יין לבנון על אבות ג:ו

"רבי חלפתא אומר". אחר ששנה בגנותן של מבטלי תורה, והודיע ששנים היושבין ואין ביניהם דברי תורה נחשב כמושב לצים, ושלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה נחשב כאילו אכלו מזבחי מתים, ויחיד המפנה לבו לבטלה הרי הוא כמתחייב בנפשו. ועל כולם שנה ר' נחוניא בן הקנה שכל הפורקין מעליהן עול תורה בזדון, נותנין עליהם עול מלכות ועול דרך ארץ, המונעים את האדם מן התורה נגד רצונו; קבע משנתו של ר' חלפתא המדברת בשכר אוהבי תורה, שמלבד שמעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, אלא שזוכין לטובה עליונה שאין ערוך אליה בכל אשר תחת השמש, כי שכינה שרויה עמהם. וכבר פרישית במשנתו של ר' חנינא בן תרדיון ענין "שכינה שרויה עמהם", שזוכים למאור פנים. כי שכינתו ית' נותנת להם (קהלת ב, כו) "חכמה ודעת ושמחה", ובכלל זה כל המתנות הנפשיות, שנאמר עליהן (משלי ג, כב) "ויהיו חיים לנפשך וחן לגרגרותיך", וכמו שרמזנו בבבא "מרבה תורה מרבה חיים".

השראת שכינה, הגדרתה וארמוז עוד [כאן] על מה שפירשנו בבבא "הרחק משכן רע", על מה נופל מלת "שכן", ושהוא על השעשוע שיש בין אדם לרעהו בהתעסקם זה עם זה בדברים. ובפתיחתנו הראשונה מספר "גן נעול" כאשר דברנו על ההבדל שבין "שביתה ומנוחה ונפישה" אמרנו, כי רוח החכמה רוח אלהים רוצה בבני אדם המוכנים בצדקתם ובחכמתם לנוח עליהם, וכאמרו (במדבר יא, כט) "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". כלומר לא כמו שאתה סובר שאלדד ומידד המתנבאים במחנה ראויים לעונש, אדרבה ה' חפץ ביישרי לב. ומי יתן כל עם ה' יכינו עצמם להשארת השכינה, כי בלי ספק יתן ה' את רוחו עליהם. וכמו כן פירש שלמה ברוח הקדש שהחכמה העליונה אומרת (משלי ח, ל-לא) "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום" וגו', (שם) "משחקת בתבל ארצו, ושעשועי את בני אדם". שמענו שיש שעשועים לרוח החכמה את בני אדם השוקדים על דלתותיה וזהו ענין ה"שכנות". ורמזו עליו חכמים בכל מקום במליצתם הטהורה "שכינה שרויה ביניהם", (סוטה מח:) "ראוי הוא שתשרה עליו השכינה", וכיוצא בזה, שהוא על הארת פנים, שימלא לבו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת, כל אחד כפי צדקתו וכפי מעלתו. על זה אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ח.) "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה", כלומר אין לו שכנות ושעשוע בעולמו אלא במקום ד' אמות שיושב בו האדם ועוסק בתורה. ובספר החכמה ["חכמת שלמה"] שהעתקנו מפורש הענין יותר, שאמר (פרשה ו' פסוקים יג-יז) "החכמה ברה ולא תבול לעד, נקל לה להגלות לאוהביה ולהמצא למבקשיה. תשחר וכו', משכים קום למענה לא ייגע, כי ימצאה יושבת על דלתיו. ראשית חכמה וכו', כי שבה היא אל כל רוח לבקש אנשיה, בנתיבות תראה אליהם, והולכת לפניהם בכל מחשבותיהם". והמאמר עמוק וכולל הרבה, ובארנוהו בפרושנו "רוח חן" ואין פה המקום לדבר ברחבה, כי פשוטן של דברים מלמדים ג"כ ומעידים על יושר הענין שדברנו, ושעליו שנה תנא דידן "עשרה שיושבין וכו' שכינה שרויה ביניהם". ואע"ג דר' חנינא בן תרדיון כבר שנה "אבל שנים שיושבין וכו' שכינה שרויה ביניהם, אין לי אלא שנים ומנין שאפילו אחד" וכו', ההיא דהתם אגב גררא מייתי לה, דהא עיקר מתניתין דר' חנינא משום "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה" תני לה, לאשמועינן דהוי כמושב לצים, דומיא למתני' דר' שמעון, ומתני' דר"ח בן חכינאי. וכיון דתני רישא, תני נמי סיפא, לאורויי שכשעוסקין בתורה, לא תימא דלא הוי מושב לצים ושמקבלין שכר, אלא אפילו שכינה שרויה ביניהם, וכדפרישית לעיל. ומתניתין דר' חלפתא עיקר, דכולה מתנייה בשכר העוסקים בתורה, וכלהו פרטי קתני, וכדאפרש.

