יין לבנון על אבות ג:יב

"רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש". עתה שקבע רבינו משנתו של ר"א המודעי המדברת בתועי רוח, העוברים על התורה לפי שהם שוכחי אלוה ובוזי דבריו, מייתי משניותיהן של ר' ישמעאל ור' עקיבא השנויים לישר לב האדם במחשבותיו ובאמונותיו. ותני רבי ישמעאל תלתא מילי, [א] הוי קל וכו' [ב] והוי נוח וכו' [ג] והוי מקבל וכו' ככלהו תנאי דלעיל, חד על התורה, וחד על העבודה, וחד על גמילת חסדים בבין איש לרעהו, וכדאפרש.

להמנע ממחשבות בעניני חולין, כדי שמחשבות האדם יעסקו בתורה ללא הפרעה "הוי קל לראש". משום "על התורה" תני לה. שראוי לאדם להרגיל עצמו להיות קל לראש, כלומר מחשבות לבו ימהרו לחשוב מחשבות טהורות בדברים העליונים ביראת ה' ודעת קדושים. וזה תלוי בטהרת הלב, כשיסורו דרכי העולם ותאותיו מלבו, ויטה עצמו לתבונה לחשוב בענינים המתעלים מדרכי הטבע, ויסתכל בגדולותיו ונוראותיו של יוצר בראשית ב"ה. כי אם ירגיל עצמו בכך, לא יכבד עליו להבין מדעתו בדברים הצחים והעמוקים. וכאותה ששנינו (חגיגה יא:) "ולא במרכבה ביחיד אא"כ היה חכם ומבין מדעתו". אבל מי שגברו דרכי העולם על לבו ודבק במעשה העולם, יכבד עליו מאד שיתבודד שכלו לצייר הענינים המופשטים מחומר. ואם ישתקע ביותר בדברים החמריים וידבק בהן ותאוותיו תגברנה עליו, יהיה נקל בעיניו להשליך מעליו עול מלכות שמים, ובאחריתו יהיה "חכם בעיניו", ולא יהיה בכחו עוד לצייר האמת, ויחשוב תועה, ויגיע להיות מכלל הבוזים דבר ה' שדיבר עליהן רבי אליעזר המודעי במשנתו. והכי תניא בספרי (פ' שלח, פסקא קיב) "והנפש אשר תעשה ביד רמה, זה המגלה פנים בתורה כמנשה בן חזקיה וכו', עליו מפורש בקבלה תשב באחיך תדבר בבן וגו', דמית היות אהיה כמוך, כסבור אתה שמא כדרכי בשר ודם דרכי המקום? אוכיחך ואערכה לעיניך. [וכדפרישית לעיל]. בא ישעיה ופירש בקבלה (ה, יח) "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה", תחלתו של חטא דומה לחוט של בוכיא, אבל סופו להיות כעבות העגלה חטאה" [עכ"ל הספרי]. והמקרא הזה בארנוהו בבית הראשון מספר "גן נעול" (חדר ב חלון ה) , קחנו משם ויתבאר לך דברי הברייתא (ספרי, שלח,פסקא קיב) "רבי אומר העושה מצוה אחת לשמה אל ישמח על אותה מצוה [בלבד], שלסוף גוררת מצות הרבה. והעובר עבירה אחת אל ידאג עליה [בלבד], לסוף שהיא גוררת עבירות הרבה. שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה". כלומר שהעושה מצוה אחת לשמה לפי שמצייר סגולתה, נקל לו לעשות מצות הרבה, לפי שרגיל לחשוב מחשבות אמת. ולהיפך בעבירה כשישפיל לבו לחשוב זימה ואון, לסוף יהיה נקל בעיניו לחשוב תועה עד שיבא לכלל העושים ביד רמה. ועלה תני רבי ישמעאל "הוי קל לראש", כלומר קל השכל והבינה לדברים הראשיים דברי אלהים חיים. וכן תנן בפ"ה "יהודה בן תימא אומר הוי קל כנשר וכו' לעשות רצון אביך שבשמים", והוא לשון הכתוב (שמו"ב א, כג) "מנשרים קלו". כי הנשר מגביה עוף לעוף השמים, וזהו הקלות. ודומה לו מחשבת האדם הממהרת בקלותה לחשוב על דבר מן הדברים, כשתוכל לחשוב עליו ורגילה לחשוב עליו, ולכן "הוי קל לראש", וראש כמו (שמות יט, כ) "ראש ההר", שתהא קל במחשבתך אל הראש והמעלה. אבל לא תהיה קל למחשבת הבל וזימה, כי תהיינה מחשבות כאלה כבדות עליה שלא ימהרו לעוף, וכן אמר שלמה בחכמתו (משלי יד, ו) "בקש לץ חכמה ואין ודעת לנבון נקל". פירוש, הלץ שונא חכמה בלבו, ומחשבותיו קשורות בהבליו וחטאיו. וכשיחפוץ להתגאות בין חכמים, ומבקש לדבר חכמות והוא חושב עליהן ואין, כי תכבדנה עליו. ולנבון נקל אפילו לחשוב מחשבות דעת שהן עמוקות ונשגבות, בעבור שהוא קל במחשבות לראש. ו"נקל" מלשון "קל", ועל אחאב בן עמרי אמר (מל"א טז, לא) "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם" וגו', כי היה קל במחשבותיו לגנות ולחרפה.

