יין לבנון על אבות ג:ב

מלוכה ושלטון, התועלת שבהם "רבי חנינא". אחר שקבע רבי במשתנו דברי עקביא, שהודיע דרך סלולה לבני אדם שיסתכלו בו ולא יבואו לידי עבירה, ואין בדרכו עמוקות וסתומות שלא יבינום כי אם חכמי לב, אלא כל המסתכלים יבינוהו; קבע אחריו משנת רבי חנינא, שמדבריו למדנו כמה קשה היצר בלב האדם, שאע"פ שיש בכחם להסתכל ולהנצל מן העבירה, הם נפתים אחרי שרירות לבבם הרע, ועושים תועבות גדולות ורמות יותר ממעשה החיות הטורפות. ותחת שהיה להם להסתכל כי האדם נכבד מכל הנבראים, ושראוי לו לעשות מעשים נכבדים לכבוד נפשו האצולה ממרומים, הנה הם משפילים לחשוב ועושים מעשים נבזים אשר לא יעשו החיות הטורפות. כי החיות שהן ממין אחד לא יטרפו ויזיקו זה את זה, אבל טורפים מה שאינו ממינם. והאדם רע מהן, שמלבד שטורף ובולע מי שהוא נכרי לו, אלא אם היה הדבר מסור לרצונם "איש את רעהו חיים בלעו", ולא יועיל ההסתכלות ולא שום דבר. ולפי שצופה הדורות מראש [הקב"ה] ראה כל זה, גזר בחכמתו העליונה והקים מקצת מבני אדם להיות מלכים ומושלים על זולתם, והטיל מורא המלכות על בני אדם, וע"י כן נעשה גדר בעד פרצת הזדון, כי לולא מוראה של מלכות המוטלת על הזדים, היו עושים כל התועבות בלי מעצור. וכל מי שיש בו דעת אדם יבין כי היות מלכים ומושלים בעולם, יד ה' עשתה זאת, לא בהסכמת בני אדם, אלא הכל בגזרת ה' שנתן כזאת בנפשות האדם שיבחרו בסדר זה. לפי שראה וצפה שמבלעדי מורא מלכות לא יתקיים העלם. ולכן אתה בן אדם הירא את ה' ונמנע מחטוא בעבור מורא מלכות שמים שעתיד אתה ליתן דין וחשבון לפניו, כשתסבול עול מלכות אל תהרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, ותאמר "למה ועל מה הוקם גבר למשול במסים וארנוניות" וכיוצא, אבל דע כי מלכות בני אדם דבר הכרחי בעולם, ולולא מוראה לא תוכל להתקיים בארץ בעבור רשעת הזדים. כי אין שאר בני אדם יראים את ה' כמוך, ולכן צריך אתה להתפלל בשלומה של מלכות, שלא יהיה מרד במדינה, שלא תרד כבוד המלכות מגדולתה, וכמו שאמר ירמיה (כט, ז) "והתפללו בעדה אל ה' וגו', כי בשלומה יהיה לכם שלום" והוא דומה לדברי רבי חנינא. והוא מאמר אמת, וחתימת כל הדברים.

"רבי חנינא בן תרדיון אומר". אחר שסיים רבי להודיע דברי הראשונים שדברו על התורה ועל העבודה ועל גמילת חסדים, קבע דברי שאר התנאים דמיירו נמי בהכי, ושנה תחלה דברי מקצתם שדברו על התורה ועל מחשבת הלב ביראת ה' וכבודו, ועל זה סובבים המשניות שבפרק זה. ואח"כ סדר הפרק הרביעי שעיקר משניותיו על העבודה ומעשה המצות, וכדאפרש בעז"ה.

שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה, סימן הוא שמזלזלים בה "שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים". כבר פירשנו בפרק קמא שאי אפשר שיהיה אדם עוסק בתורה תמיד, דלעיל תנן "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ", ובפרק ו' שנינו "במיעוט שיחה במיעוט שחוק". וסוף סוף (קהלת ג, ד) "עת לשחוק", (קהלת ג, א) "ועת לכל חפץ". ומה ששנה רבי חנינא "שנים שיושבין וכו' הרי זה מושב לצים", אע"ג דלאו כללא הוא, אם עוסקין בדרך ארץ וכיוצא, לא מיירי אלא כשהן יושבים בטל ומדברים שיחה בטלה. דכיון שדעתן פנויה לעסוק בדברי תורה, ואין דבר מעכב ואעפ"כ הם עוזבי תורה נחשב כמושב לצים, וכמו שיתבאר. ויראה לי דמשום הכי תני "שנים שיושבין", ולא תני "שנים שאין ביניהן דברי תורה, כי "יושבין" מורה שקבעו ישיבתן במקום אחד ועוסקים זה עם זה, כמו (בראשית לז, א) "וישב יעקב בארץ מגורי" וכו', וכמו שדרשו (ב"ר פד, א) "בקש יעקב לישב בשלוה". (מגילה כא.) וכל ישיבה לשון עכבה. ולפי שיושבין כאחד, יש להם פעמים רבות פנאי לדבר זה עם זה בדברי תורה. הלכך אם אין ביניהן דברי תורה כלל, ודאי שאינה נחשבת בלבם, (ירמיה ח, ט) ו"בדבר ה' מאסו", ומקרי מושב לצים, אע"פ שאינם דוברים לצון בפיהם; מחשבתן ניכרת מתוך מעשיהם שהן אנשי לצון בלבם. וכלשון זה אמרו (ברכות כח:) "מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות וכו' אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים", ופירש רש"י ז"ל [ד"ה] "מיושבי קרנות: חנונים, או עמי הארץ שעוסקים בדבר שיחה". וצריך לומר שיודעים לדבר בתורה ויש להם פנאי, אלא שהתורה בזויה בעיניהם ולכן עוסקים בשיחה. ועל כיוצא בזה אמר "שנים שיושבין", שהוא כמו "יושבי קרנות". ולכן אמר עליהם שם "והן רצין לבאר שחת", דאם לא כן הא אמרינן (מנחות צט:) שעם הארץ יוצא [ידי חובת תלמוד תורה] בקריאת שמע שחרית וערבית. והוא הדין אחד שיושב ועוסק בדברי הבאי תמיד, גם הוא (אמר המגיה: עיין סנהדרין צט.) בוזה דבר ה'. אלא דתנא דידן ור' שמעון דלקמן מיירו ברבים, ואשמועינן דעונשן חמור מיחיד הבוטל מתורה. כי ראוי לבני אדם כשהן מתוועדין, לתת כבוד לה' ולתורתו, וכל אחד יזכיר חבירו על דברי תורה, זה שואל וזה משיב. וכשאינן עושים כן [זה] רע [יותר] מיושב לבדו. והדר תני ר"ח בן חכינאי דין היחיד, וכן תנאים אחרים בפרקין, וכדאפרש במלתייהו.

ההגדרות של "לץ", "דרך", "עצה" "שנאמר ובמושב לצים לא ישב". והכתוב מדבר בכי האי גוונא שהן יושבים יחדיו ואין ביניהן דברי תורה, אלא מבלים ימיהם בדברי הבאי ושיחה בטלה. שאם תפרש "לצים" ממש שמתלוצצים ומדברים דברי לצון על החכמים ועל חכמתם, וכדרך התאר הזה כשנזכר בספרי הקדש, אין לו ענין עם מה שלמעלה ממנו; שהכתוב אומר (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב". הרי שלש חלוקות נזכרים בפסוק זה, [א] רשעים [ב] חטאים [ג] לצים. ואצל "רשעים" אמר לא הלך, וסמך להם לשון "עצה". ואצל "חטאים" אמר לא עמד, וסמך להם לשון "דרך". ואצל "לצים" אמר לא ישב, וסמך להם לשון "ישיבה". והדבר צריך פתרון. וכבר בארנו בבבא "מרבה עצה מרבה תבונה", שכל עצה היא הסכמת הלב לעשות דבר מן הדברים, ואין רע יותר מן המסכים בלב להרשיע. כי ה"חוטא" אינו חוטא אלא מתגבורת יצרו, לא שמסכים בלבו לחטוא. ולכן לא תמצא בכל המקרא "עצת חטאים" אלא "עצת רשעים". וכבר רמזנו על זה בבבא "ואל תתחבר לרשע", ואמרנו כי בעבור שהרשע מסכים בלבו כי נכון דרכו, על כן יועץ גם לאחרים לעשות רע, כדרך (ישעיה לב, ז) "הוא זמות יעץ". והשומע לעצתו גם הוא יסכים במחשבתו כמוהו. ועל תהלוכות מחשבת הלב נופל במקרא לשון "הליכה" לטוב ולרע, כמו (בראשית ה, כב) "ויתהלך חנוך", (שם כד, מ) "אשר התהלכתי לפניו", (דהי"ב כב, ה) "ובעצתם הלך". וכל תאר "רשע" רע מכולם, וכמו שיש בידי לברר מכל כתבי הקדש, (משלי