מי נכלל במושג "עוסקים בתורה" "עשרה שיושבין ועוסקין בתורה". כך היא גירסת הספרים והיא נכונה בעיני. והרב רבינו עובדיה [מברטנורא] ז"ל גריס "עשרה שיושבין ועוסקין בדין, ומנין אפילו חמשה, שלשה דיינים ושני בעלי דינין, ומנין אפילו שלשה הם שלשה דיינין". ולפירושו צריך לפרש מנין אפילו שנים, ואפילו אחד כשקבלו עליהם, או ביחיד מומחה, כמו שביאר הרב בעל תוספות יו"ט ז"ל, וגירסא זו ופירושה יש בה גמגומים. ובפ"ק דברכות (ו.) אמרינן "מנין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם שנאמר אלהים נצב בעדת אל, ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט, ומנין ששנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו', ומנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך". ואין סברא לומר שבעל המימרא הזאת חולק על משנתנו. ועוד דלא פריך תלמודא "והתנן שעוסקין בתורה", משמע תורה אין, תפלה ודין לא. ותו תקשי אמתניתין, דקרא אלהים נצב בעדת אל דמיניה מפיק עשרה לא אידכר ביה תורה, ועדת אל הכל בכלל שעוסקין בתפלה או שיושבין ודנין. ותו בקרב אלהים ישפוט דמיניה מפיק תלתא מפורש דבדין מיירי. ומהרש"א ז"ל כתב "כל הני מילי די' וג' וב' וא' משנה שלמה בפ"ג דאבות ומייתי לה מהני קראי, אלא דמייתי להו כולהו לענין עוסק בתורה. ואפשר ד"אילו לא נאמר" קאמר התם, אבל הכא בשמעתין מצריך צריכי לכל הני קראי כדקאמר: וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא וכו' הוצרך כל חד וחד למלתיה. מיהו הא דמוסיף התם ומנין שאפילו חמשה וכו' לא מצריך ליה הכא" [עכ"ל מהרש"א]. וכל זה דוחק לומר דמשנתנו "אילו לא נאמר" קאמר. ותו דלא הוצרך תלמודא לומר עשרה שמתפללין, דאי נמי מתוקמא כסתם מתניתין ב"תורה", מצריך צריכי משום דבעשרה קדמא שכינה ואתיא. אלא יראה לי דעשרה שיושבין ועוסקין בתורה דמתניתין לאו דוקא תורה שלומדין מקרא והלכות, אלא "תורה" כולל כל המחשבות הטהורות הגורמים הדבקות האלהי, הן לחשוב מחשבות יראה ודעת הן להתבונן בדרכי ה', הן להבין צדק ומשפט ומישרים שהן גופי הלכות, וכדברירנא בפ"ק בבבא "על התורה". ומשום הכי רבי חלפתא סתמא קתני "שעוסקין בתורה", ותלמודא פירושא קא מפרש. ולדעתי דברי התלמוד ברייתא היא, ולאו ר' יצחק קאמר לה, וזאת הברייתא מפרשת משנתנו, ולהכי מייתי לה תלמוד אמלתא דרבין בר רב אדא א"ר יצחק מנין שהקב"ה מצוי בבה"כ שנאמר אלהים נצב בעדת אל, פירוש בעדת אל דריש במקום שמתועדין להתפלל, ולכן שם נשמעת תפלתו של יחיד ג"כ, ועלה מייתי הך ברייתא ומנין לעשרה שמתפללים וכו', כלומר ומנין שאם המתפללין עדה של עשרה ששכינה שרויה עמהם אע"פ שאינן מתפללים בבה"כ שנאמר אלהים נצב בעדת אל, בכל מקום שיש עדה. ומשנתנו נמי בהכי מיירי שבמקום תורה שרויה שכינה, הן בתפלה שהיא עבודה שבלב וספור חסדי ה' ונוראותיו ושבחיו, וכדפרישית בפ"ב בבבא "הוי זהיר בק"ש ובתפלה", והן בדין כשדנין אותו ע"פ חקי התורה, והן שעוסקין בתלמוד תורה, הכל בכלל תורה היא, ומה לי תורה או תפלה. ומשום הכי נראה דאפילו שנים או אחד כשמתפללין ג"כ שכינה שרויה עמהם, וברייתא לא תני עשרה שמתפללין אלא להשמיענו דתפלה ודין ותורה כולם גורמים השראת השכינה. ואם כן מתניתין וברייתא שניהם לדבר אחד נתכוונו.

