יין לבנון על אבות ג:ז

"רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו" וכו'. המשנה הזאת אין לה ענין עם המשניות שלפניה ושלאחריה, שכולם מדברים על התורה, והיא מדברת על הצדקה, שכן פירשוה כל מפרשי המסכתא זצ"ל. ואין דעתי נוחה בזה. ועוד שמצות המתנות מפורשים בתורה ובמשנה, ומה ענינן בתוך משנת חסידים? שהרי תנא דידן לא הזהיר רק שניתן מתנותינו בנפש חפצה כי משלו אנו נותנים, וכבר אמרה תורה (דברים טו, ז) "לא תאמץ את לבבך" וגו'. ויותר יקשה מה ששנה "וכן בדוד הוא אומר" וכו', והוא ראיה גמורה, כי דברי התנא מפורשים בכתוב שאמר (דהי"א כט, יד) "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ומה שהוסיף "שאתה ושלך שלו" כלול במאמר "כי ממך הכל", ובכלל זה הארץ ומלואה, והאדם וכל אשר לו.

משנה זו מוסבת על לימוד תורה, ולא על מתן ממון לצדקה ומה שתירץ הרב רבינו יודא ליווא זצ"ל [מהר"ל] דאיכא למדחי [לדחות] דוד שאני לפי שנצטוה על בנין בית המקדש, אי נמי רבים שאני, ולכן שנה "וכן בדוד הוא אומר" שאינה ראיה גמורה. כל זה איני מבין, דכיון דתנא דידן בצדקה מיירי, אם כן גם אנחנו נצטוינו עליה בתורה, ומה בין רבים ליחיד בענין זה? שאינו אלא מחשבת דעת, לדעת שהכל שלו, ומשלו אנו נותנין. לכן יראה לי דמשנתנו לאו בדבר שבממון מיירי, אלא אדרבי חלפתא קאי. לפי ששנה שהעוסקים בתורה ומתבוננים בדרכיה שכינה שרויה עמהם, בין רבים בין יחיד, וזוכים לשכר גדול, ומוסיפין להם מן השמים שכל ובינה להבין דברי בינה, תני ר' אליעזר שאל יאמר האדם מה פעולתי לפניו אם אתבונן בתורתו, וכי לאורי הוא צריך? בשלמא כשאני מלמד תורה לאחרים וחונן אותם דברי דעת ויראת ה', הרי זה צדקה, וגדולה היא מצדקה שבממון, וכדפירשתי בבבא "הלוה ואינו משלם". מה שאין כן יחיד העוסק בתורה, או חכמים העוסקים זה עם זה בתורה ומוציאין חדשות בפלפולם, מדוע יקר הדבר הזה כל כך בעיני ה', שכותבין דבריהם בספר זכרון, ושיהיו סגולת הקמים לחיי עולם? לכך הודיע שאין הדבר כן, אלא המתבונן בדברי תורה, ועמל בה להוציא דבר אמת לאמתו, נחשב לו לצדקה גדולה, וזוכה שתשרה שכינה עמו, והיינו דקתני תן לו משלו. ושתים במשמע: [א] שמי שלומד הרבה ועומד על השמועות אל יחזיק טובה לעצמו, לאמר "כחי עשה לי זאת", שהרי הכל שלו הוא, וכדאפרש עוד, וכדתנן "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך", כי לכך נוצרת, וכדפירשתי התם. [ב] וכן אל יקל בעיניו משאו ומתנו ועמלו בתורה, אלא תן לו משלו, כי הוא ב"ה חפץ בזה, ונחשב למתנה גדולה וגמולו ישלם לו. ואע"פ שלא מצאנו ענין זה מפורש אצל תורה, נמצא מפורש אצל ממון. - ולאו בצדקה ומתנות עניים, שאין ענין זה לזה, דבצדקה צוה הקב"ה לשמח לב עניים ואביונים, וראוי שיקבל שכר מדה כנגד מדה, כמו שהוא עמד לימין אביון, ככה ישביע ה' בצחצחות נפשו. - אלא איזו דבר דומה לו, כמו המתנות שצוה בתורה לבנין המשכן, וכן כל המתנות שמתנדבים לבדק הבית או לקרבנות חובה, כמו התמידין ומוספין, וקרבנות נדבה כמו עולה ושלמים, יקשה ג"כ על האדם "וכי למתנותינו הוא צריך? הלא הכל שלו!", ואנו רואין שהוא ב"ה צונו על הדבר, וקבע לנו שכר עליו. והוא הדין לתורה כשאנו מקיימים מצות תלמוד תורה, ויושבין ועוסקין בה להבין דברי אמת, דבר גדול עושים ושכינה שרויה עמהם. והיינו דקתני שאתה ושלך שלו, כלומר כמו שהוא לענין התורה, ככה הוא לענין הממון. וראוי שיפלא בעיניך, שהרי אתה ושלך מה שיש בידך שלו הוא, ואעפ"כ נחשב לצדקה מה שאתה נותן, ואם מה שאתה נותן משלו הוא. וכן לענין התורה.

