יין לבנון על אבות ג:יא

"רבי אליעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים" וכו'. אחר ששנה רבינו משניותיהן של התנאים שדברו על הבטלים מן התורה, והפורשים ממנה שהן כמושב לצים ומתחייבים בנפשותיהן, וכולם נפרעין מהם בעולם הזה ובעולם הבא, וכדתני רבי נחוניא בן הקנה "נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" מדה כנגד מדה. וכדתני רבי דוסא בן הרכינס שהן מוציאין את האדם מן העולם. אלא שכולם נפרעין מהן כדי רשעתם ויש להם חלק לעוה"ב, וכדתנן (סנהדרין צ.) כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, וכדאפרש בעז"ה בפרקין בבבא "חביבין ישראל שנקראו בנים למקום" וכו', יסד רבינו עתה משנתו של רבי אליעזר המודעי דמיירי בהנהו דאין להם חלק לעוה"ב. משום דכלהו תנאי דלעיל מיירי בעוזבי תורה מחמת תאוה, כי יצר לבם משיאם לדברים בטלים ולשיחת ילדים ולמשתה היין וכיוצא, שע"י כן אין דברי התורה יכולים לבוא בלבם, שעל זה שנה ר' חנינא בן דוסא את משנתו. אבל בוזי תורה העוברים [עבירות] מצד אפיקורסות, אע"פ שיש בידם תורה ומעשים טובים אין להם חלק לעוה"ב. ודברי ר' אליעזר סתומים ועמוקים, דחשיב בדוקא חמשה דברים אלו. ומה שכתבו מפרשי המסכתא ז"ל בטעם משנתנו אינם מספיקים להושיב דבריה על מכונן, וכדאפרש בשלהי מתניתין.

ההבדל בין רשע החוטא במעשים בלבד לבין רשע שהוא אפיקורוס. ביאור הפסוק "והנפש אשר תעשה ביד רמה" וטרם אפרש אודיע כלל גדול, והוא שיש שני מיני חוטאים. [אמר המגיה: יסוד לדברי המחבר הם דברי הרמב"ם בפירוש המשניות לסנהדרין, פרק חלק, סוף י"ג העיקרים]. המין האחד, החוטאים מדרך תאוה, ועוברים במזיד לפי שיצרם תקפם, יודעים שעוברים על דעת המקום ב"ה, אלא שאינן יכולים לעמוד בפני תוקף יצרם. והמין השני, הם העוברים מדרך אפיקורסות, ואין רע בעיניהם לעבור. ויש הבדל גדול בין אלו לאלו, גם התורה הבדילה ביניהן. שכל העונשין המפורשים בתורה לעוברי עבירות במזיד, כמו המלקיות ומיתת בית דין, שבכלן אם קבלו את הדין נסלח עונם ויש להם חלק לעוה"ב, כדאמרינן (מכות כג.) "ונקלה אחיך לעיניך, כיון שלקה הרי הוא כאחיך", וכדאמרינן (סנהדרין מג:) "כל חייבי מיתות מתודין ויש להם חלק לעוה"ב", אינן אלא לעוברים מדרך תאוה, ומתודין ומודים שחטאו שעוו ושפשעו. אבל העוברין באפיקורסות נשתנה דינם להחמיר עליהן, ודבר זה מפורש בפרשה סתומה בתורה, שנאמר (במדבר טו, ל-לא) "והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר, את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה, כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". ודברי הפרשה הזאת נעו מעגלותיה, החל "והנפש אשר תעשה" ולא זכר מה עשתה, ומהו "ביד רמה"? כי רש"י ז"ל בחומש פירש במזיד, ולא מצינו מליצת "ביד רמה" אצל שאר המזידין בכל התורה כלה, ולמה לא אמר והנפש אשר תזיד לעשות, כמו (שמות כא, יד) "וכי יזיד איש" וגו'. ומה הוא זה שאמר "את ה' הוא מגדף"? ואם רז"ל (כריתות ז.) למדו ממנו שהמגדף הוא בכרת, דבריהם אמת, ומקרא אחד יוצא לכמה טעמים, אבל אינו פשוטו של מקרא. ואם כבר אמר בכתוב הראשון "את ה' הוא מגדף", מה הוצרך לומר בפסוק השני "כי דבר ה' בזה", כנותן טעם למה הוא בכרת, לפי שבזה דבר ה'. והרי את ה' הוא מגדף שאין עון גדול ממנו, ולמה הוסיף "ואת מצותו הפר"? ואם כבר אמר בכתוב הראשון "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה", למה חזר ואמר בכתוב השני "הכרת תכרת הנפש ההיא". והיותר סתום אמרו "עונה בה", מה הכונה במליצה זו?

ויראה לפי שלמעלה כתובה פרשת (במדבר טו, כב) "וכי תשגו ולא תעשו את כל" וגו', המדברת בשגגת ע"ז החמורה מכל העבירות, שאפילו יטעו עיני העדה ויעברו הקהל על פיהן, יכופר להם בקרבן פר העלם דבר. וסמך לה פרשת "והנפש אשר תעשה" וגו', כלומר כל זה לא אמרתי אלא בעוברין לתאבון. וכן כל שכרן של מקיימי תורה ומצוה, ועונשן של עוברים המפורשים בתורה, הם למזידים בתאוה, ולאלה הבדלתי בין עבירה לעבירה, (יומא פו.) כי העובר על מצות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו, ועל הלאוין מקצתן ולא כלום, ומקצתן מלקות, ומקצתן כרת או מיתה, הכל כפי חומר העבירה וקלותה. וכן לענין שכר המצות.

אבל "הנפש אשר תעשה ביד רמה", מדרך אפיקורסות, ומפרש קרא מהו "ביד רמה"? ואמר "את ה' הוא מגדף". כשאומרים לו מדוע אתה עובר את מצות המלך ה', משיב חרופים וגדופים ומלעיג על דבר ה', "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". אפילו לא עשתה אלא קלה שבקלות, דינה מסור לשמים בעוה"ב. ולכן אמר סתם "אשר תעשה" ולא זכר מה עשתה? לפי שעל כל מה שתעשה, [היא] תכרת. וזהו פירוש "ביד רמה", כלומר בפומבי ובלב שליו, שאינו ירא משום דבר, ואין לבו נוקפו פן יקרנו רע, כדרך (שמות יד, ח) "יוצאים ביד רמה", בטוחים בה' ואינן יראים משום דבר, וכאן לרעה.

