יין לבנון על אבות ג:א

"עקביא בן מהללאל אומר". לאחר ששנה רבינו משנתן של ראשונים שדברו "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", דברים עמוקים ודרכים נשגבים שאין כל אדם יוכל לעמוד עליהן, ומטעם זה עצמו קבע משנתו של ר' טרפון באחרונה לחזק לב האדם, שאל יבהל בשמעו כל אלה, וידע שאע"פ שלא הגיע למעלת חכמי לב, תעמודנה לו צדקתו ותורתו שפעל כפי כחו להנחילו חיי עולם; חזר ושנה משנתו של עקביא בן מהללאל, שהזכיר שלשה דברים שיתבונן בהם האדם וינצל מן החטא. ואע"פ שכבר שנה למעלה "והסתכל בשלשה דברים וכו', דע מה למעלה ממך עין רואה" וכו'. ההיא דהתם נשנית לחכמים היודעים להתבונן בכל אלה הג' דברים, ולצרף ידיעה אל ידיעה, לדעת רוממות ההשגחה העליונה, וכיוצא שהן דברים צחים. ולכן נשנו אחר "והוי מחשב הפסד מצוה" וכו', וכמו שבארנו דמיירי בעובד מאהבה, ועלה קאמר שצריך ג"כ להסתכל בג' דברים, כדי שיהא פחד אלהים ומוראו על לבו, שאם יקרנו עת יגון שיתקפנו יצרו, שיוכל לעמוד כנגדו ע"י מורא שמים, וכמו שאמר דוד ע"ה על ענין זה (תהלים טז, ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד". ומשנתנו שנוייה לכל אדם, כי שלשה [ה]דברים שנזכרו בו, אפשר לכל אדם ההולך בתומו להסתכל בהם ולדעתם, וכדאפרש.

להתבונן שלא נברא האדם לשם תענוגי הגוף "הסתכל בשלושה דברים". במשנתו של רבי (אבות, ב) ששנה ג"כ "הסתכל בשלשה דברים וכו' דע מה למעלה ממך" וכו', פירשנו שמלת "הסתכל" בארמית כמו "התבונן" בלשון הקודש, ושעל כן חזר ואמר "דע", לפי שע"י ההתבוננות בשלשה דברים הללו, ו[ע"י] התבונות שיפיק מהן יגיע לכלל ידיעה ברורה, ואז תעמודנה לו שלא יבוא לידי עבירה. מה שאין כן "מאין באת ולאן אתה הולך", שהם דברים המתבררים בחוש, לא יתכן לומר "הסתכל ודע". ודוחק לומר דבשביל "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" תני לה דבההיא שייך הסתכלות וידיעה, שהרי "הסתכל בשלשה דברים" תני. ולכן יראה לי שיש בדברים הללו שחשב עקביא הסתכלות של חכמה, ואם יתבונן בהם האדם כראוי, יכלם בפני עצמו ללכת בדרך חטאים, וגם יהיה פחד אלהים לנגד עיניו. והכי פירושא אם יפתך יצרך ללכת בדרכי לבך לאכול ולשתות ולהתענג ככל אשר תמצא ידך, וידמה לנגד עיניך כי לכך נבראת, "הסתכל בשלשה דברים הללו ואין אתה בא לידי עבירה", כי מהן יתברר לך שעיקר יצירתך היא לעבוד את ה' ב"ה בתורה ובמצות, ולפרוש מתענוגות בני אדם שהן תחת השמש. שהרי ברור לכל שהאדם הוא הנכבד מכל יצורי מטה, כי הוא לבדו חי מדבר, הולך בקומה זקופה, משכיל ומבין וכיוצא, וראיה על גדולתו שהרי