יין לבנון על אבות ג:ג

ע"י הדיבור בתורה מוכיח האדם שלא נברא לשם עניני הגוף בלבד "רבי שמעון אומר". אחר ששנה משנת ר' חנינא ד"שנים היושבין וכו' הרי זה מושב לצים", ופירשנו דלא מיירי ביושבין בדרך עראי, אלא במתוועדין בישיבה אחת שצריכים להמנע משיחה בטלה כשהם פנויים מעסקיהם, מייתי מלתא דר' שמעון דאמר "שלשה שאכלו וכו' ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים", כלומר אע"פ שיש לך עתים שהאדם עסוק בצרכיו ובמשא ומתן וכיוצא שאינו נחשב לו לעון כשאינו מדבר בתורה, שלשה שאכלו סעודה שאני. לפי שראוי לאדם לומר דברי תורה על שלחנו, שבזה מעיד שלא נברא האדם לאכול ולשתות תחת השמש, ושבעבור גופו הוא מושל בכל מעשה ה', (תהלים ח, ח) "צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי, צפור שמים ודגי הים", שכולם עולים על שלחנו, ונשפך דמם להיות למאכל האדם. וכשידבר בדברי תורה על שלחנו ומהלל ומודה לה' בדברי קדש, מעיד שבעבור כבוד נשמתו בעלת החכמה זוכה לרדות בכל אשר תחת השמש. ונקט שלשה כמו ששנה ר' חנינא "שנים שיושבין וכו' הרי זה מושב לצים", לפי שכשהן שנים היה ראוי שידברו זה עם זה, ויעיר האחד את השני לתורה, כדרך (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" וגו'. הכי נמי תני ר' שמעון "שלשה שאכלו על שלחן אחד, לפי שאין זמון פחות משלשה" כדתנן (ברכות מה.) "שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן", אלמא דבסעודה תלתא חשיבי לברך את ה', הכי נמי צריכין לדבר עליו דברי תורה וחכמה, להורות על מעלת האדם שבעבורו זוכה לכל. ולאו למימרא שידברו דברי תורה בסעודה, דהא אמרינן (תענית ה:) "אין משיחין בסעודה". וזמן תורה לחוד וזמן אכילה לחוד. אלא כשגמרו סעודתם ולא דברו על השלחן שום דבר תורה, אלא עסקו בשיחה בטלה, נחשב כאילו אכלו מזבחי מתים וכדאפרש. ואפשר עוד דנקט "שלשה", דאילו שנים שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה אינו נחשב כאוכלין מזבחי מתים, דכיון שאינן חייבים לזמן, ואין האחד צריך להמתין על חבירו בברכת המזון עד שיגמור סעודתו, אפשר שהאחד גמר סעודתו תחלה וברך לעצמו והלך לו לדרכו. ומה יעשה הנשאר שם? ואי משום שלא אמרו דברי תורה בשעת הסעודה, כבר פרישית דר' שמעון לא מיירי בהא דאין משיחין בסעודה. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד, כלומר שקבעו סעודתן כאחד שהן חייבין לזמן, ומתחילה התחייב כל אחד להאריך על השלחן עד שיגמרו שלשתן, ואחר שגמרו הסעודה והמתינו זה עם זה עסקו בשיחה בטלה ולא אמרו עליו דברי תורה, נחשב להם כאילו אכלו מזבחי מתים. ואפילו בכי האי גוונא שגמרו סעודתן כאחד, ולא היה פנאי בין גמר הסעודה לברכת המזון, דכיון שהיה להם פנאי לדבר דברי תורה אם רוצים, שהרי אכלו כאחד וקבלו על עצמן להמתין בעבור הזמון, והראו שאין להם עסקים נצרכים, לכן כיון שלא חשו לברך את הלחם בדברי תורה קרי אכילתן "זבחי מתים", שהן תקרובת ע"א האסורים בהנאה, (סוכה לא:) וכתותי מכתת שעורייהו, וכמאן דליתא דמי. והיינו דמייתי ראיה מדכתיב (ישעיה כח, ח) "כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום", וקרא מיירי בבוזי תורה המשתקעים במאכל ובמשתה, שכן נאמר (ישעיה כח, ז) "כהן ונביא שגו בשכר וגו' שגו ברואה פקו פליליה", כלומר כל עסקיהם אל הזוללות והסביאה, ושוגים בדרכי השכל והמשפט. ועלה קאמר ששולחנותיהם מלאו קיא צואה, כדרך הזוללים המקיאים והצואים. ולא לבד שערך השלחן נמשל לקיא צואה, אלא "בלי מקום", כלומר כל מה שאכלו ושתו אין לו מקום, כלומר אינו ראוי לשום דבר. כי מלת "מקום" על התועלת כשישתמשו בו במקומו הראוי לו, וכאותה ששנינו (אבות ד) "ואין לך דבר שאין לו מקום", כלומר גם (הבז) [הבזוי] בעיניך יש לו תועלת באיזה מקום בעולם, ואפילו קיא צואה ואשפתות ראוי לזבל בהן השדות ויש לו מקום. וא"כ מהו דבר שהוא בלי מקום? אין זה רק זבחי מתים שהן אסורין בהנאה, (סוכה לא:) "וכתותי מכתתי" וכמאן דליתא דמו. ושפיר שמעינן שהוא כאילו אכלו מזבחי מתים. ונקט "זבחי מתים" טפי משאר אסורי הנאה, לפי ששאר אסורי הנאה יש להם היתר אצל בני נח, וקרא סתמא קאמר "בלי מקום", דמשמע שאין בו תועלת לשום דבר. ואין זה אלא זבחי מתים תקרובת ע"א, שהיא אחד מז' מצות בני נח שנצטוו על הע"א, ואסור להם להקריב זבחי מתים, שהן זבחים הנזבחים לפסילים ולצלמים שהן מתים וכל רוח אין בהם. ולמשל נקטיה קרא, שהרי אמרנו דמהאי טעמא ראוי לאדם לומר דברי תורה על השלחן, להראות שזוכה להיות מושל בכל מעשי ה' ב"ה בעבור נשמתו העוסקת בתורה ומכרת גדולתו יתברך, ולכן שופך דם בעלי החיים להנאתו להעלותן על שלחנו. דאילו מפני גופו, במה הוא נחשב בא מטפה סרוחה, והולך למקום רמה ותולעה, כי כצאת נפשו הגוף מת וכלה ונפסד. ואם אינן מדברים על שלחנן דברי תורה, אינן אלא מכבדין את גופן, ודומה כאילו הזבחים שזבחו לשלחנן נזבחו לשם מתים, ונחשב כאילו אכלו מזבחי מתים. כי לולא כבוד הנשמה אין גוף האדם כדאי להבריא עצמו מבשר בעלי החיים, וכמו שתבין ממה שפירשנו במשנתו של עקביא בן מהללאל.

ע"י דיבורי תורה ליד השולחן, נחשב כאילו אכלו מהקרבנות "אבל שלשה". לא תימא שאם אמרו עליו דברי תורה מקבלין שכר על התורה ויוצאין ידי חובתן, אבל מה שאכלו ושתו אין עליו שכר, שהוא לצרכי הגוף. אין הדבר כן, אלא אם אמרו עליו דברי תורה, נחשב להם הסעודה כאילו אכלוהו משלחנו של מקום, כלומר כמו הכהנים הזוכים משלחנו של מקום, והלחם והקרבנות שהן אוכלים מקבלין עליהם שכר, שהרי נצטוו על אכילתן ומקיימים מצות עשה ואכילתן מכפרת על חטא הבעלים, כדאמרינן (שמות כט, לג) "ואכלו אותן אשר כפר בהן" (יבמות מ.) "מלמד שהכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים". כמו כן אם דברו דברי תורה על השלחן, נחשב להם הסעודה למצוה ומכפרת עליהם, והיינו דאמרינן (חגיגה כז.) "בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר, עכשיו שאין בית המקדש קיים שלחנו של אדם מכפר עליו", והיינו כשדבר עליו דברי תורה, ודומה אז למאכל הכהנים. לפי שהקרבן אם עלה לרצון בודוי הלב ובכוונה רצויה, הכהן האוכל מבשרו עושה מצוה ומכפר על החוטא באכילתו. כמו כן השלחן ומאכליו שנאכלו במחשבה רצויה ובדברי תורה, גם המאכל עצמו למצוה יחשב לכפר על נפש אוכליו. וקרוב לומר שכשאומרים על שלחנם דברי תורה, מראים שסעודתן אינה להבריא גופם להתענג, אלא להבריאו כדי שיעבוד את בוראו. והיינו כדתנן לעיל (אבות, ב) "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", שאפילו מעשה חול שלו יהיו לכבוד שמים. ולכן גם הסעודה עצמה נחשבת לקבל עליה שכר, ודומה כאילו אכלו משלחנו של מקום ב"ה, כלומר כאילו נזבח הבשר לשם ה', ונתנה להם לאכלה.

"שנאמר וידבר". מקרא זה במזבח הזהב נאמר, שהיה בהיכל, וכמפורש בספר יחזקאל (מא, כב) , ועליו אמר המלאך שהוא "השלחן אשר לפני ה'". וידוע שבהיכל היה השלחן ועליו לחם הפנים, והמזבח אינו שלחן מערכת, כי עליו הקטירו קטרת סמים בבקר ובערב. והיכי קאמר על המזבח "זה השלחן"? ואשמועינן ר' שמעון דבר עמוק במקרא זה, והיינו שהמזבח גורם שהשלחן שעליו מערכת לחם נקרא "השלחן אשר לפני ה'". וכך הענין: הלחם שנערך על השלחן נאכל כולו לכהנים, ואין ממנו דבר לגבוה כמפורש בתורה אצל לחם הפנים. אבל על מזבח הקטרת אינו קרב דבר שהוא לכהנים, כי אין דבר קרב עליו רק קטורת הסמים וזריקת דמי חטאת הפנימיות שהן כולם נשרפין בבית הדשן, ואין לכהנים חלק בהן. מה שאין כן מזבח העולה שמן הקרב עליו יש לכהנים חלק בו, וממקצתן יש ג"כ חלק לבעלים. וקאמר קרא לפי שהכהנים מקטירים ועובדים לשמים על מזבח הקטרת ואין להם הנאת הגוף ממנו, לכן גם מה שעובדים על השלחן, אע"פ שהוא לעצמן, והוא לחם הפנים, גם זה יחשב לדבר שמים וכאילו הוא "השלחן אשר לפני ה'". ומשום הכי רמז לו במזבח הקטרת שהוא השלחן אשר לפני ה', ואשמועינן מהא שאם האדם עוסק בתורה אע"פ שהוא נהנה משלחנו נחשב לו גם הנאתו למצוה, וכדקאמר "כאילו אכלו משלחנו של מקום" כדרך הכהנים. והיא עצמה הראיה שהביא מן הכהנים שבעבור כן אכילתן מצוה, לפי שעובדים לשמים בכל עת שיקבלו משלחן גבוה, וכן כל אדם בשלחנו. והאי דאמרינן "עכשיו שלחנו של אדם מכפר עליו" דריש נמי מהאי קרא, דהכי אמרינן: (חגיגה כז.) "פתח במזבח וסיים בשלחן, ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו בזמן שבהמ"ק קיים" וכו'.

ולא תני ר"ש "ומנין אפילו שנים? ומנין אפילו אחד?" וכדתני ר' חנינא במילתיה, דלפום מאי דפרישית לא איצטריך ר"ש למתנייה, דכל שכן הוא. שאם שלשה שקבעו עצמן לזמון ולהמתין זה על זה, ואעפ"כ אם אמרו בזמן ההמתנה דברי תורה נחשב להם כאוכלים משלחנו של מקום, כל שכן שנים שלא נקבעו לזמון, וברצונם להפרד איש מעל אחיו, והרשות בידם לעשות כן. ופשיטא שאם הסכימו להמתין עוד בשביל לדבר דברי תורה על השלחן, שיחשב להם כאילו אכלו משלחנו של מקום; וכן אחד, ותו לא קשיא מידי, והבן.