יב, כא) "ורשעים מלאו רע", (משלי כא, כט) "העז איש רשע בפניו". והנה הרשע חושב רע, ועל כן מסכים על הרעה. למטה ממנו ה"חוטא", והוא מי שגבר יצרו עליו וחוטא בתאוותו, אע"פ שאינו מסכים על מנהגו ויודע כי נוטה מדרך הטובה, כשירבה לחטוא יתואר חוטא. ולפי שחוטא ביצרו הרי זה בעניני החכמה, שיש בכל אחד מהן שתי דרכים, וכדפרישית בבבא "וגוררת עון", והוא נוטה מדרך הטובה והולך בדרך סכלות, על דרך משל שנוטה מדרך הקדושה והולך בדרך התאוה, ולכן הזכיר אצל חטאים "דרך", מה שאין כן "עצת הרשעים" שהן עונות ודברי שוא, ההולך בהן אינו הולך על "דרך" כלל. ולפי שאין אדם אשר לא יחטא, לא אמר "ובדרך חטאים לא הלך", כי הכוונה היא שלא יתגבר עליו יצרו תמיד כדרך המתואר "חוטא", וזהו העמידה. כי "ההולך" עוד מעט וישוב מדרכו. אבל "עומד" הוא המאריך לעמוד על דרך זה ואינו שב ממנו. ואולם תאר "לץ" רע הרבה מתואר חוטא, כי החוטא אינו שונא חכמה ומוסר, וה"לץ" שונא מוכיחיו, ומדבר תועה על דרכי החכמה, וכמו שיש לברר מכמה מקראות, כאמרו (משלי טו, יב) "לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך", (משלי ט, ח) "אל תוכח לץ פן ישנאך", (שם א, כב) "ולצים לצון חמדו להם". והם האנשים הבוזים חכמה ומוסר, ומתפארים על דוברי המוסר בגאוה ובוז, וכאמרו (משלי ט, ז) "יוסר לץ לוקח לו קלון". ואולם למוכיחיהם המבררים דבריהם במופת [הערת המגיה: כלומר ראיות והוכחות] לא ידברו קלון, כי מי יעמוד לפני המופת הברור? אבל ישנאוהו כי הם שונאי אמת, ולכן "אל תוכח לץ פן ישנאך". וה"רשע" רע ממנו שמלעיג גם על תוכחת המופת, ולכן אמר (ט,ז) "ומוכיח לרשע מומו", כלומר גם הוא לוקח לו קלון. וכל אלה הדברים בארנום בספר "מעין גנים", כי בו הבדלנו בין שרשי ולשונות של מוסר לתוכחה. ותבין מזה כי ה"לץ" רע מאד מן החוטא. ו[יש לשאול] כיון שהכתוב הולך מן החמור אל הקל, כדרך "לא זו אף זו", היה לו להזכיר "לץ" אחר "רשע", ולסוף יזכיר ה"חוטא" הקל מכולם! ועוד שלשון "ישיבה" מורה על ההתמדה יותר מלשון "עמידה", כי ישיבה היא קביעת מקום וכדפרישית. ואם על "דרך חטאים" אמר "עמד", איך אם כן על "לצים" הרעים יותר אמר "ישב", ואפילו "עמד" ג"כ רע מאד. ולא תוכל לפרש "ישב" פעם אחת בדרך עראי, אי אפשר לומר כן, וכי מפני פעם אחת שישב במושב לצים יאמר אשרי מי שלא עשה כן? והכתוב אינו אומר שעשה כמעשיהם והתלוצץ עמהם, אלא על כרחך מושב לצים שבכתוב היינו ישיבת קרנות, שקובעים ישיבתם ומתוועדים יום יום ומדברים דברי הבל ושיחה בטלה. ולפי שמבלים ימיהם בהבל ואינן מתעוררים לדבר דברי תורה, אע"פ שאינן רשעים וחטאים, הרי זה "מושב לצים", כלומר ישיבת לצים הבוזים בלבם חכמה ומוסר. ועלה קאמר "אשרי האיש" שלא קבע ישיבתו כמנהג הלצים המדברים שיחה בטלה. ולפי שאינו לץ ממש וכל שכן שאינו רשע וחוטא, הזכירו באחרונה לפי שהוא קל מכולם. וסמך לו לשון "ישיבה" שהיא על ההתמדה יום יום, כי כן מנהגו (לעסוק) [להעוסק] בדברים בטלים. שאם איננו יושב אלא לפרקים מדבר דברי חול ועוסק בצרכיו, או משיח מעט ליישב דעתו, אינו נחשב כמתלוצץ. דומיא ממש לדברי משנתנו "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה", דכיון שיושבין בישיבה אחת, אילו היה יראת ה' על פניהם, ולבם חפץ בעבודת ה', אי אפשר שלא יהיו דברי תורה ביניהן. אבל לא (למד) [הזכיר] תנא דידן דקרא מיירי בהכי, משום דסמך (תהלים א, א) "כי אם בתורת ה' חפצו" וגו', לפי שמשלי הנביאים מן הקצה אל הקצה. דאע"פ דכשיש ביניהן דברי תורה מושב לצים לא הוי, מכל מקום עדיין אין זו המעלה העליונה שאמר עליה "אשרי האיש", ושהבטיחו בכל הברכות, כאמרו (שם) "והיה כעץ שתול וגו' וכל אשר יעשה יצליח" אלא כשדבק בתורה תמיד, וכההיא (אבות, ב) ד"הוי שקוד ללמוד תורה". ועל זה מפרש "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", שהיא מעלת חכמי לב. ואין זה המקום לדבר ברחבה.