ומה נעימה המליצה הזאת שכוללת ג"כ טענות השכל שיטען המגדף על האמת. כי מלת "יד" נופל על כל גבורה, גם על גבורת השכל בטענותיו, כמו (משלי א, כד) "נטיתי ידי ואין מקשיב", (איוב ט, לג) "לא יש בינינו מוכיח ישית ידו על שנינו". ומלת "רמה" על גובה הלב, כמו (דברים ח, יד) "ורם לבבך". וזהו "אשר תעשה ביד רמה". שבגובה לבבה טוענת שוא ומדוחים על האמת, וזוהי כת (ע"פ ישעיה ה, כא) ה"נבונים נגד פניהם". ובא הכתוב השני ופירש את הראשון, והודיע למה הבדיל ה' לרעה את העובר מצד אפיקורסות מן העובר מצד התאוה, ואמר כי "את דבר ה' בזה". כלומר בשלמא כשעובר לתאבון, מאמין ומודה כי יקר דבר ה', ושראוי לאדם לקיים את דבריו, אלא שהאדם החוטא נבזה, ויצרו מתגבר עליו וכופהו לעבור על מצות ה'. והחוטא מצד אפיקורסות בוזה דבר ה', כי מחרף דברי התורה ודובר עליהם נבלה, וחייב העונש הגדול על הבזיון והכפירה. ולשון "בוזה" יתבאר בבבא "והמבזה את המועדות". וכן העובר לתאבון רוצה לקיים המצוות. ולכן כשאין יצרו מתגבר עליו שומר מצוה ונזהר מעבירה. והחוטא מצד אפיקורסות "את מצותו הפר", שכל "הפרה" הוא בטול דבר, שהרי אומר שאין דברי התורה כלום, ובין כשיצרו תוקפו ובין כשאין יצרו תוקפו עובר על התורה. ולכן "הכרת תכרת הנפש ההיא", כלומר כריתות הרבה הוא מתחייב, לפי שנחשב לו כאילו כל יום עובר עליה. מה שאין כן עובר לתאבון שאינו נענש אלא כפי מספר הפעמים שחטא. לפי שפעמים הרבה נזהר מלעבור לפי שירא את ה'.

ודע כי החוטא לתאבון, דעתו שלמה ומחשבתו נכונה, שהרי יודע להבדיל בין הטוב ובין הרע, ונותן כבוד לה' ולתורתו, וכל עצמו אינו חוטא אלא מהסתת יצרו ותאותו, שמקורו הגוף, ודומה כאילו חטאו ועונו תקוע בבשרו וגופו. מה שאין כן הטוען ומלעיג על האמת, ואפילו כשאין יצרו תוקפו לא ימנע מחטוא, הרי חטאו ועונו בנפשו עצמה, כי שכלו ובינתו יורוהו לחטוא, וזהו השחתת הנפש. ועל כן חתמה התורה דבריה ואמרה "עונה בה", כלומר עון נפש המחרף ובוזה דבר ה', היא תקועה בה, בנפש עצמה, ולכן אמרתי "הכרת תכרת" פעמים רבות, כי אין לה חלק לעוה"ב, אלא תכרת תמיד מעמה.

וזה הפירוש יקר מאד, ואנכי למדתיו מדברי המלך שלמה ע"ה בספר החכמה ["חכמת שלמה" עם פירוש "רוח חן"] שהעתקתי, ולא אביא פה כל דבריו ומה שבארנו עליהם, כי יאריכו הדברים מאד. אבל ארמוז מעט, הזכיר כי ה' ב"ה חנון ורחום וארך אפים, ואינו נפרע מן הרשעים בדרך שנאה ונקמה חלילה, אלא כל דרכיו משפט. ומביא [ספר "חכמת שלמה"] ענין מכות המצריים ותחלואיהן, ודיבר נכבדות על מכת הערוב, ואמר (פרשה י"א פסוק י"ז) "ואם אין זאת הלא אם תשוף בם ייבשו, כי תרדפם בקנאתך, תכלם ברוחך הקשה. אך אתה הכינות את כל המעשים במדה במשקל ובמספר". כלומר אם חפץ ה' יכול לכלותם כרגע. אלא שאינו דן משנאה ומנקמה, כי אם בארחות החכמה, ומכין העונשים במדה. שבמדה שהאדם מודד מודדין לו ולא יותר, וכן במספר כי אינו דומה מי שעבר פעם אחת למי שעבר פעמים רבות. וכן במשקל, שאינו דומה מי שגנב ממון למי שהרג נפש, ומביא שם ראיות מן הכנעניים שכל דרכי ה' חסד ואמת, וכמו שיתבאר בבבא (להלן בפרקנו) "ובטוב העולם נדון". וחתם דבריו (פרשה י"ב פסוקים י"ב-יד) "יען כי צדיק אתה תמלוך בצדק על כל המעשים וכו', כי גבורותיך בנתיבות משפט, ובעבור כי תוכל כל, תחוס על כל. את זרוע עוזך תחשוף אם לא יאמינו שאין חקר לגדולתך, ואתה משלם גאות חכמים בעיניהם". והרחבנו לפרש דבריו בבאורנו "רוח חן", כי המאמר הזה פותח דלתות סגורות בתורה. וגם מפשוטן תלמד שבא להודיענו למה לפעמים מצאנו ששפט ה' ב"ה את בריותיו באפו ובחמתו, לא במדה ולא במספר ולא במשקל. לדוגמא מעשה עמלק שבא ונלחם עם ישראל, ונשבע הקב"ה למחות זכרו מתחת השמים, ולא עשה כן לכל גוי, אפילו למחריבי ארצנו ובית תפארתנו, וכיוצא בזה הרבה. לזה אמר שאין הדברים אמורים אלא לעוברים מתוקף היצר. אבל את זרוע עוזו יחשוף להכות באותות ובמופתים, אם לא יאמינו כי לגדולתו אין חקר, והם המורדים והפושעים בה', הכופרים בגדולתו וביכולתו, וטוענים נגד ה' ונגד דבריו. וכאמרו "ואתה משלם גאות חכמים בעיניהם", שהן כת האפיקורסים, וכאמרו (ישעיה ה, כ) "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע" וגו', (ישעיה ה, כא) "הוי חכמים בעיניהם ונגד פניהם נבונים". ומזה הכת היו עמלק ועמו, וכמו שרמז במשנה תורה (דברים כה, יח) "ולא ירא אלהים". מזה הכת היו אנשי סדום ועמורה, וכאמרו (בראשית יט, יד) "ויהי כמצחק בעיני חתניו". מזה הכת היו פרעה ויועציו, וכאמרו (שמות ה, ב) "מי ה' אשר אשמע בקולו?" והמדרש הזה הוא רחב ידים, ואם אזכה להוציא ספר החכמה הנ"ל ["חכמת שלמה"] לאורה, אתהלך בענין זה ברחבה, וכאן לא אצא מדרך הפירוש. כי ממה שבארנו תבין שמשנתנו מדברת מן הכת הזאת העוברים ביד רמה, ואין פחד אלהים לנגד עינם. כי הם "חכמים בעיניהם" וכל אשר הם עושים ל"חכמה" תחשב להם. ותנא דידן למד דבריו גם הוא מפרשת "והנפש אשר תעשה ביד רמה", וכדאמרינן בפ' חלק (סנהדרין צט.) , וכמו שיתבאר לפנינו בעז"ה. ועתה הנני בא לפרש דברי המשנה.