העיקר של מתן צדקה הוא לפי השמחה שבלב והיינו דמייתי מדוד, שכשהתנדב הוא ושריו לבנות המקדש, נתן תודה לה' ב"ה המגדל והמחזק לכל, ואמר (דהי"א כט, יד) "וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת, כי ממך הכל ומידך נתנו לך". ומליצת הכתוב הזה צריך פתרון, ובספר "מגדל הלבנון" שדברנו בו על לשונות של "כח" דברנו עליו. ופה ריש מילין אומר. מלת "כח" הונח לפעמים על טבע האדם (כלה) [כולו], וכוללת כל מנהגי נפשו. ומליצת "עצירת כח" נופל על מי שנבעת ומפחד מעשות דבר, כשהוא מחזק טבעו ועוצרו לעשותו, כמו (דניאל י, ח) "ולא עצרתי כח". וכן להיפך שיוכל לעצור כחו. והנה לקבץ נדבות לבנות בית לה' אלהי ישראל, לא תסבלהו דעת האדם. וכי לנדבתנו הוא צריך? וכמפורש בדברי הנביאים (תהלים נ, יא-יג) , או לבית הוא צריך? וכמו שאמר שלמה במכתבו למלך צור (דהי"ב ב, ה) "ומי יעצר כח לבנות לו בית?" כלומר איך תעמוד דעת האדם ותעצור כחה לבנות לו בית, שהוא דבר המנגד לכחו, וכמו שפירש (שם) "כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו" וגו'. ועל זה אמר (דהי"א כט, יד) "וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת?" כלומר לולא שצוית לעשות כן, מי ממנו יעצור כח להתנדב נדבה כזאת שתהיה לבנות בית לאלהי ישראל, "כי ממך הכל" וגו'. כלומר הואיל ואתה אדון לכל, הרי זה דומה כמי שלוקח מיד אחד דבר וחוזר ונותנו לו, וכן אין לחשוב בשכבר נתת לנו העושר, הרי הוא קניננו ממש. על זה אמר שגם זה הבל, כי אילו הנחילנו הממון והנכסים לקנין עולם, היה אפשר לחשוב כן, אבל אינו קנין לנו, שהרי אין העולם הזה לנו, כי מות נמות, ולא ירד אחרינו כבודנו, וזהו שאמר (דהי"א כט, טו) "כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו, כצל ימינו על הארץ ואין מקוה". כלומר אין אנו נחשבים תחת השמש כי אם כגרים, וכמו שהיו גם אבותינו, כי נסעו מזה. ואפילו על יום אחד אין אנו בטוחים לגור פה, כי כצל ימינו על הארץ ואין מקוה. והוציא מזה התולדה ואמר (דהי"א כט, טז) "ה' אלהינו כל ההמון הזה אשר הכינונו לבנות לך בית לשם קדשך, מידך הוא ולך הכל". ואם כן הוא קשה על דעת האדם לקחת מיד אחד ולחזור לתתו לו. אבל באמת ה' ב"ה טוב וישר הוא, ולפי שיצר לב האדם רע, רבים מבני האדם עשרם בעיניהם קנין אמיתי, ורעה עינם לתת ממנו דבר בנדבה. לכן כשיש ברי לב המציירים האמת, ושמחים להתנדב לדבר מצוה, רצוי הדבר מאד בעיני ה', ונחשב להם לצדקה. וזהו שאמר (דהי"א כט, יז) "וידעת אלהי כי אתה בוחן לבב ומישרים תרצה, אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה, ועמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך". כלומר אע"פ שתמהתי ואמרתי "וכי מי אני וגו' ומידך נתנו לך", ידעת שהכל הולך אחר מחשבת הלב, וכאמרם ז"ל (סנהדרין קו:) "רחמנא לבא בעי", ואינך רוצה בנדבה, אלא בשמחת הלב וביושרו. והמנדב מעט כפי כחו בשמחת לב, נרצה יותר ממתנדב רבבות בלי שמחה. "אני ביושר לבבי" וכו', כלומר אני יודע בעצמי שנדבתי בישרת לבב. "ועמך הנמצאים פה", אע"פ שאיני בוחן לבבם, הנה ראיתי ששמחו להתנדב. ולפי שעשינו זאת, יהי רצון שתשרה שכינתך עמנו לעזרנו בכל מעשינו שיהיו רצויים לפניך. וזהו שהתפלל (דהי"א כט, יח) "ה' אלהי אברהם יצחק וגו' שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך". וזהו כמו שפירשנו על "שכינה שרויה ביניהם", שמוספת להם כח דעה בינה והשכל. וככה בעבור לבבם הטוב שהתנדבו בשמחה, תשמור הזכות הזה להם לכל יצר מחשבותיהם ותכין לבבם אליך להצילם מדרך רע ומאשה זרה ומכל הדברים שיצרו של אדם מכשילו.