הוא מושל בכל מעשה ה' בארץ, ומשתמש בדוממים ובצמחים ובבעלי חיים להנאתו ולטובתו. ואילו נברא לבד בשביל מנהגיו תחת השמש כמו החיה והבהמה, ושבעבור כן נטועה בו נפש אדם בשכל ובבינה שישתמש בה לצרכי גופו, כמו נפשות שאר הבעלי חיים שנתנה להן לתשמישי חול, היה ראוי שיהיה הגוף הנכבד הזה יותר מתעלה בטבעו מגופות שאר הבעלי חיים, הן בהוייתו, הן בגויעתו, להיות לאות כי הוא המושל בכולם. ואנו רואים ההיפך כי גוף האדם נבזה מגופות כולם בשתי הדברים, כי יצירתו מטפה סרוחה, ואין כן הצמחים שמתהוים מגרגרי הזרע שאינן מסריחים. גם זרע הבהמה אין בה סרחון כזה. וכן במותו צריך להקבר בארץ, לפי שנבלת האדם מעלה צחנה ובאוש, ואם יוטל על פני השדה יפסיד האויר. ואין כן האילן כשייבש או בעלי החיים כשימותו שאינן מעלים כל כך ריח רע, ולכן תהיה נבלתם על פני השדה. ואילו נברא האדם בעבור מעשה הגוף לאכול ולשתות ולעשות כשרירות לבו, מדוע היה גופו לבז בהיותו הנכבד מכל הגופות והמושל בהם? אלא ברור הדבר שעיקר לידת האדם הוא בעבור החכמה, לעשות מעשים הפוכים מדרכי גופו, והוא שיקדש עצמו מדרכי התאוה, וילך בדרכי התורה והמצוה. ולכן נברא גופו נבזה ושפל, להראותו כי הוא "כלי אין חפץ בו", וטרם באה הנשמה אל קרבו ואחרי צאתה ממנו נחשב הגוף כאין וכאפס, טפה סרוחה, והולך למקום עפר ותולעה, ואיננו רק בעבור הנפש העליונה הנטועה בה. ובעבור כבוד נפשו הוא מושל בכל נבראי מטה. ומי שיתבונן בדבר זה היטב ויעיין בכל פרטיו, ימאס בחטאים ודרכי היצר, ויטה לבבו לתורה ולחכמה. ולפי שהדבר ניכר מהיפוכו, הנה כשיתברר לו קלון גופו, ידע כבוד נשמתו שהיא עליונה מאד ממעלת נפשות שאר בעלי החיים, ושיפקוד האלהים על מעשיה, ויבין כי אם יחטא עתיד ליתן את הדין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכדאפרש. ולפי פירושנו זה יועיל ההסתכלות הזה להציל את האדם מכל העבירות, ולקרבו לידי זכות. אבל לפי פירושן של ר"ע מברטנורא ז"ל ושאר מפרשי המסכתא ז"ל, שהמסתכל שבא מטפה סרוחה ניצול מן הגאוה, והמסתכל שהולך למקום עפר רמה ותולעה ניצול מחמדת הממון, והמסתכל שעתיד ליתן דין וחשבון ניצול מן העבירה, יקשה תרתי. קמייתא למאי צריכי? שהרי כשיסתכל לבד שעתיד ליתן את הדין ינצל מכל רע, ובכלל זה הגאוה וחמדת הממון. ועוד אם בא מטפה סרוחה מאי הוי? והלא אינו מתגאה אלא על אדם שכמותו שבא ג"כ טפה סרוחה. גם לא הבנתי למה ע"י שיסתכל שהולך למקום רמה ותולעה לא יחמוד ממון הצריך לו בימי חייו ולהנחילו לבניו אחריו. וגם לא יתיישב למה שנה "למקום רמה ותולעה" ולא "שעתיד להיות רמה ותולעה".

