יין לבנון על אבות ג:יג

"רבי עקיבא אומר". כמו הזוגות השנויין בפרק קמא שהאחד נשיא והשני אב בית דין, כל זוג מדבר על ענין אחד, וכמו שפירשנו דבריהם, כן רבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו חברים, שנה ג"כ ר' עקיבא בענין ששנה עליו ר' ישמעאל. כי לפי שאמר "והוי מקבל את כל אדם בשמחה", אמר ר' עקיבא אל תדמה שטוב להרבות שמחה ולהראות ל[אדם ה]בא אליו בדברים של שחוק שביאתו אליו נוח לו, אלא "בשמחה" דהיינו שמחת לב, ומטעמא דפרישית, לא לעשות קורת רוח לבאים אליו ע"י שחוק, כי השחוק בדרכי העוה"ז הוא הוללות, ואם ירבה בו אחריתו תוגה, כדכתיב (קהלת ב, ב) "לשחוק אמרתי מהולל", וכדאמרינן (ברכות לא.) "אסור לאדם למלאות שחוק פיו בעוה"ז". כי השחוק מערבב הדעת, ומסיר יראת ה' מעל פניו, ומרגיל את האדם לגנות ולערוה, ו[אבות] בפרק בתרא שנה "במיעוט שחוק". והתם אפרש יותר בעז"ה. ועל כן שנה ר' ישמעאל "בשמחה".

וכן "קלות ראש", אם קל בעיניו לתור במחשבותיו בכל הדברים, וידבר דברי לצון ודברי הבלים, ובהיותו בישיבת יושבי קרנות ועמי הארץ יקל ראשו להתעסק בהבליהם, גם זה מרגיל לערוה. ובכל אלו ודומיהן צריך להיות בכובד ראש, ותהיה יראת ה' על פניו, שלא יקל בכבוד נפשו לדבר הבאי והבלים, ושלא ירבה בשחוק. ולפי ששנה ר' ישמעאל "הוי קל לראש", ופרישית שיהיה קל במחשבותיו למהר לחשוב בדברים הראשיים, תני ר' עקיבא שישתמר מהקל ראשו ולהיות קל לחשוב בדברים הנקלים והנבזים. ודע כי ההיפך מן הערוה והגנות היא החכמה ומנהגיה, שכלה אומרת כבוד, וכן נאמר ברוח הקדש (משלי י, כג) "כשחוק לכסיל עשות זמה, וחכמה לאיש תבונה". ומשלי שלמה [הם] מן הקצה אל הקצה. והנה "חכמה" שבכתוב נגד "זמה", ו"איש תבונה" נגד "כסיל". והודיע לפי שהכסיל מלא שחוק וקלות ראש יעשה זמה, כי הם מרגילים לערוה. ולהיפך איש תבונה שלבו מלא תבונות, והוא קל לראש לחשוב בדברי כבוד וענינים עליונים, נקל לו לעשות ולדבר ענייני חכמה שהן הפוכים מיצר הלב, וכאמרו (משלי ב, יא) "תבונה תנצרכה", (משלי ב, טז) "להצילך מאשה זרה" וגו', ובארנוהו בבבא "על התורה". וכן ההיפך מן שחוק וקלות ראש היא מדת השתיקה. כי שחוק וקלות ראש רבוי דברים של הבל ושל גנות, והשתיקה היא לעומתה, אפילו בדברי חול וספורים מותרים, וכאמרו (משלי יז, כז) "חושך אמריו יודע דעת, יקר רוח איש תבונה", ובארנוהו בבבא "וכל המרבה דברים מביא חטא", וכדאפרש בשלהי מתניתין. ולכן גם בפסוק זה אמר "איש תבונה", כמו "וחכמה לאיש תבונה" שבארנוהו למעלה. ותבין מזה שכמו ששחוק וקלות ראש מרגילין לערוה, ככה השתיקה גדר לחכם שתהיה חכמתו שמורה בלבו. ולכן הוצרך לשנות "סייג לחכמה שתיקה", ואיידי דמיירי בהך סייג, נקט נמי אינך [שאר] תלתא סייגים, חד בתורה וחד בעבודה וחד בגמילות חסדים בין אדם לחבירו, וכדאפרש.