"עשרה שיושבין" וכו'. על ברייתא דמייתי תלמודא פריך, וכי מאחר דאפילו אחד, תרי מבעיא, ומשני תרי מכתבן מלייהו בספר זכרונות, חד לא מכתבן מיליה. ופריך וכי מאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא, ומשני מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדין נמי היינו תורה. ופריך וכי מאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא, ומשני עשרה קדמא ואתיא שכינה, תלתא עד דיתבי. ודברי התלמוד ראיה לפירושנו שהברייתא הזאת מפרשת משנתנו, דההיא "עוסקין בתורה" כולל תפלה ודין ותלמוד, מדשני מהו דתימא דינא וכו' קמ"ל דדין נמי היינו תורה, כלומר קמ"ל ברייתא דדין נמי תורה מיקרי וכלול בתורה דתני תנא דמתניתין, דלא קאמר דדין כתורה דמיא אלא היינו תורה, ותפלה פשיטא דהיינו תורה, דאל"כ הוי ליה לשנויי על עשרה מבעיא, מהו דתימא תפלה לא קמ"ל דתפלה נמי היינו תורה, אלמא דבתפלה לא מספקא ליה כלל דהוי תורה ממש לענין השראת השכינה, וניחא הכל, אלא שדברי הגמרא צריכין פירוש. וקצת מן המפרשים ז"ל הוציאו טעמים מדעתם על המספרים שנזכרו במשנתנו, והניחו דברי התלמוד הערוך, ואל תשמע לדבריהם. כי דברי התלמוד עיקר ועליהם ראוי לסמוך, אלא שמוטל עלינו להבין דברי חכמים, ולכן אפרש דבריהם כל בבא ובבא בעז"ה.

"אלהים נצב בעדת אל". כבר פירשנו ד"עדת אל" סתמא היינו בין מתפללין, בין דנין דין, בין עוסקים בתורה, תמיד "עדת אל" מקרי, וה' נצב בתוכם וכביכול משתעשע אתם, והיינו שיתן רוחו עליהם ויחון אותם דעה בינה והשכל, דבתפלה כתיב (תהלים נא, יז) "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", כי מה' מענה לשון. ובדין נאמר (מל"א ג, ט) "ונתת לעבדך לב שומע" וגו', ובתורה נאמר (תהלים קיט, סו) "טוב טעם ודעת למדני", וכיוצא במקראות כאלה המורים כי ה' ב"ה חונן ליראיו בכל קראם אליו, והיינו דקתני שכינה שרויה ביניהם, ועשרה מקרי עדה וכדתנן בריש סנהדרין (ב.) , וזכותם רב מזכות יחידים, והיינו דקאמר תלמודא: וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא? ומשני עשרה קדמה שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי. ויראה לי פירושא, דכל שהם פחות מעשרה, אע"פ ששכינה שרויה ביניהם, אין זה אלא אחר שיושבים ועוסקים בדבר, להוציא דבר תורה ומשפט לאמתו, או המתפלל אחר שכיון לבו לשמים והרבה תחנונים, ואז יאר ה' פניו אליהם, ויוסף עליהם ברכה. אבל קודם שהתישבו בדבר לא. ובעשרה קדמה שכינה ואתיא, כלומר מיד שנותנין לבם להתעסק בדבר, ימצאו העזר האלהי ותוספת כח להוציא הדבר לאשורו ודין אמת לאמתו, כמו שמצאנו במתן תורה, שהיתה עדה קדושה, קדמה שכינה ואתיא, שנאמר (שמות יט, יז) "ויוצא משה את העם לקראת האלהים מן המחנה", והופיע עליהם דעה והשכל שיבינו הדברות העליונות, וכדאמרינן (דברים ד, יג) "ויגד לכם את בריתו" וגו' מלמד שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה הראה להם מ"ט פנים טהור וכו' וגזירות שוות וקלין וחמורין, ואע"פ שהם לא התחילו להתבונן מדעתם.