האדם מעותד לעשות דברים גדולים וחשובים. ואם יחסר מהם, הוא עתיד ליתן את הדין. יש לו לאדם להתפלל שיעניק לו ה' חכמה ולפום דפרישית כולה חדא מלתא היא. שכשיסתכל מאין בא ולאן ילך, יבין ג"כ שהוא עתיד ליתן דין וחשבון על מעשיו, שהרי לכך נוצר, ולכך הפקידו ה' ב"ה על מעשה ידיו. ודומה לזה כתוב בספר החכמה ["חכמת שלמה"] שהעתקנו, בו הוכיח שלמה למלכי ארץ שיאהבו חכמה, והביא עצמו למשל ולמופת, ואמר (פרשה ז' פסוקים ב-ח) "גם אנכי אנוש ימות כמות כל אדם, מתולדות אדם הראשון הנוצר מן האדמה. רקמתי בבשר בבטן אמי תשעה ירחים, נקפאתי מזרע דם האדם בחמדת המשכב. אחרי הולדי שאפתי רוח שהיא לכלנו, נפלתי על הארץ הנושאת כל יצור, הרימותי קולי הראשון בבכי ככל הנולדים. חותלתי בסדינים בדאגה רבה. כי אין למלך ראשית אחר במולדתו. אבל ענין אחד לכל לבוא בחיים, וגם ענין אחד להם לצאת ממנו. לכן התפללתי ותנתן לי דעת, קראתי ורוח החכמה באה אל קרבי. ותיקר בעיני משבט וכסא" וכו'. ולא אאריך בפירוש הדברים, כי גם מפשוטן יבין כל אחד שהודיע כי בנין גוף האדם מטפה סרוחה, והרכבתו החלושה תסבב ליולדיו דאגה רבה. ואפילו המלך אין לו יתרון בתולדתו מן הפחות שבעם, וכן אין לו יתרון עליהם בצאתו מן החיים, כי גם הוא למקום רמה ותולעה יובל. ולפי שראה ובחן זאת, הבין כי לא בעבור יתרון גופו נשאו ה' להיות מלך, אלא בעבור כבוד נפשו בלכתה בצדק ובכשרון המעשים. ומי ינחול לב טהור זולתי אם יתננה לו האלהים, ע"י שתבוא חכמה אל לבו, וכדפירשתי בבבא "ודע מה שתשיב" וכו'. לכן התפלל אל ה' ויתן לו דעת, ויקרא ותבא רוח החכמה אל קרבו. וכן אמר שם בתפלתו (פ"ט פסוקים ב-ד) "ואת האדם כוננת בחכמתך, למשול על כל נפש חיה אשר עשית. למען ישפוט תבל בצדק, וידון בישרת לבב. תן לי החכמה היושבת" וכו', כלומר לא בעבור כבוד גופו נתת לו הממשלה על כל נפש חיה אשר עשית כי מה הוא, אלא בעבור כבוד נפשו העליונה שיעשה צדק ומשפט ומישרים. על כן חנני ברוחך הטובה ותן לי חכמה ומדע. ולפי דתנא דידן דיבר על זה יפה שנה "והסתכל בשלשה דברים", כלומר התבונן היטב בשלשה דברים שאגיד לך, להוציא מהסתכלותך דברי תבונות, עד שתהיינה ידיעות ברורות. ואז אין אתה בא לידי עבירה, אפילו ישיאך יצרך לעבור אל תבא לידה ממש, כי "תנצל כצבי מיד", ולבך אל ימהר להוציא העבירה לפועל בהיות שלשה אלה לפניך ולעומתך. ודוד המלך ע"ה זכר בשירו גם הוא כדמות הדבר הזה, באמרו (תהלים ח, ב-ג) "ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ וכו', מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם", ולא אפרש השיר כלו שלא אצא מדרך הפירוש. ולבד ארמוז שמלת "עוז" הנחתו בכתבי הקדש על כח עליון הנשגב מדרכי הטבע, כשיחול על אנשי קדש רוח אלהים בשכל ובתבונה, וכן לעשות גבורות ונפלאות כמו משה ויהושע וחבריהן. ועל זה התפלא המשורר האלהי, איך האדם הנבזה בגופו יותר מכל הבהמה והחיה, מעותד לענין האלהי לעשות נוראות בכחו, כמו האנשים שזכרנו וחבריהן. וזכר שפלותו בענין אחר ואעפ"כ דומה למשנתנו, שהרי כל בעלי החיים כשנולדים נגמרה צביונם, ומה שיהיו כבואם בשנים הם בצאתם לאויר העולם, וכאמרו (ויקרא כב, כז) "שור או כשב או עז כי יולד", לבד האדם