המרכז את מחשבותיו לעיון התורה, צדקה גדולה זו נחשבת לו ומדברי הפירוש הזה תבין דברי משנתנו, שכמו שממון האדם וכל אשר לו ביד ה' הם ומאתו הכל, ואעפ"כ הואיל ויצרו מטהו לחשוב שהם קניניו, ומאמץ לבבו מתת מהם דבר לדבר מצוה, על כן כשיעשה בהם רצונו של מקום ב"ה, ייטב בעיני ה' מאד ויברכהו. כן הוא לענין השכל והבינה הנתונים לו מאת ה', הואיל ויצר הלב משיאו להשתמש בהם לדברי חול ולדברי הבל, ולכן טהר לב המשתמש בהם לשם ה' להשכיל ולהתבונן בתורה ושאר עניני שמים, נחשב לו לצדקה גדולה, ושכינה שרויה עמו. ולפי שאינה ראיה גמורה שהרי המקרא מדבר בנדבה שבממון, ולא מייתי ליה אלא לדוגמא על שאתה ושלך שלו, וללמוד ממנו ב"מה מצינו" על התורה, על כן אמר "וכן בדוד הוא אומר". ואגב אורחא למדנו מדבריו של דוד שאין הברכה בעבור הנדבה עצמה, שהרי הכל שלו, אלא בעבור יושר הלב. והוא הדין לתורה, שאין שכינה שרויה עמו בעבור חידושיו ופלפוליו, כי הוא ב"ה אינו צריך לו והכל שלו, אלא בעבור שמחת לבו בתורה, שהתנדב לפרוש עצמו מדרכי הבל ומעניני העולם, ומשתמש בשכלו ובבינתו בדברי קודש לשם ה'. ומינה שאם אין לבו דבק בדבר ה', ואין התורה יקרה בעיניו מכל חפצים, אע"פ שלומד תורה ומפלפל בה ומוציא מדעתו חדשות, אינו זוכה שתשרה שכינה עמו, וכההיא דתנן בסמוך. והענין הזה עצמו אמר שלמה ברוח הקדש (משלי ג, ט) "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך, וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרוצו". ואין לכתובים אלו ענין עם מה שלפניהם ומלאחריהם. ולפי מה שפירשנו תבין כי סמוכים הם באמת וביושר לעומת המקראות שלפניהם, (משלי ג, ה-ו) "בטח אל ה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען, בכל דרכיך" וגו', ולחזק הענין הביא למשל "כבד את ה' מהונך", והדברים נעימים בארנום בבית השני (חדר י חלון ו) מספר "גן נעול", ופה לא אאריך.