"מסורת סייג לתורה". משום "על התורה" תני לה. ומסורת הן סימנים שנמסרו לחכמי ישראל מפי הנביאים במליצת כתבי הקודש, כמו "המסורה הגדולה" שבידינו שמסומנים בהם הכתובים שהן בעלי מליצה אחת, הן במלאים וחסרים, הן דנסבין אות באמצעות תיבותא ולא קריין, א"ב מן אותיות גדולות, א"ב מן אותיות קטנות, מלין דמשמשין א' בסוף תיבותא וכל חד וחד לית דכותיה. וכן לאלפים "מסורות" מאבותינו הגדולים (קידושין ל.) שהיו סופרים ושוקלים כל אותיות שבתורה ונתנו סימנים, וכמו שתמצא הרבה מאד במסורה גדולה. כל אלו הן סייג לתורה שלא תשתכח מן הלב. ואם ת"ח יש בידו "מסורת" החכמים תורתו מתקיימת בקרבו, לפי שע"י הסימנים זוכר תלמודו. על דרך משל שיודע מספר הכתובים דנסבין אל"ף באמצעות תיבותא ולא קריין, אינו בא לידי שכחה, כי יוכל לספור תמיד אם יש המספר בזכרונו אם לאו. אבל בלי מסורת ישכח ולא ידע ששכח, וכן בכל דבר ודבר, והיינו דאמרינן (עירובין נ"ד:) "הציבי לך ציונים, עשה ציונים לתורה". וכל המסורות הם יסודות התורה, ועליהן בנויות כל מדרשי חכמים וחכמת תורה שבע"פ שאין לה קץ ותכלה, כדדרשינן בכולהו תלמודא, כמו (עיין סנהדרין ד.) בסכות בסכת, וכן קרנות קרנת. וכל גופי תורה תלויין בהן, ואשמועינן ר' עקיבא חידוש גדול, דהוי אמינא "אם ילמוד המסורת כל שכן שישכח הכל, כי תכבד עליו המשא". אין הדבר כן, אלא מסורת סייג לתורה שעל ידי המסורת תתקיים התורה בידו וישמור דבריה. וכן כתוב ב"מדרש שמואל" בשם רשב"ם ז"ל "מסורת, כגון מסורת הגדולה הכתובים בגליון הספר, סייג גדול שכל הבקי בהם עומד על פתרוני המקראות ואינו טועה בהם להחליף דבר בדבר", והיינו כדפירשתי. גם רש"י ז"ל כתב: מסורת הגדולה סייג לתורה, שעל ידי המסורת ידעינן ברור המקראות והלכותיו. ויש מפרשים [כוונת המחבר למהר"י אברבנאל בביאורו "נחלת אבות"] מסורת היא תורה שבע"פ שנמסרה איש מפי איש, היא סייג לתורה, כי לולא הקבלה היתה תורה משתכחת מישראל. ולא נהירא דמאי "סייג"? והיא גופה תורה היא! שאין התורה נקנית אלא בקבלה וכדפירשתי בפ"ק. שוב מצאתי להרב רבינו יודא ליווא זצ"ל (מהר"ל בביאורו לאבות) שהקשה כן על פירוש זה.

המוסיף לאסור על עצמו, פעמים שזה לשבח, פעמים לגנאי "נדרים סייג לפרישות". משום "על העבודה" תני לה, מי שהוא חסיד ועושה בכל דבר לפנים משורת הדין, ופורש עצמו מן המותר לו שלא יבוא לידי אסור, האי מקרי פרישות, כדתניא ב"תורת כהנים" "קדושים תהיו פרושים תהיו", כלומר שתקדש עצמך במותר לך [אמר המגיה: עיין רמב"ן, ויקרא יט, ב], כדי שיהא לבך פנוי לתורה ולעבודת ה'. ומי שפורש עצמו ממותר ומתיירא, לפי שהדברים שהוא פורש מהן מותרים לו מן התורה, יתקפנו יצרו לעבור על פרישתו, ולכן נודר ואומר קונם זה או זה עלי, הרי זה סייג לפרישותו. שכיון שנדר בנזירות או דבר אחר, חל עליו נדרו מן התורה, ומעכשיו נזהר במדת הפרישות. ובכי האי גוונא מקרי סייג, לפי שאינו אוסר עליו הדבר להוסיף על דברי תורה אלא לזרוזי נפשיה שיעמוד על מדת הפרישות שכתובה בתורה. אבל מי שאינו נודר לתכלית זה, אלא שסובר הואיל והתורה אסרה עליו כמה איסורין, עושה טוב אם ירבה איסורין על נפשו מדברים המותרין, אין זה אלא חוטא, וכדאמרינן (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א) "לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?" ואמרינן (נדרים כב.) "יש בוטה כמדקרות חרב" (משלי י״ב:י״ח) , כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב וכו', תניא ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה, והמקיימו כאילו הקריב עליה קרבן". ופירש ר"ן ז"ל "כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות, ומדמה ליה לבונה במה משום דסליק אדעתיה דנודר דמצוה קעביד, דרחמנא אסריה במילי דאסורא ואיהו נמי אסר אנפשיה. וקאמר דטעה דאדרבא דדמי לבונה במה, דנהי דרחמנא אזהריה לאקרובי קרבנות בפנים, הא אזהריה דלא לוסיף עליה לבנות במה ולהקריב בחוץ, והכי נמי נהי דרחמנא אסר עליו דברים האסורים, אם מוסיף פושע הוא". והיינו כדפירשתי דלא שריין נדרים אלא לעשותן סייג לפרישות, וכדאמרינן (שם ט:) "תניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד, פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ואמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה נאה? אמר לי רועה הייתי וכו' ופחז יצרי עלי וכו', אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה? וכו', העבודה שאגלחך לשמים, מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו: בני, כמותך ירבו נודרי נזירות בישראל" וכו', ובכי האי גוונא מיירי ר' עקיבא.