שבהבראו במה הוא נחשב? אין בו גם מנהג אנושי, אבל צריך שיגדלהו מניקתו על חיקה, ושאר מנהגי התינוקות המאוסים. ועל זה אמר (תהלים ח, ג) "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז". כלומר מאותן שהיו עוללים בנזילות [אמר המגיה: עיין ישעיה מח, כא] ויונקים על שדי אמם, יסדת עוז בעולמך שעל ידן תראה עוזך וכבודך וכמו שאמרנו. ואמר (שם) "למען צורריך" המכחישים בתורתך ושנברא האדם לעבדך, עשית כל אלה, להראותם כי עיקר לידת האדם היא בעבור נפשו העליונה, ללכת בחקי ה' ותורותיו, "להשבית אויב" חרף ה' "ומתנקם" כפי מחשבתו; שבראותם הנפלאות שתעשה בעוזך באמצעות האדם, ישימו יד על פה. והחל לפרש דבריו באמרו (ח, ד-ח) "כי אראה שמיך וגו' ירח וכוכבים אשר כוננתה, מה אנוש כי תזכרנו וגו', ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו, צונה ואלפים כולם" וגו'. כלומר כשאני בוחן שמיך הגדולים, ואת הירח והכוכבים הגופים הגדולים אשר כוננתה, יפלא בעיני מעלת אנוש ילוד אשה. והתבונן שלא הזכיר השמש, ומזה אנו למדין כוונת המשורר. רק אודיעך שמלת "כונן" בלשון הקדש על דבר המתוקן להיות מקבל ענין מה, כמו (שמות טו, יז) "מקדש ה' כוננו ידיך" שמתוקן להשארת השכינה, (דברים לב, ו) "הוא עשך ויכוננך", שתקנו לקבל כח עליון, וכן ירח וכוכבים תקן לקבל אור השמש. ועל זה תמה: אלו הגופים הגדולים הנכבדים בתכונתם לקבל אורם מן השמש, "ומה אנוש" רמה "כי תפקדנו" בכבודך, "ותחסרהו מעט מאלהים" וכבוד רוח אלהים והדר היתרונות עטרת אותו. ולא אוכל לפרש דבר זה פה ברחבה, וגם המשלת אותו בכל מעשה ידיך, וכמפורש בענין. וכל זה למען היות שמך אדיר בארץ. ובספרנו "מגדל הלבנון" הנ"ל בארנו הכל על מכונו. מזה אתה למד שהמשורר האלהי הזכיר החקיקה הזאת על גדולת האדם, והיות ממינו נביאים ושרי קדש. ושלמה בספרו הנזכר דבר ממנו על גדולת האדם שמחלציו יצאו מלכים, ועקביא בן מהללאל זכרו לקחת מוסר לענין התורה והעבודה.

בריאה כפולה, נשמה וגוף "דע מאין באת". מפרש מה הן שלשה דברים שיעשה ידיעות ברורות ע"י הסתכלותו. ואמר "דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", והדר מפרש מאין באת וכו'. והוי מצי למיתני בקצרה, "דע כי באת מטפה סרוחה, ואתה הולך וכו', ואתה עתיד" וכו'. ואפשר לפרש כי אחת דבר התנא ושתים זו שמענו, כי מדבר עם האדם כלו, שהוא הגוף והנפש. כי השומע והמסתכל הוא צלם האדם וצורתו הפנימית, לא הבשר והדם. ומשום הכי לא אמר "מאין נהיית", אלא "מאין באת". כי הבא ממקום למקום, כבר היה במקום הראשון, וכבואו למקום אחר ישאלוהו אנשי המקום "מאין באת", ויאמר ממקום פלוני. וכן נשמת האדם כבר היתה במרומים, ומשם באה למקום אפל ליכנס בטפת הזרע, ומשם באה לצאת לאויר העולם. לזה לא יתכן לומר "מאין נהיית" או "ממה נבראת", חלילה לומר כן, כי מאז [הערת המגיה: מקדם, בעולם הנשמות] נאצלה, וכאמרו (ישעיה נז, טז) "ונשמות אני עשיתי". אבל "מאין באת?" הוא שאלת המקום שבא עתה משם, כמו (ישעיה לט, ג) "ומאין יבאו אליך?". וכן נשמת האדם אחרי הפרדה הולכת למנוחתה, וכאמרו (קהלת יב, ז) "והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", ולא יתכן לומר עליה "למקום רמה ותולעה". ולפי