חמש כיתות של אפיקורסים "המחלל את הקדשים". דע כי האפיקורסות נחלקת למינים הרבה. וכאשר שמתי לבי להתבונן בפרטי הדברים, מצאתי שהם כלולים בחמש כתות, שכל אחת רעה מחברתה. ואזכיר עניניהן בקצרה, כי עליהן שנה תנא דידן את משנתו וכללן בחמשה דברים שהעובר עליהן אין לו חלק לעה"ב. [א] הרעה שבכלן הם האנשים אשר (תהלים עג, ט) "שתו בשמים פיהם", וידברו באלהים לחלל את שם קדשו, הם המכחישים בה' (ירמיה ה, יב) "ויאמרו לא הוא". כי לא האמינו במציאות העליון הנשגב מכל גוף ומכל מקרי הגוף, וידברו סרה אשר לא ניתן לכתוב, לא אשא את שמותם על שפתי, ואת דבריהם לא אכתוב על ספר, כי מרים הם ממות. ובכלל הכפירות הללו כלולים כל המיחס לשוכן מרום וקדוש דבר מן הפחיתיות ומדמהו לדבר מן הדברים, וכיוצא בזה. [ב] למטה מזה הם הכת המכירים אלהותו יתברך, ומקדישים אותו על כל היצורים ואינן מיחסים אליו שום פחיתות ליאות [פירוש: עיפות] או קצור, אבל לא יאמינו שהעולמים מחודשים. כי יאמינו קדמות העולם ושהיה מאז ומקדם עם האלוה, וכמו שהאמין [אריסטו] ראש חכמי יון וההולכים בדרכו. [ג] למטה מהן הם המודים ג"כ שהעולם וכל אשר בו מחודש, ושה' ב"ה בראו ברצונו, אבל לא יאמינו שנברא האדם בצלם, כי בעיניהם אדם ובהמה שוים, וחושבים שמתכונות הגוף ובנינו התהוה הנשמה וכן תפסד בהפסדו. [ד] למטה מהן הם המאמינים שנברא האדם בצלם, ושהיא ממרומים, ותשאר גם בכלות הגוף. אבל לא יאמינו שהבדיל ה' בין קדש לחול בעולם התחתון, והוא שבחר בעם אחד יותר משאר העמים להיות לו גוי קדוש ועם סגולה, ושהופיע אור הנבואה על מקצתן, ושנתן להם תורה מן השמים חקים ומשפטים שאינן כפי דרכי טבע העולם, אלא נשגבות מהן ודרכם בקדש. אבל יאמינו שכל בני אדם שוים להיות נוהגים בדרכי שיקול הדעת שהיא טבעית לאדם, וכן כל כיוצא בזה. [ה] למטה מהן הם המאמינים גם כן שבחר ה' בישראל וקדשם במצותיו, אבל מטילים ספק בתורת משה רבינו ע"ה עם פירושה המקובלת לנו באמונה, ונותנים דופי בספוריה ובמצותיה וכן כל כיוצא בזה.

ואין לך שום מינות ואפיקורסות קטנה או גדולה שאינה כלולה באחת מחמשה המינים שזכרנו. וכשתתבונן תמצא שכל הקודמת כוללת אותן שהן למטה הימנה. ועל חמשה מיני ההכחשות האלה שנה ר' אליעזר את משנתו, והודיע שהשקוע באחת מהן הוא מכלל אותן שנאמר עליהן "עונה בה", ואין לו חלק לעולם הבא. ובחכמה גדולה שנה משנתו, על דרך לא זו אף זו, כי נגד כל כת וכת הזכיר עבירה ידועה שהעובר עליה מעיד על עצמו שהוא אחד מבעלי אחד הכתות הללו וכדאפרש.

אפיקורוס המכחיש את מעלת הקודש "המחלל את הקדשים". כנגד הכת הראשונה נקט לה, כלומר שהוא מחלל כל קדש, כי מכחש שיש מציאות נשגב מן החול. ובדרך כבוד שנה בבא זו, וכולל כל הקדושות, שהוא מדמה שנשמת האדם הוא חול ומעשה הטבע, וכן מדמה על העליונים, וכן חושב תועה גבוה מעל גבוה, ואין רע ממנו. ובכל זאת אין דברי המשנה יוצאין מידי פשוטן, כי מחלל את הקדשים היינו מפגל, כי את קדש ה' חלל. אלא דנקט מחלל את הקדשים לדוגמא, לאורויי לן דמיירי ב"עושה ביד רמה", ואת ה' הוא מגדף, לא לתאבון. שהרי כל שאר העבירות שבתורה אפשר שיעבור עליהן לתאבון, לבר ממפגל בזדון דאי אפשר אלא כשעושה ביד רמה. דמפגל היינו שמחשב בשעת שחיטה לאכול מבשר הקרבן חוץ לזמנו או חוץ למקומו. ואם לא חשב מחשבת פגול בשעת עבודה, אלא שאכל הבשר חוץ לזמנו או חוץ למקומו אינו חייב כרת כדאמרינן ב"תורת כהנים" ומייתי לה בזבחים (דף כט.) וכשחשב מחשבות חוץ לזמנו, אע"פ שאכלו בתוך זמנו ובמקומו חייב כרת. ויפה שנה שהמפגל את הקדשים בזדון אין לו חלק לעוה"ב, מפני שעושה ביד רמה ודבר ה' בזה, שאין לך לומר שעשה כן לתאבון. מה תאבון יש בזה? ואם בעבור שתאב לאכלו זמן יותר מן הקצוב בתורה או במקום אחר ממה שקבעה התורה, הלא טוב לו אם לא יפגל במחשבה? ואחר שהוכשר הקרבן ימלא תאותו ויאכלנו חוץ לזמנו או חוץ למקומו, שאינו עובר אלא בלאו. ועתה שפגל גם אם יאכלנו בתוך זמנו גם כן עובר על אסור כרת. ועל כרחך אין זה אלא מכת המנאצים, המלעיגים ומתעתעים בדבר ה', ואינו מבדיל בין הקדש ובין החול, ואומר בלבו "מה בזה? והזובח לשלחן מלכים ועושה כן אין בכך כלום!" לפי שאינו מאמין בדרכי הקדש, וכדפרישית לעיל. ומשום הכי נקט ר' אליעזר "מחלל את הקדשים" להורות שמדבר על העובר מאפיקורסות, והוא הדין כל דבר שעושה ביד רמה ומדרך משחת, שאין לו חלק לעוה"ב. וכפשטא דקרא "אשר תעשה", כל מה שתעשה, אלא דוגמא קתני.

ומצינו שהנביא הוכיח ואמר (מלאכי א, ו-ז) "בן יכבד אב ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי? ואם אדונים אני, איה מוראי? אמר ה' צבאות לכם הכהנים בוזי שמי, ואמרתם במה בזינו את שמך. מגישים על מזבחי לחם מגואל, ואמרתם במה גאלנוך, באמרכם שלחן ה' נבזה הוא". ונאמר עוד (מלאכי א, יב) "ואתם מחללים אותו באמרכם שלחן ה' מגואל הוא" וגו'. והתם בפסולי קרבנות מיירי, כדכתיב (מלאכי א, ח) "וכי תגישון עור לזבוח, אין רע?" וגו' הקריבהו נא לפחתך, הירצך?" וגו', ואמר (מלאכי א, יג) "והבאתם גזול ואת הפסח ואת החולה". ובההיא יש חסרון כיס, שהוא נוכל ומביא קרבנותיו מן הגרוע שבעדרו, וכמו שכתוב שם (מלאכי א, יד) "וארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת" וגו'. ור' אליעזר מיירי במפגל דאי אפשר אלא ביד רמה. ואי קשיא לך, בתורה נאמר (ויקרא ז, יח) "המקריב אותו לא יחשב לו", דמינה ילפינן דקרא מיירי במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי, ועלה קא מזהיר "לא יחשב", שאל יחשוב כן. ואם אי אפשר אלא "ביד רמה", וכי דברה תורה עם המנאצים הבוזים דבריו? ותו דב"תורת כהנים" יליף שהזבח פסול והעובד אינו נפסל מעבודה, ואי "בעושה ביד רמה" איך יכשר לעבודה, וגרוע טפי מעובד ע"א, שהוא כופר בכל! ההיא לא קשיא מידי שהכתוב אינו מדבר בעושה מדעתו וביד רמה, אלא שלא מדעתו ע"י מחשבות הבל הגוברים לפעמים על דעת האדם. ולכן כתוב "לא יחשב לו" בנפעל, ונראה כמאמר סתום, שהיה לו לומר המקריב אותו "לא יחשוב כן", ומדכתב "לא יחשב לו" אנו עומדים על כוונת הכתוב שאינו מדבר על החושב בזדון. ובבית השלישי מספר "גן נעול" שבו בארנו כל לשונות של "מחשבה", שם גלינו ענין זה והוכחנוהו ברחבה, ופה לא אאריך במה שאינו לעניננו. ור' אליעזר מיירי במפגל בדעת, לפי שבלבו בוזה דבר ה', והבן.