השראת שכינה, הגדרתה "אבל שנים שיושבין" וכו'. כלומר חברים שיושבים בישיבה אחת, וכשמתוועדים מדברים זה עם זה בדברי תורה, ואינן מבלים הזמן בדברי הבל, לא תימא דלא הוי מושב לצים, וגם מקבלים שכר לפי שמקיימים מצות תלמוד תורה, שבכל פעם שהאדם מדבר בה מקיים מצות עשה של (דברים ו, ז) "ודברת בם" וגו', ובקבלה מפורש (יהושע א, ח) "לא ימוש וגו' והגית בו יומם ולילה", וכמו שמקבל שכר על כל מצוה ומצוה שמקיים. אלא ששכר תלמוד תורה גדול משכר כל המצות, וכדתנן "ותלמוד תורה כנגד כולם", ומכל מקום אינו אלא מקיים מצות עשה שיש עליה שכר גדול. לא כן הוא [לא די בכך], אלא שעוד זוכים לכבוד גדול ששכינה שרויה עמהם. שכמו שכת הלצים הבוזים חכמה אינן זוכים לראות פני השכינה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ככה להיפך אוהבי חכמה המדברים זה עם זה, כביכול שכינה שרויה ביניהם. ויראה לי דשריית השכינה שאמרו היינו "מאור פנים" שמוספת עליהם דעה והשכל ושמחת לב, להוסיף על תלמודם ושיבינו בנועם דרכיה, ועל זה כתוב (במדבר ו,כה) "יאר ה' פניו אליך ויחנך". וטעם הדבר לפי ששאר המצות שהאדם מקיים הם ענינים מעשיים, וכולם זמנם קבוע וחובה עליו לעשותם, לבד תלמוד תורה שתלויה במחשבת הלב. ומי שחפצו בתורת ה' והוגה בה, הוא לפי שלבו מבין ביראת ה' ויודע יתרון החכמה מן הסכלות, ומסתכל בנפלאותיו וחסדיו של מקום ב"ה, וחפץ בדרכיו ושמח בדרכי התורה שהן צדק ומשפט ומישרים. וע"י כן מטהר את נפשו טהרה גדולה ומכינה לקרבת אלהים. לכן השכינה עמהם להוסיף להם אור השכל והדעת. ומייתי ראיה מקרא שנאמר (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה'" וגו'. ולפני זה הזכיר בפרשה דברי המורדים ובוזי חכמה, שאמרו (מלאכי ג, יד) "שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו" וגו', ועל זה אמר (ג, טז) "אז נדברו" וגו'. כלומר יראי ה' ואוהבי חכמה אינן מתחברים עמהם, ומתוועדים זה עם זה ומדברים איש אל רעהו חכמה ודברי תורה. ומלבד שנחשב להם לזכות לפי שעוסקים בתורה, אלא "ויקשב ה' וישמע", כביכול שכינה שרויה ביניהם להקשיב דברי חכמתם, כדרך (משלי ב, ב) "להקשיב לחכמה אזנך", ופירשנוהו בבבא "על התורה" שהוא על החפץ לחכמה, כן כביכול נחת רוח לפניו לשמוע לדברי חכמתם, וכן "וישמע" (מלאכי ג, טז) סברותיהם ומה שמוציאים מדעתם חידושי תורה, ויתבאר לקמן בפרקין (משנה ו) .