והוא הדין שבועה נמי דהוי סייג לפרישות, וכדאמרינן (שם ז:-ח.) "אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים המצות? שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, דשרי ליה לזרוזי נפשיה". ונקט נדרים לרבותא, שהרי אומר קונם דבר זה עלי, דהוי אמינא לפי שמוסיף פרישות על פרישותו, יכבד עליו הדבר ושבק לפרישותיה? קא משמע לן דלא. מה שאין כן שבועה שאפשר שאינו אוסר עליו דבר.

מעשר כספים "מעשרות סייג לעושר". משום "על גמילות חסדים" בין אדם לחבירו תני לה, שאם מקיים מצות המעשרות כראוי עושה סייג לעשרו שלא יאבד ממונו. ובגמרא אמרינן (שבת קיט.) "עשר תעשר, עשר בשביל שתתעשר", וכמבואר בנבואת מלאכי (ג, י) , שבזכות המעשרות יפתח ה' ארובות השמים ויריק ברכה עד בלי די. אבל "סייג לעושר" אינו משמע כן, אלא שמשמר עשרו שיש בידו, ולאו דוקא מעשר בקר וצאן ודגן שמן התורה, אלא ג"כ מעשר כספים וכל מיני צדקות הם סייג לעושר. ולא תימא שמפזר מונו ומחסר עשרו, אלא (כתובות סו:) "מלח ממון חסר". ואם (תהלים קיב, ט) "פזר נתן לאביונים", אז (משלי י, כב) "ברכת ה' היא תעשיר".

מעלת השתיקה "סייג לחכמה שתיקה". כבר פרישית דכולה מלתא אגב גררא דהך בבא מתנייה, והיא לעומת מה ששנה "שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה". ולכן מי שיש בו חכמה צריך שיזהר מהרבות (דברים) [דיבורים], אפילו (דברים) [דיבורים] מותרים שאין בהם שחוק וקלות ראש, כמו ששנה שמעון בפרק קמא, "וכל המרבה דברים מביא חטא". והחטאים הם בדרכי החכמה כדפרישית התם, ואלה החטאים הנסתרים בעומק נפש החכם ומכוסים ע"י חכמתו שהיא נגד פניו, כשירבה לדבר יסור מהשקט דעתו ומחשבות חכמתו, ואז נקל שיחטא. וכשישתוק מדיבור חול עושה סייג לחכמתו. ולאורויי לן דהאי "סייג לחכמה שתיקה" משום "שחוק וקלות ראש" תני לה, ואינך סייגים דמשנתנו אגב גררא, [לכן] אפיך ותני, דבכלהו תני הסייג תחלה, ובהאי תני לה בסוף. ומפרש נמי מלתיה דר' ישמעאל דתני "והוי מקבל", ולא תני "מדבר". לא מבעיא שמדבר דברי שחוק וקלות ראש, דפשיטא שאל ישמח לבבך לדבר עמו, אלא אפילו דברי היתר נמי לא. וכדפירש רבינו עובדיה ז"ל שכתב, במה אנן קיימין? אי בשתיקה מדברי תורה הרי כבר כתיב והגית בו וגו', ואי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה? דאורייתא נינהו! הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחבירו וכו', וכבר פירשתי הדבר בפרק קמא.