המכחיש בריאת העולם וחידושו "והמבזה את המועדות". נגד כת השניה נקט לה, והוא שאינו מאמין שנברא העולם, ולכן מבזה את המועדות. כי המועדות הם שבתות ה' וימים טובים, שנאמר (ויקרא כג, א) "מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי", (ויקרא כג, ב) "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון" וגו', ואח"כ הזכיר פסח שבועות ראש השנה ויוה"כ וסכות, הרי לך שכולם הם מועדי ה'. והנה הכופר בבריאת עולם מלעיג על המועדות, שהרי שבת נתנה לאות כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. וכן הכופר בבריאת העולם כופר בכל הנפלאות, כי זה תלוי בזה. שאם ה' יצר שמים וארץ מן האין, ועשה אותם כרצונו, יוכל לעשות בהם כחפצו לשנות הדברים לעת שירצה. והן הן הנפלאות, שהמועדים מעידים עליהם, פסח על נפלאות של יציאת מצרים, ושבועות זמן מתן תורה, וסוכות (ויקרא כג, מג) "כי בסכות הושבתי". ולכן הכופר בנפלאות "מבזה את המועדות". והוא הדין למבזה אחת מכל המצות מדרך אפיקורסות כזה דהוי עושה ביד רמה. כי הכופר בבריאת העולם, כופר ג"כ בכל התורה כלה ובנבואה ובכל הדברים שהן קדש, ואם כן מבזה גם כן את הציצית והתפלין וכיוצא. אלא דנקט מבזה את המועדות לדוגמא, ולאשמועינן דמיירי במי שכופר בבריאת העולם.

מחלל ומבזה, מה ההבדל ביניהם ובחכמה נקט גבי קדשים "מחלל", וגבי מועדות "מבזה", דהא כל עצמו מיירי בעושה ביד רמה, לא לתאבון. ואי תני "המבזה את הקדשים", הייתי אומר דמבזה היינו שמקריב עור ופסח כל מום רע, וכדאמר קרא (מלאכי א, ח) "וכי תגישון עור לזבוח אין רע?", ומקמי הכי אמר (מלאכי א, ז) "לכם הכהנים בוזי שמי". והאי בזיון מקרי, אבל אפשר שיעשה לתאבון, שאינו רוצה להקריב המובחרים שבעדרו מדרך הכילות, וכמו שאמר (מלאכי א, יד) "וארור נוכל ויש בעדרו זכר", משום הכי נקט "המחלל" דהיינו המפגל דאי אפשר אלא ביד רמה, וכדפירשנו לעיל. ואי תני "המחלל את המועדות", הייתי אומר שעושה לתאבון, וכדתנן (כריתות פ"א משנה א) "המחלל את השבת", שעושה מלאכה להנאתו, משום הכי תני "המבזה", והוא הנוהג בהם בזיון, שאין זה אלא מדרך אפיקורסות. וזהו ההבדל שבין "חלול" ל"בזיון". "חלול" מקרי כשעושה מעשה בקדש, שאין בו רע אם היה עושהו בדבר חול. כגון העושה מלאכה בשבתות ובמועדים, שאינו רע רק בעבור שנעשה ביום שהוא קדש, ואילו עושה מלאכה בשאר הימים אין בו רע. והנה משוה קדש לחול וזהו חלול. אבל "בזיון" הוא כשעושה מעשה בקדש, שהוא גם בחולין רע, שאין זה משוה קדש לחול, אלא מבזה, שהרי בחולין ג"כ בזיון הוא. ועל כן קרא למקריב עור ופסח "בזיון", לפי שבחולין ג"כ לא יקריבנו מנחה לשר או למלך, וכדכתיב בענין (שם) "הקריבהו נא לפחתך, הירצך? או הישא פניך?", ויש בזה ענינים רבים אבל לא אאריך בפירוש המשנה. ואם תפרש "מבזה את המועדות" שעושה בהן מלאכה לתאבון, אין זה "בוזה" אלא "מחלל". ושמעינן דמיירי במלעיג על המועדות, שכגון זה הוי בזיון בחולין, ולהכי אין לו חלק לעוה"ב. ותלמד מזה שאילו היה שונה "המבזה את הקדשים" לא הוי שמעינן דמיירי במפגל, דהא מפגל בחולין לא שייך, ולא הוי "בזיון" משום הכי תני "המחלל", דשייך לגבי פגול שעושה קודש לחול, וכיון דלא שייך תאבון בפגול, ידענו שמדבר על העושה ביד רמה.

המכחישים תפקידו הרוחני של האדם "והמלבין פני חברו ברבים". כנגד כת השלישית נקט לה, שאינם מאמינים שנברא האדם בצלם, ואומרים (קהלת ג, יט) "מותר האדם מן הבהמה אין". ולכן אין האדם נחשב בעיניהם לכלום, ואינו חושש לבזיונו, ומלבין פניו ברבים, ומגיד לו חרפתו וקלונו בתוך קהל ועדה, שפניו מלבינות מרוב בושה. וזה המלבין לא ישית לבו לחוס על כבודו, אלא יאמר "הלא משחק אני, ומה עשיתי לו?", ומשום הכי תני "פני חברו", ולא תני סתמא "והמלבין פני אדם ברבים", דאי תני פני אדם, הייתי אומר שמלבינו בכעסו שכעס עליו, ויצרו השיאו לעשותו כדרך כל עוברי עבירה, והאי לאו יד רמה היא, משום הכי תני "חברו", דכבר פרישית בבבא "וקנה לך חבר", שתאר "חבר" על ההולך עמו בעצה אחת ובאהבה. ושמעינן דמיירי שעושה באפיקורסות, לפי שאינו מודה שיש על האדם כבוד והדר, אלא בעיניו נמשל כבהמה. והוא הדין כל מה שעושה בדרך זה אין לו חלק לעוה"ב, שהרי המכחיש שנברא האדם בצלם, מכחיש בנבואה ובהשגחה ובתורה. אלא נקט "מלבין" בחכמה להשמיענו דמיירי בכופר שנברא האדם בצלם, כי הבזיון (ושפני) [עד שפני] האדם מלבינים כששומע בזיונו, זוהי [מפני] גדולת נפשו ושהיא צלם אלהים. כי הבהמות והחיות לפי שהן מן הארץ אין להן בזיון, וכמו שנראה מן הכתוב שעל כן אמר (תהלים עג, כ) "ה' בעיר צלמם תבזה", שהבזיון דבק בצלם. וזה שאינו חושש להלבין פניו הוא לפי שמאמין (כמות) [כמו] הבהמה כן האדם. ולכן תנא דידן השמיענו כוונתו ע"י ששנה "והמלבין", שלא היה יכול להשמיע בענין עבירה אחרת שהיה שונה.