התועלת של הלימוד בין שנים יחדיו "ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה" וכו'. לא תימא דוקא רבים שלומדים בישיבה שכינה שרויה ביניהם, וכדכתיב (מלאכי ג, טז) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו", אבל חד לא. וטעמא דמלתא שכשיש שנים כל אחד מאיר עיני השני בהלכה, ומעמידו על האמת ע"י פלפולו ועיונו, ואפילו הרב עם תלמידו, וכדאמרינן (תענית ז.) "עץ קטן מדליק את הגדול, ור' חנינא אמר ומתלמידי יותר מכולם". ובשכר זה שכינה שרויה ביניהם להאיר פניהם באור החכמה מדה כנגד מדה, מה שאין כן העוסק בתורה יחידי הוי אמינא דלא? להכי תני ד"אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה הקב"ה קובע לו שכר". ולדעתי הוא השכר המפורש למעלה, אור השכל והבינה ע"י ששכינה שרויה עמו. שאם הוא שכר מצות תלמוד תורה לבד כמו שפירשו מפרשי המסכתא זצ"ל, לא אצטריך למתנייה, דפשיטא שיקבל שכר על תלמוד תורה; אלא כדפרישית שיקבל טוב בתלמודו, (קהלת ב, כו) "חכמה ודעת ושמחה", אלא דבתרי ודאי שכינה שרויה עמהם, דכיון שהם שנים אי אפשר שלא ילמד האחד מן השני דבר ע"י פלפולם וסברותיהם, ולכן מדה כנגד מדה זוכים למאור פנים. אבל חד אפשר שהוגה מה שלמד מרבו ואינו מוסיף מדעתו דבר, ומשום הכי תני שהקב"ה קובע לו שכר, דסוף סוף יש לו שכר מיוחד בעבור שעוסק בתורה. ולפעמים שכינה שרויה עמו לברכו בהארת פנים, וראיה (דבשבת ר' חלפתא) [ברכות ו.] אתני בהדיא, "ומנין אפילו אחד? שנאמר (שמות כ, כא) "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", וכולה מתני' דר' חלפתא לענין שכינה שרויה ביניהם אתאמרא, ובודאי לא פליגי מתניתא אהדדי. אלא דאיכא בין חד לתרי דחד לא מכתבן מיליה וכדאמרינן בברכות, ואפרשנו לקמן, ותרי מכתבן מלייהו. ומייתי לה ר' חנינא מקרא (איכה ג, כח) "ישב בדד וידום כי נטל עליו". והענין מדבר בצדיק הסובל יסורין בעולם הזה. ולפי שהוא טוב בעיני ה' ינחל אור התורה, ויהיה לו (קהלת ב, כו) "חכמה ודעת ושמחה" בתורתו. ועל כן יסבול צרתו בטוב לב, כי יודע כי טוב אלהים לברי לב, וכדרך שאמר דוד (תהלים נו, יא) "באלהים אהלל דבר בה' אהלל דבר". וזה שהחל (איכה ג, כה) "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו". כלומר ה' ב"ה נמצא לקוראיו באמת, ומטיב עמהם להאיר פניהם שהיא הטובה הגמורה, וסמך (איכה ג, כו) "טוב ויחיל ודומם לתשועת ה'", כלומר מי שהוא טוב ונוהג בחכמה, לא יצטער בלב על צרתו ויבטל מתורה וממצות, אלא נפשו שוקטת ומיחלת לתשועת ה'. ואמר (ג, כז) "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו", כלומר היסורין מצרפים ומלבנים הנפש החכמה, ומביאים אותה לטובה הגמורה שהיא חיי עולם ואור החכמה, וכדאמרינן (ברכות ה.) "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכלן ע"י יסורין, תורה וא"י ועולם הבא", וכדילפינן מקרא (תהלים צד, יב) "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו". ולכן כשנושא עול בנעוריו ניצל מתגרת היצר ויכין לבו שיכנסו בו דברי תורה. ואע"פ שע"י עולו וצרותיו ודבקות לבו בתורה הוא מוזר מבני עולם, וכדפירשתי בבבא (אבות, ב) "חבר טוב", אין בכך כלום, אלא (איכה ג, כח) "ישב בדד וידום כי נטל עליו", כלומר ישב לבדו וידום ויתנחם, כמו (ויקרא י, ג) "וידם אהרן", שקבל צרתו בלב טוב. "כי נטל עליו", כלומר כי כן גזר ה' ב"ה עליו, כמו (שמו"ב כד, יב) "שלש אנכי נוטל עליך" אצל דוד, כמו אני גוזר עליך, וכן הכא שיהיה מקבל צרתו שגזר ה' עליו באהבה ויתחזק בתורתו. וכיון דמיירי מיחיד העוסק בתורה, ואפילו הכי קאמר (איכה ג, כה) "טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו" שהיא על הופעת אור התורה, שמע מינה דשכינה שרויה עמו, ובפרקין דמייתי קרא אחרינא יתפרש במקומו בעז"ה.