העוסק בתורה בלי שמחה, נחשבת לו כביטול תורה "רבי יעקב אומר המהלך בדרך ושונה" וכו'. אחר ששנה שכר אוהבי תורה, ושראוי לנו לתת לה' ב"ה משלו בשמחה ובטוב לבו, כמו שמצאנו בנדבת דוד המלך ע"ה שהתנדב ביושר לבב ובשמחה, והעושה כן זוכה לכל הכבוד האמור, שנה עתה משנתו של ר' יעקב, ללמדנו שהעוסק בתורה בלי שמחת לב, כמעט דומה למי שמפנה לבו לבטלה ואינו רוצה לעסוק בה כלל, ששנה עליו ר"ח בן חכינאי שמתחייב בנפשו. וכן הלומד ואין לבו דבק בתלמודו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, והיינו דתני "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה" וכו', וכמו שפירשנו בבבא המהלך בדרך יחידי, שבדרך אינו טרוד בעסקיו ולבו פנוי לתורה, וראיה שהרי הולך ושונה. אלא שמפסיק ממשנתו ואומר מה נאה וכו'. ולא תני הכא המהלך בדרך יחידי, דהתם איצטריך לאורויי שאין עמו חברים המבטלים אותו, והכא לא איצטריך שהרי הולך ושונה, ומפסיק ממשנתו מדעתו, שעל דרכו רואה אילנות טובות ושדות זרועות, ולבו נמשך אחר מראה עיניו, עד שמפסיק ממשנתו, ומתחיל לדבר עם ההולכים עמו, או למי שיפגע בדרך, מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה. הרי זה מעיד על עצמו שאין דברי התורה נכנסים בלבו, ואינו שותה בצמא דבר ה', וכמו שפירשנו בבבא "על התורה", שעל זה נאמר (דברים ו, ו) "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שתהיינה דברי התורה חביבים עליו ויקרים בעיניו מדברים שכבודו ועשרו תלויים בהן. ואז כשעוסק בה שכינה שרוייה עמו כדתני רבי חלפתא. אבל המפסיק ואומר מה נאה אילן זה וכו', הרי הדברים שתחת השמש משמחים לבו יותר מדברי התורה, ולכן מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. שאע"פ שאינו מתחייב בנפשו ממש כההיא דמפנה לבו לבטלה שאינו רוצה בתורה כלל, מכל מקום אין תלמודו נחשב בעיניו, לפי שאין לבו דבק בה, ותורתו מן השפה ולחוץ. ולסוף לא יהיה בידו כלום, כמו שתבין ממה שבארנו בבבא "בור סוד שאינו מאבד טפה". ודוקא באומר "מה נאה אילן זה", וכל כיוצא בזה שהן דברי הנאת העולם, אבל כשמפסיק ממשנתו ואומר "אוי לי מי יודע בצער אשתי ובני שהנחתי בעיר", או "אוי לי כשאבא למקום פלוני, מה אוכל?" וכיוצא מזה דאגות צרות העולם, כבר פירשנו דבכי האי גוונא אנוס הוא, ואינו פורק מעליו עול תורה בזדון. והוא הדין כשיושב בביתו ושונה, ומפסיק ממשנתו ואומר "מה נאה בית זה, מה נאים הכלים הללו" ג"כ כמתחייב בנפשו. ונקט המהלך בדרך לרבותא, שאפילו רואה דבר חדש שיפלא בעיניו, כמו אילן נאה וניר נאה, ומדרך האדם שיעמוד ויתבונן בהם, אפילו הכי אם ההתבוננות הזה כ"כ תקפה בלבו על משנתו, עד שהפסיק מתלמודו והתחיל לדבר בעניניהן, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, ומטעמא דאמרן.

לימוד תורה כאשר האדם נוסע בדרכים ותנא דידן נקט סתמא מעלה עליו הכתוב, ולא הזכיר איזו כתוב הוא, והיה אפשר לומר שהוא מקרא של מצות תלמוד תורה שבפרשת "והי' אם שמוע", שנאמר בה (דברים יא, יח) "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם", והיינו כדפרישית, שיהיה לבו שמח ודבק בם וקבועה בנפשו. ואחריו אמר (שם) "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", הזכיר ישיבה אצל בית, שהיא ישיבת קבע, כמו שפירשנו בבבא "שנים שיושבים" וכו', שעיקר קביעות התורה כשהאדם במקומו הוא בשבתו בביתו, לא בלכתו בשוקים וברחובות לעסוק בצרכיו. ואצל "דרך" הזכיר "הליכה", לפי שבהיותו נוסע נוהג הדבר להיפך, שכשהוא יושב מעט במלון, צריך לנוח ולאכול ולישן ואין הזמן מוכן להגיון התורה. אלא בלכתו על דרכו, כשהדרך רב ולבו פנוי מכל עסקים, אז הוא זמן תורה. וכדקתני "המהלך בדרך ושונה", ואחר כן אמר (שם) "למען ירבו ימיכם" וגו' ומכלל הן אתה שומע לאו, שאם נוהג עראי בתורתו, וכגון האי ש"מפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה" וכו', מעלה עליו כמתחייב בנפשו.

והדברים ראויין להאמר, אלא שיותר נראה ש"מעלה עליו הכתוב", הוא מקרא המפורש במשנה הסמוכה "רק השמר לך" וגו', וכדאפרש.