המכחיש את מעלתו הרם של עם ישראל "והמפר בריתו של אברהם אבינו ע"ה". כנגד כת הרביעית נקט לה, שאינן מאמינים שהבדיל ה' בין קדש לחול בעולם התחתון, ושבחר בזרע ישראל להיות עם קדוש, ושמנבא את בני האדם, ודיבר עמהם מן השמים וכל כיוצא בזה, ולכן הם מפרים בריתו של אברהם אבינו, שהיא מצות המילה שצוה לו ה' ב"ה, שע"י המצוה הזאת נתיחד הוא וזרעו אחריו להיות לו לעם קדוש מכל העמים, ושהוא ב"ה יהיה להם לאלהים, להנהיגם באותות ובמופתים בדרכי הקדש, ולתת להם תורות וחקים נשגבים מדרכי החול ומן המצות הנטועות בדעת [כלל] האדם, וכמו שנאמר בפרשה (בראשית יז, ז) "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך". והמפר ברית זה ומכחיש בו, עושה ביד רמה ואין לו חלק לעוה"ב. ובחכמה תני "והמפר בריתו" וכו', ולא תני "ומי שאינו רוצה להמול", או "מי שאינו רוצה ליכנס בבריתו של אברהם אבינו ע"ה". ואין "מפר" אלא כשמכחיש בדבר ואומר שאינו כלום, כמו (במדבר טו, לא) "ואת מצותו הפר" וכדפרישית לעיל ויתבאר עוד בעז"ה. והוא הדין לכל מה שעושה במחשבה זו שאין לו חלק לעוה"ב. אלא נקט "מפר ברית", להודיענו דמיירי במי שאינו מאמין שהקב"ה קידש זרע אברהם אבינו ע"ה לעבודתו ולתורתו, שעל זה נכרת ברית המילה.

המכחיש את מקורו האלוהי של תורתנו "והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה". נגד הכת החמישית נקט לה, שאינו מאמין שזאת התורה יצאת מפי הגבורה, או שמכחיש במקצת דבריה, (סנהדרין צט.) "ואפילו אומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה הרי זה כופר בתורה". כי בגבה לבבו מעיז פנים בתורה, לפי שאינו מבין תכלית הדברים, ונראים הפוכים מדרכי שכלו, מלעיג עליהם ומטיל בהם דופי, וכמו שאמרו (סנהדרין צט:) על מנשה מלך יהודה ודרשו עליו "והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש באגדות של דופי. אמר לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע? ותמנע היתה פלגש לאליפז? וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה? יצאה בת קול ואמרה לו תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי, אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך, אוכיחך ואערכה לעיניך!". פירוש, מנשה בגבה לבבו הטיל דופי בתורה, ואמר אם אמת שקבל משה תורה מפי הגבורה, היו דברים יקרי הערך כתובים בתורה. ואי אפשר שיצאו אלו הדברים מפי ה', אלא משה מדעתו כתבם. והלעיג עליו אחר שכתב מדעתו, האם לא היה לו דברים אחרים לכתוב אלא אלו הדברים הקלים, שהיתה תמנע פלגש לאליפז, וכיוצא. והשיבתו בת קול (תהלים נ, כ) "תשב באחיך" וגו', כלומר אם תטיל דופי בבני אדם שהן כערכך אע"פ שחוטא אתה, החרשתי. אבל על תורתי אתה מלעיג. ובגבה לבבך לא תאמין שיש בכל דבר עמוקות לא תדע, ואלהים הבין דרכה. אלא דמית היות אהיה כמוך? שדמיתני אליך, ושקלת דברי אלהים חיים בכף מאזני דעתך החסרה. על זה "אוכיחך ואערכה לנגדך". ויפה סמך ואמר (תהלים נ, כב) "בינו נא זאת שוכחי אלוה", שהם שוכחים רוממות ה' ב"ה, ושולחים יד רמה בתורה ובמעשה האלהים. והכלל שכל מיני האפיקורסות הללו נשענים על גבה הלב, שנדמה לו שהוא מבין הדברים על בוריין. (תהלים י, ד) "ורשע כגובה אפו בל ידרוש" ולא ישים על לב דברי אמונה, ולא יציל את נפשו לאמר שמשענתו משענת קנה רצוץ, ושקר בימינו. כי שכל האדם חסר, ובינתו בעלת גבול, והדמיון על פתח לבו רובץ. ועל כן אמר ברוה"ק (משלי טז, ד) "תועבת ה' כל גבה לב". ואין כאן המקום להרחיב בזה. וכמו שנוהג הענין באגדות של דופי, כן הוא בהלכות ובחקי התורה, כשאינה מתקבלת על דעתו מלעיג עליה, או שמהפך דברי אלהים חיים, ומראה בהן פנים רעים שלא כהלכה. וכן [מלעיג ומכחיש] בקבלת חכמים, כולם משרש אחד יצמחו מגבה הלב, וכדאמרינן (סנהדרין צט.) "תניא אידך כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים. ואפילו אמר כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו זהו כי דבר ה' בזה, ואפילו אומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"ו זה מג"ש זו, זהו כי דבר ה' בזה", והיינו כדברינו.

כך נראה בעיני פירוש משנתנו, ועוד אברר מן התלמוד שעל דרך זה היתה מפורשת אצלם, אבל מפרשי המסכתא זצ"ל אמרו "מחלל את הקדשים" שמביא קדשי מזבח לידי פגול ונותר וטמא, או שמועל ונהנה בין מקדשי מזבח בין מקדשי בדק הבית. ו"מבזה את המועדות", שעושה מלאכה בחול המועד שאינו דבר אבד. או [פירשו] שמלבין חבירו ומביישו שהוא כשופך דמים, דאזיל סומקא ואתי חיורא. והמפר בריתו שלא מל או שמושך בערלתו לכסות[ו] שלא יראה שנמול. ומגלה פנים בתורה שדורש אגדות של דופי. ופירש רבינו יונה ז"ל דמשום הכי תני "מבזה" וכו' ולא תני "מחלל", שאינו מדבר ביום טוב עצמו, אלא בחולו של מועד שהוא קל בעיניו ולכן מבזה. ולא הבנתי למה העושה אלה ימוט לעולם הבא? ומה נשתנו אלו מכל העבירות שבתורה? ואם מלבין פני חברו שהוא כשופך דמים אין לו חלק לעוה"ב, שופך דמים עצמו לא כל שכן? ואם מבזה חולו של מועד בעשיית מלאכה אין לו חלק לעוה"ב, המבזה מועדים עצמן לא כל שכן? וליכא למימר דאין הכי נמי דנקט הני דקילי שאין לו חלק לעוה"ב, וכל שכן חמורות כמו רציחה ועריות וע"ז. אם כן אמאי נקיט והמפר בריתו של אברהם אבינו שהיא עבירה שיש עליה כרת, וכל שכן היא ממבזה חולו של מועד, וכן המגלה פנים וכו' פשיטא הוא. ועוד כמה גמגומים יש על פירושים אלו, ואין בהם טעם מספיק למה שנה חמשה אלו. ומחוורתא כדפרישית דלא מיירי בחומר האיסור עצמו. שאם עושה אחת מהנה לתאבון נפרעין ממנו ויש לו חלק לעוה"ב, כמו העובר על שאר המצות. אבל נשנו בעוברים משום אפיקורסות, וסדר המדרגות מונה והולך מן החמור לקל, וכדפרישית.