"ומנין אפילו חמשה". כבר פרישית דבגמרא ליתא הך בבא, אלא עשרה, שלשה, שנים ואחד, וטעם הדבר לפי שהברייתא המובאת בתלמוד עיקרה להודיענו שנאמרו הדברים בתפלה ובדין ובתורה, שבכלן שכינה שרויה, ודאיכא בין עשרה לתרי וחד, ומשום הכי לא נקיט חמשה, דאי לענין תורה ותפלה אפילו תרי נמי, ואי לאשמועינן דין דהיינו נמי תורה, מתלתא נפקא לן. אבל תנא דידן נקט לרווחא דמלתא חמשה ושלשה, ושתיהן משום דין, ותרווייהו צריכי, דחמשה היינו שלשה דיינין ושני בעלי דינין, וכדפירשתי משמו של ר"ע מברטנורא ז"ל בריש מתניתין. ולפום רהיטא קשה, בעלי דינין מאי עבידתייהו לענין השראת השכינה, אדרבה כל זמן שעומדין בדין הן כרשעין כדתני בפרק קמא, ובאמת נקט חמשה משום תחלת דין, ושלשה משום גמר דין. שבתחלת דין הבעלי דינין טוענין והדיינים שומעים דבריהם ומרבים לחקור אותם לדון דין אמת לאמתו. ובסוף לאחר ששמעו הטענות, ונושאים ונותנין לפסוק הדין, אינן רק שלשה, כדתנן (סנהדרין ל.) ומוציאין אותן לחוץ ונושאין וכו', כדי שלא ישמעו מי המזכה ומי המחייב. ואשמועינן ר' חלפתא דשכינה שרויה עמהן בין בתחלת דין בין בסוף, ואי תני שלשה, הוי אמינא לפסוק הדין ע"פ התורה הוא דשכינה עמהם שלא יטעו בדבר תורה. אבל בתחלת דין כשהם חמשה, ודורשים וחוקרים את בעלי הריב, אין אלו אלא דברי חולין, ודי אם השופט מתבונן בדבריהם כפי כחו, ואין לשכינה עסק בזה. להכי תני חמשה. ואי תני חמשה, הוי אמינא לההיא צריך חכמת אלהים לעמוד על תחבולות בני אדם, ומה שבקרב איש ולב עמוק, וצריך שתהיה שכינה שרויה ביניהם, וכמו שאמר שלמה בשאלתו על החכמה וכדפירשתי בבבא "הוו מתונים בדין", אבל בגמר דין שהוא ע"פ משפטי התורה הקבועים הדבר מסור לחכמת השופט, ואם יקלקל קולר תלוי בצוארו, לפי ששגגת תלמוד עולה זדון, קא משמע לן שלשה דאפילו בגמר דין נמי שכינה עמהם. ובשם ה"ר אפרים ז"ל פירש דסתם דיינים הם חמשה וכרבי, דתניא (סנהדרין ג:) דיני ממונות בשלשה, רבי אומר בחמשה, כדי שיגמור הדין בשלשה, וכן פירש רשב"ם ז"ל, ונקט נמי שלשה משום שאר דינין שהן בשלשה כדאיתא בריש סנהדרין.

