יין לבנון על אבות ג:ד

"רבי חנינא בן חכינאי אומר". אחר שקבע משניותיהם של רבי חנינא בן תרדיון ור' שמעון דמיירו ברבים, שהן חייבין ביותר לתת כבוד לה' ולתורתו וכדפירשתי לעיל, מה שאין כן יחיד העוסק בדרך ארץ ויש עליו עול העולם שאין לבו פנוי לתורה אינו בכלל זה, וכדאמרינן במנחות (צט:) "מדבריו של ר' יוסי למדנו שאם שנה פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית יוצא", וכדפרישית בפ"ק, ואע"פ שיש לו שעות הרבה שהוא יושב ובטל מעסקים וראוי לו ללמוד תורה בעתים כאלו, אם אינו עושה כן, אין לומר עליו שמתחייב בנפשו. כי לפי שלבו תועה בדרכי העולם, ודאגותיו ממלאים אותו, כמעט אי אפשר שיכין לבו לתורה. גם כשילמד אין דעתו צלולה ולא יאירו הדברים שלומד בנפשו, ואין לו מהם תועלת להכשר הנפש ולתיקונה, ומשום הכי מייתי השתא מילתא דר"ח בן חכינאי ששנה שאע"פ כן יש עתים המוכנים לחשוב מחשבת תורה ויראה. וכשהאדם אינו משגיח על עתותיו אלה, הרי זה מתחייב בנפשו, שהיה בידו לעשות חסד לנפשו, להעיר כבודה במחשבת יראה וחכמה, ובזדון מנע ממנה טובה, ועליו האשמה. והיינו דקאמר "הנעור בלילה", דכשמגיע זמן שינה ושהולך לישן, שינה חוטפתו בהיותו עיף ויגע מטרדת היום ודאגותיו, וצריך לשינה למנוחתו, ולאו כל אדם זוכה להעביר שינתו מעל עיניו ולהגות בתורה בלב שמח. אבל כשכבר ישן ונעור משנתו בעוד לילה, ועדיין אין בני אדם ועסקים מטרידים אותו, כי עדיין לילה הוא, וכן השינה שקדמה המציאה לו מנוחת לב, וכשנעור מוצא לבו פנוי מן הדאגות והטרדות שעברו, ואז ספוק בידו להטות לבבו לכל מה שיחפוץ.

מליצות של "הניעור בלילה", ו"המהלך בדרך יחידי" וכן המהלך בדרך יחידי, ואין איש עמו המטרידו בדברים והמבטלו מהגיון תורה. ובהיות הדרך רב, כבר הפליג דעתו מן הטרדות והמחשבות שבלבלוהו בעיר בהיותו טרוד בעסקיו, ועתה לבו פנוי ומבקש מחשבות, כדרך לב האדם שאינו שוקט רגע מחשוב ומהגות בדבר מן הדברים. ואם ירצה נקל לו להטותו למחשבת תורה, והוא מפנה לבו לבטלה, כלומר ישית בלבבו מחשבות הבל ומחשבות חול, הרי הוא מתחייב בנפשו, וכדפרישית שהזמן ההוא היה מוכן לפניו להסתכל ביראת ה' ובחכמה, והוא בזדון לא עשה כן. הנה גרם רעה לנפשו ועתיד ליתן את הדין. והוא הדין לכל העתים המוכנים להגיון תורה, הכל כפי מה שהוא אדם, כשהוא מפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו. וכגון שאין עליו דאגה לא מדרכי העולם ולא משאר דברים, ולבו פנוי מכל דבר, וישית עצות בנפשו במה יבלה זמנו, כשיפנה לבו לבטלה זדון גמור הוא, וייענש על ביטול תורה שהיא כנגד כל המצות, שהיא תיקון הנפש, (קידושין מ:) ו"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה". ותנא דידן מיירי באדם שנושא עול העולם על צוארו, ואפילו הכי יש עתים שהוא חייב לחשוב בתורה ובחכמה: כשנעור בלילה וכשהולך בדרך יחידי וכדומה לזה, דדוגמא קתני.

ואפשר לי לומר ששנה שתי אלה לרמוז דבר במליצתו, כי צרת העולם יגונותיו ודאגותיו נמשלו בדברי הנביאים ל"לילה", וכן היגון והתרדמה שבנפש, וכדפרישית בבבא "ויהי מורא שמים עליכם", ואז אין הלב מוכן להשכיל ולהתבונן. וכשמוצא שעה של קורת רוח, דומה למקיץ מתרדמתו. וכן המנהגים שנוהג האדם נקראים בספרי הקודש "דרכים", וזה בארנו פעמים רבות. וגם זה מונע לאדם מהגיון התורה, כי בהיותו בין חברים וריעים רודפי תאוה וכבוד, ימשיכוהו לדרכיהם ומשתקע במנהגיהם. ועליו אמר "הנעור בלילה", כלומר שנמלט על זמן מה מיגונו וחשכת לבו, וכן "מהלך בדרך יחידי" שלא יפתוהו ריעיו וחבריו ללכת במנהגיהם, ואעפ"כ מפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו.