יין לבנון על אבות ג:טז

עניני טבע העולם הם כמו משכון וערבון בידי ה', כדי להיטיב ולהעניש "הוא היה אומר". גם על משנה זו מצאתי למפרשי המסכתא ז"ל פירושים שונים. יש מפרשים כי אריכות אפים לחוטאים אינו אלא ערבון, שסוף סוף אם לא ישובו נפרעין מהן. ור"י אברבנאל האריך, ותוכן דבריו שכל טובות העוה"ז המגיעים לאדם אינן מתנה גמורה אלא ערבון, היום ישיגם ומחר אינם. ור"ע מברטנורא ז"ל פירש (סוכה נג.) "רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ליה, לאתר דמתבעי תמן מובילין יתיה". ורש"י ז"ל פירש שהכל ערבין זה בזה, ופירש עוד, נשמתו של אדם ערבה לכל אבריה, זכו זכתה היא, לא זכו לא זכתה היא ונדונית. ורבינו יונה ז"ל פירש, כל מה שהאדם נהנה בעוה"ז הוא ובניו ערבים בדבר, ועתיד הוא המלוה, שהוא ה' ב"ה, ליפרע ממנו. אלה הם דרכי המפרשים ז"ל. ויש להם עוד דברים, אבל הם כמו דרש, ואינן נראין פשט משנתנו, ולא באתי להתוכח ולהשיב על דבריהם, כי דבר ה' אמת בפיהם. אבל פירוש משנתנו נראה לי על דרך אחרת, וכמו שאמרנו שמשנת "הכל צפוי" לפרש משנתו הראשונה נשנית, ולהודיע איך נברא העולם בתורה, ועלה תני "והכל ע"פ רוב המעשה". וסוף סוף המליצה סתומה ותבניתה כמו חידה, משום הכי חזר לפרש הדבר במשנה זו. וראיתי להרב בעל תוספות יו"ט ז"ל שכתב דמשום הכי התחיל במשנה זו "הוא היה אומר", לפי שאינה אלא תוספות ביאור למשנת "הכל צפוי", שלא בא עכשיו לומר אלא משל שבטוב העולם נדון. וכן אני אומר דתני לה לפרושי "והכל ע"פ רוב המעשה", כלומר שהמעשים כולם נתונים למשכון ביד ה' ב"ה, לפי שהעולם נדון ע"י מעשים אלו וכדפירשתי לעיל, ועלה תני הכל נתון בערבון, כלומר לכן בנין העולם כלו בנוי שיהיו כולם בעלי תמורות, להיות בכל דבר טוב ורע, לעומת ההנהגה העליונה שהיא בחכמה, ובכל דבר חכמה יש שתי דרכים, כדפרישית בכמה דוכתי במסכתא זו. והקב"ה נוהג בשתיהן, לשלם טוב לטובים, ורע לרעים. ומקרא מלא הוא (ישעיה לא, ב) "וגם הוא חכם ויבא רע", כלומר שבארח חכמתו העליונה הביא עליהם הרע, וכמו שמפורש שם בענין, ובארנוהו בבית השני מספר "גן נעול" (חדר ב חלון י) . ונאמר (איוב ט, ד) "חכם לבב ואמיץ כח, מי הקשה אליו וישלם?". וגם זה בארנוהו שם. ולכן צריך שיהיו תבל וצאצאיה בעלי תמורות, שכשייטיבו בני אדם דרכיהם "ישב רוחו יזלו מים"; ואם יקלקלו, (משלי כה, יד) "נשיאים ורוח וגשם אין", וכן בכל דבר. לכל ענין נטע טבע מששת ימי בראשית לעמוד למשפטיו על שתי דרכים, ומלת ערבון הוא המשכון, והלוה יתננו לבטחון למלוה, שאם לא יפרע חובו יחזיק המלוה בערבון שתחת ידו. ותמצא כשהתחייב יהודה לתת לתמר גדי עזים, בקשה ממנו ערבון לבטחון, וכמו שאמרה (בראשית לח, יז-יח) "אם תתן ערבון עד שלחך", והוא ענה "מה הערבון אשר אתן לך", ואח"כ כששלח לה גדי העזים כתוב (לח, כ) "לקחת הערבון מיד האשה". וכן ערבון דמתניתין, כלומר כל מה שברא הקב"ה בעולמו נתון בידו לערבון, בשביל חובות בני אדם שהתחייבו עצמם למקום ב"ה. וכשהם לוים ממנו ואינן פורעים חובם יחזיק בערבון. וכשפורעים ישיב להם ערבונם. והמשל נכבד מאד, ור' עקיבא גופיה מפרש לה במתניתין, וברישא תני כללים, והדר פרט למלתיה. כללים היינו הך "הכל נתון בערבון", ואידך: "ומצודה פרוסה על כל החיים", ופרטים היינו "החנות פתוחה" וכו' לפרש כללא קמא. אידך: "והגבאין מחזירין" וכו' לפרש כללא בתרא, וכדאפרש. ומלת "נתון" בינוני פעול, כמו (אסתר ג, י) "הכסף נתון לך", שנוהג כן תמיד, וכדפרישית לעיל בפירוש "צפוי". לפי שמיום עשה ה' את השמים ואת הארץ עד היום האחרון, תמיד הכל נתון בערבון, כי עולם כמנהגו נוהג לדור דור, טוב ורע, כפי משפטי החכמה העליונה. וחכמתו ית' תעמוד לעד ולא תשתנה, כדכתיב (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי", וכדפירשתי בבית א' (חלון א') מספר ["גן נעול"] הנ"ל. והיינו ממש ד"הכל על פי רוב המעשה", שהעולם נדון על פי רוב מעשיו שעשה ב"ה ע"י שכל מעשיו נתונים בערבון, וכדאפרש.

"ומצודה פרוסה". זהו הכלל השני, הודיע שבנין העולם דומה למצודה הפרוסה על כל החיים. וכשרוצה בעל המצודה יצוד החיים כולם במצודתו פתאום. וכן יקרה ליחידים, שכשרוצה יאחזו החייבים במצודה הזאת. והמליצה הזאת לקחה ר' עקיבא מדברי קהלת, שאמר (קהלת ט, יא-יב) "כי עת ופגע יקרה את כולם. כי גם לא ידע האדם את עתו, כדגים שנאחזים במצודה רעה, וכצפרים האחוזות בפח, כהם יוקשים בני אדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום". כלומר תמורות העולם ותהפוכותיו מתרגשים ובאים פתאום לתוכה, ואינן מרגישים כלום אלא פתאום נצודים. כן פרוסה תמיד המצודה על כל החיים, ואינן מרגישין עד שנצודים בה, כמו הצרות הפתאומיות דבר ורעש וחיה רעה וכיוצא, וכן צרות פרטיות הבאים פתאום, כדרך (משלי ג, כה-כו) "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא. כי ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד". ולא תימא כיון שהכל נתון בערבון בשביל חובות בני האדם, טרם יחזיק המלוה בערבון יודיע תחלה ללווים שימהרו לשלם חובותיהם, ואם לאו בכך וכך יפרע מהם ע"י ערבון שבידו. אלא פעמים שבאים פחד פתאום ושואת רשעים להפרע מהם, לא ידעו ולא יבינו רגע קודם בואם, ולפניו יתברך גלוי עת וזמן לכל דבר, והכל בצדק, וכדתני לקמן "והדין דין אמת".

הנמשל של חנות המוכרת בהקפה "החנות פתוחה". כללא קמא קא מפרש, דתני "הכל נתון בערבון", והערבון בשביל חובות בני אדם. ומפרש כיצד בני אדם נעשים בעלי חובות לשמים, לפי שהחנות פתוחה. המשיל העוה"ז וטובותיו לחנות שהיא פתוחה תמיד יומם ולילה, ויש בחנות כל מיני סחורה, ובני אדם נכנסין בה לקנות מסחורותיה, כל אחד מה שחפץ בו, ומדרך העולם שקצתן קונים בכסף, וקצתן לווים על זמן, ובעל החנות נותן באמונה למי שמכיר בו שהוא איש אמונים ושיש בידו לאחר זמן לשלם, לא לכל אדם. ובענין זה נבדל הנמשל מן המשל, כי בנמשל כל אדם יוכל ללוות מן החנוני, וכדתני בתר הכי "וכל הרוצה ללוות" וכו'. והנה המשל כלו נכבד מאד, כי באמת העוה"ז דומה לחנות פתוחה, ויש אדון לחנות. כי אין סחורותיה הפקר, כי אין ניתנין אלא או בכסף מלא, או על זמן בהלואה וצריך הלוקח לשלם מה שלוה, ובעבור כן לוקח בעל החנות ערבון מידו. והנמשל מפורש פעמים רבות בתורה, שברא הקב"ה את עולמו, והשליט את האדם בעולם התחתון בכל מעשה ידיו בעבור ישמור חקיו ומצותיו, וכמו שפירשנו במשנתו של עקביא בן מהללאל. ועל תנאי זה זוכה לכל מה שיהנה, וכמו שאמר (ויקרא כו, ג-ד) "אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם" וגו', (דברים יא, יג-יד) "והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו', ואספת דגנך תירושך ויצהרך". ועל עוזבי תורה ומצוה מפורש בכמה מקומות שימנע ה' מהם טובותיו, ושיפרע מהם. וממין זה הם דברי התוכחות שבתורת כהנים [ספר ויקרא] ובמשנה תורה, והדבר מפורסם מאד. והנה התורה והמצוה שהאדם מקיים הם תשלומי הטובות שהוא נהנה מן החנות. ומי שאין מעשיו מספיקים לכדי הנאותיו שהוא נהנה מן החנות, הרי לוקח בלי תשלומים ונעשה בעל חוב לשמים.

שלשה פירושים למלת "מקיף" "והחנוני מקיף". רובי המפרשים זצ"ל פירשו "מקיף" שנותן בהקפה, ועל זה אמר אחריו וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה. ולפירוש זה נראה לי דאתי לאשמועינן שעל כל פנים החנוני מקיף בין צדיק בין רשע, שהרי האדם מיום שנברא לוקח מן החנות, ונותן לו הכל בהקפה עד שיגדל וישלם, ואין הקפה זו תלויה ברצונו של האדם שהוא הלוקח. ויש הקפה אחרת שהיא ברצונו של אדם, והיינו כשכבר הגיע לימים לעבוד את ה', ובוטל מתורה ומצוה ואומר בלבו יש לי זמן לשלם, ועוד יבואו הימים שאעסוק בתורה ובמצוה. ועלה תני בתר הכי וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה, ופירוש זה יש לו יסוד. ועוד יראה לי לפרש "מקיף" מקרב, כההיא דתנן (ביצה לב:) "ואין מקיפין שתי חביות לשפות עליהן את הקדרה", ופירש רש"י ז"ל מקיפין מקריבין זו אצל זו, כמו (חולין נ.) "מקיפים בריאה", וכמו (גיטין ל:) לתרום שלא מן המוקף והיינו סמוך, וכמו (נדה עא:) "מקפת וקוראה לו שם". וכן אני מפרש "מקיף" דהכא מקרב, כלומר שמקרב בני אדם שיבואו אל חנותו לקחת מסחורותיו. והוא משל של חכמה, כמו החנוני העומד בחנות מקרב את בני אדם בדברים שיבואו אל חנותו לקנות סחורותיו, כן העוה"ז הנמשל לחנות, כבר נטע בעל החנות יתברך שמו את העולם בלב האדם, שצריכים לבוא אל חנותו ליהנות מסחורותיו, ואין גם אחד שיוכל לומר לא אקח ולא אשלם, אלא שקצתם נהנים בכסף, וקצתם בהלואה. ובכלל הפירוש הזה כלול ג"כ ענין אחר נראה מן הגמרא (קדושין מ.) דאמרינן התם תנן "אין מקיפין בחלול השם. אחד שוגג ואחד מזיד. מאי אין מקיפין? אמר מר זוטרא שאין עושין כחנוני המקיף, אמר מר בריה דרבינא לומר שאם היתה שקולה מכרעת". ופירש"י ז"ל אין עושין לו כחנוני המקיף לאדם פעמים רבות וגובה כל הקפותיו ביחד, אין עושין כן מלמעלה למחללי השם אלא נפרעין מיד. ואההיא דאם היתה שקולה מכרעת פירש ז"ל שאם היתה כף המאזנים שקולה, ויש באחד העונות חלול השם מכריעין את הכף לחובה, והאי מקיפין לשון עיוני, כמו (חולין מו:) "אין מקיפין בבועי", (חולין נ.) "אקפינהו ולא אידמו" שמקריב זאת אצל זאת ומעיין אם דומות. ומה שפירש על כחנוני המקיף, וכן על פירוש רבינו בעל הערוך שפירש שאין ממתינין לו עד שיעשה זכות כנגד אותה העבירה כדי לדחותה כמו הנוטל מן החנוני היום ומחר פורע, יש להקשות שעכ"פ ממתין לו עד שיעשה תשובה, כי חפץ חסד הוא.

פירוש נוסף למלת "מקיף" ומלשון הגמרא "אמר מר בריה דרבינא", ולא קאמר "מר בריה דרבינא אמר" משמע לי דלא פליגי, ומלתיה דמר זוטרא קא מפרש, וכולה חדא מילתא היא, והכי פירושא: והחנוני מקיף, כלומר מקרב מה שמגיע לו בעד סחורותיו שנוטלים בני אדם מחנותו, אל הפרעון שמשלמים לו, כדרך החנוני שרואה הדמים שהוא מקבל אם עולים כפי חשבון הסחורות שמכר. וכן בנמשל, בני אדם נהנים בעוה"ז, ועושים מצות ועוברים עבירות, והחנוני מקרב דבר לראות חשבון כל אחד, גם מעיין בכל מה שנותנים, אם כספם טוב או כסף סיגים, כי הכל הולך אחר כוונת הלב. ויש עבירה חמורה השקולה לעומת מעשים טובים רבים, וכן להיפך. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה (פ"ג ה"ב) "ואין שוקלין אלא בדעתו של אל דעות". והיינו דקאמר תלמודא "אין מקיפין בחלול השם", ומפרש מר זוטרא שאין עושין לו כחנוני המקיף, כלומר המקרב סך הסחורה עם כסף הפרעון ושוקל דבר כנגד דבר. שהעובר בחלול השם בידוע שהוא חייב, ומשום דתקשי וכי מי שעשה עבירה אחת שיש בה חלול השם, וכגון הנהו דאמרינן (יומא פו.) "היכי דמי חלול השם, כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחי ולא יהיבנא דמי לאלתר", שלא יועילו כל צדקותיו שעשה? חלילה לומר כן! להכי מפרש מר בריה דרבינא לומר שאם היתה שקולה מכרעת, כלומר דמיירי בדאיכא מחצה עונות ומחצה זכיות. דבעלמא החנוני מקיף ורואה שהכפות שקולות, ושעולה כסף התשלומים לכסף הנאותיו, ואי איכא חלול השם בהדייהו, מכרעת לחובה, שאם אינו עושה תשובה נדון כרובו עונות. וזה הפירוש טוב במשנתנו, שכן דרך החנוני להקיף הדברים מה שנותן ומה שמקבל, ועושה חשבון. ועוד יתבאר בפ"ד בעז"ה.

ואין לפרש "והחנוני מקיף" שהוא כפי מחשבת החוטא, שהחוטא אומר אין בעל החנות בחנותו ואין רואה, ומעתה אקח מה שלבי חפץ, ואין דין ודברים. כי מלבד שאין המליצה סובלת פירוש זה, אלא שלא יתכן שתהיה זאת לבדה שנויה כפי מחשבת החוטא, ושאר הבבות כולם כפי האמת. ומדברי התלמוד משמע כפירושנו האחרון, והוא עיקר.

"הפנקס פתוח והיד כותבת". אל תחשוב לפי שהחנוני מקיף ומעיין בסחורות שנותן ובכסף שהוא מקבל, אין הדברים נכתבין בספר, כי לרוב הבאים והיוצאים ישכח, וכן אותן שנוטלים בכסף, אין צורך להיות נכתב בספר. אלא דע כי הפנקס פתוח תמיד יומם ולילה, והיד כותבת בו הכל, כדרך החנוני שכותב על פנקסו מה שנושא ונותן. כמו כן כל מעשי בני אדם נכתבים בספר, וכדתנן (אבות, תחילת פ"ב) "וכל מעשיך בספר נכתבים", וזה משל וכדפרישית התם, כי אין שכחה לפני כסא כבודו ית', והכל נכתב ליום הגמול, וכדאפרש בשלהי מתניתין.

"וכל הרוצה ללוות". כלומר מלבד שמוכרים בחנות בכסף, אלא שנותנים ג"כ בהלואה, כי בני אדם נהנים מן העולם, ואעפ"כ אינם שומרים תורה ומצוה, וחוטאים ועוברים עבירות, וע"י כן נעשים בעלי חובות לשמים, ולפי שאין הקב"ה רוצה להלוות אותם בלי משכון, על כן לקח ערבון מהם, והם כל הטובות והרעות התלויות בשמים ובארץ ובתמורותיהן. ואם לא יפרעו יחזיק בערבון, ואז (דברים יא, יז) "ועצר את השמים וכו' והאדמה לא תתן את יבולה", וכיוצא עונשין ויסורין. ואם ישובו אליו ויפרעו חובם, ישיב להם הערבון ונתן גשם על הארץ, והאדמה תתן יבולה, וכיוצא טובות וברכות.

"והגבאין". השתא מפרש כללא בתרא, דתני "ומצודה פרוסה על כל החיים", שהם העונשים המגיעים לאדם פתאום, כמי שנאחז במצודה בלי דעת, וכדפירשתי לעיל. שכל זה מיוסד בבנין העולם ותמורותיו, שהן כולם שלוחי השגחתו יתברך, ונמשלו לגבאין המחזירים בעיר לגבות החובות שהתחייבו יושבי העיר לאדונם, כן שלוחי ה' ב"ה מחזירין בכל העולם תמיד להפרע מן החוטאים, וכן עושים יום יום. כדרך שכתוב (איוב ז, יח) "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו", והיינו תדיר בכל יום.

פעמים שהאדם סובל צרות, והוא שגרם לעצמו מחמת חוסר זהירות (וזהו הנקרא "מדעתו"). ופעמים שה' השולח לו עונש, ולא מפני אשמת חוסר הזהירות (וזהו הנקרא "שלא לדעתו"). אבל כל הצרות, מזה ומזה, אינם במקרה אלא באות בהשגחת ה' "ונפרעין". לאו למימרא שלפעמים יודע האדם שבעוונו באה הצרה, ולפעמים אינו יודע למה באה, ואומר מקרה הוא, אלא הכי נראה לי פירושא: לפעמים נפרעין מן האדם מדעתו, כלומר שדעת עצמו גרמה צרתו, על דרך משל שמסכים לפרוש לים ומסתכן, או לרדת למלחמה ומסתכן, וכן בממונו שנועץ ליסע לשוק וע"י כן מאבד ממונו, או להלוות ממונו לאדם שלא יפרע לו, וזהו מדעתו, כי דעתו גרמה לו. ולפעמים הפרעון שלא מדעתו, על דרך משל שהולך ברחובות ונפלה עליו מפולת, או נופל ומסתכן, או שהשליך עליו אבן בצדיה או בלא צדיה; וכן בממונו, גנבים באו עליו או שודדי לילה, או אש אכלתו, וזהו שלא מדעתו, כי לא ידע דבר. והיינו פירושא ד"מצודה", שאינו מרגיש דבר ואינו חושב שמצודה פרוסה עליו עד שנצוד בה, וקא משמע לן שהכל בידי שמים, וכדאמרינן (חולין ז:) "אין אדם נוקף באצבעו מלמטה עד שמכריזין עליו מלמעלה", שכולם שלוחי השגחה הן, והכל ביד ה', המחשבות והמעשים. ואם נפרע מדעתו, ה' העיר רוחו שיפרוש לים או ירד למלחמה להפרע ממנו; ואם נפרע שלא מדעתו, אל יחשוב שמקרה קרה לו, אלא סיבה היתה מן השמים, הכל כפי מה שגזרה חכמתו העליונה, במדה במספר ובמשקל. פעמים הגזרה להפרע ממנו מדעתו, ולפעמים הגזרה שיהיה הפרעון שלא מדעתו.

"ויש להם". כדפרישית שכל התמורות שבעולם שהן כגבאין הגובים מבני אדם מה שהם חייבין, כולם הולכים בצדק ובמישרים, אין עול ואין חמס, כי "יש להם על מה שיסמוכו", והוא משפט ה' כי הוא ב"ה אדון הכל, והוא מצוה עליהן אנה ילכו ומה יעשו.

"והדין דין אמת". כלומר מה שאמרתי יש להם על מה שיסמוכו, להורות שהכל בגזרת ה', והגבאין יכולין לומר כך נצטוינו מן ה', (איוב כג, יג) "והוא באחד ומי ישיבינו", (קהלת ח, ד) "ובאשר דבר מלך שלטון מי יאמר לו מה תעשה". חלילה לחשוב כן, כי כל משפטי ה' ודיניו "אמת". ו"אמת" היא התורה, שהוא ב"ה שופט בחכמה ובדרכי התורה, וכמו ששנה "ובטוב העולם נדון", וכדפירשתי לעיל.