"ואגודתו על ארץ יסדה". הכי גרסינן, וגבי שלשה גרסינן בקרב אלהים ישפוט, וכן הוא בברייתא דפ"ק דברכות, וכדפירשתי לעיל, ויש ספרים גורסין להיפך ואינו נראה, וכן ראיתי להתוס' ז"ל פ"ק דסוכה (י"ג. ד"ה בשלש) שכתבו י"ס גורסין איפכא דחמשה נפקא לן מבקרב ושלשה מואגודתו, ובפ"ק דברכות לא משמע כן. ופירשו עוד דאע"ג דבעלמא חשיבא אגודה בשלשה, האי קרא דואגודתו על ארץ יסדה לא מתוקמא אלא בחמשה, משום דכתיב (ישעיה מח, יג) "אף ידי יסדה ארץ". וביד יש בה חמש אצבעות ולפום דפרישית בשם ר"ע מברטנורא ז"ל דחמשה היינו שלשה דיינין וב' בעלי דינין מתפרש קרא הכי (עמוס ט, ו) "הבונה בשמים מעלותיו", כלומר במרומים בונה מעלותיו תורה ועבודה וגמילות חסדים, וכדפירשתי בבבא "על שלשה דברים העולם עומד". "ואגודתו", אגודה היא חמשה הצריכין זו לזו, ואין זה אלא הדין, שצריכין שלשה דיינין וב' בעלי דינין, על ארץ יסדה, וכדתנן "על שלשה דברים העולם עומד, על הדין", ופרישית התם שהדין הוא אחד מעמודי ארץ, ולא שייך דין בשמים. ובריש הענין מפורש שמדבר על העושק והחמס שעושים בארץ, וכל זה לפי שאין דין למטה. ועל זה חתם "הבונה בשמים" וגו', כלומר שבעבור זה יסד אגודתו בארץ. ואם אין דין, "הקורא למי הים [וישפכם על פני הארץ]" וגו', כלומר ימוטו כל מוסדי ארץ, ופרישית בשילהי פרק קמא. ולפי שהשוה המעלות שבונה בשמים לאגודה שיסד בארץ, למדנו שהדין חשוב לפניו ית', ובקרב אלהים ישפוט.

"אפילו שלשה". לענין הדין איתמר, דאי לענין תורה כל שכן הוא משנים ומאחד וכדאמרינן בגמרא. אבל דין איצטריך למיתני, דהוי אמינא העוסקים בתורה הוא דשכינה שרויה עמהם, לפי שהם לומדים ומחדשים דברי חכמה העומדים לעד, אבל דין אע"פ שחוקרין ודורשים ומוציאין לאור תעלומה להוציא הדין לאמתו, אינו רק לפי שעה בין אדם לחברו לדעת מי חייב ומי זכאי, ואין השכינה שרויה עמהם, קמ"ל דדין נמי בכלל תורה הוא. והיינו דקאמר תלמודא מהו דתימא דין שלמא בעלמא הוא? קמ"ל דדין נמי היינו תורה, שהרי הוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהן, ודנין ע"פ משפטי התורה.

ספר של הקב"ה "אפילו שנים". הך בבא לענין תורה איתמר וכדאמרינן בגמרא, וכן מנין אפילו אחד, ואע"ג דשנים ק"ו מאחד, כבר תירצו בגמרא דאיכא בינייהו דתרי מכתבין מלייהו בספר זכרונות, וחד לא מכתבין מליה. ופירשו התוספות ז"ל דלא מכתבין מליה עם אחרים, אבל בספר לבדו נכתבין, כדתנן "וכל מעשיך בספר נכתבין", וכל שכן מדה טובה. פירוש לפירושם, "עם אחרים" בספר שנכתבים בהם מעשה הצדיקים, כמו (תהלים סט, יט) "ועם צדיקים אל יכתבו", ועל ספר זה נאמר (מלאכי ג, יז) "ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו", שהוא ספר מיוחד לאנשי הסגולה, דסמך ליה "והיו לי וגו' ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליהם" וגו', וזהו זכות גדול, שיהיו סגולה בתוך הצדיקים העומדים בתחיה, וכדרך (שמות יט, ה) "והייתם לי סגולה מכל העמים". ומכאן לכל הקמים לחיי עולם, שאין מעלתן שוה, וכדאמרינן (בבא בתרא עה.) "שכל אחד נכוה מחפתו של חברו". אבל בספר לבדו נכתבין לקבל עליהן שכר.