"חכם בעיניו" וקלקולו הגמור "אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים". שלמד תורה ונוהג ועושה מעשים טובים. ואל יקשה בעיניך אם משנתנו בעושים באפיקורסות מיירי, היאך יהיה בידם תורה ומעשים טובים, שהרי שלש כתות הראשונות כופרים בה' ובתורתו ושנברא האדם בצלם אלהים, ולדעתם אין תורה ואין מצוה אין דין וחשבון על המעשים? אפשר שיהיה בידיהם מה שלמדו ומה שעשו טוב קודם שיצאו לתרבות רעה. ועוד שאפשר שיגעו בתורה לעשות להם שם בגדולים, ונוהגים כשורה בכמה דברים שהן נוחים בעיניהם בטבעיהם, כמו שתמצא כמה בני אדם שהם בטבע אוהבי צדק ושונאי חמס, ובעלי רחמנים וגומלי חסדים, ומואסים בעשיית הנבלה והמעשים הפחותים, ומשתמשים בכל אלה מבלי שיהיה לבם לשמים. שעל זה אמר שלמה ברוח קדשו (משלי כו, יב) "ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו", ובארנוהו בספר "גן נעול". כי מלת "ראית" שבפסוק נראה מיותר. וכך הפירוש: חכם בעיניו הוא העושה ביד רמה ובוזה דבר ה', והכסיל הוא הסר מן החכמה, בתאוותו ובשרירות לבו. והנה "החכם בעיניו" [הוא] רע ממנו הרבה, אלא שלפעמים החכם בעיניו בעל מדות טובות בטבעו, והכסיל עושה זמה והולך אחר הפתיות. ומי שאין עומד על הדבר ידמה לו כי זה "החכם בעיניו" טוב הרבה מן הכסיל. אבל המבין באמת יבין שהוא להיפך, כי הכסיל נקל שישוב מפשעיו, ו"החכם בעיניו" קשה ורחוק שישיג ארחות חיים. ומלת "ראיה" בלשון הקדש פעמים רבות על ראיית השכל. וזהו שאמר "ראית איש חכם בעיניו", כלומר השכלת ועמדת על מדת "החכם בעיניו", אז תבין כי תקוה לכסיל ממנו, כי "החכם בעיניו" כמעט אין תקוה שישוב לדרך החיים. וקא משמע לן תנא דידן שתורה ומעשים טובים כאלה לא ימלטו את בעליהן מן הדין. ועוד שאפילו תאמר שהשלשה הראשונים לא יתכן שיהיה בידם תורה ומעשים טובים, אפשר הוא במפר בריתו של אברהם אבינו, שהרי מאמין במצות התלויות בשיקול הדעת, כמו בני נח שנצטוו על שבע מצות, ולמד דרכים טובים הנכללים בתורה, וגם נוהג בדרכי החיים ועושה מעשים טובים. וכל שכן המגלה פנים בתורה, שאינו מלעיג רק על מקצת דבריה שאינן טובים בעיניו, ובדברים רבים [אחרים] מודה, ולומד אותם ומקיימם, ואעפ"כ לפי שבוזה דבר ה' ועושה ביד רמה אין לו חלק לעולם הבא.

כיצד ידענו כי חמש כיתות האפיקורסים אין להם חלק לעוה"ב "אין לו חלק לעוה"ב". בריש פרק "חלק" (סנהדרין צ.) תנן ואלו שאין להם חלק לעוה"ב, האומר אין תחיית המתים מן התורה, והאומר אין תורה מן השמים, ואפיקורס. ולכאורה קשיין מתניתין אהדדי, דהכא מני אחריני. ומדקאמר ברישא כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, משמע כל עוברי עבירה אע"פ שלא שבו מדרכיהם, כיון שקבלו יסורין ומיתה ושאר עונשים זוכים לעוה"ב, לבד אלו שאין להם חלק בו האומר אין תחיית המתים וכו'. וא"כ הא איכא הני דחשיב ר"א המודעי? ואם תשיב בכלל אפיקורס דהתם יש כולם השנויין במשנתנו, לפי שכל אלו שמנה ר' אליעזר מיירי שעוברים באפיקורסות, וכדפירשנו לעיל, אם כן אמאי תני "האומר אין תורה מן השמים", ואין אפיקורסות למעלה ממנו, שהרי עובר ביד רמה. ותו קשיא אמאי שבק ר"א למתני "האומר אין תחיית המתים מן התורה"? והיותר מתמיה דעלה מתניתין דפרק חלק מייתי תלמודא (סנהדרין צט.) מילתא דר"א המודעי, דאמרינן התם והאומר אין תורה מן השמים, ת"ר כי דבר ה' בזה וגו' זה האומר אין תורה מן השמים, ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורס, ד"א כי דבר ה' בזה זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר, הכרת בעוה"ז, תכרת בעוה"ב, מכאן אמר ר"א המודעי המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות וכו' אין לו חלק לעוה"ב". ולא פריך תלמודא מידי, אלמא דמתניתין לא פליגי. והדבר צריך פתרון. וכן יש להתבונן שאמר "מכאן אמר ר"א המחלל את הקדשים" וכו', ומקרא לא נפקי אלא מגלה פנים בתורה ומכפר ברית בשר, אבל אינך [השאר] דחשיב ר"א לא למדו מן המקרא. ומהרש"א ז"ל כתב מכאן אמר ר"א וכו' אמפר ברית ואמגלה פנים קאי, אבל המחלל קדשים והמבזה כו' לאו מהאי קרא נפקא ליה. וזה תימה, דא"כ מהיכי מפיק להו, דתלמודא לא מייתי קרא אחרינא. לכן יראה לי דודאי מתניתין לא פליגי, וכן כולה מלתא דר"א המודעי נפקא ליה מקרא "כי דבר ה' בזה", ושפיר קאמר תלמודא מכאן אמר ר"א המודעי המחלל את הקדשים וכו'. אלא דר"א פריט להו בחמשה מינים, וכדברירנא לעיל, ושנה משנתו בדרך לא זו אף זו מן החמור אל הקל. ותנא דפרק חלק כלל חמשה דר"א בתרתי, האומר אין תורה מן השמים, ואפיקורס, ותני להו בדרך זו ואצ"ל זו, מן הקל אל החמור. והכי פרושא, חמשה דר"א המודעי תלתא בתרייתא כלולים ב"אומר אין תורה מן השמים", ותורה כולל תורת בני נח ותורת ישראל, כי שבע מצות בני נח צוה הקב"ה לאדם הראשון כדדרשינן (סנהדרין נו:) מקרא "ויצו ה' אלהים על האדם", וכן לנח. והאומר אין תורה מן השמים אפילו דברים התלוין בשיקול הדעת, היינו דרך המלבין פני חבירו ברבים, שכופר שנברא האדם בצלם אלהים, ושחייב לעבוד את ה', ובעיניו אדם ובהמה שוין. ובכלל אין תורה מן השמים ג"כ תורת ישראל, שמכחש בתורה שנתן לזרע אברהם, הנשגבת משיקול הדעת ודרכה בקדש, והיינו המפר בריתו של אברהם אבינו ע"ה. וכן יש בכלל זה המגלה פנים בתורה, שגם הוא מכחיש בתורה, שלא נאמרה כולה למשה מפי הקב"ה. והדר תני אפיקורס, וכולל תרתי קמייתא דר"א המודעי, כי אפיקורס וסיעתו הכחישו שהעולם נברא, וגם דברו תועה על ה', והיינו מחלל את הקדשים, ומבזה את המועדות. אי נמי תרתי בתרייתא הן בכלל אין תורה מן השמים, ומיירי בתורת ישראל, וזהו המפר בריתו של אברהם אבינו ע"ה, שאינו מאמין בקדושת זרע ישראל ובנבואה ותורה מן השמים, ובכלל זה המגלה פנים וכדאמרן, ותלתא קמייתי בכלל אפיקורס. והחלוקות הללו יש להם טעם, כי אפיקורס אפילו גוי, שהרי חייבין בשבע מצות, וכשמחלל קדשים, וכופר בבריאת העולם, או שמכחיש שנברא האדם בצלם, שוב לא שייך מצוה, ועושה ביד רמה. ואין תורה מן השמים נוסף לישראל, ובכלל זה המגלה פנים, וכלהו נפקי מקרא "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר", והיינו דקתני: כי דבר ה' בזה, זה האומר אין תורה מן השמים, כי התורה היא דבר ה'. ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורס, שכופר בבריאה, או שמכחיש בצלם אלהים, שכולם דבר ה' הם, שנאמר (תהלים לג, ה) "בדבר ה' שמים נעשו", וכן הבריאה כולה, ובכללה בריאת האדם שנברא בצלם, שבכלן נאמר במעשה בראשית "ויאמר אלהים". וכל זה בכלל אפיקורס, וכל שכן המחלל את הקדשים, דמפורש לעיל "את ה' הוא מגדף". ד"א כי דבר ה' בזה, זה המגלה פנים בתורה, ואת מצותו הפר זה המפר בריתו של אברהם אבינו ע"ה, ומיירי כולה בישראל, ואפיקורס פשיטא, ובכלל את ה' הוא מגדף הוי. וא"כ בין למר ובין למר יפה למד ר' אליעזר המודעי שהמחלל את הקדשים וכו' אין להם חלק לעוה"ב, דכלהו אתיין מהאי קרא, וא"כ מתני' לא פליגי, ותרווייהו מקרא כי דבר ה' בזה מפקי להו. וכיון שתלמודא אמר בפירוש דמהכא מפיק ר"א למלתיה, שמעינן דחמשה השנויין במשנתנו כלולים באפיקורס, ובאומר אין תורה מן השמים, ודלא נקט להו אלא לדוגמא, וכשעושין ביד רמה ובאפיקורסת. וזה ראיה מוכרחת לפירושנו שפירשנו במשנה זו.