צדיק ורע לו. אין להרהר אחרי מדת דינו של הקב"ה "והכל מתוקן לסעודה". זהו חותם הדברים כולם, וכלומר כל מה שברא הקב"ה בעולמו, המעשים הרבים שעשה, וכדפירשתי בבבא והכל ע"פ רוב המעשה, אל תחשוב שהן תכלית הדברים, ושהטוב המגיע לאדם בעוה"ז הוא הטוב הגמור, וכן הרע הוא הרע הגמור ושאין אחריהן כלום. אלא העוה"ז דומה בפני העוה"ב כפרוזדור בפני הטרקלין, וכדתנן בפ"ד, וכל הנעשה בו מקטן ועד גדול אינו אלא תיקון והכנה לעולם אחר. והמשיל הדבר למי שרוצה לעשות סעודה גדולה, ולקרוא רבים ונכבדים אל המשתה ימים רבים, וצריך זמן קודם לכן לתקן דברים הרבה, כדי שיהיה הכל מוכן ליום הסעודה. הנה כל מה שנעשה אינו תכלית הדבר, אלא תיקונים למה שרוצה לעשות אחר כן, שהיא הסעודה. כן כל מעשה העוה"ז ותמורותיו לטוב ולרע אינו עיקר, אלא כל אלה הדברים תקן בשביל הסעודה שרוצה לעשות לבריותיו לעוה"ב, לשלם שכר טוב לצדיקים ולהפרע מן הרשעים. (מליצה ע"פ אסתר ג, יד) "ולהיות הכל עתידים ליום ההוא", תקן בעוה"ז תקנות רבות, ובכלל זה שלפעמים יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, ורשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, לנסות מקצתם בכור [כ' דגושה, ו' בשורוק] הצרות, ולהאריך למקצתן שישובו בתשובה, ולהפרע ממקצתן על עבירות מעוטות שבידיהם, ולשלם למקצתן שכר מצות מעוטות שעשו, וכן כמה דברים הנעלמים מדעתנו שעושה הקב"ה בעולמו. והכל בעבור הסעודה העתידה להיות, ואין שכחה ואין משוא פנים, אלא הדין דין אמת, ואמתו ואמונתו יוודע לבריות כולם ליום הסעודה. ולכן אין להרהר אחר מעשה ה' ב"ה בעוה"ז, כי לא יובן ראשית דבר אלא מאחריתו. וכן מפורש בנבואת מלאכי שהיו אנשי דורו מדברים תועה, בעבור שהיה קשה עליהם לראות צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ואמר בנבואה (מלאכי ג, יג-טו) "חזקו עלי דבריכם וגו' ואמרתם מה נדברנו עליך? אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות. ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה גם בחנו אלהים וימלטו". ואמר הנביא (מלאכי ג, טז-כ) "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. והיו לי אמר ה' צבאות ליום אשר אני עושה סגולה וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו. ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו. כי הנה וגו' והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש ולהט אותם היום הבא וגו', וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה" וגו'. מפורש הדבר שכל תלונות בני אדם שילינו על מקרה הצדיקים והרשעים בעוה"ז, יסורו כבוא היום לעתיד, וכשיקומו לתחיה אז יראו מה בין צדיק לרשע. כי הרשעים תלהט אש, וליראי ה' תזרח שמש צדקה, ועל זה אמר "ושבתם", שישובו פעם שניה לעולם שהיו בו, אז יבינו שכל מה שקרה בחיים הראשונים, לא היה תכלית [סוף] דבר, אלא תיקונים בשביל הסעודה. ובפ"ב בבבא "ואל תהי נוח לכעוס" בארנו ענין זה, ואמרנו שעל זה אמר קהלת (קהלת ז, ח) "טוב אחרית דבר מראשיתו" וגו', ואין טוב לכפול הדברים. והמשל הזה לקוח גם הוא מספרי הנביאים, כי ישעיה שהזכיר ענין העולם הבא אמר (ישעיה סה, יג-יד) "לכן כה אמר ה' אלהים הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ישמחו ואתם תבושו. הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תילילו". למדנו שהצדיקים והרשעים מוכנים לסעודה, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות ולבושה. והעולם ההוא הוא עולם הגמול, ויחדש ה' ב"ה את עולמו, ולא תהיינה עוד רעות וצרות בעולם, כי אם ששון ושמחה וחדוה. ואי אפשר להעלות ענינו על הדעת, [עיין רמב"ם, הל' תשובה פ"ח ה"ז] שעליו אמר (ישעיה סד, ג) "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו", וכמו שבארנו בבבא "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". ובספר "חכמת שלמה" דיבר נכבדות על ענין זה, ולא אעתיק דבריו ומה שפירשנו עליהן, שלא אצא מדברי הפירוש. ועם זה בארנו משניותיו של ר' עקיבא שהן כוללים דעות טהורות, שנברא האדם בצלם, ושישראל הם בנים למקום ב"ה, ושהתורה עליונה, וכלי חמדה שבו נברא העולם, ושכל המעשים צפויים לפניו יתברך, ושהאדם בעל בחירה ולכן נשכר ונענש כדין, ושמשפטי ה' בחכמה כולם במדת הטוב, ושהמעשים כולם כחומר ביד היוצר, לשלם לאיש כמעשהו על ידיהן, ושכולם ניתנים בערבון על מעשה בני אדם, ושמשגיחין על מעשיו ונכתבין בספר הזכרון, ושנפרעין ממנו בעוה"ז, וכל זה אינו אלא תיקון לעולם הגמול, והוא יום התחיה ויום הדין הגדול. ברוך שבחר בר' עקיבא בן יוסף ובחכמתו.