ההבדל בין ב' העוסקים בתורה לאחד העוסק ולי יראה לפרש דתרי מכתבין מלייהו בספר זכרונות, אין זה מצוה שעשו שעסקו בתורה, וכמו שכותבין בספר כל מעשה האדם, על דרך משל פלוני קיים מצות סוכה מצות צדקה וכיוצא, דעל זה תנן וכל מעשיך בספר נכתבין. אלא מלבד שנכתבה המצוה שעסקו בתורה, גם הדברים שהוציאו מדעתם חדושי תורה, נכתבין בספר מיוחד, והיינו דדייק "תרי מכתבין מלייהו בספר זכרונות", "מלייהו" היינו מה שחדשו בפלפולם נכתב על שמם, וזהו זכות גדול. אבל חד אע"פ ששכינה שרויה עמו ושכרו גדול, מה שמחדש אינו נכתב על שמו בספר הזכרונות. וטעם הדבר לפי ששנים העוסקים בתורה, כל אחד מזכה את חבירו בפלפולו ובסברותיו, ולכן מה שיחדשו נכתב בספר זכרונות על שמם, אע"פ ששכינה שרויה עמהם וה' יתן חכמה, נחשב להם כאילו כחם עשה, לפי שנתנו לבם על התורה להגדילה ולהאדירה. מה שאין כן אחד שאינו עוסק בתורה רק לעצמו, ונותן לבו להפיק תבונת, אע"פ ששכינה שרויה עמו להוסיף עליו דעה והשכל, מה שמחדש אינו נכתב בספר זכרונות על שמו, ואין לו אלא שכר שעסק בתורה, ושכר תשלומי נפשו. ומינה שגם יחיד העוסק בתורה ומחדש דברים ואח"כ מלמדם ברבים ודאי דמכתבן מליה בספר זכרונות. וקרוב לומר שמטעם זה עצמו שנה ר"ח בן תרדיון אצל שנים "שכינה שרויה עמהם" ואצל יחיד ש"הקב"ה קובע לו שכר", להבדיל בין מעלת ריעים העוסקים בתורה שנכתבין דבריהם בספר זכרונות דבההיא מיירי קרא, ואמר שבעבור זה שכרם גדול שיהיו לעתיד לבא סגולה, ויחמול עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו, ובין יחיד שאין דבריו נכתבים על שמו, ולא יקבל השכר הגדול הזה לעתיד לבא. ומכל מקום שכרו הרבה והשכר גלוי לפני המקום ב"ה, ועליו שנה שהקב"ה קובע לו שכר, מיהו בהא שוין ששכינה שרויה עמהם, וכדפרישית התם.

"אז נדברו" וגו'. כבר פירשנו למעלה דמקמי הכי זכר דברי המורדים שאמרו (מלאכי ג, יד) "שוא עבוד אלהים", והם המכחישים צדקותיו ונוראותיו של מקום ב"ה, בראותם בעוה"ז צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועלה קאמר "אז נדברו" וכו', כלומר כששומעים דברי נאצות כאלה, הם מחזקים זה את זה, ונדברים איש אל רעהו דברי תורה וחכמה, ומזכירים מה פעל אל בימי קדם, כדרך שנזכר בתהלת אסף המשורר (תהלים עז, ו) "חשבתי ימים מקדם", וכן (תהלים עז, טו) "אתה האל עושה פלא", (תהלים עד, יב) "ואלהים מלכי מקדם פועל ישועת בקרב הארץ". וכביכול יש קורת רוח לפניו בדבריהם, וכאמרו "ויקשב ה' וישמע", כי הוא נצב בתוכם מקשיב ושומע, וכדפרישית לעיל. "ויכתב ספר זכרון לפניו", שנכתבים בו דבריהם שדברו בחכמה ובדרכי התורה. וזהו "ליראי ה'", כי ראשית חכמה יראת ה', וכדתנן (אבות, ג) "אם אין יראה אין חכמה", והתם אפרש לה. "ולחושבי שמו", הם המזכירים עלילות אל ומהללים אותו על נפלאותיו שפעל עם ישראל, וזהו השם, שע"י פעולותיו נודע שם תפארתו, כדכתיב (ישעיה סג, יד) "כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת".