על המאמין בתחיית המתים אלא אינו סבור כי היא רמוזה בתורה (סנהדרין צ.) ואכתי פש לן לברורי מאי טעמא לא תני ר' אליעזר המודעי נמי "האומר אין תחיית המתים מן התורה". היינו טעמא דר"א המודעי לא מיירי אלא בעוברים מפני אפיקורסות, והן הן חמשה ששנה במשנתו. מה שאין כן האומר אין תחיית המתים מן התורה שאין לו חלק לעוה"ב, לאו משום אפיקורסות נגעו בה, אלא מטעם אחר וכדאפרש, ומשום הכי לא חשיב לה. ותנא דפרק חלק דמיירי באותן שאין להן חלק לעוה"ב, וקחשיב כולהו דאין להן חלק לעוה"ב כדקתני ואלו שאין להן וכו', להכי אצטרך לממני נמי האומר אין תחיית המתים מן התורה, שהרי אף הוא אין לו חלק לעוה"ב. והך מלתא משמע בגמרא, דקאמר התם וכל כך למה? תנא הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהא לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מניין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, שנאמר ויאמר אלישע שמעו דבר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל וגו', ויען השליש וגו' ויאמר והנה ה' עושה ארבות בשמים היהיה כדבר הזה? ויאמר הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל, ויהי לו כן וכו', ולא הוי צריך תלמודא ללמוד ממעשה זה שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, דהוי מצי למילף מההיא דסוטה (ח:) רבי אומר מניין שבמדה שאדם מודד מודדין לו שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה. ומהרש"א ז"ל תירץ דההיא דהתם הוא במעשה, והכי קאי על הכופר במחשבה, כגון כופר בתחיית המתים שעתיד להיות, ומביא ראיה ממעשה אלישע שהשליש היה כופר בהשגחה שלא יוכל לתת להם לכולם, ונענש מדה במדה שלא זכה ליהנות ממנו. ויש להקשות על תירוץ זה דכופר גריע טפי ממעשה הנעשה בדרכי היצר, וכל שכן הוא. אבל קושטא דמילתא דתנא נקיט האומר אין תחיית המתים מן התורה, ולא תני הכופר בתחיית המתים, דלא מיירי בהא. שאם כופר ואומר מבלתי יכולת ה' לעשותו, בכלל אפיקורס הוא, ואם מודה ביכולת ה', ושהתורה הבטיחה עליו, ואעפ"כ כופר, בכלל האומר אין תורה מן השמים הוא. אלא מיירי שמאמין בה' ומאמין בתורה, אלא שאומר שהתורה מעולם לא הבטיחה על תחיית המתים. וכל הכתובין בתורה ובספרי הנביאים שאנו לומדים מהן תחיית המתים, מוציא מידי פשוטם ועושה מהן משל ורמז לדבר אחר. וכל זה לפי שאין לבו שלם עם ה' ואינו עולה על דעתו שרב טובו על בני אדם, ושיעשה להם הפלא הגדול הזה לטובתם ולשכרם. עונשו שלא יזכה לראות בטובה ההיא, והיינו דקתני האומר אין תחיית המתים מן התורה, כלומר אילו היה כתוב בתורה היה מאמין שיהיה כן, שהרי מודה שהתורה מן השמים, אלא שאומר אינו כתוב בתורה. והיינו דקא מתמה תלמודא "וכל כך למה?" כלומר כיון שאינו כופר באפיקורסות, למה אין לו חלק לעוה"ב? ומשני תנא הוא כפר בתחיית המתים, כלומר כפר שלא האמין שיעשה ה' טובה גדולה כזו לבני אדם, וסמך אמתניתין שאינו כופר באפיקורסות, לכן לא יהא לו חלק בטובה זו. והיינו דלא יליף מההוא דפרק המקנא (סוטה ח:) במדה שאדם מודד וכו' דהתם בעובר עבירה, שנפרעין ממנו באותו המדה. אבל הכא שאינו עובר כלום לא במחשבה ולא במעשה, רק שלבבו לא ידמה כי טוב ה' ושיעשה פלא כזה בעבור בני אדם, אע"פ שיודע שיוכל לעשותו, והוי אמינא שאין בכך כלום? קא משמע לן, שנוהגים עמו באותו המדה שחשב על המטיב לכל, וזהו שאמר שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, ולא קאמר סתמא שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה, דבהא לא מיירי הכא. אלא שכל מדותיו הטובות של הקב"ה אינן נוהגים אלא במי שמכיר טובו ומיחל לחסדו. והיינו דמייתי ראיה מאלישע שהבטיח כעת מחר סאה סולת בשקל, וענה השליש והנה ה' עושה ארבות בשמים היהיה כדבר הזה? לא אמר היוכל אל לעשות כן, כי ידע שהוא ב"ה יוכל כל, אלא תמה שיעשה ה' פלא גדול כזה ברחמיו על בני אדם. ועל כן אמר היהיה כדבר הזה, ולכן נענש שלא זכה ליהנות מטובה. ודמיא ממש לההיא דאומר אין תחיית המתים מן התורה, לפי שלא יאמין שיהיה כדבר הזה, ולפי דלית בהאי משום אפיקורסות לא חשיב ליה תנא דמתניתין.

