יין לבנון על אבות ג:ה

"רבי נחוניא בן הקנה אומר". סמך משנת ר' נחוניא למשנתו של ר' חנינא בן חכינאי, לפי שהולכים על דעת אחת, שהרי ר' חנינא בן חכינאי אמר שבהיות לב האדם פנוי מטרדותיו, והוא משיאו לחשוב מחשבות של בטלה, הרי הוא מתחייב בנפשו. ומינה שמעינן שבהיות הלב דואג ומיצר וע"י כן חדל מעסק התורה, ה' הטוב יכפר בעדו, ואיננו כמתחייב בנפשו. ועלה שנה ר' נחוניא "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו" וכו', ועול תורה כדאמרינן בעלמא "עול מלכות שמים", כלומר העול שנתן ה' ב"ה על כל זרע ישראל שיהגו בתורתו תמיד, ושיבינו ביראת ה' כל אחד כפי כחו וכפי מעלתו. אלא שהאדם השקוע בצרות העולם, לבו תועה ודומה לשכור לא מיין (עירובין סה.) מרוב תלאותיו ויגונותיו, ויוכל לפטור עצמו בפרק אחד שחרית ובפרק אחד ערבית וכדאמרינן לעיל (ע"פ מנחות צט:) . ואם בכל צרותיו מקבל על עצמו עול תורה והוגה בה תמיד, ההוא "חסיד" יתקרי, וכמו שאמר ראש החסידים (תהלים קיט, קט-קיב) "נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי, נתנו רשעים פח לי ומפקודיך לא תעיתי". וזה סימן שעוסק בה לשמה שלבו אוהב חכמה, וכמו שסמך (שם) "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה". וחתם "נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב". כלומר אע"פ שהיה לבו מלא פחד וצרה, הטהו לחקי ה'. וכמו שתבין ממה שפירשנו על לשון "נטיה" בבבא של "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים". שאע"פ שאין עליהן מופתי הדעת, גם לבו נוטה בטבעו לחשוב בדאגותיו ובצרותיו, הטהו בצדקתו לחקי ה' ב"ה. ועל זה אמר תנא דידן שכל העושה כן יקבל שכרו מדה כנגד מדה, שמעבירין ממנו "עול מלכות", ו"עול דרך ארץ" שהן דאגת פרנסת ביתו וטורח האשה והבנים, וכיוצא מן הצרות המתרגשות ובאות לעולם. ואז ישא עול תורה בשמחה ובטוב לב מרוב כל.

הגדרת המושג של "פורק מעליו עול" "וכל הפורק מעליו עול תורה". כבר פירשתי שכל זרע ישראל מחוייבין ועומדין לשאת העול הזה, כי עבדי ה' הם שקבלו עליהם בהר סיני עול תורתו ית', וכדפירשתי בבבא "אלא הוו כעבדים" וכו'. אלא שהבוטל מהגיון תורה בעבור צרותיו ופחד לבבו, אינו נקרא פורק מעליו עול תורה, שהרי לא ברצון לבו הוא בוטל ממנה, וצרותיו הם שפרקו מעליו עול תורה וחכמה. ומי הוא הפורק בזדון? זהו כדוגמא ששנה ר' חנינא בן חכינאי, כגון שנעור בלילה, או שהולך בדרך יחידי, ולבו פנוי ממחשבות מטרידות, וברצונו מפנה לבו לבטלה. והוא הדין לכל מי שהרחיב ה' את גבולו ויושב בשלוה בלי עול מלכות ועול דרך ארץ, ואעפ"כ כל היום חושב מחשבות של בטלה, הרי הוא פורק מעל עצמו בזדון העול שחייבתו התורה. לפיכך נפרעין ממנו מדה כנגד מדה, שנותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, ואפילו ירצה לחשוב דברי תורה, לא יהיה בידו. והשתא ניחא דקתני רישא מעבירין ממנו וכו', וסיפא "נותנין עליו" ולא תני "אין מעבירין ממנו". משום דרישא מיירי במי שיש עליו עול מלכות ועול דרך ארץ, ובזכותו מעבירין אותן ממנו. וסיפא מיירי במי שאין עליו עול, וברשעתו מגלגלין עליו עול כבד. וכן מתישב מה שהקשה הרב בעל "מדרש שמואל" ז"ל אמאי לא תני סיפא "וכל שאינו מקבל עליו עול תורה", או ליתני נמי רישא "כל מי שאינו פורק מעליו עול תורה". דלפירושנו כל ישראל כבר קבלו עליהם עול תורה, אלא דרישא מיירי בשקוע בטרדות ויגונות דמצי למפטר נפשיה, והוא בז לכל צרה ומקבל עליו עול תורה. וסיפא מיירי בשוכן שאנן, וחייב לשאת עול תורה כמו שקבלו וקימו עליהם ועל זרעם האבות שעמדו לפני הר סיני, והוא פורק מעליו העול שקבל על נפשו. ובפרק רביעי שנינו "ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני". והדברים נראים כמתאימים. ועוד שנינו שם "ר' מאיר אומר וכו' אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך". וגם זה דומה לדברי משנתנו, ושם אפרשנו בעז"ה. ולמדנו עוד ממשנתו של רבי נחוניא, שאל יאמר האדם השקוע בצרות ולבו חפץ בתורה אלא שצרותיו אינן מניחים לו לעסוק בתורה, [אל יחשוב] שמן השמים גזרו עליו לבטלו מתורה חלילה, כיון שאי אפשר לו לחשוב תורה וחכמה כשלבו דוי מצרות העולם. כי יש כח בידו לקבל עליו עול תורה, ולהטות לבבו אליה בצרותיו, וידע כי המקום יהיה בעזרו, ויצו להעביר ממנו דאגותיו וצרותיו, הכל כפי זכותו, מדה כנגד מדה.