"שאפילו אחד". דאע"ג דלא מכתבין מליה בספר זכרונות, שכינה שרויה עמו לתת לו שכל ובינה להאיר נפשו באור החיים, ושקובע לו שכר, וכדפירשתי.

"בכל המקום אשר אזכיר את שמי". (שמות כ, כא) מקרא סתום הוא, שכפי פשוטו היה לו לומר "בכל המקום אשר תזכור את שמי". ומפרשי המסכתא זצ"ל פירשוהו בדרכים שונים. ויראה לי לפי שאמר במקרא שלפניו (שמות כ, יט) "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", כלומר ראיתם גדולתי כי השמים כסאי, ודברתי עמכם משמי השמים העליונים, אל תחשבו איזה בית נבנה לו לעבדו, ובמה נכבדהו. אין הדבר כן, אלא (שמות כ, כא) "מזבח אדמה תעשה לי" וגו', כלומר לא מכסף ולא מזהב ולא משאר חפצים, אלא מן הפחות, מזבח אדמה. ואם תדרשני בכל לבבך אבוא אליך בכל המקום, בתנאי אם "אזכיר את שמי". ומלת "אזכיר" מן הכבד הנוסף שמזכיר אחרים [הערת המגיה: לשון הפעיל לאחרים], וזהו עצמו מה ששנה "שכינה שרויה עמו" ומוספת לו כח שכל ודעת, וע"י כן יוכל לזכור שם ה', כדרך "ולחושבי שמו" שבארנו למעלה. וכדרך (ישעיה סד, ד) "בדרכיך יזכרוך". והנה הוא ב"ה המזכיר, ובכל המקום שתזכה שאזכיר את שמי, אבוא אליך וברכתיך. ובאמרו "אבוא אליך", שמע מינה דאפילו אחד העוסק בתורה שכינה שרויה עמו. ויראה דמשום הכי ר' חנינא בן תרדיון מייתי מקרא ד"ישב בדד" וגו', משום דמיירי רישא ביושבין בטל ולבם פנוי לתורה ואעפ"כ אין ביניהן דברי תורה, דהוי מושב לצים, תני נמי סיפא בצדיקים גמורים, שאפילו שרויים בצער, אעפ"כ עוסקים בתורה. ולפי שאוהבים חכמה שכרם ששכינה שרויה עמהם, ועלה מייתי קרא (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה'" וגו', שמדבר בימי זעם וצרה בעוה"ז, שמגיע לצדיקים כמעשה הרשעים, שהרי על כן אמרו המורדים "שוא עבוד אלהים". ואעפ"כ [הצדיקים] עוסקים בתורה, ולכן "ויקשב ה' וישמע" וכו'. והכי נמי גבי יחיד מייתי קרא ד"ישב בדד", המדבר בצדיק השרוי ביסורין ובצער, וכדפירשתי לעיל. ודומה למה ששנה ר' נחוניא בן הקנה "כל המקבל עליו עול תורה". ורישא דומה לפורק מעליו עול תורה, וכדפירשתי שם. אבל ר' חלפתא לא מיירי אלא בשכר חכמי התורה, בין שעוסקין מתוך הרוחה או מתוך צער, ומשום הכי ניחא ליה לאתויי מקרא ד"בכל המקום" וגו'. חדא, דכתיב באורייתא. ועוד, דמפורש ביה בהדיא שכינה שרויה עמו, מדכתיב "אזכיר את שמי" וכדפירשתי, וכתיב "אבוא אליך וברכתיך". כך נראה לי.