ורש"י ז"ל פירש "שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא מניין לתחיית המתים מן התורה, ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא, כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה, מה לנו ולאמונתו? וכי מהיכן הוא יודע שכן? הלכך כופר גמור הוא" [עכ"ל]. ומדבריו אתה למד דכופר בתחיית המתים לאו משום אפיקורסות נגעי בה, שהרי מודה ומאמין ככל ישראל, אלא שאין אמונתו כלום והוי ככופר, אלא שאינו מבין דברי מורינו [בתלמוד] ז"ל, שהדבר נראה [לו] הפוך. שאם לבו טוב ומאמין בתחיה אפילו מדרך הסברא, למה יהפוך הכתובים המפורשים שאנו למדין מהן התחיה [להיות כביכול רק] למשל ולדוגמא? ולא יעשה כן אלא מי שלבו נוקפו ואינו מאמין. ועוד אע"פ שאומר אינו כתוב בתורה, אפשר שיאמין אמונה שלמה מדרך קבלת אבות, וסובר שנשתלשלה הקבלה הזאת פה אל פה ממשה רבינו ע"ה שקבלה מפי הגבורה, כמו איזו הלכות שהן הלכה למשה מסיני ואינן כתובים בתורה. ועוד לשון הגמרא "תנא הוא כפר בתחיית המתים", משמע שכופר ואינו מאמין שיחיו המתים. וכל זה לא יקשה לפירושנו.

אפיקורוס המבזה לתלמיד חכם תו אית לן לפרושי סוגיא דגמרא (סנהדרין צט:) דאמרינן "אפיקורס רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח, ר' יוחנן ורשב"ל אמרי זה המבזה חברו בפני ת"ח". ותקשה לפירושנו שאמרנו דאפיקורס שבמשנתנו כולל מחלל קדשים ומבזה את המועדות ומלבין פני חבירו ברבים. דע דהאי מבזה תלמיד חכם דקאמרינן, לא מיירי באדם כשר ואין בו רע רק שבמזה ת"ח והאי מקרי אפיקורס, דהא תנן לעיל "ודע מה שתשיב לאפיקורוס", אלמא דאפיקורס היינו מין וטוען על האמת. ותו דבגמרא (סנהדרין לח:) אמרינן לא שנו אלא אפיקורס כותי אבל אפיקורוס ישראל לא, כ"ש דפקר טפי. ואפיקורוס כותי בודאי ליכא לפרושי שמבזה ת"ח, וכל שכן המבזה חברו בפני ת"ח. אלא כלהו אמוראי ידעי דאפיקורוס הוא כופר באמונות ובדעות, ושהם על מינים רבים וכדפירשנו לעיל, אלא דבעי לפרושי עד היכן יגיע ברשעתו שיכונה בשם אפיקורוס, דתני עלה שאין לו חלק לעוה"ב, וקאמר זה המבזה ת"ח. וחכמה גדולה יש בדבר זה, ועל עיקר הדבר רמזנו בבבא "ודע מה שתשיב לאפיקורוס". שלפעמים ישמע הסכל דברי התועים, ויכנס הטעות בלבו, בהיות המדבר בעל לשון מדברת גדולות, ושעל זה אמר שלמה (משלי יב, יח) "יש בוטה כמדקרות חרב". וזה השומע ונפצע מדברי איש און, עדיין יש לו תקוה, וכמו שסיים "ולשון חכמים מרפא", וכמו שבארנו שם. אבל בשכבר הגיע [הוא עצמו] לכלל המתעתעים בחכמים ומבזים אותם, שוב אין תקוה שישוב להשיג ארחות חיים. ועל זה אמרו אפיקורס דתני במתניתין ובברייתא, רב ור' חנינא אמרי תרווייהו זה המבזה ת"ח, כלומר שמלעיג על החכמים ומבזה אותם, ואינן חשובים בעיניו לכלום, והיינו אפיקורוס גמור. ור' יוחנן ורשב"ל אמרו אפילו עדיין אינו מבזה חכמים בפניהם, רק מבזה חברו בפני ת"ח, סימן שאינו חולק כבוד לת"ח, ואין לו תקנה.

והיינו דאמרינן (שבת קיט:) "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שבזו בה ת"ח, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, מאי עד לאין מרפא? אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו". והדברים מתפרשים מדברינו, שאע"פ שעברו ישראל על כל התורה כלה, וחשבו רע על ה', היה ה' ב"ה מאריך להם עד שישובו בתשובה. אבל כשראה ה' שהגיעו לכלל כי דבר ה' בזה, והיו מבזים חכמיהם ונביאיהם, שוב לא היה תקוה שישובו, ואז נחתם גזר דינם. וזהו שאמרו לא חרבה ירושלים עד שבזו בה ת"ח, ומייתי לה מקרא שנאמר "ויהיו מלעיבים וגו' עד לאין מרפא". ולפי פשוטו יתפרש שלא היה מרפא לחמת ה' הקשה שנגזר עליהם. אבל הגמרא מפרש דהאי "עד לאין מרפא" טעמא הוא למה כשביזו חכמים נחתם גזר דינם, לפי שע"י כן לא היה מרפא למשובתם, שהרי לשון חכמים מרפא, והם ביזו החכמים. וזהו שאמר אמר רב יהודה אמר רב כל המבזה ת"ח אין תרופה למכתו, כלומר למכת נפשו הנשחתת בתעיותיה. ומינה שאע"פ שהוא תועה, אלא שעדיין לא הגיע לכלל בוזה חכמים, יש תקוה שישוב מאולתו ושב ורפא לו, ואין אני קורא עליו "עונה בה", שכשישמע דברי בינה שידברו החכמים, יכובס מעונו וישוב אל ה' וירחמהו. והיינו דאמרינן (שבועות יג.) "עונה בה, כשאינו עושה תשובה", אבל כשעושה תשובה יש לו חלק לעוה"ב. ודע שבספרי דרשו (סוף פ' שלח, פסקא קיב) "את ה' הוא מגדף ר"א בן עזריה אומר כאדם האומר לחברו גררתה מן הקערה וחסרתה. איסי בן עקביה אומר כאדם שאומר לחברו גררתה את כל הקערה כלה ולא שיירתה ממנה כלום". ונראה דהיינו ממש כמו שפירשנו בפירוש הפרשה הזאת שעובר על התורה באפיקורסות. כך נראה לי בפירוש המשנה הסתומה הזאת.