שההסתכלות שיסתכל האדם מאין בא ואנה ילך, ראוי לו לעשות על גופו ועל נשמתו, שנה תחלה "דע מאין באת ולאן אתה הולך". וכשיסתכל על נשמתו, ידע כי בא ממקום טהור מאד, וכן ילך אל מקום טהור מאד, ואם ישיב זאת אל לבו לא יחטא, וכדאמרינן "תנה אותה לו כמו שנתנה לך, מה הוא נתנה לך בטהרה אף אתה החזר פקדונך בטהרה", וכל זה כלל ברמז בשאלת מאין באת, ולאן אתה הולך. ועיקר ההסתכלות בדבר מעלת נפשו היא, ע"י שיסתכל בהתהוות גופו ולאן ילך, ועלה קתני "מאין באת? מטפה סרוחה", כלומר ההסתכלות הזה הוא להפך מההסתכלות הראשון. כי כמו שביאת נשמתך ממקום נכבד מכל המקומות שבאו משם נפשות בעלי החיים, ככה ביאת גופך גרוע מהן, וכדפירשית לעיל, דמשום הכי נקט טפה סרוחה. וכן "ולאן אתה הולך?" [הוא] היפך מהסתכלות הראשון. כי כמו שלכת נשמתך אל מקום נכבד מכל המקומות שיבואו נפשות בעלי החיים, ככה לכת גופך גרוע מהן, כי תלך למקום רמה ותולעה, וכדפרישית לעיל, שגוף האדם בעבור צחנתו ועיפושו הגדולה צריך להקבר בארץ. ומהאי טעמא לא תני "ומה אתה עתיד להיות, רמה ותולעה", דבהאי לא גריע מגופות של בעלי החיים, שכולם נעשים לסוף רמה ותולעה. ולכן כשתסתכל על כבוד נפשך ושפלת גויתך, תבין כי למען עשות טוב ומישרים באת בעולם הזה, ועל כן נתנך אלהים להיות מושל כל כל מעשה ידיו. וכמו שהפקידים שיפקיד המלך במדינה הם תחת יד המלך, וצריכים לתת חשבון, ודין ודברים לפני המלך מה עשו בממשלתם. ככה אתה בן אדם המושל בעולם, ונוהג ברצון ובבחירה וקבע לך תורה ומצות שתעשה, דינך מסור ליוצר נשמתך, שהוא מלך מלכי המלכים, כלומר מלך השרים העליונים שהן מלכי המלכים אשר בארץ, כמו שנאמר (דניאל י, יג) "ושר מלכת פרס", (דניאל י, כ) "והנה שר יון בא". והוא לבדו הקדוש והנבדל באלהותו מכולם, והוא נתן לך דרכי התורה והמצוה, הקדושים והמתעלים על הדברים הטבעיים. ולכן הוא דיינך הקדוש אם עברת על דבריו, והוא מלכך שתתן לפניו חשבון ממעשה ממשלתך בארץ, איך היית נוהג עם יצוריו ומעשה ידיו. ובמסכת כלה (תחילת פרק ו') שנינו "בן עזאי אומר כל הנותן ארבעה דברים נגד עיניו שוב אינו חוטא, מאין בא? מליחה סרוחה, ממקום שאין העין יכולה לראות. ולאן הולך? למקום חשך ואפלה. ומה עתיד להיות? עפר רמה ותולעה. ומי הוא דיינו? מלך מלכי המלכים הקב"ה". ואיכא בין עקביא לבן עזאי, דעקביא לא מנה אלא דברים שבהן גוף האדם גרוע מגופות שאר בעלי החיים, ולהכי לא קתני ברישא "ממקום שאין העין יכולה לראות", דבהא שוה האדם לשאר בעלי החיים, שכולם באו ממקום שאין העין יכולה לראות. וכן לא קתני הדבר הרביעי "ומה עתיד להיות", דבהא נמי שוה לכולם כמבואר למעלה. אבל בן עזאי יודיע שפלות גוף האדם על דרך כלל, משום הכי תני נמי "ממקום שאין העין יכולה לראות", כלומר ממקום טנופת מבית הסתרים. וכן תני נמי "ומה עתיד להיות", להורות שישוב האדם לאפס ולתוהו. ומשום דתני ומה עתיד להיות הוצרך למיתני גבי "ולאן אתה הולך" למקום חשך ואפלה, ונבדל בזה מכל הנבראים המושלכים לשמש ולירח על פני השדה, וכדפרישית לעיל. והברייתא הזאת ראיה לפירושנו. ויש שם עוד תנאים אחרים שדברו ג"כ על שפלות האדם כמו בן עזאי, אבל דברי עקביא דרך אחר יש בהן, וכמו שבארנו, והבן.