להיות נח וקל לעבוד למען הזולת "ונוח לתשחורת". משום "על העבודה" תני לה, שתרגיל עצמך לעשות כחכמתך כי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". וגם מי שהוא קל לראש, ושמח לחשוב מחשבת אמת, יקשה עליו המעשה, וכמו שפירשנו במקומות רבות במסכתא זו. ולכן צריך שירגיל עצמו להיות נוח ורצוי לתשחורת, לעבוד עבודת אלקיו, ונוח כמו "רוח הבריות נוחה הימנו, רוח חכמים נוחה הימנו". וכן "נוח לתשחורת", שתהא רוחך נוחה לתשחורת, ותשחורת היא העבודה לזולתו, כמו (ספרי, דברים, ו' והובא ברש"י, בראשית טו, יח) "הדבק לשחוור וישתחוו לך", ושחוור הוא שעובדין אותו, ותשחורת הוא העבדות [אמר המגיה: עיין ירושלמי תענית פ"ב תחילת ה"ב, ופירש "קרבן העדה" "לעבודת המלך" ופירש ה"ערוך", גובה מסים]. ובפירוש רש"י ז"ל ראיתי, ונוח לתשחורת, בימי הזקנה, ותשחורת לשון זקנה. ושנינו באגדה (אמר המגיה: עיין מדרש איכ"ר ב' פסקא טו) "בן תשחורת היה לו לר' עקיבא" וכו'. אבל נראה יותר נכון ש"תשחורת" על הילדות שהשערות שחורות, או לשון שחר שהוא תחלת אור השמש, וכן הילדות היא תחלת זמן חיי האדם, ועליו נאמר (קהלת יא, י) "כי הילדות והשחרות הבל", אלא שמשנתנו שאמרה "תשחורת" הוא העבדות. וכן "בן תשחורת היה לר' עקיבא" פירושו לדעתי בן טוב שהיה עובד אותו ואביו אהבו, כמו (מלאכי ג, יז) "כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו". וכן "ונוח לתשחורת", יהי לבך רוצה לתשחורת, להיות כבן העובד את אביו שבשמים בשמחה ובטוב לב. כי אם תעבדנו בכבדות ותתמרמר על עול מצותיו, ישיאך יצרך להקל עולו מעליך, ויביא בלבך ערעורים וטענות של הבל לחזק לבבך לעזוב מצותיו, ולסוף תהיה מכת "החכמים בעיניהם".

יש לחבב כבוד הבריות, מהטעם שיש בהם צלם האלוהים "והוי מקבל את כל האדם בשמחה" . משום "על גמילת חסדים" בין אדם לחבירו תני לה, שיהיו כל בני אדם חביבים ויקרים בעיניך, לקבל אותם בשמחה כשיבואו אליך. וזהו ההיפך מן המלבין פני חברו ברבים, לפי שמבזה צלם האדם, אלא קבל כל אדם בשמחה. ובפרק קמא שנה שמאי "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ופירשנו שם דדוקא "והוי מקבל" תני, דלענין הקבלה כל בני אדם שוין כצדיק כרשע, ולא תני "והוי מדבר עם כל אדם בסבר פנים יפות", שאם מדבר רֶשע וכֶסל "צא, יאמר לו", מה שאין כן בקבלה שאינו יודע עדיין למה בא אליו, ואולי מבקש ממנו דבר טוב? על כן צריך לקבלו בסבר פנים יפות. והכי נמי שנה ר' ישמעאל מהאי טעמא "והוי מקבל". מיהו איכא בין שמאי לר' ישמעאל, דשמאי משום "על הדין ועל האמת ועל השלום" שנה משנתו, וכדפירש רבן גמליאל למלתיה, להכי תפס לשון בספר פנים יפות. וכדפירשנו התם שלא יקבלהו בפנים זעומות, שמא מבקש דין או דבר אמת ושלום ויסתתמו דבריו, ודי כשיקבלהו בפנים יפות, אע"פ שאין לבו שמח על בואו אליו. מה שאין כן ר' ישמעאל דמיירי מכבוד הבריות, וש"חביב אדם שנברא בצלם", הנה מי שהוא קל לראש ומבין בסגולה העליונה הזאת, ישמח לבו בכל בני אדם, ויקבלם כולם בשמחה, תני "והוי מקבל" וכו' בשמחה. [אמר המגיה: עיין בנושא זה במהר"ל, "נתיבות עולם", גמילות חסדים, תחילת פרק ד']. וכבר רמזנו בבבא אשרי יולדתו שיש הבדל בין "שמחה" ל"גיל", וכן יש הבדל בין "שמחה" ל"ששון". ולא אוכל לבאר הדברים פה, רק לרמוז שכל לשונות של שמחה, על שמחה שהיא אחרי משפט הלב, כששופט על הדבר ומוצא בשכלו שהוא טוב, אז ישמח. ולכן לא תמצא לשונות של "שמחה" במקרא על בעלי החיים, כי לפי שאין בהם משפט השכל לא יתכן ליחס אליהם "שמחה". ולפי שר' ישמעאל דבר על ההתבוננות בכבוד נשמת האדם, ומי שיבין זאת ישמח לבו, משום הכי נקט לשון "שמחה". ועוד יתבאר במשנת "חביב האדם שנברא בצלם" בעז"ה. גם בפרק רביעי בבבא "אל תהי בז לכל אדם". ומפירושנו יוצא שנסמכה משנה זו למשנה שלפניה בטוב טעם, וכן משניותיו של ר"ע השנויין אחריה גם המה ללמד דעת את האדם באמונות ובדעות, ולהרחיקו מדרך רע, וכדאפרש.