בין "תקפה עליו משנתו" דמשנתנו, ובין "זקן ששכח תלמודו לאונסו" דקאמר תלמודא. והכי משמע לי מסוגיא מנחות (דף צ"ט ע"ב) דאמרינן התם "אמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד ממשנתו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך, וכדר' אבין אמר ר' אילא וכו', יכול אפילו מחמת אונסו? תלמוד לומר ופן יסורו מלבבך, במסירם מלבו הכתוב מדבר, ר' דוסתאי ברבי ינאי אומר יכול אפילו תקפה עליו משנתו? ת"ל רק" [עכ"ל]. ויש לתמוה וכי ריש לקיש מתני' קא משמע לן? ותו אמאי מייתי מלתא דר' דוסתא ב"ר ינאי? אלא הכי פירושו. דתנא דמתני' לא ממעט אלא תקפה עליו משנתו, ושפיר מפיק לה מ"פן יסורו מלבבך", דמיניה מוכח דקרא מיירי בתלמיד חכם שתורתו שמורה בלבו, וההוא הוא דמתחייב כששוכח משנתו. אבל מי שאין עדיין תורתו בלבו ושוכח לפי שתקפה עליו משנתו פטור. וריש לקיש מיירי נמי בתלמיד חכם, ואפילו הכי כששוכח מחמת אונסו פטור, ולא מקרא ד"פן יסורו" אמעיט, דאדרבה "פן יסורו" אפילו מאליהן משמע וכדפי' לעיל, אלא דאתיא בק"ו מתקפה עליו משנתו דאמעיט מקרא ד"פן יסורו". והיינו דקאמר יכול אפילו מחמת אונסו, ת"ל "ופן יסורו מלבבך", ובמסירם מלבו ברצון הכתוב מדבר, מדר' דוסתאי ב"ר ינאי ששנה יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל ופן יסורו מלבבך, דיתורא הוא למעט תקפה עליו משנתו, שלא באו דברי תורה אל לבו דהוי שוגג ופטור, ואם כן כל שכן לאונסו. ואי קשיא לך מנא ליה לר' דוסתאי למעט תקפה עליו משנתו? דלמא "אשר ראו עיניך" לרבות תקפה עליו משנתו, ופן יסורו מלבבך לרבות אפילו זקן ששכח מחמת אונסו שיתחייב? דאם כן לא ה"ל למכתב אלא פן תשכח את הדברים ותו לא, והכל בכלל. ומדכתב תרתי על כרחך למעט תקפה עליו משנתו וכל שכן מחמת אונסו.

ויראה לי עוד שכך היתה דעת רבותינו בעל התוספות ז"ל שכתבו על יכול מחמת אונסו, "משנה היא במסכת אבות". ותמה מהרש"א ז"ל על דבריהם דאין זה הלשון במשנה אלא יכול אפילו תקפה עליו משנתו וכו' כלישנא דר' דוסתאי ב"ר ינאי דלקמן. ותירץ דמשמע להו תקפה עליו משנתו היינו מחמת אונסו, אלא דרב נחמן בר יצחק ממעט ליה מפן יסורו, ורבי דוסתאי ב"ר ינאי ממעט ליה מרק. ושוב הקשה לר' דוסתאי ב"ר ינאי דבהדיא ממעט ליה במתניתין מ"פן יסורו". ועוד הקשה על התוספות ז"ל למה על יכול מחמת אונסו כתבו משנה היא באבות, ולא כתבו זאת ארישא דמלתא דקאמר כל המשכח דבר אחד מתלמודו שהוא מפורש במשנה אבות? ותירוצו דחוק. וכפי מה שפירשנו ניחא ד"תקפה עליו משנתו" ו"מחמת אונסו" תרי מילי נינהו, וממעטינן מחמת אונסו מק"ו מתקפה עליו משנתו דמתניתין. ולהורות על זה כתבו התוס' ז"ל על מחמת אונסו, משנה היא באבות, כלומר דבר זה נכלל בדברי המשנה הפוטרת בתקפה עליו משנתו. ועל השוכח דבר אחד ממשנתו, לא כתבו כלום לפי שאין צורך, דמפורש הוא במתניתין וריש לקיש לא קאמר לה אלא משום סיפא "יכול אפילו מחמת אונסו דפטור", ואדלעיל מינה קאי דקאמר "מכאן לת"ח ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון", ומפיק לה מקרא. ולמאי דפרישית ניחא דמייתי תלמודא הא דר' דוסתאי ב"ר ינאי משום דאיצטריך לאוכוחי מיניה מילתא דר"ל, והן הן דברי ר' דוסתאי ב"ר ינאי דמתניתין, ונפקא ליה מ"פן יסורו מלבבך" שבסוף הכתוב, ותלמודא דנקט רק, לא דמ"רק" יליף ליה אלא ציון בעלמא הוא ותחילת הכתוב, ולא הזכיר סופו לפי שכבר הזכירו למעלה וגם נזכר במשנה. הכי נראה לי ברירא דמילתא. [אמר המגיה: מטבע לשון זה "ברירא דמלתא" מופיע בזהר למעלה מעשרים פעם, ובתלמוד אינו מופיע. כאן ובשאר מקומות בספר שהשתמש בסגנון זה, הוכחה לנו שהיה מורגל בלימוד בספרי הסוד].